002- הדף היומי בזוהר הסולם – ויצא – ד-ה (שיעור השקפה)

002- הדף היומי בזוהר הסולם – ויצא – ד-ה (שיעור השקפה)

ויצא

 וַיֵצֵא יעקב מבאר שבע וילך חָרָנָה. רבי חייא אמר, ויצא יעקב, לשון זריחה, כמו השמש יצא. באר שבע, בינה, שמשם מקבל ז"א אורו. חרן, נוקבא המקבלת אור השמש, ז"א. ואומר, וזרח השמש ובא השָמֶש, ואל מקומו שואף זורח הוא שם. וזרח השֶמֶש, זה יעקב, ז"א, כשהיה בבאר שבע, בינה. ובא השָמֶש, כאשר הלך לחָרָן, נוקבא דז"א. שכתוב, ויפגע במקום ויָלֶן שם כי בא השמש. ואל מקומו שואף זורח, שכתוב, וישכב במקום ההוא. הנוקבא נקראת מקום, ושם הוא שואף ומאיר.

ב) השמש, אעפ"י שמאיר לכל העולם, נסיעותיו הן רק בב' צדדים, הולך אל דרום וסובב אל צפון. משום שדרום הוא קו ימין וצפון הוא קו שמאל. ונמשך ויוצא השמש בכל יום מצד מזרח, שהוא בחינתו עצמו, ת"ת, והולך לצד דרום, לקו ימין, חסד. ואח"כ סובב לצד צפון, לקו שמאל, גבורה, שנכלל מהארת ב' הקווים, ומצד צפון הולך לצד מערב, הנוקבא, שכתוב, וילך חרנה. ההארה המרומזת בהכתוב, ויצא יעקב, הארה שלמה, שכלולה מב' הקווים ימין ושמאל, חכמה וחסדים יחדיו.

ג) אלא, שהוא יצא מכלל ארץ ישראל, שכתוב ויצא יעקב מבאר שבע, הנוקבא בשלמותה, הנקראת א"י. והלך לרשות אחר, שכתוב, וילך חרנה, הוא חוץ לא"י, ששם רשות הס"א. יצא ממזרח, קו אמצעי, הכולל ב' הקווים ימין ושמאל, כמ"ש, ויצא יעקב מבאר שבע, שמיטה, הנוקבא, שלקח מעומק העליון, בינה, את האור המאיר והולך למערב. כלומר, שלקח אותו אור שהולך ושוקע במערב, שהוא קו שמאל בלי הימין, כמ"ש, וילך חרנה, כלומר מקום שדין וחרון אף שמה, רשות הס"א. כי הארת שמאל בלי ימין היא בחינת הס"א. והולך ושוקע עד שנסתם כולו, מטעם חיסרון של אור החסדים של קו הימין, שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים.

נמצא שרבי שמעון חולק על רבי חייא בד' דברים:

א. ויצא יעקב, לא זריחה, אלא יציאה מרשות לרשות,

ב. שלא היה כלול בעת היציאה מדרום וצפון, אלא שהיה בהארת השמאל בלי הימין,

ג. באר שבע אינו בינה, אלא הנוקבא בשלמותה כשהיא דבוקה במזרח,

ד. חרן אינו הנוקבא דז"א, אלא רשות דס"א.

ד) רבי יוסי פירש המקרא על הגלות. בתחילה היה יורד אור מעומק העליון, בינה, ויעקב, ז"א, לקח אותו והלך, והשפיע לבאר שבע, הנוקבא הנבנית מאו"א. יעקב היה מאיר מאו"א, והשלים אותה הבאר בכל שלמותה. ובימי הגלות נוסע מבאר שבע והולך לחרן, כלומר חרון אף של הקב"ה, מדרגה הרעה, מלכות דקליפות. ונמצא שהוא חולק ג"כ על רבי חייא באותן ד' דברים.

