הדף היומי בזוהר הסולם – פרשת פנחס מ-מב | מתקדמים | שיעור...

הדף היומי בזוהר הסולם – פרשת פנחס מ-מב | מתקדמים | שיעור 14

פנחס מ – מב שעור 14

כל העמים אינם עושים נענוע אלא רק ישראל

  1. קמנו והלכנו ותקפו של חום השמש היה חזק ביותר, והיה מיצר לנו בדרך. ראינו אילנות במדבר ומים תחתיהם. ישבנו תחת צלו של אילן אחד במדבר. שאלתי את רבי שמעון, מה זה שכל עמי העולם אינם עושים נענוע אלא ישראל לבדם כשעוסקים בתורה הם מתנענעים לכאן ולכאן מבלי שלמדו זה מאיזה אדם בעולם ואינם יכולים לעמוד על עמדם
  2. אמר לו, הזכרתני דבר עליון ובני אדם אינם יודעים ואינם משגיחים. ישב מעט ובכה, אמר אוי לבני אדם שהולכים כבהמות השדה בלי תבונה. בדבר זה בלבד ניכר בין נשמות הקדושות של ישראל לנשמות שאר העמים עכו"ם, נשמות ישראל נגזרו מנר הקדוש הדולק שהוא המלכות שהתכללה בבינה שכתוב, נר ה' נשמת אדם ונר הזה בשעה שנדלק מהתורה העליונה שהיא ז"א אינו שקט האור עליו אפילו רגע. וז"ס אלקים אל דמי לך, הכתוב על המלכות וכעין זה כתוב על הנשמות המזכירים את ה' אל דמי לכם. דהיינו אין שקט לכם, אור הנר כיון שהתאחז בפתילה אותו האור אינו שוקט לעולם, אלא האור מתנענע לכאן ולכאן ואינו שוקט לעולם מתקיים בו מתי לא מתי שהנשמה בתנועה וברגע שמקבלת הארה מתעורר הרצון לקבל חכמה ומסתלק אור החסדים, הבינה ואז שוב מוכנה הנשמה לוותר על חוכמה.
  3. כעין זה ישראל שמשמותיהם מאותו אור הנר שהוא המלכות, כיון שאמר דבר תורה אחד, הרי האור דולק והם אינם יכולים לשקוט אלא מתנענעים לכאן ולכאן ולכל הצדדים כאור הנר, כי נר ה' נשמת אדם. כאשר רוצה האדם להיות האור עצמו הוא נעמד במקום בלי החיות הפנימית. כשישנה חיות פנימית באה תנועה.
  4. וכתוב אדם אתם שפרושו אתם קרוים אדם ולא אומות העולם קרוים אדם. הנשמות של עמים העכו"ם הן מקש כבוי בלי אור השורה עליהם שהנשמה שלהם באה מבחינת גוף שאין בו נענוע וע"כ הם שקטים ואינם מתנענעים כי אין להם תורה, ואינם נדלקים בה, ואין אור שורה בהם וע"כ הם עומדים כעצים בתוך האש שדולקים בלי אור השורה עליהם. וע"כ הם שקטים בלי אור כלל. אמר רבי יוסי, זהו בירורו של הדבר, אשרי חלקי שזכיתי לשמוע דבר זה. אדם צריך "להידלק" על התורה.

יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו  

  1. קום רבי אבא לחדש דברי תורה שאמרת בחבור ראשון. פתח רבי אבא ואמר, שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ, כמה אהובים  ישראל לפני הקב"ה שהשמחה שלהם והתשבחות שלהם אינם אלא בו. כי כך למדנו שכל שמחה של ישראל שאינם משתפים בה את הקב"ה אינה שמחה ועתיד הוא, סמאל וכל הכת שלו לקטרג על אותה השמחה ונשאר בצער ובבכיה והקב"ה אינו משתתף בצער ההוא. שמחה אמתית נמדדת בתוצאה הסופית שלה. אם היא מביאה לקטרוג, אין היא שמחה אמתית. שמחה בלי שיתוף הכלל, הוא הקב"ה, כל הנאה פרטית לא תביא לעזרה מהשכינה הקדושה. אין חופש אמיתי בגוף אלא רק בנשמה. 
  2. אבל מי שמשתף את הקב"ה ושכינתו בשמחה שלו, אם יבא מקטרג לקטרג על השמחה ההיא הקב"ה ושכינתו משתתפים בצער ההוא, מה כתוב בו בכל צרתם לו צר ובמה הוא משום שכתוב עמו אנכי בצרה.
  3. ומאין לנו שיש לישראל לשתף את הקב"ה ושכינתו בשמחתם הוא כי כתוב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו  שפירושו שמחה ההיא של ישראל אינה אלא בעושיו. שואל בעושיו והרי היה צריך לומר בעושו שהקב"ה עושו לשון יחד, ומשיב אלא אלו הם הקב"ה ושכינתו ואביו ואמו שאע"פ שמתו, הקב"ה עוקרם מגן עדן ומביא אותם עמו לאותה שמחה לקחת חלק בשמחה עם הקב"ה ושכינתו דבר גדול שיכול אדם לעשות כדי לשמח את אביו ואמו שבשמים, הוא לקחת חלק בשמחה של התורה. ובעושיו פירושו כמו שאתה אומר, העושו יגש חרבו.

שאלות חזרה בזוהר פנחס מ-מב
1. מדוע כל עמי העולם אינם עושים נענוע אלה ישראל לבדם כשעוסקים בתורה נענים לכן ולכן?
2. כיצד נכון לשמח ומה קורה לאדם ששמח בצורה לא נכונה?
3. מדוע כתוב "ישמח ישראל" בלשון רבים?

אין תגובות

להגיב