001- הדף היומי בזוהר הסולם – וישב – א-ג (שיעור השקפה)

001- הדף היומי בזוהר הסולם – וישב – א-ג (שיעור השקפה)

 שיעור שמע:

bmp3 (1)

 

פרשת וישב ע"מ: א'- ג' מאמר:"וישב יעקב"

הזוהר הקדוש דף היומי, אנחנו מתחילים היום בסיעתא דשמיא פרשת וישב.

" וישב יעקב בארץ מגורי אביו", מתחילים את ההתישבות, איפה? בארץ מגורי אביו. הפרשה הזאת מתחילה בהבנת נפש האדם המורכבת. בא ומספר לנו שכאשר אדם יוצא לאויר העולם מיד נזדמן יצר הרע עמו, היצר הרע הוא האני של האדם. התפקוד האמיתי של האדם יגיע רק לאחר זמן, בגיל 13 מגיע יצר הטוב, אומר: זה שונה מהבהמות, אצל הבהמות היצר הרע, אין להם כל כך הבדל בין יצר טוב ליצר רע, לא צריכה  להיות להם התלבטות, בהמה זה מלשון: בה נמצא המה, היא פועלת מה שצריך וזה הכל. ככה חינכו אותה מלמעלה, ככה היא עושה, ככה אילפו אותה לא חינכו, וכך היא עושה. האדם כשנולד הוא עדיין לא יודע לשמור אפילו על עצמו מאשר למשל, אומר הזוהר: בא להשליך את עצמו לתוך האש, בהמה לא עושה ככה. כאשר היצר הטוב  מגיע לאדם הוא כמו ילד לעומת היצר הרע. יצר הרע כבר זקן, היצר הטוב מגיע חדש הוא נקרא ילד מסכן. אומר שטוב ילד מסכן ממלך זקן וכסיל, מיהו המלך הזקן וכסיל? יצר הרע. אדם נולד איתו לאויר העולם והוא נקרא מלך זקן וכסיל. האדם נמצא עכשיו באיזשהי מחלוקת בתוכו, יש לו שני מצבים, המחלוקת היא: עם מה אני משתמש עם יצר הטוב או עם יצר הרע? בשיקול דעת רואה שחייב להשתמש עם שניהם כי הבורא נתן לו את יצר הרע וגם את יצר הטוב. מה יעשה? עם מה ישתמש? האם צריך לזרוק את האני של האדם? האני של האדם הוא יצר רע, האני של האדם הוא הרצון לקבל אבל יש בו גם צד של רצון להשפיע, אבל הרצון להשפיע הוא ילד, מה יעשה? אומר: יש פה בעיה בצורת השפיטה של האדם, מה הבעיה? הבעיה היא, אומר הזוהר דבר נפלא: אומר תסתכל מה קרה עם הנחש, למדנו "איזה הוא רשע ערום? זה הוא מי שמקדים עצמו לטעון דבריו לפני הדיין מטרם שיבוא חברו בעל הדין." למה? כי "הצדיק הוא הראשון בריבו", מי שבא ראשון בריבו הוא צדיק, הוא לא רוצה דין אמת. הרי אם היה רוצה דין אמת היו באים שני הצדדים ואומרים את טענתם. הרשע הערום הזה זה כמו הנחש שהוא מקדים ושורה באדם מטרם שבא חברו כמו היצר הרע והיצר הרע בא לאדם לפני שבא חברו. חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים, עד כדי כך שאומר הזוהר שהדברים הם כמו עול, כמו ששמים עול כבד על כתפיו כאשר הוא בא לשמוע את הצד השני, אומר כאילו מקבל עליו, אומר: "מי כל דיין- המקבל דברו של בעל דין מטרם שיבוא חברו דומה כאילו מקבל עליו אל אחר להאמין בו, אלא ובא רעהו וחקרו כלומר אחר שיבוא רעהו אז ישמע את טענותיו וזהו דרכו של אדם צדיק, כי אדם צדיק הוא מי שלא האמין לאותו רשע ערום שהוא יצר הרע, משום שהקדים טענותיו מטרם שיבוא חברו שהוא יצר הטוב. שמקיים הכתוב- ובא רעהו וחקרו. ובדבר זה אנשים נכשלים מלזכות לעולם הבא." במה הם נכשלים? בזה שהם מוכנים להקשיב לאחד ולשפוט לפני שהם מקשיבים לאחר והם מגיעים כבר לשפיטה. איך זה אפשרי כזה דבר? עוד פעם, תראו מה זה- אדם צדיק הוא מי שלא האמין לאותו רשע ערום, שהוא יצר הרע משום שהקדים טענותיו מטרם שיבוא חברו שהוא יצר הטוב שמקיים הכתוב ובא רעהו וחקרו ובדבר זה אנשים נכשלים מלזכות לעולם הבא.

שני המצבים האלה בנפש האדם הם נקראים ב' המצבים של הנוקבא, הנוקבא זה הלב של האדם. בהתחלה יש השתוקקות גדולה, הרצון לקבל גדול ואז כשהרצון לקבל כל כך גדול אז אתה ישר משוחד. ממה אתה משוחד? אני רוצה את התענוג. וכשאתה משוחד עם התענוג, איך תנסה לחשוב עכשיו: רגע, איך אני משתף את זה עם חברי? היצר הטוב אומר: בוא תהיה שותף, תשפיע, תתן מעצמך… אם אתה לא מסוגל להגיע לשפיטה מיד כשאתה נהנה, רוצה את התענוג אלא אתה עוצר ואומר: רגע, שמעתי- אני רוצה להתענג, מה עכשיו? עכשיו בוא נראה מה הצד השני אומר? היצר הטוב מה אתה אומר? אם אני לא מסוגל לעזוב את הרצון לקבל אני לא יקשיב לרצון להשפיע. זה אותו יחס למשל בין ערך פנימי לחשק רגעי. החשק הרגעי בא ראשון, התופעה הראשונית באה ואני מיד רוצה לשפוט על פי התופעה הראשונית. אם אני ישר שופט לפי התופעה הראשונית זה לא יעזור מה יגידו לי אחר כך, כל מה שבאים להגיד לי אחר כך זה כמו עול כבד ששמים על כתפי ואני לא רוצה לשמוע, זה מטריד אותי. והיות וזה מטריד אותי אז אני דוחה את זה וממילא הרצון שלי לחשק הראשוני זה מה שקובע. אז מה, מה לעשות? אבל יצר הרע בא לפני יצר הטוב. גם האדם כאשר הוא רואה משהו,קודם מתחשק לו או שקודם הוא רואה את הנקודה הגשמית לפני הנקודה הרוחנית, הגוף מגיע לפני הנשמה, מה יעשה? אומר: זה בסדר, הוא מגיע לפני אבל אל תגיע למסקנה, אל תשפוט. תכיל- יש את הנתון הזה, תקבל את זה כנתון. יש לי נתון- אני עכשיו מאוד מאוד רוצה לאכול גלידה. נו ו…? אז אני ילך לאכול גלידה? לא, רגע רגע זה רק נתון, בוא נראה עוד נתונים, יש נתונים שגלידה זה מאוד לא בריא בחורף, עכשיו יש לי שני נתונים, עכשיו אני רוצה להגיע למסקנה דרך שני הנתונים האלה, בוא נראה איך נשלב אולי נאכל גלידה חמה, אני לא יודע. אבל נראה שיש עוד שיקולים. כשבן אדם שומע נתון ראשוני, כשאנחנו רואים את הגשמיות ומיד רוצים לשפוט דרכה, ולא חודרים לנקודה הפנימית זה קליפה שדואגת שנסתכל רק על הדברים החיצוניים, רק על הדברים המידיים, רק על היצר הרע, זה נקרא: מלך זקן וכסיל ומי ששופט באופן הזה שמוכן לראות את אחד הצדדים לפני הצד השני וכבר להגיע למסקנות לא יהיה לו חלק לעולם הבא. לכן אנחנו צריכים בנפשנו להבין את הרעיון העמוק של העניין הזה והרעיון העמוק הוא- אני חייב לפתח הקשבה נדיבה, אני חייב להקשיב לנתונים ולעזוב את עצמי, אם אני לא מסוגל לעזוב את עצמי שאני קרוב אלי ואני משוחד מעצמי אני לא יכול להקשיב לצד השני. אין לי אפשרות להקשיב לצד השני אם אני לא עוזב את עצמי לגמרי ורק שואל ומתעניין מה השני באמת חושב? איפה המצוקות שלו? מאיזה סוג מחשבה הוא חושב? מה דרכי ההגיון שלו? לאיזה דברים זה מוביל אותו? על איזה דברים זה עונה לו? לפני שאני מתחיל להגיד מה אני רוצה. אני לא מדבר על דיבור יומיומי, אני מדבר על נושאים רציניים בין בני זוג, בין חברים, בין קהילות, בין עם ישראל לאומות העולם, אם אין את הקשב הזה אז האדם קודם כל רוצה את עצמו אפילו בשיחה בני אדם מדברים אדם יש לו כבר את דעתו והוא בא לדבר עם חברו כדי להגיד מי צודק, אבל הוא כבר משוחד. אלא מה? שכשהוא בא לדבר הוא חייב לשים את דעתו בצד ולהגיד: רגע, זו הייתה הדעה שלי עכשיו הדעה שלי היא רק נתון. עכשיו אני יקשיב לצד השני כדי לראות אם אני יכול את שתי הנתונים האלה לשכלל יחד. כי הרי אם אני מדבר איתו עם חברי ולא משנה מה הוא אומר, זה עוד נתון אבל אם זה נתון שבא כשיש לי כבר מסקנה מה אני רוצה, מה אני יודע ואני לא מסוגל לעזוב את הידיעות שלי ולראות אותם רק כנתון, אין שום סיכוי שהדעה של השני תתפוס במשהו, אין אפשרות במיוחד לאנשים הדעתנים. לכן אדם צריך להוריד אנך בנפשו ולהציב לעצמו מעין יסוד- כשאני רוצה לשפוט דין אמת אני חייב להסתכל על הנתונים מחדש, להיות קשוב ולא לשפוט, לא להיות דיין שדיין לא אמיתי מקלקל לא רק את הציבור, מקלקל את כל העולם ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. למה לנו ליפול לכזה דבר? לכן אדם צדיק הוא מי שלא האמין לאותו רשע ערום שהוא יצר הרע, למה? משום שהקדים טענותיו. לא להאמין לעצמנו, לעצמנו לא להאמין לפני שאנחנו קשובים טוב לצד השני.

עד כאן היום תודה רבה.

וַיֵּשֶׁב א-ג

 וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב

 המוותר על האושר של הפרטי, יכול לזכות באושר אמיתי של ביחד.

 וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ  כְּנָעַן. רבי חייא פתח: רַבּוֹת, רָעוֹת צַדִּיק;  וּמִכֻּלָּם, יַצִּילֶנּוּ יְהוָה. כמה מקטרגים יש לו לאדם מיום שנתן לו הקב"ה נשמה בעולם הזה. מכיוון שיצא האדם לאוויר העולם, מיד נזדמן יצר הרע להשתתף עמו כמ"ש: לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, כי אז נשתתף עמו היצה"ר. אם אדם צדיק, למה צריך שיבואו עליו צרות רבות, לכאורה ה' צריך לשמור עליו. שהרי כתוב כִּי מַלְאָכָיו, יְצַוֶּה-לָּךְ; לִשְׁמָרְךָ, בְּכָל-דְּרָכֶיךָ. המקטרגים באים לינוק כאשר מקבל אדם מדרגת נשמה, לפני זה אין להם ממה לינוק. היצר הרע הוא האני של האדם, אותו הוא צריך, אך עליו לעבור תיקון. לאדם מציאות מורכבת. הוא מגיע לעולם לעשות עבודת ה', ויחד עם זאת יש את היצר הרע שבא לאתגר, כמקום אימון.

