הדף היומי בזוהר הסולם – פרשת פנחס נב-נד | מתקדמים | שיעור...

הדף היומי בזוהר הסולם – פרשת פנחס נב-נד | מתקדמים | שיעור 18

פנחס נב – נד שעור 18

למה ישראל בצער יותר משאר העמים

הגוי שלא רצה לקבל תשובות על השאלות לרבי אליעזר, לא קיבל תשובות מפני שלא רצה לקבל תשובות, אך רבי אליעזר ענה לאחר מכן מפני שאלו שאלות יסוד בתפקיד האדם כפרט, לגבי תפקידו בכל.

על השאלה לגבי בניית בית מקדש שלישי, עונה בשם רבי אליעזר שאת הבית השלישי יבנה הקב"ה, מכאן שהשאלה מופרכת. 

  1. השאלה השניה ששאל אותו הגוי הוא כך, כי ודאי אנו קרבים אל מלך העליון יותר מכל שאר העמים, שישראל עשה אותם הקב"ה לב של כל העולם, וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האברים, וכמו שאברי הגוף לא יכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל. וגם ירושלים היא כך בין שאר הארצות כמו לב בין האברים וע"כ היא באמצעו של כל העולם כלב שהוא באמצע האברים. 
  2. וישראל מונהגים תוך שאר העמים כמו הלב בתוך האברים. הלב הוא רך וחלש והוא קיום של כל האברים, וכל האברים אינם יודעים מצער וצרה ויגון כלל אלא הלב שבבו הקיום בו התבונה. שאר האברים אין הצער והיגון קרבים אליהם כלל, כי אין בהם קיום ואינם יודעים כלום. כל שאר האברים ינם קרבים אל המלך שהוא החכמה והתבונה השורים במוח אלא לב. ושאר האברים רחוקים ממנו ואינם יודעים ממנו כלל. כך ישראל קרבים והמלך הקדוש ושאר העמים רחוקים ממנו. בחינת הלב שבנפש יודע על מה להצטער, שאר האברים אינם חשים בעוצמה את הריחוק. הלב נק לב על שם ל"ב נתיבות החוכמה דרכם ראוי לקבל את האור, מאחר ורק דרך ל"ב נתיבות ההשפעה ישנו חיבור למוח, למלך. על האדם לדעת כיצד למנף את הצער מהריחוק מהשם כדי להתקדם ולבוא בביטול להשתוקקות לחיבור. אחת הבעיות המרכזיות הנובעת משאיפה לשלמות, היא שמתוך עצלות נוהגים אנשים כאילו הם כבר במטרה, למרות שהם עדיין בדרך. מי שאינו רואה חסרונות בדרך, מאבד את הדחף לתקן. כך למשל החיסרון בבית הבחירה, חייב להביא את האדם לתת יגיע כדי לבנות את המשכן הפנימי בנפשו. את השלמות שבמטרה חווים ביום השביעי בשבת, כדי לטעום ולהתחזק, אך אין להתבלבל, זוהי שלמות שבדרך.

כאן עונה רבי אליעזר, שהכן עם ישראל נמצאים בצער יותר מהגויים, אך ישראל משתמשים בצער זה כדחף לבנייה נפשית של בית הבחירה.

ישראל של אכלו נבלות וטרפות למה הם חלשים

  1. השאלה האחרת ששאל הגוי שישראל אינם אוכלים נבלות וטרפות וטנוף ולכלוך של שקצים ורמשים כשאר העמים ועכ"ז הם חלשים מהם. כך הוא, כי הלב שהוא רך וחלש והמלך והקיום של שאר האברים אינו לוקח מאכילת האדם למזונותיו, אלא הברור והצח מכל הדם הנעשה מהמאכל, ומזונו נקי וברור, והוא רך וחלש מכל ושאר הפסולת מהדם מניח לשאר האברים וכל שאר האברים אינם משגיחים בזה שיהיה מזונם נקי, אלא לוקים כל הפסולת והרע מכל, והם חזקים כמו שראוי להם. ישנו יתרון ברור לזכות הזאת, למזון שאדם מכניס לפיו, לדברים ששומע ורואה, שהם מעודדים את חומרי הגלם מהם בונה את נפשו.
  2. וע"כ בכל שאר האברים יש אבעבועות שאת או ספחת, ואבעבועות של צרעת, אבל ללב אין מכל זה כלום, אלא הוא נקי וברור, שאין בו מום כלל, כך הקב"ה לקח לו את ישראל שהוא נקי וברור שאין בו מום, על זה כתוב, כלך יפה רעיתי ומום אין בך. בא רבי יוסי נשק ידיו, אמר אלו לא באתי אלא לשמוע זה היה די. יש ואדם מרגיש שלמות בלב, שהוא חי את הדבר האמתי, וכך מתוך בחירה יכול להיות שלם.

