הדף היומי בזוהר הסולם – פרשת בלק | שיעור 3 מתקדמים | עמודים ז-ט
בלק ז – ט
הציפור
סיחוֹן ועוֹג
פנימיות גדולה מחיצוניות למרות שלא תמיד מגולה
משה רבינו הצליח להתגבר על שני מלכים אלו בעבודה רוחנית, בהתגברות על דיני הזכר והנקבה שפעל אותם מצד הקדושה.
הגאוותן אינו מפסיק לדבר למרות שלא עוזר לו ולא מאמינים לו יותר. כל זאת מפני שאינו מוכן להיכנס למסגרת של אמונה, לכן כל הבטחותיו אינן שוות. כך מואב מצא עצמו נבוך, שעד שנוצח ע"י משה הדיבורים עזרו לו. מאז נצחונו של משה, הוא נקודת האמונה שבאדם, אין יותר הגנה על הגאווה.
ישראל שהם כלל האנושות, הנקודה הפנימית, גדולים יותר מאומות העולם החיצוניים, למעשה חזקה מהם. הדרך להתגברות היא רק על ידי הנאה מהאמת, מקדושה.
ט) סיחוֹן, סייח המדבר היה סיחון, והביטחון של מואב היה עליו, כמ"ש, כי ארנון גבול מואב, בין מואב ובין האֱמוֹרי. שסיחון היה שכנו של מואב ושומר על גבולו. בשעה שהחריבו ישראל עיר סיחון, עבר הכרוז במלכות השמיים, בין שבעים שרים של שבעים האומות, התאספו גיבורים המושלים על שאר העמים, ותראו מלכות האמורי, איך נחרבת מלכותו.
י) בשעה ההיא, כל אלו השליטים, שהיו ממונים על שבע אומות, התאספו ורצו להחזיר המלוכה של סיחון לקדמותה. כיוון שראו גבורתו של משה, חזרו לאחור. כמ"ש, על כן יאמרו המושלים בואוּ חשבון. שהם השליטים הממונים על האומות, שהתאספו והיו אומרים, בואו חשבון נעשה דין, מיהו זה שהחריב אותה? תיבנה ותיכּונֵן, כבתחילה, ותחזור המלוכה לקדמותה.
יא) כשראו גבורתו של משה, והשלהבת של המלכות שלו, אמרו, כי אש יצאה מחשבון, להבה מקריית סיחון. כיוון שכתוב, מחשבון, למה כתוב עוד, מקריית סיחון? הרי קריית סיחון הייתה חשבון, כמ"ש, כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא.
יב) אלא שלהבת של מלך השמיים יצאה והחריבה הכול. ובשעה שהיו אומרים, תיבנה ותיכונן עיר סיחון, סתם, ולא אמרו, חשבון, משום שחשבו שמשום זה תיבנה למושב של האמורי, אז השיבו ואמרו, אין אנו יכולים. משום שכל הדרכים והשבילים נסתמו בגבורתו של משה הרב העליון שלהם.
ואם נחזור ונאמר ונזכיר חשבון שתיבנה, הרי אש יצאה מחשבון. ואם נחזור ונאמר קריית סיחון, הרי ודאי להבה יצאה מקריית סיחון. כיוון ששלהבת האש הזו שורה שם עליה, אין מי שיכול להחזיר אותה לקדמותה. כי מכל הצדדים אין לנו רשות.
משה הרג מלכֵי האמורי ע״י התעוררות החכמה דקו שמאל דקדושה, שעימה נמשכים ב׳ דינים על ראש הרשעים והחיצוניים, הממשיכים החכמה מלמעלה למטה:
א. הם דינים דדכורא,
ב. הם דינים דנוקבא.
המשכת החכמה נקראת חשבון. וזהו, שליטת סיחון בחשבון, שהיה ממשיך החכמה מלמעלה למטה. ולפיכך יצאו הדינים מקו השמאל דקדושה, והחריבו את ממלכת חשבון של הקליפה.