 

כי הבהמות, מיום שנולדו כולן שומרות את עצמן ובורחות מאש מכל מקומות הרעים. והאדם, כשנולד, מיד בא להשליך עצמו לתוך האש, משום שיצה"ר שורה בתוכו, ומיד מסיתו לדרך רע. יש בבהמות כבר דעת מוּלדת, שור בן יומו שור, ותוך זמן מועט מתנהג כבוגר. לכאורה היינו מצפים שאדם יוולד מפותח יותר מבהמות, ורואים שאינו זהיר כלל, שאין בו שום דעת להיזהר – אך זמן למידתו ארוך. מכאן שאפילו הדברים הקבועים אצל העולם, באדם הם צריכים להילמד, ומצד עצמו עליו להתקדם, וכוח זה יכול להביאו גבוה יותר מהטבע המולד.

 

טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן, וְחָכָם  מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד. זהו יצר הטוב, שהוא ילד מימים מועטים עם האדם, כי מי"ג שנים ואילך הוא עם האדם. היצר הרע גדול (זקן) מיצר הטוב שיכול להופיע רק בגיל י"ג. זקן מהצד הטוב הוא נוטריקון זה קנה חוכמה.

מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל,  זהו היצר הרע, שהוא נקרא מלך ושליט בעולם על בני אדם. זקן וכסיל, שמיום שהאדם נולד ויצא לאוויר העולם, הוא נמצא עם האדם. הרצון לקבל הוא מלך זקן וכסיל, הרצון להשפיע נק' ילד, שהוא רק בחינת התכללות באדם – צד הבורא שבנברא, בעוד היצר הרע הוא עצם – ועצם גדול מהתכללות. בגיל י"ג (גימטריה אחד) יכול לאחד את בחינת י"ב שנים לאחד בהדרגה במאבק ארוך ונדרש.

 

אֲשֶׁר לֹא-יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד – לא כתוב להזהיר אלא לְהִזָּהֵר, משום שהוא כסיל, ועליו אמר שלמה, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ. כי מפסולת החשך הוא בא. ואין לו אור לעולם. אבל מי שאינו יודע להזהיר לאחרים. אינו נחשב עוד לכסיל מחמת זה. החושך הוא הסתר: אור חוכמה בלי חסדים, ואין רואים בו את השגחת הבורא. כל מה שמעניין אותו זה הוא עצמו. החסדים מאפשרים לאור להאיר. חסד הוא יצר הטוב, הרצון לקבל חוכמה בלבד הוא יצר הרע. החסדים הם אותו קשר בו אדם יכול לעזוב את עצמו, ובלי גאווה לבוא להתחבר לאמת גדולה יותר. כאן הוא בבחינת מסכן, שהסכים לבוא לבחינת עני שאין לו מעצמו כלום, זו מציאות קשה לאדם, להבין שאין לו כלום חוץ ממה שהשם נותן לו. בלי להגיע לשיפלות זו, לייאוש מוחלט מהאני הכוזב, לא ניתן להתמודד, שהרי בלי החסדים החוכמה מזיקה.

 

רבי שמעון אמר: טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן, וְחָכָם. הוא יצר הטוב. אבל טוב ילד, כמ"ש: נַעַר, הָיִיתִי  גַּם-זָקַנְתִּי. וזהו נער שהוא ילד מסכן, שאין לו מעצמו כלום. ונקרא נער, משום שיש לו חידוש הלבנה, שמתחדשת תמיד, והוא תמיד ילד מסכן. וחכם, משום שחכמה שורה בו.

ב' מצבים יש אל הנוקבא: א. זמן שליטתה עצמה, שאז גדולה כמו ז"א. וזהו מצב הארת החכמה שבה, אלא שאינה מאירה מטעם חוסר אור החסדים. יש חוכמה ולא ניתן להשתמש בה, רק שלב הכנת כלים.

ב. זמן הארתה על ידי זווגה עם ז"א, שאז מוכרחת להתמעט עד לנקודה, ואין לה אז מעצמה כלום, ומקבלת הכל מז"א. ומצב הזה היא מצב הארת החסדים שבה. והנוקבא מתלבשת ומאירה במלאך מטטרון מב' מצבים אלו. וכשהוא מקבל מצב ב' של הנוקבא, שהוא הארת החסדים, אומר מטטרון, נער הייתי, וכן נקרא ילד, כי הארת החסדים הם ו"ק, המכונה נער או ילד. וכן נקרא מסכן, מפני שבמצב הזה מתמעטת הנוקבא עד לנקודה, ואין לה מעצמה כלום. וכשהוא מקבל ממצב הא' של הנוקבא, שהוא זמן שליטתה עצמה, והיא גדולה כמו ז"א, שהוא מצב הארת החכמה שבה, אז אומר מטטרון, גם זקנתי, כי זקן, הוא מי שקנה חכמה. וגם נקרא חכם.

ושואל, למה נקרא המלאך מטטרון תמיד בשם נער ולא זקן. הרי הוא אמר, גם זקנתי. היה לו להקרא זקן? ומשיב, משום שיש לו התחדשות הלבנה, הנוקבא, שזה זווגה עם ז"א, מצב הב', שהיא מצב הארת החסדים שבה, הנבחן לו"ק ונקרא נער. ומצב ההתחדשות נוהג בה תמיד, בקביעות. וע"כ נקרא נער ולא זקן, כי הזִקנה שמקבל ממצב הא', שהוא מצב שליטתה עצמה, אין זה בו תמיד. התחדשות היא בחינת אמונה, אימון תדיר שכל פעם צף רצון לקבל, מוותרים עליו ואז מתקנים את צורתו. לכן נק' נער – שבזמן תיקון תמיד חוזר על מצב העבודה.

 

מלך זקן, זהו היצר הרע, הנמשך מן הלעומת של מטטרון, הנקרא אדם בלייעל (שאינו רוצה לקחת עול מלכות שמים), שלא יצא מטומאתו לעולם. והוא כסיל, שכל דרכיו הם לדרך הרע, והולך ומדיח בני אדם, ואינו יודע להזהר. והוא בא בעלילה עם בני אדם, כדי להדיח אותם מדרך הטוב אל דרך הרע. זה עול לוותר על עצמך, ובלי-יעל הוא הקושי שבעבודה. רפיון הנפשי וויתור יאפשר להתמודד נכון עם המצבים שהם קבועים.

 

על כן הקדים עצמו היצר הרע להתחבר עם האדם מיום שנולד בו, כדי שיאמין לו. וכשיבוא אח"כ היצר הטוב, אין האדם יכול להאמינו, ודבריו דומים עליו למשא. רשע ערום, הוא מי שמקדים עצמו לטעון דבריו לפני הדיין, מטרם שיבא חברו בעל הדין. לכן אין לתת לפני גיל 13 לשפוט ולעשות דין, לפני שגם צד ההשפעה שבו עובד, אחרת הוא משוחד.

 

רשע ערום זה היצר הרע: כמ"ש: והנחש היה ערום. גם הוא מקדים ושוֹרה באדם מטרם שיבא יצר הטוב לשרות בו. ומשום שהקדים וכבר טען טענותיו לפניו, כשיבא אח"כ יצר הטוב, רע לאדם להיות עמו, ואינו יכול להרים ראשו, כאלו הטעין על כתפו כל המשאות שבעולם. משום שהרשע ערום הקדים עצמו. ועל זה אמר שלמה: וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה, וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים, משום שהקדימו האחר.

 

וע"כ כל דיין, המקבל דבריו של בעל דין, מטרם שיבא חברו, דומה כאלו מקבל עליו אל אחר להאמין בו. אלא, ובא רעהו וחקרו, כלומר אחר שיבא רעהו, אז ישמע טענותיו. וזהו דרכו של אדם צדיק. כי צדיק הוא מי שלא האמין לאותו רשע ערום, שהוא יצר הרע, משום שהקדים טענותיו,

מטרם שיבא חברו, שהוא יצר הטוב. שמקיים הב', ובא רעהו וחקרו. ובדבר זה אנשים נכשלים מלזכות לעולם הבא.

 

וַיֵּשֶׁב ד-ו

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב

גאוותן אינו יכול לשפוט צדק.

הגאוותן לא רוצה לשמוע את הצד שני, הוא כבר "יודע" בעצמו. ליצר הרע שבא קודם היצר הטוב, ובכך יש לו קדימות לטענות כשבא לשיפוט בתוך האדם. ואם הדיין (האדם עצמו) שומע למקדים, השיפוט לא נכון. לכן צדיק לא פוסק לפי הדרישה של היצר שכל טענתו: "אני רוצה". כאן מלמד כיצד על האדם להתמודד עם שליטת היצר הרע, וגם כיצד להתמודד עם הדינים שבאים לעולם.

גם שפיטה חיצונית מוטעית. כאן העולם החושך השפיטה לקויה, וכך יכול להיות שלולי הצרות שעשו המצרים לישראל בשעבוד, היו חלילה מתבוללים בתוכם. לכן לא כל מה שנראה כצרות הוא רע בסוף הדרך. כשאומר שה' מציל אותם גם בעולם הזה, אומר שיש בהם אמונה גם בזמן תיקון. לכן באו רעות צדיק, ולא ל-צדיק. צדיק מצדיק את הבורא, וברור לו שהוא טוב ומטיב.

 

אבל צדיק שירא את ריבונו, כמה רעות הוא סובל בעולם הזה, כדי שלא יאמין ולא ישתתף עם היצר הרע. והקב"ה מצילו מכולם. זהו שכתוב: רַבּוֹת, רָעוֹת צַדִּיק;  וּמִכֻּלָּם, יַצִּילֶנּוּ יְהוָה. רבות רעות לצדיק, לא כתוב, אלא, רבות רעות צדיק. שהסובל רבות רעות הוא צדיק, משום שהקב"ה חפץ בו. כי הרעות שסובל, מרחיקות אותו מן יצר הרע. ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם, בעולם הזה ובעולם הבא. אשרי חלקו.

 

כמה רעות עברו על יעקב, כדי שלא יתדבק ביצר הרע, ויתרחק מחלקו. ומשום זה סבל כמה עונשים, כמה רעות, ולא שקט. כמה רעות סובלים הצדיקים בעולם הזה, רעות על רעות מכאובים על מכאובים, כדי לזכותם לעולם הבא.

יעקב, כמה סבל תמיד רעות על רעות, כמ"ש: לא שַלַוְתִי בבית לבן, ולא יכולתי להנצל ממנו. ולא שקטתי, מעשו, מאותו הצער שציער אותי הממונה שלו. ואח"כ, הפחד מעשו עצמו. ולא נחתי, מן דינה ומן שכם. יעקב לא נפל לעבודה זרה, ולא מעניין אותו כל גדולת לבן ונשאר באמונה לעבודתו הפנימית. השלווה היא כנגד הטרדה שהיא חוסר אמונה, והשקט הוא כנגד הרוגז – כנגד הגאווה.

 

ויבא רוגז. זה הוא הרוגז והמבוכה של יוסף, שהיא קשה מכולם, כי מתוך אהבתו של יעקב אל יוסף, שהוא סוד הברית, נכנס יעקב למצרים, ועל כן אהב אותו כל כך, משום שאח"כ כתוב, ואזכור את בריתי, שכל הגאולה היה בשבילו, להיות השכינה נמצאת שם עמו, עם הברית, שהוא יוסף, וע"כ היתה המבוכה של יוסף, קשה עליו יותר מכל הצרות שבאו עליו. מפני שנקודת הברית היא הנאמנות שרק דרכה ניתן להתחבר ולקבל את האור האלוקי. לכן גם במצרים שמרו על הברית ולא התערבבו עם המצרים, ועוד עשה ה' שיהיו ישראל מבוזים ע"י המצרים, כמו שהיו רועי צאן, והגויים לא אוהבים אותם.