ה) אלא כשהשמש, ז"א, הולך למערב, הנוקבא, נקרא מערב מקום של השמש, הכיסא שלו, המקום שהשמש שורה עליו. כמ"ש, ואל מקומו שואף זורח הוא שם. שהולך אל המקום להאיר עליו, והוא לוקח כל האורות, מקו ימין ומקו שמאל, ומאספם אליו, שמשפיע אותם אל הנוקבא.

ו) הקב"ה, ז"א, המניח תפילין לוקח כל כתרים העליונים, שהם אבא עילאה ואמא עילאה, המוחין דחכמה ובינה, שהם ב' פרשיות: קַדֶש לי כל בכור פֶּטֶר, והיה כי יביאך. קדש, הוא המוחין דאבא עילאה, חכמה. והיה כי יביאך, הוא המוחין דאמא עילאה, בינה. והם תפילין שבראש, ג"ר דתפילין, י"ה, המכונים ראש, ג"ר. ואחר שלקח המוחין דאו"א, י"ה, לוקח ימין ושמאל של מוח הדעת, שהם ב' פרשיות: שמע ישראל, והיה אם שָמועַ, שהם ו"ה. ונמצא שז"א לקח בזה כל המוחין חו"ב חו"ג, שהם ד' הפרשיות, המכונים תפילין דקב"ה.

והוכיח רבי חייא בזה לרבי שמעון, שאין לומר, שויצא יעקב מבאר שבע, פירושו שלקח רק הארת השמאל בלי ימין, כדברי רבי שמעון, כי השכינה נקראת מקום בעת שמשפיע לה מכל האורות. וכאן כתוב, ויפגע במקום, שיעקב האיר לה כל האורות, ולא רק הארת שמאל בלבד. וסתר בזה כל דברי רבי שמעון, כי לפי"ז נמצא אשר ויצא יעקב, אין פירושו, שיצא מרשות הקדושה לרשות הס"א, כדברי רבי שמעון, אלא שהיא זריחה שלימה, שהרי האיר מכל האורות יחד, שהיא קדושה. וכן באר שבע, בינה, המקור של צד מזרח, הכולל לכל האורות יחד. וחרן הנוקבא דקדושה, המקבלת אותה השלמות, ולא ס"א, כדברי רבי שמעון. ונמצא שדחה בזה כל דברי רבי שמעון.

אמנם באות ח' להלן משיב לו רבי שמעון, אשר חרן היא העורלה, אלא אח"כ חזר יעקב לנוקבא דקדושה, שעליה כתוב, ויפגע במקום. ומיושב הכל.

ז) תפארת ישראל, ז"א, לוקח כל הד' מוחין חו"ב תו"מ. וכשנמשכה כנסת ישראל למעלה אל הבינה, לוקחת גם היא את כולם, כמו ז"א, וכוללת את עולם הזכר של הקב"ה, בינה, וכן עולם הנקבה של הקב"ה, בחינתה עצמה. וכמו שכל האורות יוצאים מעולם של הבינה, כן לוקח אותם כולם עולם של הנוקבא. כי הבינה שווה עתה אל הנוקבא, מטעם שעלתה אליה והלבישה אותה, והתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ומשום זה באר שבע הוא יובל, בינה, באר שבע הוא שמיטה, הנוקבא. משום שאורותיהם של הבינה והנוקבא שווים, לכן נקראים שתיהן באר שבע. והשמש הזה אינו מאיר אלא מיובל. וע"כ כתוב, ויצא יעקב מבאר שבע, בינה, וילך חרנה, מערב, שמיטה, הנוקבא. אשר באר שבע היא בינה, וחרן היא נוקבא.

ח) אלא, ויצא יעקב מבאר שבע, הוא מערב, שנת השמיטה, הנוקבא, וילך חרנה, הוא שנת עורלה, משום שיצא מרשות הקדושה לרשות אחר, כי ברח מפני אחיו. וכאשר הגיע לבית אל, רשות קדוש, כתוב, ויפגע במקום. מתחילה יצא יעקב מרשות הקדושה, משום שלקח הארת שמאל בלי ימין, ולבסוף חזר לקדושה ונכלל מכל האורות, ואז נאמר, ויפגע במקום.

