001- הדף היומי בזהר הסולם – צו א-ג למתקדמים

001- הדף היומי בזהר הסולם – צו א-ג למתקדמים

צַו  א – ג

זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה

 

א) רבי שמעון פתח: צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה. הזוהר נוהג להביא גם פסוק ממקום אחר כדי להסביר את המאמר כאן. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:  הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. עולה זו היא מעלה ומקשרת את כנסת ישראל למעלה העלאת הקורבן באה לצורך דבקות כנסת ישראל, לצורך העולם הבא, והדבקות שלה בעוה"ב, בינה, להיות הכל אחד, בקשר אחד, בשמחה. ומשום שעולה למעלה למעלה, לבינה, כתוב: זֹאת תּוֹרַת, זכר ונוקבא ביחד,  דבקות ז"א ומלכות, תושב"כ ותושבע"פ, לעלות באהבה לבינה. כי זאת, מלכות, תשבע"פ. ותורת, ז"א, תושב"כ.

צדקתך כהררי אל שלומר שמשפטיך עולים עד לנקודה העליונה ביותר, ומאמינים לכל משפטי השם. קורבן העולה מסיר מאיתנו את כל הספקות מפני שאנחנו מקבלים את מלכותו יתברך באופן מלא.  

ב) כשהתעורר צד צפון, גבורה דז"א, קו השמאל, כתוב: שמאלו תחת לראשי, שהמלכות מקבלת מקו שמאל דז"א. אז המלכות עולה באהבה, ומתעטרת בימין דז"א, החסד. ומתחברת באמצע, בקו האמצעי דז"א, ת"ת דז"א, והאיר הכל מקודש הקודשים, שהוא בינה. וזהו מתוך סוד אדם. ברצון הכהנים, קו ימין, ובתפילה של ישראל, קו האמצעי, ובשירה של הלויים, קו שמאל. עבודת הקורבנות בבית המקדש משולבת מימין שמאל ואמצע, כהן לוי וישראל שהם בחינת תפילה. דווקא כשמתעוררת השתוקקות, אז יש עבודה נפשית. כאן נקודת הסכנה לנפילה, וכאן ההזדמנות לתיקון, כאשר באים למקום הפנימי ופועלים על סדר הקדושה. לכן כשמתעורר רוח הצפון הנ' שמאלו תחת לראשי, יש להכפיף אותו לצד האמונה, בימין. כך רוכשים הגיון אמוני, המאפשר חיבור וזיווג ראויים. השירה שבאה מצד שמאל, מעוררת את ההשתוקקות ולכן נאמר קול באשה ערווה, כלומר שקו שמאל מעורר השתוקקות, היא החומר גלם לעבודת הנפש, לתקן ע"י קו אמצעי.

כאשר מתעוררת השתוקקות, יש לחבר אותה לימין, שכתוב שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי.

 

ג) עולָה היא קודש הקודשים, רוח עליון, בינה. משום שג' רוחות קשורים יחד בעולה:

א. רוח תחתון, הנקרא רוח הקודש, המלכות,

ב. רוח שבאמצע, הנקרא רוח חכמה ובינה, ז"א, בן לחכמה ובינה. וכן נקרא רוח תחתון, להיותו תחתון ביחס הבינה. אבל רוח הזה הוא יוצא מתוך השופר הכלול מאש וממים,

ג. רוח עליון הסתום בחשאי שאין שם חוכמה, אלא רק חסדים מכוסים, בינה, שבו מתקיימים כל הרוחות הקדושים, וכל פנים מאירים ממנו זו האדמומיות של התוקע בשופר, ומשום זה חוזרת העולה לרוח ממש. לאדם "המודרני" קשה לתפוס את כל עניין הקורבנות, אך כן מבינים שלא ניתן להגיע לתוצאות ללא השקעה והקרבה. השקעה עצמית זו מאפשרת לאדם לעבור ממצבו הרגיל השואף למנוחה, ולהיכנס לתנועה פנימית דרכה יוכל להתקשר לבורא.

קורבן עולה בא על המחשבה, שיש לתת הכל להשם.

 

ד) ואח"כ בבהמה שמקריבים, מסתפקים וניזונים החיצוניים, שיתקשר בקדושה רוח אחר, שהוא בהם בתוך הטומאה, ע"י החֲלָבים והשומן שמקריבים. ומשום זה עולה היא קודש הקודשים. שאר הקרבנות הם לעשות שלום בעולם כולו, מכמה צדדים ובעלי הדין שבעולם, להעבירם ולהאיר מתוך הרצון להתבשם. ונקראים קָדשים קלים, משום שאינם מתעטרים למעלה למעלה בקודש הקודשים, שהוא בינה. וע"כ הם קָדשים קלים ושחיטתן בכל מקום. אבל עולה, שהיא קודש הקודשים, אינה כשאר הקרבנות כי כל מעשיה קודש.

ה) ולבש הכהן מִדוֹ בד. לבושים המיוחדים לקדושה: בד, כמו בדד, שמיוחד לקדושה. וכתוב: בגדי קודש הם ורָחץ במים את בשרו וּלְבֵשָם. קודש, שהיא קודש קודשים, שעולֶה הכל ומתעטר בקודש הקודשים, טיהר עצמו במקווה בבינה, בקשר אחד. צריך טהרה לפני קדושה. ואח"כ פונה ועובר רוח הטומאה, המטמא הכל ואינו שולט, ואינו קרב אל המקדש, ועובר מכל הצדדים של הקדושה, ונשאר הכל קודש בקדושה לבד. אין שיירים בהשקפה שצריכה להיות מלאה לגמרי. במעשה יכול להיות שיריים, בגוף יכול להיות שיורים. כשהמחשבה היא גופנית, אז וודאי שהם שיירים שעל האדם לסלק מגופו ולפלוט אותם ממנו החוצה.