 

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. רבי יוסי פתח: הַצַּדִּיק אָבָד, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל-לֵב. הצדיק אבד, בזמן שהקב"ה מסתכל בעולם, והעולם אינו כראוי להיות, והדין נזדמן לשרות על העולם (הפרטים). אז לוקח את הצדיק (הכללי), הנמצא ביניהם, כדי שהדין ישרה על כל האחרים, ולא יהיה מי שיגן עליהם. כשלא שומעים לצדיק אז רע. הטוב הוא יכולת ההתייחסות למהלכים רוחניים.

כי כל זמן שהצדיק שורה בעולם, אין הדין יכול לשלוט על העולם. מאין לנו זה? ממשה כמ"ש: וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם: לוּלֵי, מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו. ומשום זה הקב"ה לוקח את הצדיק מביניהם, ומעלה אותו מן העולם, ואז נפרע ומקבל את שלו. סוף הכתוב: כי מפני הרעה נאסף הצדיק, פירושו, מטרם שיבא הרע לשלוט בעולם, נאסף הצדיק. פירוש אחר, כי מפני הרעה, זה הוא היצר הרע. שהסית והדיח את העולם. יש כאן שני מובנים בסדר של יחד. מלמטה הוא מטרם שיבוא הרע, היצר, נאסף הצדיק, ואז מלמעלה אין מי שיכיל את האור. וכשהציבור מבקש ומתפלל לדברים לא ראויים, מביאים עליהם מלמעלה ייסורים, וכאן צריך לסלק את הצדיק בכדי שיתקבל הרע.

 

יעקב בחיר שבאבות היה. והוא היה עומד להמצא בגלות. אבל מתוך שהוא צדיק, נעצר הדין, ולא שלט בעולם. כי כל ימיו של יעקב לא שרה הדין על העולם, והרעב נתבטל. וכמו כן בימיו של יוסף, שהוא צורתו של אביו (קו אמצעי), לא היתה נמצאת הגלות, משום שהוא הגן עליהם כל ימיו. כיון שהוא מת, מיד שרתה עליהם הגלות, כמ"ש: וימת יוסף. ונסמך לו הבה נתחכמה לו. וכתוב: וימררו את חייהם.

כעין זה, בכל מקום שנמצא צדיק בעולם, הקב"ה מגן על העולם בשבילו. וכל זמן שהוא חי, אין הדין שורה על העולם. זה לא נהג רק ביוסף ויעקב, אלא בכל מקום שאנשים מוכנים לקבל על עצמם צדיק. אם אדם לא מקבל את תורת בעל הסולם, זאת הבעיה של העבודה מלמטה.

 

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, רבי אלעזר אמר: שנתקשר וישב במקום ההוא שנתאחד בחשך. מהו מגורי אביו? כי כל ימיו היה מתיירא והיה בפחד. בארץ מגורי אביו דווקא, שהמָגוֹר ופחד הזה הוא של אביו יצחק, שהוא קו שמאל. בארץ כנען, נקשר המקום במקומו.

וַיֵּשֶׁב ז-ט

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב

טוב הוא שלמות – חכמה וחסדים יחד.

טוב גימטריה 17, חסדים הבאים מלמעלה – 10 ספירות הבאים בשלמות. עבודה נפשי נכונה היא לדחות ממטה למעלה את אור החוכמה, ושלמות של המלכות היא רק 7 ספירות. רק מדרגת צדיק מאפשרת חוכמה, ולפיכך תולדות, דהיינו יכולת להוליד הבנות פנימיות מתוך האדם.

על אור החסדים אין צמצום. תיקון החוכמה היא להאיר ממטה למעלה, כלומר דחיית אור השפע, ובכך בונים כלי קבלה ראוי.  כשאדם פוגש בנפשו את נקודת יוסף, את הצדיקות שבו – ויכול לחיות אותה, הוא מתעלה למדרגה הגבוהה.

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף, אחר שנתישב יוסף ביעקב, וז"א – השמש, נזדווג עם הלבנה, שהיא הנוקבא, אז התחיל יוסף להוליד תולדות.

ז"א, השמש, אע"פ שנתחבר בלבנה לעשות פירות ולהוציא תולדות לעולם, הנוקבא, עושה פירות רק מדרגת צדיק, יסוד, יוסף, שהוא גם המדרגה של יעקב, ומשום זה כתוב, אלה תולדות יעקב יוסף.

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. כל מי שהיה מסתכל בצורת יוסף, היה אומר שזו היא צורתו של יעקב. בכל בני יעקב לא כתוב, אלה תולדות יעקב ראובן, או שמעון. רק ביוסף שכתוב: אלה תולדות יעקב יוסף, משום שצורתו הייתה דומה לצורת אביו. שהוא קו אמצעי בין נצח והוד, לכן קיבל את כותונת הפסים, להראות שכלול משני הצדדים.

כמו שיעקב, שהוא ת"ת, קו אמצעי, המכריע בין ב' הקוים שמחזה ולמעלה, שהם חסד וגבורה, כן יוסף, שהוא יסוד, קו אמצעי ומכריע בין שני הקוים שמחזה ולמטה, בין נצח והוד. הרי צורתם שווה, ששניהם צורת קו אמצעי ומכריע בין הקצוות.

יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה   הקב"ה רמז לו, שֵבעת שנאבד יוסף, היה בן שבע עשרה שנה. וכל אלו הימים שנשארו, אחר שהיה בן שבע עשרה שנה, שלא ראה את יוסף, היה בוכה על אלו שבע עשרה שנה. וכמו שהיה בוכה עליהן, נתן לו הקב"ה שבע עשרה שנה אחרות, שחי בארץ מצרים, בשמחה, בכבוד, ובכל השלמות, בנו יוסף היה מלך, וכל בניו היו לפניו, אלו שבע עשרה שנה היו נחשבות לו חיים. וע"כ משמיענו הכתוב, כי בן שבע עשרה היה יוסף כאשר נאבד ממנו.

היסוד, שהוא יוסף, מכונה שבע עשרה שנה. מטעם שיש בו סוד לחם משנה, שפירושו אור החכמה ואור החסדים, שהוא תכלית השלמות. והנה אור החכמה שבו מרומז במספר שבע, להיותו מאיר רק ממטה למעלה באור הנוקבא, הנקראת שביעי, וחסרה ג"ר דג"ר. ואור החסדים שבו מרומז במספר עשרה, להיותו מאיר ממעלה למטה, וע"כ המספר שלם.

וזה שרמז לו, שיעור שלמות מדרגתו של יוסף, שהוא שבע עשרה שנה, הכולל כל השלמות, הן חכמה והן חסדים, על מדרגתו הגדולה של יוסף, שנאבדה ממנו. ואחר שמצא שוב את יוסף במצרים, כי אור החכמה נבחן לאור חיה. וכיון שסוד שבע עשרה שנים כולל גם חכמה, ע"כ יחשבו לו חיים. משא"כ בשעה שנאבד יוסף, שהיה לו אז אור חסדים בלי חכמה, לא נחשבו לו לחיים, וכן בטרם שנולד יוסף.

כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם-לוֹ

על האדם לתרגל את ההרגשה שהנשמה היא הדבר החשוב.

הדין יורד בכדי שהגוף, המחשבה המצבית, התפיסה הגופנית – יחלשו. תענוגות הגוף אינן טובות, מפני שאדם עלול לחשוב שמכאן בא התענוג האמיתי. שהרי אם ירגיש טוב מהגוף, לכאורה אינו צריך את ה' – לכן ה' באהבתו מוריד עליו דין מדוד.

נפש בריאה בגוף בריא זה נכון במטרה. בדרך, בזמן תיקון יש לתת עדיפות יתרה וחשיבות לצורה ולא למצב, כלומר לפרש נכון את המצבים לפי החוקים העליונים. את זה משיגים ע"י החלשת חשיבות הגוף, החלשת הגשמיות והעולם הזה – יש להגביר את חשיבות הרוח והנשמה. החטא – הוא ההחטאה של הדבר החשוב ביותר, שכן הכוונה במעשה היא המביאה לשכלול, ולא להסתפק בקיום הגופני לבד. לכן ראוי לאדם לתת מחשבה לכוונה ולהרגשה הנכונה של המעשים, ובכך יוכל להתעלות. וכך לימוד פנימיות התורה נותן את ההדגש הרצוי. גם כאשר אדם מקיים את ההלכות המעשיות, ועדיין מורידים עליו דינים, יבין שעליו להתעורר לעבודה פנימית, ואז בשליטת הנשמה ידבק בקב"ה.

רבי חייא פתח: לָכֵן, אַנְשֵׁי לֵבָב  שִׁמְעוּ-לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע  וְשַׁדַּי מֵעָוֶל. כאשר ברא הקב"ה את העולם עשה אותו על דין. וכל מעשי העולם מתקיימים על דין. מלבד שבכדי לקיים העולם שלא יאבד, הקב"ה פורש עליו רחמים. ורחמים האלו מעכבים את הדין, שלא יכלה את העולם. והעולם מתנהג ברחמים ומתקיים על ידו. העולם הוא בחינת זו"ן, ודין זו חוכמה בלי חסדים. דין אומר שהבורא נותן והנברא חייב לקבל, אך השלמות היא שהנברא מעצמו יבוא לשיתוף ע"י פיתוח הרחמים בנפשו, ויהפוך למשפיע.

 

ואם תאמר, שהקב"ה עושה דין באדם בלי משפט? למדנו, כשהדין שורה על האדם, והוא צדיק, הוא משום אהבת הקב"ה אליו. כמו שלמדנו, כאשר הקב"ה מרחם על האדם באהבה, לקרבהו אליו, משבר הגוף בשביל להשליט את הנשמה, ואז מתקרב האדם אליו באהבה כראוי, והנשמה שולטת באדם, והגוף נחלש.

וצריך האדם לגוף חלש ולנפש חזקה, שתתגבר בגבורה. ואז הוא אוהבו של הקב"ה. הקב"ה נותן צער אל הצדיק בעולם הזה, בשביל לזכותו לעולם הבא.

וכשהנשמה היא חלשה והגוף חזק, הוא שונאו של הקב"ה, שאינו חפץ בו, ואינו נותן לו צער בעולם הזה, אלא דרכיו ישרים, והוא בכל השלמות. משום, שאם עושה צדקה או מעשים טובים, הקב"ה משלם שכרו בעולם הזה, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. ומשום זה, צדיק השבור תמיד (המשבר את התפיסות הגופניות שלו), הוא אוהבו של הקב"ה. והדברים אמורים, רק באם בדק ולא מצא בידו שום חטא שיענש על ידו. כך מי שרק מקיים הלכות בצורה גופנית, בלי כוונה פנימית – אותו שונא הקב"ה. גם אם אדם חלילה חטא, עליו להוסיף ולשבר את הגוף לתיקון.

אין השכינה שורה במקום עצבות, אלא במקום שיש בו שמחה. ואם אין בו שמחה, לא תשרה השכינה במקום ההוא. שכתוב: וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְהוָה.  מאין לנו זה, מיעקב, שמשום שהיה מתאבל על יוסף, נסתלקה השכינה ממנו. כיון שבאה לו השמחה של בשורת יוסף, מיד: וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. ולפי זה קשה, כאן באותו צדיק השבור מצרותיו, כיון שהוא חלש ונשבר במכאובים, איפה הוא השמחה? גם כשהגוף נשבר, העבודה היא להישאר בשמחה. בכדי שהמצב לא יקבע עליך להיות צדיק, דהיינו לחשוב בצורת הנשמה ולא בצורה גופנית.

וַיֵּשֶׁב י-יב

כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם-לוֹ

צדיק משתמש בייסורים להזדככות והתקרבות להשם.

הנחת העבודה אצל צדיק, שהבורא תמיד צודק וטוב, וכל שעובר עליו בא לאמן ולקדם אותו. ואפילו במצב שאינו מבין, הוא מגיע למסקנה נכונה שאין שכר בעולם הזה, וכל שעליו לחפש – את העולם הבא. אצל הרשע הפוך – היסורים מרחיקים אותו מהשם.