ט) מאיזה מקום? מקומו של ז"א, הנוקבא.

י) ויקח מאבני המקום, שבחר אבנים יקרות, מרגליות טובות, שהן שתיים עשרה אבנים עליונות, ותחתיהן שתי עשרה אלף ורבבות אבנים מחוטבות, וכולן נקראות אבנים. משום זה כתוב, מאבני המקום, ולא אבני המקום, הנוקבא.

הנוקבא נקראת אבן. והמדרגות שבה מכוּנות אבנים טובות. ומשום שמקבלת מנה"י דז"א, הנקראים רגלים, היא מכונה ג"כ מרגליות מלשון מרגלותיו. ומספר י"ב רומז על חכמה ועשרה על חסדים ומורה על הארת חכמה. כי מורה שממותקת כולה בבינה וראויה לקבלת החכמה, וע"כ יש בד' ספירות חו"ב תו"מ שלה, אחר התכללותם זה בזה, רק י"ב ספירות, חכמה בינה ות"ת בכל אחת מהן, ובחינת עצמה חסרה, מחמת שנמתקה בבינה. וע"כ הם ד"פ ג', שהם י"ב, ולא ד"פ ד' שהם ט"ז. וזה הים של שלמה, העומד על שני עשר בָךקָר. כי הנוקבא, בעת שמקבלת הארת חכמה, נקראת ים, ואז עומדת רק על י"ב ספירות, הנקראות בָּקָר, כלומר ג' לכל רוח, ולא ד'.

והארותיה העוברות לעולמות מאצילות ולמטה נבחנות ג"כ למספר י"ב, ולהיותן מבחינת חכמה והן אלפים. וע"כ הן י"ב אלפים אבנים. ומבחינת הארת החסדים המלבישה החכמה, נבחנות לרבבות, כי עשרה אלף הוא ריבוא, המורה על הארת חסדים שבתוכן חכמה. ושעוברות דרך המסך שמתחת האצילות, הן נחצבות ונפרדות מאור אצילות, מפאת המסך המסיים את עולם האצילות. ותחתיהן, תחת י"ב אבנים שבנוקבא דאצילות, שתי עשרה אלף ורבבות אבנים מחוטבות, שהארות החכמה היא י"ב אלף. והארות החסדים הן רבבות. והן מחוצבות, מחמת שעברו דרך המסך דאצילות, החוצב ומפרידן מאצילות. וכולן נקראות אבנים, הן י"ב מדרגות שבה עצמה, והן הארותיה הנמשכות ממנה י"ב אלפים ורבבות, כולן נקראות אבנים. משום זה כתוב מאבני המקום, להורות שלקח רק אותן י"ב אבנים שבה עצמה.

יא) וישם מראשותיו, של אותו המקום, הנוקבא. מראשותיו, לארבע ראשים של העולם, לד' רוחות, דרום צפון מזרח מערב, חו"ב תו"מ, וכתוב, ומשם יפרד והיה לארבע ראשים. שלושה אבנים נתן לרוח צפון, ושלושה לרוח מערב, ושלושה לרוח דרום, ושלושה לרוח מזרח, ואותו המקום עומד עליהן להתתקן בהן. כמ"ש, ועומד על שני עשר בָּקָר.

יב) וישכב במקום ההוא. וישכב, אותיות, ויש כ"ב. שהם י"ב מרגליות שלמטה, שהנוקבא עומדת עליהם, המורה על חכמה שבה. וכל אלו המדרגות, שהן על מקום הזה, הם ע"ס, שמספר הזה מורה על הארת חסדים שבה. הרי הם כ"ב, הרומז על שלמותה, הן מחכמה והן מחסדים, כיוון שנתתקן המיטה בכ"ב, שכב בה. מי שכב בה? השמש, ז"א. וע"כ כתוב ביעקב, ז"א, וישב על המיטה, כי לו היא ראויה, ולא לזולתו, משום שהיא הנוקבא דז"א. וע"כ, וישכב במקום ההוא. ועל זה כתוב, וזרח השמש ובא השמש.

 

אין תגובות

להגיב