וכיוון שראו זאת מלכי שאר האומות, חשבו שעיר חשבון עצמה אי אפשר להציל מדינים דשמאל דקדושה, אבל אפשר שתחזור ותיבנה עיר מושב סתם לאמורי, שלא ימשיכו עוד חכמה, חשבון, אלא יסתפקו באותה החכמה שנקלטה בהם מכבר. וחשבו שעיר מושב כזו אפשר לבנות. ולכן, היו אומרים, תיבנה ותיכונן עיר סיחון, סתם, ולא אמרו, חשבון, משום שחשבו שמשום זה תיבנה מושב לאמורי ולא חשבון, שלא ימשיכו יותר החכמה מלמעלה למטה. וחשבו שאז לא ישלטו עליהם הדינים דשמאל.
אמנם, אז השיבו ואמרו, אין אנו יכולים, שהסתכלו בדבר, ואמרו, שאפילו עיר מושב אינם יכולים לבנות אותה. משום שכל הדרכים והשבילים נסתמו בגבורתו של הרב העליון שלהם, הארת החכמה שבשמאל. חשבו להשאיר לעצמם את מה שהשיגו עד עתה, ולא להמשיך למשוך ממעלה למטה, שהרי כעת הקדושה התגברה עליהם.
ונודע שע״י הארת השמאל בלי ימין שלמעלה, נסתמים כל האורות וקופאים. וכיוון שנסתמו האורות וקפאו, לא יכלו עוד לבנות אותה, אפילו לעיר מושב סתם. כי קפאו ונסתמו כל הדרכים והשבילים, עד שאין לעשות כלום מפני שלא היו חסדים. מחמת כוח הדינים של שמאל העליון שלהם, של שמאל בלי ימין, שמשם ממשיכים החיצוניים. שגם במושב סתם שורים הדינים והחורבן. ולכן אמרו, כי מכל הצדדים אין לנו רשות, הן בעיר חשבון הן בעיר סיחון סתם שכבר ניתנו לעם ישראל.
יג מכאן והלאה, אוי לך מואב, כי אותו שהיה מגן עליך, נשבר. משום זה, כיוון שראה מואב, שהמגן שלהם נשבר, אז, ויגר מואב מפני העם מאוד. מאוד, יותר ממוות. כי מאוד רומז על מלאך המוות.
יד כי רב הוא. כי מקודם, עשיו היה רב. ורב הוא קטן, שכתוב עליו, הנה קטן נתתיך בגויים. וישראל נעשו רב במקום עשיו, שכתוב בהם, ורב יעבוד צעיר שהפנימיות הפכה להיות גדולה וסיחון החיצוניות הפך לקטן. וחשבו את ישראל לרב, משום שראו ששלטו ישראל למעלה ולמטה, כי כתוב, את כל אשר עשה ישראל לאמורי. שהיה צריך לכתוב, אשר עשה ישראל. מהו שכתוב, את כל? הוא לרבות למעלה ולמטה.
למעלה, שהפילו משליטתם את השרים והשליטים שלהם שלמעלה, וכן הפילו משליטתם השרים והשליטים שלמטה בעוה"ז. וע״כ כתוב, את כל אשר עשה. וע״כ אמרו, כי רב הוא, במקום הרב, שהוא בכור קדוש. במקום בכורתו של עשיו. כמ"ש, בנִי בכורִי ישראל.
טו האם הקב״ה רצה לתת הבכורה לישראל ואינו מהדין? עשיו היה קליפה וס"א. ונודע שהקליפה קדמה למוח, וע״כ יצא ראשון. כיוון שיצאה הקליפה ועברה, הנה נמצא המוח. העורלה הראשונה, עשיו, נמצאת בחוץ, וע״כ יצא ראשון. הברית, המכובד מכל, יעקב, הוא נגלה אח״כ. וע"כ אין קדימת עשיו נחשבת לבכורה, כי קליפה ועורלה הוא, שאין לו שום ערך והשוואה עם המוח והברית. אלא שגם הקדים לצאת מאותו הטעם. כי קליפה קדמה לפרי אמנם החיצוניות מתגלה קודם, אך מה שחשוב יותר היא הפנימיות