שואל כיצד ייסורים המשברים את הגוף יכולים להביא לקשר, שהרי ללא שמחה אין השכינה שורה?

ועוד אנו רואים, כמה אהובים וצדיקים היו לפני הקב"ה. ולא נשברו במחלות ולא במכאובים ולא נחלש גופם לעולם. מה נשתנו אלו מאלו, שאלו נשברו, ואלו עומדים בגופם כראוי?

ואם תאמר, כי אלו הנמצאים בקיומם כראוי, הוא משום שהם צדיקים בני צדיקים. ואלו האחרים, שגופם נשבר, הם צדיקים ולא בני צדיקים. הרי אנו רואים, צדיקים בני צדיקים, ואשר אפילו אביו היה צדיק בן צדיק, והוא צדיק, ומ"מ גופו נשבר במכאובים. ולמה נשבר גופו במכאובים, וכל ימיו הוא בצער?

 

בתשובה אחת עונה שזה המצב, תלוי בשורש הנשמה. כשהלבנה במיעוט ונולדת נשמה, לא משנה אם צדיק או רשע, הגירעון מביא ייסורים, אותם ניתן לבטל ולהמיר ע"י תפילה. הגרעון הוא מצב בו הלב לא קשור כראוי בנשמה, וישנו פער בין המעשה לבין המחשבה העליונה.

כאן הוא סוד, שכל מעשיו של הקב"ה הם באמת וצדק. כי יש זמנים שהלבנה, הנוקבא, היא בגרעון, ונמצאת בדין והשמש – ז"א, אינו נמצא אצלה. ובכל שעה יש לה להוציא נשמות לבני אדם, כמו שלקטה אותן מתחילה מן ז"א בכל זמן ובכל שעה. וע"כ היא מוציאה עתה הנשמות גם בשעת הגרעון, שנמצאת בדין. וכל מי שמקבל אותה בזמן ההוא, יהיה תמיד בגרעון, ועניות נמשכת לו, ונשבר תמיד בדין בכל ימיו של האדם, בין צדיק ובין רשע. מלבד התפלה, המבטלת לכל גזרות הדינים, ויכול להעבירם בתפלה.

וכל זה בשביל מזל, שהוא יסוד, הנמשך ויוצא ומתחבר במדרגה, בהנוקבא, להשתלם בו, ולהתברך ממנו. ועל כן הכול תלוי במזל. ועל כן, בנים חיים ומזונות, אין הדבר תלוי בזכות, אלא במזל. כי אין הוא בזכות, אלא עד שהנוקבא מתמלאה ומאירה מן המזל, שהוא יסוד. יש צדיקים הבאים מצד שמאל – הלבנה במיעוט, או כשהלבנה במילואה, צד ימין.

ומשום זה, כל אלו שנשברו בעולם הזה, והם צדיקי אמת, כולם נשברו בעולם הזה, ונידונים בדין, מטעם שנפש ההיא, שקבלו מהנוקבא בהיותה בגרעון, גרמה להם. וע"כ חס עליהם הקב"ה לעולם הבא. מאחר ונולדו בקו שמאל, יקבלו פיצוי ושכר לעולם הבא.

כִּי פֹעַל אָדָם, יְשַׁלֶּם-לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ, יַמְצִאֶנּוּ. אנו רואים, שדינים שורים גם על אדם צדיק, אע"פ שלא חטא כלום, היסורים מקרבים אותו לאהבת ה'. ועל זה מקשה ב' קושיות:

א. אם גופו של הצדיק הוא ביסורים, א"כ הוא בעצבות, ואין השכינה שורה אלא רק כשאדם הוא בשמחה.

ב. הרי אנו רואים צדיקים, שזכו לאהבת ה', אף על פי שלא היו להם יסורים כלל. ומה נשתנו אלו מאלו. ואין לתרץ, שאלו שזכו לאהבת ה' בלי יסורים, הוא מחמת היותם צדיקים בני צדיקים. כי אנו מוצאים אפילו בנו של צדיק בן צדיק, שהיה כל ימיו ביסורים. ומשיב, למה נמצאים צדיקים, שהם ביסורים וצדיקים שהם בכל השלמות. ומובן דבר אחר, שבו מתישב גם מה שהקשה, שאין השכינה שורה על האדם מתוך עצבות.

אכן יש ביניהם הפרש גדול. כי אדם רשע, שיש לו נפש מקו שמאל, הוא מתדבק בו ואינו יוצא ממנו לעולם. אבל אדם צדיק, שיש לו נפש מקו שמאל, הנה מכח הדינים והיסורים המגיעים לו מקו השמאל, הוא מזדכך ויוצא ממנו, ומתקשר בקו ימין, וזוכה לאהבת ה', הנמשכת מקו ימין, ולעולם הבא.

הרי  שפֹעַל אָדָם, יְשַׁלֶּם-לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ, יַמְצִאֶנּוּ. כי אע"פ שאין להם חטא, מכל מקום כיון שיש להם נפש רק משמאל, והם מחוסרי השלמות, ע"כ הקב"ה האוהב אותם, מוציאם משם ע"י היסורים, ומביאם לימין, ולסוד עוה"ב, שהיא הארת הבינה, וזוכים על ידיהם לכל השלמות.

ובזה מיושב למה הקב"ה שולח עליהם יסורים. כיון שצדיקים המה, וראוים להשראת השכינה, ואין השכינה שורה אם אינם בשמחה. ועתה מובן היטב שהיסורים מוכרחים להם, כדי להפרישם משמאל (משליטת הגוף). וכל זמן שלא נפרשו משמאל, מוכרחים להיות בעצבות. והשכינה אינה שורה עליהם.

אדם צריך להצטער מזה שהוא דבוק בשמאל ונתון לשליטת הגוף (שלילת השלילה), וכך מזכך עצמו.

רבי אלעזר אמר: כל מה שעושה הקב"ה הוא בדין. ואם מביא יסורים על איש צדיק, הוא כדי לטהר את נפש ההיא, להביאה לעולם הבא, כי כל מעשיו של הקב"ה הם בדין ובאמת. ובכדי להעביר ממנו אותה הזוהמה שקבלה בעולם הזה, על כן נשבר אותו הגוף והנפש מטהרת. ועל כן עושה הקב"ה לאותו צדיק, שיסבול יסורים ומכאובים בעולם הזה, ויהיה נקי מכל, ויזכה לחיי העולם הבא. אַף-אָמְנָם, אֵל לֹא-יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי, לֹא-יְעַוֵּת מִשְׁפָּט.

וַיֵּשֶׁב יג-טו

אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא

מי שכואב חיסרון בכלל, יזכה לאהבה ולחלק בגאולת הכלל.

אדם הזוכה למדרגת נשמה, דהיינו יכולת ויתור עצמית, לא לרצות כלום, ומוכן להיפגם רק בכדי שהכלל יקבל – אזי כאשר הגדלות תגיע – יוכל לקבל אף הוא. כך עם ישראל הסכים לקטנות, להחזיק באידיאה שהאהבה חשובה, למרות שבאופן זמני הפרטיות נפגעת, ולבסוף זוכים לגאולה שלמה. כך חתן נק' "נחות דרגה" שמוכן להתכופף ולקבל גם את היסורים של האשה, ואז בזכות האהבה המשותפת יוכל להגיע לתכליתו.

מלמד כאן על פגימת הנשמה אצל הצדיק, היות והנשמה למרות שמקורה מבינה, קיבלה על עצמה את פגם המלכות – נפגמה בעצמה, ועל כן יכולה להיתקן.

הגוף הוא הלב, והנשמת היהודי שהיא אותו חלק אלוקה ממעל – טהורה ונפגמה לאחר מכן רק עם ההתכללותה בגוף, בכדי לתקנו. ליבו הרוחני של האדם בנוי כך, שחלקו החיצוני שייך רק לקיום, חלק פנימי השייך לרגשות, והנקודה הפנימית שנשארת זכה. לכאורה הרגשה נותנת תחושה שדבר מסוים נכון, ולבסוף מתברר שאין הדבר כך – מפני שלא מגיעים לנקודה הפנימית ממש.

בהתכללות הנשמה בגוף, יכול הרצון לקבל של הצדיק, לקבל את ההארה. זוהי בחינת "והשבות אל לבבך" – היכולת לחיות אהרה זו המתפשטת לגוף. הגוף בקטנות מרגיש טוב, אך זו הרגשה מזויפת הכוללת מחשבות אותן יש לתקן. דומה הדבר לרב המקשה בשאלה, בכדי להוריד קצת מגאוות התלמיד, להראות לו שאינו מבין, ובכך להכשירו לקבל דעת עליון. נשמה של יהודי מגיעה בקטנות, ומכאן סיכוייה להגיע לגדלות, כפי שאומרים בברית: זה הקטן יהיה גדול, דהיינו תיקון עורלת הלב.

הנחש הרע שגרם לזוהמה בנוקבה, לפגם באמונה וקביעת האנוכיות, לכן הנשמות שבטבען מבינה – נפגמות (רק בחיצוניותן). הקב"ה אוהב נשמות אלו, מפני שהן הסכימו להתכלל ולקבל על עצמן את בחינת הגוף – שהוא פגום. דומה לאינטגרציה עם מישהו נמוך רוחנית ממך. לכן נק' הבינה "נושאת עוון" מאחר מוכנה לקבל על עצמה מידה מסוימת של עיוות, כדי לאפשר למלכות לעלות ולהתכלל בה, בחינת הנשמה המוכנה להיכנס לגוף בכדי לעזור לו, בחינת עבודה שלא לשמה, בכדי שגם הגוף יגיע ללשמה, כאדם המוכן לרדת לבור בכדי להציל את חברו, ובכך מתלכלך גם הוא.

רבי שמעון פתח: אַךְ אֶל-הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא, וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי-מוּם בּוֹ. באותה שעה שנהר ההוא, הנמשך ויוצא מעדן, שהוא יסוד, מוציא כל אלו הנשמות אל הנוקבא, והנוקבא מתעבֵּרת מהן, נמצאות כולן בפנימיות שלה, בחדר שלפנים מחדר, שקירותיו מצופים בנייר או בשטיחים.

למעלה לימד כלל: שאם הלבנה הפגימותה, הנשמות היוצאות ממנה מקבלות ייסורים בעולם.

וכשהלבנה נפגמת מאותה הבחינה של נחש הרע, אז כל אלו הנשמות שיוצאות בעת ההיא, אף על פי שכולן טהורות וכולן קדושות, כיון שיצאו בשעת הפגם, הרי בכל המקומות, הגופים, שהנשמות מגיעות אליהם, כולם נשברים ונפגמים בהרבה צער ובהרבה מכאובים. ואלו הם, שהקב"ה רוצה ואוהב אותם אחר שנשברים, ואף על פי שהנשמות הן בעצבות ולא בשמחה.

ופגם הזה אינו נוגע לנשמות שבתוכה כלל. כי הנשמות הן נמשכות מבינה, שעליה לא היה שום צמצום. ועם כל זה גם הן נפגמו עם הנוקבא. וע"כ כשהן באות אחר כך ומתלבשות בתוך גוף בן אדם, אע"פ שהאדם הוא צדיק, נפגם גופו מפאת אותה הנשמה שנתלבשה בו.

אמנם איך אפשר לומר שהנשמה פוגמת את הגוף. והענין הוא, שהוא תקון מיוחד בשביל הצדיק, שעל ידי תקון זה נעשה גופו של הצדיק מוכשר לקבל אורה הגדול של הנשמה. ותקון זה מתחיל מבינה, בסוד אמא השאילה את בגדיה לבתה. כי הבינה ראתה שאין הנוקבא ראויה לקבל המוחין, אז העלתה אליה את הנוקבא, ונתמעטה בסבתה לו"ק חסר ראש, שנשארה במ"י, ואותיות אל"ה, הורידה אל הנוקבא. ומתוך שהנוקבא קבלה הקטנות של הבינה, הוכשרה אח"כ לקבל גם הגדלות שלה.

