הדף היומי בזוהר חדש הסולם – פרשת בראשית קנז-קנט | מתקדמים | שיעור 53
בראשית זוהר חדש קנז - קנט שעור 53
תוצֵא הארץ נפש חיה
מגדיר אמת, כל שאינו מהרהר באישה אחרת ויש לו אמת עם אשתו. כלומר שאינו בא לקשר בתום לב ומהרהר ברצון אחר. מפגש כזה עם המציאות, בו שולט הרצון הפרטי, בו שולטת הנפש חיה, מוליד בנים, היינו הבנות שגויות.
למשל במפגש עם עסקה או אדם אחר, באים עם רצונות שאינם אמיתיים, בהכרח התוצאה תהיה של כעס ותיסכול, ואינו מבין שאת הרצונות שלו עליו לתקן. כל סביבת העבודה בה נולד, באה לאפשר לרצונות, שהם חומרי גלם, לעבד אותם נכון ולהפוך למשפיע.
איפה הבחירה של הוולד, אם הוריו חלילה לא כיוונו לקדושה בעת הזיווג, אלא כאן בדיוק הנקודה שהוא מגיע ישר למקום בו אפשרי התיקון אותו הוא צריך. נשמה באה לעולם כדי לעשות עבודה ותיקון מסוימים וייחודיים לה.
כשאדם פוגש בעצמו רגשות שליליים, עליו להבין שהתיקון הוא בנפשו ולא בחוץ. הזוהר מלמד שמקור הכעס הוא כבר בתחילת המפגש עם המעשה, שאז הכוונות היו זרות ובאו בעצת התודעה הגופנית, מדרגת הנפש חיה. הם הרצונות הארציים של עם הארץ.
הרגשה היא תוצאה ולא סיבה. את הסיבה יש לחפש בכוונה של המחשבה טרם המעשה. כוונה לא נכונה, לא זו בלבד שתוליד תוצאה שגויה, אלא גם את מה שהשיג עד כה, לא יצליח לשמור.
כדי לתקן ולהתקדם יש להתחיל בשלב ראשון לצאת מבית האסורים, ולבוא בענווה לביטול הרצון הפרטי שזו בחינת סור מרע, ורק לאחר מכן ניתן לגשת לשער המלך ע"י בחינת עשה טוב. בכל פעולה עליו לכוון ליבו לשם שמים.
תמד. רב הונא אמר, שיכוון ויקדש עצמו לשם שמיים. כמ"ש, אם ה׳ לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו היינו צריך את הקשר והרצון האלוקי כדי שמעשי האדם יהיו לתועלת. כלומר, אם אין הכוונה לשם שמיים, לבנות הבית ולהוליד בנים, שווא עמלוּ בוניו בו, שמכניס באותו הוולד עמל של שווא.
ומהו עמל של שווא? זוהי נפש חיה היא הבחינה שנותנת הרגשת חַיּוּת, אך אין חַיּוּת זו מגיעה מנשמת החיים, התענוג בה מצד הגוף, שתכלה ותיכרת כהבל היוצא מהפה, שהוא שווא, ומשום שהוא מכניס אותו באותו הילד, הרי עמלו לשווא לכן כל תענוג שאינו בה מהמכור הנצחי, מהנפש האלוקית, הוא תענוג שהולך לריק.
תמה. אמר רבי יצחק, אמ"ת ראשי תיבות של הכתוב, אמת מארץ תצמח. מלמדנו, שבשעת החיבור, צריך להיות שם האמת והיושר בזמן שאדם משמש עם אשתו, או משמש בכלל, צריכה להיות שם אמת, תכף בשעה שהתהווה מארץ והתייסד, ולא אח"כ בשעה שכבר נתגבל ונעשה. שאמר רב הונא, כל בניין שאין בו יסוד אינו כלום. ויסוד, הוא שצריך האדם להתקדש בשעת החיבור. בניית האדם מתחילה בזיווג של הוריו.
תמו. רבי זירא אמר, פעם אחת הלכתי במדבר, ומצאתי ערבי אחד, שהטיל על כתפו משא של עשר סאה. והיה זקן. אמרתי לו, הכוח הזה צריך לעסוק בתורה. אמר, לא עשו אותי אבי ואימי בשביל לעסוק בתורה, אלא לשאת משאות אומר הערבי, זה הטבע שלי.
תמז. ממשיך הערבי לספר, כי אני שמעתי, שאבי, בשעה שעשה אותי, הייתה תשוקתו לבן, שיהיה לו כוח להביא תבואה מהשדה. ובעצה הזו החזיק והתפלל באותה שעה. וכבר אני זקן, מה אעשה. כך גם בעץ, שאם שותל עץ לימונים, לא מצפים שיגדל עץ תמר.