ושם איש ישראל המוכה

  1. אמר רבי יצחק, מקרא זה כך היה צריך להכתב ושם איש ישראל אשר הכה פנחס ולא המוכה אשר הוכה, שלא נאמר זה אלא דרך סתם שלא נזכר המכה. 
  2. ומשיב, אלא כך אמר רבי אלעזר, כיון שהקב"ה העלה את פנחס לכהן גדול, לא רצה להזכיר את פנחס בהריגת אדם. כי אינו יפה לכהן גדול  מטרם שהעלהו לכהן גדול, הזכירו ואמר, וירא פנחס ויקח רומח וגו וידקור את שניהם וגו כיון שהעלהו לכהן גדול לא נזכר שמו בהריגה כי אינו ראוי לו, וחס עליו כבוד הקב"ה שכהן גדול אינו ראוי להיות נזכר בהריגה ושם האשה המוכה, ג"כ נאמר סתר שלא נזכר מי הרגה מאותו הטעם. פנחס בקנאת השם כבר הפך לכהן גדול, כך שהוא אדם חדש.
  3. רבי שמעון היה הולך מקפוטקיא ללוד זו הליכה במעלות הסולם כדי להתקדם בעבודת השם. לוד הוא בחינה של מוחין דהולדה, חכמה. ורבי יהודה הלך עמו. בעוד שהיו הולכים פגש אותם רבי פנחס בן יאיר, ושני אנשים מחמרים אחריו, עמד חמורו של רבי פנחס. דקרו אותו המחברים עם מחט שילך ולא הלך. אמר רבי פנחס אל המחמרים, עזבו אותו. כי ריח פנים חדשות הבאים אלינו הוא מריח או שנס יעשה לנו אומר להם רבי פנחס, שתת המודע החומרי שלו נקי וממנו יצאו דברים אמיתיים. בעוד שהם שם, יצא רבי שמעון מאחורי מאחרי סלע אחד נסה החמור והלך. אמר רבי פנחס, וכי לא אמרתי לכם שריח פנים חדשות מריח, טעינו פירושו דקרו כי תרגום מדוקרים הוא מטענין. חמור הוא הצד החומרי של האדם, וכאשר הוא מזוכך כרבי פנחס בן יאיר, בוודאי שיש לשים לב לרצונו הגופני. 
  4. ירד רבי פנחס מחמורו וחבק את רבי שמעון ובכה. אמר לו, ראיתי בחלומי שהשכינה באה אלי ונתנה לי מתנות גדולות ושמחתי בה. עתה התקיים מה שראיתי, אמר רבי שמעון, מקול פסיעות חמורך הכרתי שאתה הוא, עתה השמחה שלמה. אמר רבי פנחס נשב באיזה מקום כי דברי תורה צריכים צחות, מצאו עין של מים ואילן וישבו.
  5. אמר רבי פנחס, מסתכל הייתי כי לתחיית המתים בדרך אחר יעשה אותנו הקב"ה ומה שהיה עתה ראשון להסתלקות יהיה אז אחרון לתחיה. מאין לנו, מאלו העצמות שהחיה אותם הקב"ה ע"י יחזקאל שכתוב בתחילה, ותקרבו העצמות עצם אל עצמו ואח"כ כתוב וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה וגו ואח"כ ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם. כי מה שהפשיט האדם תחילה יהיה אחרון, שבתחילה נפשט מרוח ואח"כ נרקב העור ואח"כ הבשר ואח"כ הגידין ואח"כ העצמות ובתחיה הוא להיפך תחילה העצמות ואח"כ הגידין ואח"כ הבשר ואח"כ העור. השאלה כאן האם הנשמה קודמת לגוף או הגוף לנשמה. וודאי שהנשמה קודמת, אך בהסתכלות הנברא נראה ההיפך.

כאשר הגוי שבנפש בא עם שאלות שלא באות כדי לבסס את האמונה אלא כדי לסתור אותה, הופכים אותו לגל עצמות. הקשר בין הנברא לבורא נמצא במשכן שבלב, אותו צריך לבנות. בתחילה טוען/שואל הגוי שאין יותר מקום למקדש, לאחר מכן טען שאין סגולה בתפקיד ישראל לפי זה שרואה שהם לכאורה נהנים פחות. בשלישי שאל שצד הגוף חשוב יותר ובו יש לחוות את התענוג. 

בתשובות רבי אליעזר לומדים, שעצם ההשתוקקות והיגיעה של הנברא לבניית הקשר, היא האמת שבדרך, וממילא כאשר הנברא רוצה, הקב"ה יבנה את הבית השלישי, אִם-יְהוָה, לֹא-יִבְנֶה בַיִת  שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ, ששוא היא קליפת הגאווה. לגבי המאכלות הכשרים עונה שעם ישראל לא צורך כל אור, כל תענוג, אלא בדיוק לפי מה שמתאים לזכות הרצונות שיתאימו להגיע לתכלית. המאכל לא נועד לבריאות הגוף, אלא לבריאות הנשמה. ולראיה היהדות שלמה ויציבה בכל תלאות הדורות.

אין תגובות

להגיב