 

כמ"ש: ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. כי עדן הוא חכמה, ונהר הוא בינה, וגן הוא מלכות. ואומר, שע"כ יצא הנהר, שהיא בינה, מן העדן, שהוא חכמה, ונתמעט לו"ק חסר ראש, כדי להשקות את הגן, לתת מוחין לנוקבא. כי ע"י יציאה זו, השפיעה הבינה הקטנות אל הנוקבא. ואחר שקבלה הקטנות שלה, כבר ראויה לקבל גם הגדלות שלה.

כמו ששורים למעלה, בנוקבא, אשר בנוקבא הפגומה שורה הנשמה, כן כאן בגוף הפגום שורה הנשמה, שהגוף נפגם ובפנימיותו הנשמה. ומשום זה הם הצריכים להתחדש בהתחדשות הלבנה. כמ"ש: וְהָיָה, מִדֵּי-חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, וּמִדֵּי שַׁבָּת, בְּשַׁבַּתּוֹ; יָבוֹא כָל-בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְפָנַי, אָמַר יְהוָה. כי אלו יתחדשו לגמרי וצריכים להתחדש בהתחדשות הלבנה.

ואלו הצדיקים הם בשותפות תמיד עם הלבנה, הנוקבא, ופגומים באותו פגם שלה, פגם מקטנות הבינה, שע"כ היא ראויה לאור גדלות הבינה. ומשום זה היא שורה תמיד בתוכם ואינה עוזבתם. וכתוב: קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לאלו שסבלו עם הלבנה אותו הפגם, מקטנות הבינה, הם קרובים אליה תמיד, כי זוכים מחמת זה לקבל גם מגדלות הבינה. וע"כ להחיות לב נדכאים, באלו החיים, הבאים אל הנוקבא להתחדש, אור החיה. כי אלו שסבלו עמה יתחדשו עמה. כי מחמת שקבלו הקטנות, מקבלים ג"כ הגדלות. מי שאינו מרגיש שנפגמת הלבנה – הכלל, לא יכול לראות את הקטנות שלה, אז כאשר תגיע לגדלות כיצד יוכל להתכלל איתה.

ואלו הפגמים, שהצדיקים סובלים מחמת קטנות הבינה, נקראים יסורים של אהבה, כי של אהבה הם ולא מחמת האדם עצמו. של אהבה, מחמת שנפגם האור של אהבה הקטנה, שהיא הנוקבא, בעת קבלתה מקטנות הבינה, שנדחתה מאהבה רבה, שהיא הבינה בגדלותה. משום זה, אלו הצדיקים הם חברים ושותפים עמה, בפגם שלה. אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא, כי הם זכו לזה, להיות חברים עמה. ועליהם כתוב, למען אחי ורעי.

וַיֵּשֶׁב טז-יח

הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי

המשכיל לרכוש אמונה ולשמור הברית, יוכל לקום בתחיית המתים.

כשאדם מסכים למעט עצמו, ולומר יש גדול ממני – ע"י וויתור זה על גאוותו יוכל לבוא לקשר. ישכיל להיות עבד, ואז יוכל לזכות לדרגת בן אוהב, ולקבל את כל אור ההטבה. על האדם לחפש בליבו רק רצון של דבקות בהשם, מפני שלא ניתן באמת להשתמש ברצונות אחרים, ובוודאי לא להשיג על ידם את התכלית.

נושא זה נלמד מהשורש – אברהם אבינו שאומר לעבדו: אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה (רצון) לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי – ממקום של עבודה זרה, אל תיקח מאותה מלכות שלא התכללה בבינה – בהשפעה. ממלכות שלא התכללה בבינה יוצאים נשמות שלא שייכות לעם ישראל.

בתחילה ברא את ב' המאורות הגדולים שווים, הם בחינות מוח ולב באדם. הלבנה היא צד הלב, שיכול להיות שלם, גדול, עם השתוקקות עצומה – ויכול להיות ניזון ישר מהמקור ממנו ניזון ז"א – השמש, בחינת המוחין, הנשמה. לכאורה יכול הלב למשוך חוכמה, אך כעת הוא תלוי בחסדים אותם יכול להשפיע לו ז"א. כאשר אמרה הלבנה: אין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד, אמרה למעשה שאין באפשרותה לקבל את החוכמה, מחוסר החסדים, לכן אמר לה: לכי מעטי את עצמך, לטובתך – כדי שתוכלי לגדול דרך החסדים.

הִנֵּה יַשְׂכִּיל  עַבְדִּי  יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד. אשרי חלקם של הצדיקים, שהקב"ה גילה להם דרכי התורה ללכת בהם. כשברא הקב"ה את העולם, את זו"ן, עשה את הלבנה, שהאציל את הנוקבא בקומה שוה עם ז"א. ואח"כ מיעט אורותיה, באופן שאין לה מעצמה כלום, רק מה שמקבלת מז"א. ומשום שמיעטה את עצמה, היא מאירה מן השמש, שהוא ז"א, בכח אורות עליונים שבו.

ובזמן שבית המקדש היה קיים, היו ישראל משתדלים בקרבנות ועולות ועבודות, שהיו עובדים הכהנים הלוים והישראלים, כדי ליחד יחודים, ולהאיר האורות בנוקבא. דרך עבודה מיוחד זו, הנוקבא שמיעטה עצמה יכולה הייתה לקבל את האורות.

ולאחר שנחרב בית המקדש, נחשך האור (האור המאיר הוא חושך – מחוסר חסדים), והלבנה, הנוקבא, אינה מאירה מן השמש, ז"א, והשמש נסתלק ממנה ואינו מאיר. ואין לך יום שאינו שולט בו קללות וצער ומכאובים, מפני שאין אור ללב.

כשיגיע זמן הלבנה, להאיר מכוחה עצמה בגמר התקון נאמר: הִנֵּה יַשְׂכִּיל  עַבְדִּי, על הלבנה, זהו סוד האמונה, דהיינו עבודת הנוקבא. ישכיל, שנתעורר אז התעוררות של מעלה, בדומה למי שמריח ריח, ובא להעיר ולהסתכל.

כי הלשון: הִנֵּה יַשְׂכִּיל, יורה על פתאומיות.  משום שנשפע אז על הנוקבא התעוררות של מעלה, בלי הקדם של התעוררות מלמטה. וכיון שהריחה בזה, באה להעיר ולהסתכל ולהשכיל. וע"כ נאמר: הִנֵּה יַשְׂכִּיל.

יָרוּם פירושו, שהנוקבא תתמלא מאור העליון על כל האורות, כתר. ירום לרחמכם, הכונה לאור הכתר. וְנִשָּׂא, הוא מצד אברהם, חסד. וְגָבַהּ הוא מצד יצחק, גבורה. מְאֹד, מצד יעקב, ת"ת. שהנוקבא תתמלא מכל המדרגות האלו. הנקבא מקבלת אור גדול מלמעלה, ללא התעוררות מלמטה.

ובעת ההיא יעורר הקב"ה התעוררות של מעלה להאיר אל הלבנה, הנוקבה, כראוי, כמש"א, והיה אור הלבנה כאור החמה. ומשום זה יתוסף בה אור העליון (אור החיים). ועל כן יתעוררו אז לתחיה כל המתים, שהם נקברים תוך העפר. ע"י כוח האמונה שקנתה הנוקבא, אור החסדים, יוכל כעת לשמש אותה.

אע"פ שהמדובר בנוקבא, אומר, עבדי, שמפתחות רבונו בידו, וע"כ מתגלה על ידו שלמות הנוקבא, והוא השליח שלה. כמ"ש: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל, בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, שזהו על הלבנה, הנוקבא. המתגלית על ידי מטטרון, שהוא עבד שליח של רבונו.

זקן ביתו – מטטרון, שנקרא זקן כמ"ש: נער הייתי גם זקנתי, שר העולם שהוא מט"ט. המושל בכל אשר לו, שהם ירוק לבן ואדום, ג' גווני הקשת, שהם ג' מלאכים, מיכאל, גבריאל, רפאל, שאין השכינה נראית אלא עמהם. ומט"ט כולל אותם.

 

שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי (שבועה בסוד הברית), זהו צדיק, יסוד, מפני שהוא קיומו וחיותו של העולם. כי אז, כשנאחז ביסוד, נעשה עבד הזה ממונה להחיות את שוכני עפר. ונעשה שלם ברוח העליון, להשיב רוחות ונשמות למקומם, אל אלו הגופים שנבלו ונרקבו תחת העפר.

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ. וְאַשְׂבִּיעֲךָ, הוא מלשון שִׁבְעָה, שיתלבש בשבעה האורות העליונים, חג"ת נהי"מ, שהם שלימות העליון. אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה (הגוף) לִבְנִי, זהו הגוף שמתחת העפר, בקבר, שיש לו עתה תחיה לקום מעפר, הוא מכונה אשה. שכל אלו שזכו להקבר בארץ ישראל, הם יתעוררו תחילה לתחיה, כמ"ש מתחילה: יִחְיוּ מֵתֶיךָ, שהם המתים שבארץ ישראל. ואח"כ כתוב: נְבֵלָתִי יְקוּמוּן; הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, הם המתים שבחוץ לארץ. ועם זה רק הגופות של ישראל שנקברו בארץ ישראל, תקומנה, ולא הגופות של עמים האחרים, שהארץ נטמא מהן. תחיית המתים שבחו"ל מדבר על היהודים שבחוץ לארץ.

וע"כ: אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי, שואל מהו לבני? ומשיב  שכל נשמות העולם היוצאות מאותו הנהר הנמשך ויוצא מעדן, שהוא יסוד, הן בנים אל הקב"ה. וע"כ, אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי, זהו הגוף. לבְּנִי, זוהי הנשמה. מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אלו הם גופות עמים עובדי ע"ז, שעתיד הקב"ה לנעֵר אותן מארץ הקדושה כמ"ש: וְיִנָּעֲרוּ רשעים ממנו.  כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ. ארצי זו היא ארץ הקדושה, שהיא קודמת לכל ארצות אחרות. ואל מולדתי, אלו הם ישראל.

וַיִּקַּח הָעֶבֶד, שהוא מט"ט עֲשָׂרָה גְמַלִּים, עשר מדרגות שהעבד ההוא שולט עליהן, שהן כמו מדרגות האצילות. מגמלי אדוניו, מדרגות הנוקבא דאצילות, שהיא אדונו. ואותו העבד שולט עליהן ומתתקן בהן.

וְכָל-טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ הוא כל אותו הטוב וריחות העליונים, היוצאים מתוך אלו האורות והנרות העליונים. פירוש נוסף: וכל טוב אדניו, שמוש של השמש, ז"א, הנמשך בלבנה, הנוקבא. כלומר, שעל ידו נעשה זווג זו"ן. וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אֶל-אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל-עִיר נָחוֹר. זה הוא מקום בארץ הקדושה, שבכתה שם רחל, כשנחרב בית המקדש.

וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר, אֶל-בְּאֵר הַמָּיִם. כדי לחזק את כחותיה על ידי גבורותיה כראוי, מטרם שבא להקים ולהחיות הגופים.

גמלים הם סוד מדרגותיו של העבד, שע"כ סידר אותם מחוץ לעיר, ששם מקום הדינים, כדי לתקן הקו שמאל של הנוקבא.

וַיֵּשֶׁב טז-יח

הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי

אין דבר גדול יותר מידיעת מחשבת הבריאה.

מחשבת הבריאה המונחת בחוכמת הקבלה, היא הידיעה הגדולה ביותר.