תמח. אמר רבי יהודה, אשרי מי שאבותיו הרהרו בדבר טוב. מאין לנו? מבת שבע אם שלמה, שהכתוב מעיד עליה, שהיא אם שלמה ממש, שהייתה ראויה להוליד אותו. משום שנוסד ממנה, מעניינה, ומהרהורה, ומהשתדלותה. כמ"ש, מה בְּרי ומה בר בטני. אז מה נגיד על דוד המלך שהוליד בנים שהיו לא בסדר, האם נגיד שדוד פגם במחשבה בזמן הזיווג. ואיפה נכנס נושא הבחירה, שמולו עומד טבעו של האדם.
תמט. אימו, נכון. אביו, מאין לנו, שהרהר בדבר טוב? משכתוב, שיר המעלות לשלמה, אם ה׳ לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו. האם שלמה אמר המזמור הזה? אמר רבי יהודה, דוד אמר אותו ברוח הקודש על שלמה. בשעה שאמר הנביא לדוד, הנה בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו.
אמר דוד, בן אחד היה לי מבת שבע, ומת. עתה, אחֵר ייוולד לי, מהשמיים הוא בא. ואמר השיר הזה, והתכוון בו לשם שמיים. כמ"ש, שיר המעלות לשלמה. בשביל שלמה. כבר ברוח הקודש ראה את הנולד, וחשב על שלמה המלך בשעת הזיווג.
תנ. אמר, אם ה׳ לא יבנה בית זה ליבו של האדם, אם עזרתו של ה׳ לא תעזרני בכוונה השלמה שלי שיש לכוון לשם שמים, שווא עמלו בוניו בו אם לא תהיה עזרת השם בכוונה. לשווא נעמול, כמו שהיה בראשונה, בילד הראשון, שעמלנו לשווא. שבגלל החטא הזה, שלא כיוונתי בכוונה השלמה, הוא מת. ואני, יש לי להיגרש מירושלים, ע"י אבשלום בני.
ובעוד שאני אצא, אם ה׳ לא ישמור עיר, מכל אדם, שווא שקד שומר. שהניח עשר נשים פילגשים לשמור הבית, והיה מה שהיה שאבשלום בא עליהן. ועכ"פ שווא שקַד שומר הנשים האלו לא יכלו לשמור הבית. ידע דוד המלך שאבשלום מחפש להזיקו וברח מירושלים, מפני שלא רצה להילחם עם בנו.
תנא. אמר רבי יהודה שיר המעלות לשלמה, נאמר בשביל שלמה, שהתכוון עליו דוד לשם שמיים, ואימו ג"כ התכוונה לשם שמיים, ויצא מהם שלמה. שכתוב בו, ויישב שלמה על כיסא ה׳ למלך. אמר רבי יצחק, לפיכך נקרא לְמוֹאל. מלמד ששניהם, דוד ובת שבע, התכוונו לְמוֹ אל. לפי השם יתברך.
תנב. מכאן למדנו, כל המתכוון באותה שעה של החיבור לשם שמיים, יוצא ממנו בן נעלה. ומאין לנו? משמואל, שאימו התכוונה עליו תמיד לשם שמיים שכתוב בחנה, ונתתיב להשם, ועוד אמרה חנה לעלי הכהן, לבן הזה התפללתי. וכן אמר דוד, אם יהיה לי הבן הזה, שלמה, מכאן יהיה נועד למו אל. כלומר, נתון לאל. דוד בשעת התשמיש התכוון ששלמה יהיה משמש את השם.
תנג. אמר רבי יוסי, פעם אחת הייתי הולך בדרך, ופגשתי בהר שבכפר קַרדוֹ. והיו האנשים שמחים בחלקם, ולנתי שם בליל שבת ומוצאי שבת. וראיתי את בעל מלוני, שהיה רוצה להיות עם אשתו, היה זה עומד מצד זה ומתפלל, והיא עמדה מצד האחר והתפללה. אמרתי להם, מהי תפילתכם בשעה זו?
תנד. אמרו לי, עונָה שלנו, להתחבר משבת לשבת, ואנו מתפללים תפילה לפני הקב"ה, שיהיה לנו בן שיעבוד עבודתו, בן ירא חטא, בן שיעשה מצוותיו, ולא יסור מתורתו לימין ולשמאל. אמרתי להם, יהי רצון שתינתן לכם בקשתכם, כי לשם שמיים עשיתם.