וכאשר זוכים לומדים ומקיים את מחשבת רבותינו, אנחנו יודעים שהכל נכון, ואין כאן מה להוציא, שהרי כאן, הכל נכון.  קורבן העולה מייצג את המחשבה שעולה עד מקום עליון, הכל להשם.

מצד אחד הכל הוא קודש, ומצד שני יש כאן בעיה. כי התחתון עוד לא מאמין בעצמו להיות שותף, ולבטל עצמו לעליון

ו) אמר רבי שמעון: אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְהוָה. וכך עולֶה אדם מצד אדם, ע"י הרצון והתפילה. ובהמה, מצד הבהמה, שמוקרבת על המזבח. וע"כ כתוב: אדם כי יקריב מכם. אדם שקרבנו מרצון ומתפילה, למעלה, לקשור קשר בסוד אדם. ואח"כ כתוב: מן הבהמה. והכל הוא בכתוב: קודם אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְהוָה, צריכים בקרבן גם צד של אדם וגם צד של בהמה. כשברא הקב"ה את העולם, עשה כך, אדם ובהמה. מלמד שיש בנו שני צדדים, צד של אדם וצד של בהמה, לכן צריך להקריב גם את צד הבהמה שבנפש. בצד האדם אנחנו רוצים לבוא לשיתוף באהבת השם, דהיינו לתת את כל רצונותינו אליו יתברך, וגם את צד הבהמה שמעלים במזבח למעשה, אלא שצריך כוונה, ולא מספיק המעשה. צריך את כוונת הלב. אבל חייב גם לקיים את מעשה המצוות, שהרי המעשה מסוגל להחזיק את ההרהור. וישנם קורבנות של צומח ושל דומם, אז למה לא מזכיר אותם כאן ? או לפחות במקום לצמצם לצד הבהמה, יכול היה לכתוב אדם ובעלי חיים.

ז) והרי כתוב: ועוף יעופף על הארץ, שמהם מקריבים קרבנות ואפילו עולה  כמ"ש: ואם מן העוף עולָה קרבנו לה', והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו. האם הבהמה אינה בדיוק, שתדרוש כמו בעוף? מכל העופות אין מקריבים אלא רק תורים ובני יונה. אלא העניין הוא שמה שכשר בזה פסול בזה. שהאדום כשר בתורים ופסול בבני יונה. בני יונה הוא ימין, תורים הוא שמאל. וע"כ כשר בו אדום, שרומז על שמאל והכל אחד.  הצד האדום, הגבורה שבשמאל, אבל פסול בימין, האדום.

התיקון הוא שכל צד ינהג את הצד שכנגדו, יתגבר ויפעל הפוך מטבעו. השמאל יתנהג כמו הימין, יפעל ממטה למעלה בחסדים, והימין בהתפשטות. לכן אומרים לנשים לא ללבוש אדום, כי מה שמייצג את האמונה אסור שבו ישמש אדום. זהו צבע שיש בו עזות, וכשרוצים לשמור על הצניעות, שזה צד האישה, אז לא משתמשים באדום.

 

ח) וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ. הם המרכבה, שהם המלאכים מיכאל גבריאל אוריאל ורפאל, הנקראים עוף. ובהם במלאכים שנראים כעוף, כי אין בהם רצון לקבל, ולא קשורים לארץ, בהם עולה רוח הקודש, המלכות, לעלות למעלה לז"א, לזיווג. שהם שניים, אחד לימין ואחד לשמאל, עוף לימין שהוא מיכאל. יעופף, לשמאל, שהוא גבריאל.

המלאכים הם כוחות בנפש, המשמשים מרכבה כדי לעלות אותנו לעולמות העליונים.

ט) ע"כ מקריבים שנים, תורים ובני יונה, מיכאל וגבריאל, כדי להעלות רוח הקודש, המלכות, לז"א. והשמאל דז"א מעטר ומֵזין למטה לצד שמאל ההוא של המלכות. וימין לימין. ומתקשרת אישה בבעלה, מלכות בז"א, להיות אחד. והכל מתעלה ומתקשר יחד למעלה ולמטה, והקב"ה מתעלה ונשגב לבדו. ואנו רואים עוד מצוות רבות שרוצים לייחד את הוו עם האות ה. לכן ביהדות נותנים חשיבות מיוחדת לעניין המשפחה, ולעניין הזוגיות. כסימן לכך שימין ושמאל צריכים להתקשר בקדושה.

כפי שהמחשבה צריכה להיות שלמה, כך ההשקפה צריכה להיות שלמה, מפני שעליה להיות אמונית. לכן אנחנו מקבלים את עיקרי האמונה בלי שום חיסרון. חיסרון באמונה הופך את כל האמונה לקלוקלת. צריך האדם להתגבר ולהיכנע, לתת כל כולו להשם.

י) בספרים הראשונים אמרו: העני המקריב תורים ובני יונה, אינו נותן חלק להזין העולמות, אלא לייחד למעלה. אבל הכל למעלה ולמטה, כל אחד מתקשר אל הצד שלו.

 

אין תגובות

להגיב