בכדי לזכות לאפשרות זו, על האדם לבחור מהו הלב המתוקן הנכון, זה שיכול להביאו לגמר תיקון. וכך יש לבדוק כל רצון בכדי לוודא שהוא משרת עם כל שאר הרצונות למטרה המרכזית. כשבאים לזיווג צריכים השתוקקות הדדית. תפקיד הזכר להמשיך חוכמה, שבתחילה לא ניתן להשתמש בה, אשר נועדה לייצר נשמה, רעיונות מושלמים בדבקות לבורא. וכאשר רוצים לבוא להשתמש בזה, יש לבדוק האם גם הלב משתוקק לנשמה זו שהזכר יכול לייצר כאיש, ובשותפות זו מייצרת הנקבה כלי וחסדים.

זה שהשכל משתוקק להבין מה נכון, האם גם הלב משתוקק  להשפיע את הדבר הנכון ולהשפיע לכל האברים. ללא השתוקקות הנקבה מלמטה, לא יהיו חסדים. גם אם תופסים רוחניות מלמעלה, יש לבוא ולעשות את העבודה מלמטה.

אליעזר שבאדם צריך לבדוק מה יש לה בתוך בכד, האם יש לך את ידיעת מחשבת הבריאה – דרך מי התורה, ולא בדיקה חיצונית של הקנקן, אלא האם יש בו מים. המשימה שלו היא לקחת אישה מוכשרת לתחיית המתים, עליו לחפש גוף שאינו כנעני, אלא רק כזה שיכול להגיע לתחייה.

 

כתוב על אליעזר עבד אברהם: וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר, אֶל-בְּאֵר הַמָּיִם, לְעֵת עֶרֶב, לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת. לְעֵת עֶרֶב, זהו ערב שבת – יסוד, שהוא הזמן של אלף הששי. כי ששת ימי המעשה הם הששת אלפים שנה, ויום הששי, שהוא ערב שבת, הוא כנגד אלף הששי, שאז תהיה תחיית המתים. לעת ערב, הם הדינים המתגלים בערב, ביסוד, אשר העבד תקן אותם. התיקון של העבד, שהוציא את הגמלים מחוץ לעיר, שם את צד שמאל בצד, פחות בחשיבות. יום אצל ה' נחשב אלף שנים, שאלף הוא בחינת חוכמה, ויום הוא גילוי החוכמה.

לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת. השואבות מימי התורה. כי בזמן ההוא הם (שואבות המים – תלמידי חכמים) עתידים לקום לתחיה תחילה מכל שאר בני אדם, משום שעסקו לשאוב מימי התורה ונתחזקו בעץ החיים. והם יצאו תחילה לתחיית המתים, כי עץ החיים גרם להם שיקומו מתחילה. קו אמצעי מכונה תורה, וגם נקרא עץ החיים. ומימי התורה השפע שלו. ואלו הדבקים ומקבלים השפע מקו אמצעי, שנקראים שואבות, אלו יחיו לפני כל השאר, הנמשכים מב' הקוים האחרים.

וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. שואל מהו יוצאות שכתוב: וָאָרֶץ, רְפָאִים תַּפִּיל, כלומר עתידה הארץ להפליט ממנה כל הגופות שבתוכה שכתוב: יוצאות, שסובב על אלו הגופות שהארץ תפליט מתוכה בעת התחיה, לשאוב מים, לקחת נשמה, ולקבלה כראוי, שתהיה מתוקנת ממקומה כראוי.

וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה. (כמו אליעזר, כך אנחנו צריכים לבדוק מהי הנערה שבא לבטא את הנשמה) שכל נשמה מנשמות שבעולם, שנתקיימו בעולם הזה, והשתדלו לדעת את ריבונם בחכמה העליונה, היא עולה ומתקיימת במדרגה עליונה למעלה מכל אלו הנשמות, שלא השיגו ולא ידעו. והן עומדים תחילה לתחיה. וזו השאלה, שאותו העבד עומד לשאול ולדעת, במה עסקה הנשמה ההיא בעולם הזה? כדי לברר, אם היא ראויה לתחיה תחלה.

 

וְאָמְרָה שְׁתֵה  וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה. אתה צריך לשתות ולהיות נִשקֵה מתחילה,  ואחריך וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, משום שכל אלו שאר המרכבות, אע"פ שנִשקים ממדרגה זו, כולן נִשקים בעיקר מעבודת הצדיקים, היודעים עבודת ריבונם כראוי. כי הצדיקים יודעים לכלכל לכל מדרגה ומדרגה כראוי. (למעשה אומרת לו אני יודעת את הכלל – הנשמה, וגם את הפרטים – גמליך). ועל כן אם אמרה: וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, ודאי היא האשה, אשר הוכיח ה' לבֵן אדונִי, ודאי שהוא הגוף המזומן לנשמה ההיא העליונה.

בשלב ראשון בתחיית המתים, יקומו רק שואבות המים, תלמידי חכמים שהשיגו את פנימיות התורה, ובזכותם מתתקנים גם האחרים. הכל מדובר רק על יהודים. ויש כאן חילוק בין מתי ארץ ישראל למתי חוץ לארץ: אותם הצדיקים הדבוקים בקו אמצעי, נקראים ישראל, וארצם ארץ ישראל, והם יקומו לתחיה תכף ויקבלו נשמתם כראוי. אבל אותם שאינם דבוקים בקו אמצעי, שהם מתי חוץ לארץ, אע"פ שהמלכות כבר נתקנה, צריכים עוד תקונים רבים, עד שיקומו לתחיה ויקבלו את נשמתם. שתקונים הללו נקראים, גלגול מחילות. וע"י תקונים הללו באים לארץ ישראל. ומקבלים את נשמתם. הם צריכים לבנות אמונות מחדש, על אדם להישאר עד כמה שיכול בארץ ישראל. ומי שאוהב את חוץ לארץ, יבדוק בפנימיות מה חסר לו.

בדק אם הגוף בחייו בעולם הזה, היה דבוק בקו אמצעי, שאז הוא בבחינת ארץ ישראל וראוי לקום תחילה. כי שתֶה, היא הארת חכמה, שזהו בחינת העבד עצמו. וגם גמליך אַשקה, בחינת חסדים. ואם בחייו היה ממשיך ב' האורות הללו, סימן הוא שהיה דבוק בקו אמצעי, הכולל ב' אורות הללו. וע"כ, אותה הוכחת לעבדך ליצחק, כי הוא (הגוף) ראוי לקום לתחיה ולקבל את נשמתו, שהוא יצחק.

בהשתוקקות הזכר אל הנוקבה, שנמשך עי"ז הארת החכמה מן הנוקבא, עושה נשמה (ע"י זיווג). והשתוקקות הנוקבא אל הזכר, שנמשך עי"ז חסדים מן הזכר, עולה ומתערב עם הנשמה למעלה. ונכללת החכמה דנוקבא עם החסדים של הזכר, ועושה את הנשמה, כלומר, שגומר אותה (עושה את הנשמה הרוחנית, שתוכל לרדת לגוף). ומשום זה, ניחש העבד, שאם היא תאמר, גם אתה שְתה, המשכת החכמה, וגם גמליך אשקה, המשכת החסדים, היא האשה, זהו ודאי הגוף המוכן לרצונה של הנשמה, היוצאת מן הזכר, ז"א, הכלול מחכמה וחסדים יחד.

ואלו הגופים (שהיה להם גם רצון להשפיע לגמלים – לפרטים) עתידים להתעורר תחילה לתחיה. ואחר שיקומו אלו, יקומו כל האחרים שבחוץ לארץ. ויתקיימו בקיום שלם, ויתחדשו בהתחדשות הלבנה, שאז יהיה אור הלבנה כאור החכמה. ויתחדש העולם כבתחילה (ב' המאורות הגדולים, לכן צריך לשאוף לעצמאות הנקבה, שתבוא בבחירה עם השתוקקותה לזיווג). וכתוב על העת ההיא, ישמח ה' במעשיו.

העבד מטטרון ישכיל להחזיר את הנשמות כל אחת ואחת למקומה, אל הגוף הראוי לה  יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ, מְאֹד, מצד כל אלו מדרגות העליונות.

וַיֵּשֶׁב כב-כד

הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי

הברכות אינן שורות, אלא במקום שנמצאים זכר ונוקבה.

 

גלות היא בחינה נפשית של חוסר קשר בין זכר לנקבה, בין בורא לנברא, בין רב לתלמיד, בין נשמה לגוף, בין חכמים לעם וכדומה. בגלות אדם לומד ואינו מבין, רואה רק את הפרטים שאינם מסתדרים לו לתמונה כוללת, ואז עלול אדם להוציא דיבה לאביו, כלומר לבקר חלילה את התנהלות הקב"ה בעולם, שזו למעשה כפירה.

ביוסף רואים שתי צורות. תפקיד היסוד לחבר בין כל הפרטים, כך שהוא יכול לחבר – שזה תפקידו, אך כאשר רואה בהם רק פרטים, אין הוא ממלא תפקידו, וכך עשה כשהיה נער. דִּבָּתָם רָעָה – ראה את הפירוד שבהם, את בחינת השלא לשמה. כך על אדם ללמוד להסתכל במציאות, ולא להוציא דיבה על הפרטים, שנראים לכאורה כמקרים בודדים, אלא לומר שאולי זוהי תפיסתי כרגע, אך בשום אופן לא הביא אותם לאבי כפי שאני הקטן תופס. יש להחזיק את כוח תפיסת הבורא שבאדם, שזה בדיוק התיקון שצריך היה יוסף לעבור במצרים.

עם ישראל הוא בחינת הרצונות של האדם. אנו אומרים שמע ישראל ה' אלוקינו השם אחד – דהיינו שיש אחדות בבורא, וצריך גם אחדות בבריאה. לכן על האדם לקבל על עצמו עול מלכות שמים, למרות שכל רגע בא לו משהו אחר, צץ רצון חדש – תופעה של חוסר ערכים, חוסר קשר לנשמה – וזהו המצב בו אין הברכות יכולות לשרות.

מי שלוקח את התענוג שלו ממדרגות שאינן קדושות, שם יכולה להיות נפילת האדם. אמר להם יוסף – יש חלום בו כל הפרטים צריכים לינוק מהכול – מהצדיק שמאסף את כולם. במציאות הוציא דיבתם, בכך שסיפר את חלום ובעצמו לא היה מסוגל לעמוד בו.

 

למעלה לימד שיש למצוא את הנקבה הנכונה, דהיינו התכליתית, שיכולה לקום בתחיית המתים, רבקה – לנשמה של יצחק, אותה לבחור משואבות המים – תלמידי החכמים. היא זו שמשקה גם את הנשמה – הכלל, וגם את הפרטים, הגמלים – ובכך מאפשרת קבלת האור. אך כאשר השכינה בגלות ההתמודדות במצב קשה יותר. גלות השכינה נובעת מחורבן הבית ואין אפשרות לבטא את האור העליון ששורה בבית, זו שממה שלא מרגישים את הקב"ה, ואז שורר כאוס במציאות האדם.

 

כאשר שממו עליך. למדנו, כשנחרב בית המקדש, וגלתה השכינה בארצות זרות ביניהם כתוב: הֵן אֶרְאֶלָּם  צָעֲקוּ  חֻצָה  מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם, מַר יִבְכָּיוּן. כולם בכו על זה, וקשרו בכיה ואבלות. וכל זה על השכינה שגלתה ממקומה. וכמו שהיא נשתנתה בגלות ממה שהיתה, כן בעלה, ז"א, אינו מאיר אורו, כי אין לו אז למי להאיר, ונשתנה ממה שהיה, שכתוב: חשך השמש בצאתו (לכאורה השמש יוצאת, אך אין לה מקום להתבטא). על זה כתוב: כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים, כֵּן-מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ; וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם.

