הדף היומי בזוהר הסולם – פרשת פנחס פב-פד | השקפה | שיעור 28
פנחס עו – עח שעור 26
תלת צלותין
הקורבן שאנו מַקְרִיבִים הוּא סוּג שֶׁל עֲבוֹדָה נָפְשִׁית.
עוֹשִׂים פעוּלה חיצונית כְּדֵי לֶהָפֵעִים נקוּדָה פנימִית.
כאשר מעלה הכהן את הקרבן, צריך גם את כוונת הלב של בעל הקורבן. בכל עבודה נפשית יש לתת חלק קטן ושולי לס"א, אך כמובן שלא את החלק העיקרי לפרטיות, שאז מתמכרים ונופלים.
כשאדם רוצה להיתקן, ישים עצמו כחרס שתיקונו שבירתו. כך עליו לשבור את הלב המזויף שמרגיש שהוא החשוב. ע"י הקרבן אפשר להביא גם את הס"א להיות מליץ יושר. הלב הרוחני צריך להיות בריא, ויש להיזהר מהכבד שמחפש את הפרטיות והתענוג האישי.
כשמעלים קורבן, אם זכו ישראל, היה יורד כמו אריה של אש לאכל הקרבנות ואם לא זכו היה יורד שם כמו כלב של אש ואף כך, כשאדם מת, אם זכה יורדת דמות אריה לקבל נפשו ואם לא זוכה יורדת דמות כלב שעליו אמר דוד, הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. ביקש דוד מהקב"ה שיתן לו את התיקון הראוי בעולם הזה כדי שיינצל מהכלב.
כדי שלא ישלטו בהם בישראל הס"א נותנים לה חלק קטן שתיהנה מהם לקיים אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, ואז הקטגור נעשה סנגור, אבל הקב"ה אינו מקבל מהקרבן אלא רצון הלב ושבירת הלב ז"ש זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. כעין כלי חרס שנאמר בהם נשברו נטהרו. את בשר הקורבן לוקח הס"א, את הלב הנשבר נותנים לקב"ה. אדם שמסוגל להיות בחינת עוזב ומודה, לעזוב את החטא ומצטער על מקומו שהיה בו, אז נבחן שליבו נשבר.