 

כֵּן-מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ, זהו העבד, מט"ט, שבעת הגלות נשתנה צורתו. מיום שנחרב בית המקדש לא עמדו שמים (תכלית האדם), וז"א, באור שלהם. הברכות אינן שורות, אלא במקום שנמצא זכר ונוקבה  כמש"א: זכר ונקבה בראם ויברך אותם. ובגלות, שאין זווג זו"ן, כתוב משום זה: מִשְׁחַת מאיש מראהו.

כלומר, שהחסרון הוא, מטעם העדר הזווג שבזמן הגלות, ונמצא החסרון גם בז"א, מטעם שאין לו למי להשפיע, וע"כ אינו מקבל אורות.

 

הַצַּדִּיק אָבָד, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל-לֵב, אבד את הברכות, כי ברכות אינן שורות אלא במקום שנמצאים זכר ונוקבא יחד.

משום זה באותו זמן שאינו נמצא עמה זכר, אז כל הנשמות היוצאות ממנה, יש להם שינוי ממה שהיו בזמן שהשמש, ז"א, נתחבר עם הלבנה, הנוקבא. כי כמו שזו"ן נשתנו בזמן הגלות ממה שהיו, כן תולדותיהם, שהם הנשמות, משתנים אז ממה שהיו. ועל זה נאמר: אלה תולדות יעקב יוסף. ולמדנו שאחר שנתישב יוסף ביעקב והשמש נזדווג בלבנה. וע"כ גילה אז מעלתם של הנשמות, ובגלות משתנות.

 

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף. כל צורתו (קו אמצעי) של יעקב היה ביוסף, וכל מה שקרה ליעקב קרה ליוסף, ושניהם הולכים ביחד, וע"כ הם דומים זה לזה, והם בצורה אחת.

וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם,  שהיה אומר עליהם לאביו, שהיו אוכלים אבר מן החי בעוד שהוא חי. וַיָּבֵא יוסף את דִּבָּתָם רעה. ומקשה, והרי במניין י"ב השבטים היו אלו בני השפחות. וא"כ איך היו בני לאה מזלזלים בהם (הם ידעו שהשלמות מושגת מבחינת י"ב השבטים). ואיך היו אוכלים אבר מן החי, ועברו על מצות ריבונם, שהרי עוד לבני נח צווה על מצוה זו כמ"ש: אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו? ואיך אפשר שהם אכלו ועברו על מצות ריבונם? ומשיב, אלא יוסף היה אומר כן מדעתו, וע"כ נענש.

רבי יהודה מפרש דִּבָּתָם רָעָה, שהיא בחינת שנתנו עיניהם בבנות הארץ.

וַיֵּשֶׁב כה-כז

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף  

הסיבה לאנטישמיות: כדי לשמור על ישראל !

אומר הזוהר: שהקב"ה בשביל האהבה שאהב את ישראל, וקרבם אליו, גרמה שכל שאר העמים עכו"ם שונאים את ישראל, משום שהם מתרחקים מקב"ה, וישראל קרובים.

אין להם ברירה ולא יכולים להתערבב עם הגויים, למרות הרצונות המזויפים הללו, ובכך נשמר מצבם של הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. תופעה זו נראית בחוש, שישראל חלילה מתקרב לגויים, כל אירוע הכי קטן, מייד מלבֶּה את השנאה. כך גם הגוי שבאדם מוכן לדבר על השפעה, אהבה ואמונה, אך כאשר מגיע למעשה, נופל בעצלות וגאווה. שנאת הגויים מאתגרת עד כדי מאלצת את ישראל ליישר את ליבם ולחזור להשם.

וכך גם בין יוסף לאחים, לכאורה לא הגיוני, והרי ראינו כיצד נלחמו על דינה אחותם – אלא שאהב אותו מִכָּל-אֶחָיו. וגם אם נראה לפי תפיסת הנברא, שה' אוהב את ישראל יותר מאומות העולם – כלל מוחזק בידינו, שמהשם יתברך יוצר רק טוב. הזוהר אומר שהקב"ה אוהב את הנשמה ושונא את הגופים – וגם אם גורמים לכאורה מלמעלה שנאה באופן זמני, זהו חלק מהתהליך. גם כאשר: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם – סימן שהגרוּת היא דבר טוב, המקרב את התכלית. במורכבות הבריאה ישנם חלקים הקרובים יותר להשם יתברך, והכללים קרובים יותר מהפרטים – אלא תפקיד הפרטים לאתגר את הכלל (ישראל) לפעול עבור הפרטים (הגויים) ואת הפרטים לאתגר להיבטל ולהיות חלק מהכלל. ראשית על הכלל לעשות תיקון, ולאחר מכן הפרטים. והכתוב אינו אומר שאהב אותו יותר מאחיו, אלא כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו.

אין אהבה שאינה כוללת דין בתוכה, שהרי היא קו אמצעי. הדין – הגבורה – היראה היא המסגרת שמחזיקה את חסד. וכך יוצר השם יתברך דינים בעולם, המביאים בסוף התהליך את הנברא לבחירה עצמית ולשיתוף באהבה. הדין, הצמצום גורם שאדם ילמד לבחור ולהשתמש בצמצום רק ברצונות הראויים, ועוד תגבר בנפשו הכרת הטוב מהמעט שמקבל. גם במציאות זו ישנם דינים שלא ניתן לפעול אותם, אלא להסתתר מהם. בדינים של הז"א עוד אפשר להסתדר, אך בזמן דיני הנוקבא יש להסתגר, לא משמתשים ברצון העצמי. אפילו במחשבה פועלים דינים אלו, לכן יש לברוח, ולפעול חסדים בלבד. במצב זה לא נלחמים, ממתינים עד יעבור זעם.

 

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לו  וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. רבי אלעזר פתח: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ, וּסְגֹר דלתיך (דְּלָתְךָ) בַּעֲדֶךָ; חֲבִי כִמְעַט-רֶגַע, עַד יעבור  (יַעֲבָר ) זָעַם. ראה  כמה אוהב הקב"ה את ישראל, ובשביל האהבה שאהב אותם מכל העמים עובדי ע"ז, הזהירם ורצה לשמרם בכל מה שעושים. כשישנה שמירה, ועושים גבולות וגדרים – זוהי סגולה של שמירה, ולא לראות בזה הגבלה כדי שלא נפגע בעצמנו.

ג' פעמים ביום הדין שורה בעולם, וכשמגיע זמן ההוא, צריך האדם להזהר ולהשמר, שלא יפגע בו אותו הדין, והם בזמנים ידועים. לכאורה יכול אדם לומר, ה' שומר עלי, אך מלמד הזוהר שבזמן שהדין שורה יש להישמר.

משום, כשהבוקר עולה, נתעורר אברהם בעולם, ונאחז בדין לקשר אותו עמו. ובתחילת שלש שעות הראשונות נוסע הדין ממקומו להתעורר ביעקב. עד שמגיע תפלת המנחה, שחוזר הדין למקומו. ונתעורר הדין של מטה להתקשר בדין של מעלה. כי אז נתקשר דין בדין וצריכים להזהר.

ז"א נקרא יום. ג' זמנים הם ג' קוים שבז"א, שבכל אחד מהם דין מיוחד. ואלו ג' בחינות דין שבג' קוים דז"א, נמשכות מג' זריעות, חולם (ימין) שורק (שמאל) וחירק (אמצע), שהן שורשיהם של ג' קוים דז"א: א. שבְּעֵת עלית המלכות לבינה, נופלות ממנה אותיות אל"ה דאלקים, ונשארה במ"י דאלקים, ו"ק בחוסר ג"ר. והיא בחינת הדין שבנקודת החולם, שבקו ימין דז"א הנקרא אברהם. זהו מצב הקטנות, שנשאר מ"י – השפעה, חולם – מצב של למעלה מהאותיות.

שבְּעֵת גדלות, שמלכות יוצאת מבינה, וג' אותיות אל"ה חוזרות לבינה, שאז חוזרת לראש א"א, ומשגת ג"ר מבחינת חכמה בלי חסדים, שאז אפילו החכמה אינה מאירה, והיא נסתמה. וזהו בחינת הדין שבנקודת השורק, ושבקו שמאל דז"א, הנקרא יצחק. ונקרא דין של מעלה, (ימא דקפא – יש אור ולא ניתן להשתמש בו).  ג. עלית זו"ן שמה ע"י המסך דחירק, המכריע בין ב' הקוים, הוא ו"ק, ששורשו בא ממנעולה ואח"כ נתתקן במפתחה, ונעשה כמסך שבנקודת החולם. והמנעולה היא בחינת הדין שבנקודת החירק, ושבקו אמצעי דז"א הנקרא יעקב, ונקרא דין של מטה. בעלות הבוקר שולט קו ימין דז"א, הנקרא אברהם. ונאחז בדין של נקודת החולם, שהוא מסך דו"ק חסר ראש, מסבת התכללות המלכות בבינה. כי בסבת גילוי הדין הזה של נקודת החולם, יוצאים כל המוחין דזו"ן, שאז זמן הזווג. ויעקב, קו אמצעי, עולה ומכריע בין ב' הקוים אברהם ויצחק, ע"י מסך דחירק שבו.

 

ועוד, כשנתעורר הדין בעולם, והמות נמצא בעיר, אין אדם צריך ללכת יחידי בשוק (רשות הרבים). אלא צריך להסגיר עצמו שלא יצא לחוץ, כמו שבארנו בנח, שהסגיר את עצמו בתבה, שלא ימצא לפני המשחית (במבול). עיקר הדין להיזהר שלא למשוך את השמאל ממעלה למטה.

ג' דינים הראשונים, שהם בג' קוים דז"א, צריכים רק להזהר שלא ימשיך הארת השמאל מלמעלה למטה. ואם הוא נזהר בזה, כבר הוא ניצל מהם. אבל בדין הזה הד', שיש מות בעיר, שהוא הדין של הנוקבא המתעורר כמ"ש: לא זכה הוא רע, שהם הדינים שבמסך דצ"א שממנו המות.

הנה כאן אינו מועיל זהירות ושמירה. כי דין הזה אחר שנגלה, כבר שולט גם על בחינת ממטה למעלה. ברח ואל תתעסק – הפיתרון רק חסדים ואין לו עצה, אלא להסגיר את עצמו, שלא יתראה לפני המשחית. שלא יגע בשום מוחין רק בבחינת ו"ק, שהוא אור החסדים, שאין לס"א שום אחיזה בהם, ונמצא שאינו נראה לפני המשחית, כי אין לו אחיזה בו. וזה נבחן, כמו מתחבא ומסגיר את עצמו בחדרו, שלא יראו אותו. גם נח הסתיר את עצמו בבחינת הו"ק שממטה למעלה, באור החסדים אשר שם. ואז ניצל. כי אין שום אחיזה לס"א באור החסדים.

לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ, וּסְגֹר דלתיך (דְּלָתְךָ) בַּעֲדֶךָ, שלא יתראה בפני המשחית, שלא ימשיך אלא רק אור ו"ק דחסדים, שאין למשחית אחיזה בו. כי אחר שעבר הדין, אין עוד רשות למשחית להזיקו. אלו המצבים בהם יש להוריד את הראש, עד יעבור זעם, ולפעול רק בחסדים. אמנם אין מזל וזמן לישראל, אך אין אנו נוהגים כעת ממש בדרגת ישראל, לכן גם כעת בזמן הזעם יש להתכופף במיוחד בזמני הדינים.

 

בשביל האהבה שאהב יעקב את יוסף יותר מאֶחיו, אע"פ שהיו כולם אחים כתוב: וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. אם כך בין האחים, כל שכן העמים עובדי כו"מ לישראל, שגם הם שונאים את ישראל בשביל האהבה, שאהב הקב"ה את ישראל יותר מכל העמים עכו"ם. האהבה, שאהב יעקב את יוסף יותר מכל אחיו, גרמה לגילוי דין הד', המות, ששום זהירות ושמירה אינו מועיל בו.

כמה גרמה אהבה ההיא שאהב אותו יותר מכל אחיו, גרמה ליוסף שיוגלה מאביו, ואביו הוגלה עמו, וגרם גלוּת אל השבטים, וגרמה אל השכינה שהוגלתה ביניהם. ואע"פ שנגזרה גזירה בברית בין הבתרים, מ"מ הסבה לזה היתה האהבה שאהבו מכל אחיו. שבשביל כְּתֹנֶת פַּסִּים שעשה לו יותר מלאחיו, נגרם כל הנ"ל כמ"ש: וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

וַיֵּשֶׁב כח-ל

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם

בעולם הרוחני קורים דברים לפני שאדם חווה אותם בגשמיות.

לכאורה אפשר לדעת עתידות מחלום, אך אינך יודע אם הם באים מהרהורי לב בהם יש גם שקר. רוצים לגלות לו את העתיד כדרך תוכחה, אך אם קמים ואינם יודעים מהו פשר החלום, מה מועיל להם. אם כך כיצד ידע, ואם זו דרך תוכחה, למה בצורה זו?

פיתרון לא לטוב, גורם לחלום להתהפך. החלום הוא דבר מופשט, ותלוי באיזו צורה שמים אותו, כמו מים בכלי. העולם הזה הוא חלום – לכן יש לפרש אותו נכון בעולם האמת, איזה סוג של תבנית, של הגיון, של צלם נשֹים את המחשבות שלנו, כיצד נפרש אותם. יש לפרש בדרך אמיתית, ונכריח את עצמנו לחשוב כך.

בנוסף, אל תספר את זה לאדם – לחלק בתוכך שלא אוהב אותך, היצר הרע. לכן מי שמצייר לעצמו את עולמו דרך האני הכוזב, הוא מפרש באופן לא ראוי.

עולם זה הוא כמו חלום, ועולם האמת הוא המציאות. כעת יש לפרש נכון מה שרואים פה, שזה רק חלק, לכן יש לפתור לטוב, ולפי זה יהיה החלום.

מאחר וחלום ממילא מתקיים לפי פירושו, ומאחר ואין לך חלום שלא יתערב עמו דברי שקר אין לעזוב את החלום בלי פיתרון, ולהשאירו לפירוש השקרי של יצר הרע, אלא לפרשו נכון בהתאם לתכלית האדם, דהיינו דבקות בקב"ה. תהליך זה דורש מאמץ, מפני שהאפשרות לפיתרון רע היא ברירת המחדל, ויש לשנות אפשרות זו ולפרש את הנראה לנו על דרך הטוב, דהיינו חיבור לשכינה. למעשה תודעת העולם הגשמי הזה היא חלום, כפי שיתברר בעזרת השם לעתיד לבוא, כפי שאומר דוד המלך על התודעה הקיימת כאשר נגיע לגאולה: בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן  הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.

כאן תולה את זה שהחלום מעורב בדברי שקר, מאחר והוא בא ממלאך- כוח שמעורב עם צד הבריאה, ולא כוח נקי כמו אור השם. כוח זה מופרד מהכוח האחד, ויש בו צד של רע. פרט שבא בפני עצמו חייב שיהיה חסר.

טוב לו לאדם שילך לישון עם מחשבות טובות ואמיתיות, מפני שבדרך יפגוש מלאכים, מהם טובים ומהם לא, ויכולים לצחק בו. בכדי לנקות את הדרך כשעולה לטעינה מחדש בתפיסות אמוניות, כדי שילך בדרך נקיה. ומי שנקי וזך, ימסרו לו דברים נקיים.

בכדי שאדם יוכל לחלום, עליו לוותר על התודעה גופנית של חוקי העולם הזה המוגבלים, אחרת לא יוכל להבין את המופשט. התפיסה שמעבר לגוף היא תפיסת הנשמה, ובכדי לתפוס תפיסה זו עליו ללכת מעבר לדעת של הגוף. ידיעה מהנשמה היא חיבור, ובלי להיטען בנשמה לא ניתן לחיות. וכך משה שהיה מעבר לתודעת הגוף יכול היה להיות 40 יום בלי שינה ואוכל. השינה היא כמו תרופה שמוציאה את האדם מעולם הזה, ולאחר מכן יש לעשות את העבודה הגשמית. השינה היא סוג של ניתוק, וכך לעיתים כשמנמנם ולא ישן לגמרי, יכול אדם בתדר זה לראות דברים מעבר.

כאמור החלום מתקיים בכל מקרה, אך הכוח הרוחני שלו ניתן להשיג רק באיבוד התודעה הגופנית.

 

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. רבי חייא פתח: כמה מדרגות עשה הקב"ה, וכולן עומדות מדרגה על מדרגה, וכולן יונקות אלו מאלו כראוי להם, אלו מימין ואלו משמאל, וכולן נתמנו אלו על אלו, הכל כראוי להיות. המדרגות מורכבות – כדי להביא את הנברא לחוקים העליונים שיוכל לבנות עצמו, לקבלת כל ההטבה, לקיום, לשכלול ולגמר תיקון.

כל נביאי העולם ינקו מבחינה אחת, מתוך ב' מדרגות ידועות נצח והוד. ואלו המדרגות היו נראים בתוך מראה שאינה מאירה, הנוקבא שכתוב: במַראָה אליו אֶתְוַדָּע. מַראָה, שכל הצבעים נראים בתוכה, ג' הצבעים לבן אדום ירוק, שהם ג' קוים דז"א. בחלום אדבר בו. מדרגה הששית למטה ממדרגת הנבואה, מדרגת גבריאל, הממונה על החלום. אינה מאירה בהארת חוכמה – בחסדים מכוסים. החלום הוא אחד משישים מנבואה.

כל חלום שהוא כראוי בא ממדרגה ההיא, ממלאך גבריאל. ומשום שבא ממלאך ע"כ, אין לך חלום שלא יתערב עמו דברי שקר. ומשום זה, יש מהם שהם אמת ויש מהם שהם שקר. ואין לך חלום שלא יש בו מצד זה ומצד זה.

ומשום שיש בחלום הן אמת והן שקר, לכן כל חלומות שבעולם הולכים אחר פתרון הפה. כמ"ש: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ, כֵּן הָיָה. שמתקיים לפי הפתרון. משום שיש בחלום שקר ואמת. לכן המלה של הפתרון שולטת על הכל, שמכרעת אותו, אם לפי אמתיותו או לפי השקר שבו. ולפיכך צריך החלום לפתרון טוב. לכן מי שרואה חלום לא טוב יאמר חלומות שווא ידברו.

רבי יהודה אמר: משום שכל חלום הוא ממדרגה שלמטה, ממלאך גבריאל, ודבור, הנוקבא, שולטת עליו, על המלאך, על כן כל חלום הולך אחר הפתרון, שהוא דבור, הבא מהנוקבא, הנקראת דבור, השולטת על מלאך גבריאל. הדיבור הוא השולט, צד המדבר שולט על החלום. צד גבריאל הוא השמאל, וצד המדבר יש בו מקו אמצעי, ויכול להיות מעבר לכל צד. כשאדם עולה על מיתתו, עליו להמליך על עצמו מלכות שמים, ק"ש שעל המיטה, ואז יאמר פסוק רחמים: בידך אפקיד רוחי.

פתח ואמר: בַּחֲלוֹם, חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה, עַל-אֲנָשִׁים  בִּתְנוּמוֹת  עֲלֵי מִשְׁכָּב אז יגלה אוזן אנשים. כשאדם עולה למטתו, צריך להמליך על עצמו תחילה מלכות שמים, ואחר כך יאמר פסוק אחד של רחמים. משום כי כשאדם ישן על מטתו, הרי נשמתו יצאה ממנו, והולכת ומשוטטת למעלה. כך כל אחת ואחת, לפי דרכה, היא עולה.

כשבני אדם שוכבים על מטתם ומנמנמים, והנשמה יצאה ממנו, אז הקב"ה מודיע אל הנשמה, באותה המדרגה הממונה על החלום, גבריאל, את הדברים העתידים לבא בעולם, או הדברים הבאים מהרהורי הלב, שהם אמת או שקר, או שניהם יחד. כדי שיקבל האדם דרך תוכחה מדברי העולם, ע"כ מגלים לו העתיד לבא בעולם.

כי אין מודיעים לאדם, בעוד שהוא עומד בכוחו של הגוף (בעודו ער). אלא המלאך מודיע אל הנשמה, והנשמה אל האדם, שהחלום בא אל הנשמות מלמעלה, כשהנשמות יוצאות מגופות, וכל אחת עולה כפי מעלתה.

וכמה מדרגות הן בחלום, כולם הן בחכמה. חלום מדרגה אחת. מראה מדרגה אחת. נבואה מדרגה אחת. וכולם הן מדרגות למדרגות, אלו על אלו. כי מדרגת החלום מתחת מדרגת המראה, ומדרגת המראה מתחת מדרגת הנבואה.

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. מכאן, שאין לאדם לומר חלומו, אלא רק לאדם שאוהב אותו. ואם לא אוהב אותו, הוא גורם לו רעה. שאם החלום מתהפך לדבר אחר, הוא שגרם להסתלק הוראת החלום האמיתית על ידי פתרונו.

יוסף אמר את החלום לאחיו, שלא אהבו אותו. ועל כן גרמו לו, שיסתלק חלומו ויתעכב עשרים ושתים שנה. רבי יוסי אמר מאין לנו זה, שהשונא גורם להסתלקות החלום? ממה שכתוב וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, היינו שגרמו לו קטרוגים בזה. עד שנדחה החלום ל 22 שנים. מכאן אין לספר את החלום לשונא – האני הכוזב. אותו צד של היגיון שמחבר אותך לבורא הוא האמיתי.

ואלמלא האחים, שהפכו את החלום לדבר אחר, היה החלום מתקיים. אבל וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ. מיד אמרו לו בזה את פתרון החלום, שהוציאו אותו ממשמעות המלוכה והממשלה, ודחו אותו לדבר אחר. וגזרו גזירה, שלא ימלוך עליהם. ויוסיפו עוד שנא אותו, שגרמו לו קטרוגים.

 

רבי חייא ורבי יוסי היו מצויים לפני רבי שמעון, אמר רבי חייא: הרי למדנו שחלום שלא נפתר דומה לאגרת שלא נקראה. האם פירושו שהחלום מתקיים והוא אינו יודע, או שאינו מתקיים כלל?

עונה הרשב"י: הפירוש מתקיים ואינו יודע, כי בחלום תלוי כח ומוכרח שיתקיים, אלא שלא נודע לו ואינו יודע, אם נתקיים החלום או לא נתקיים. זהו הדמיון לאגרת שלא נקראה. אם כך מה זה משנה לנו אם נדע או לו – זה יתקיים? אלא בזמן אחר זה יכול להתקיים אחרת. חוקי הנפש פועלים.

אין לך דבר בעולם, שאינו תלוי בחלום או בידי כרוז, עוד מטרם שבא לעולם. כי כל דבר מטרם שבא לעולם, מכריזים עליו ברקיע, ומשם מתפשט בעולם. והוא ניתן על ידי כרוז. והכל משום שכתוב: כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה, דָּבָר, כִּי אִם-גָּלָה סוֹדוֹ, אֶל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים. בזמן שהנביאים נמצאו בעולם. ואם לא, אע"פ שנבואה אינה שורה, הרי חכמים חשובים מנביאים. ואם אין חכמים, ניתן הדבר בחלום. ואם לא ניתן בחלום, נמצא הדבר בצפורֵי השמים. אם אין לאדם את מדרגת הנבואה, שיכול להיפתר מהתפיסה הגשמית, לא יכול לגלות

 

וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת

רבי שמעון אמר: וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם, בִּשְׁכֶם למה אומר, את? המלה, אֵת, מנוקדת מלמעלה, לרבות עמהם השכינה, כי השכינה נקראת את, שהיתה שורה עמהם. משום שהיו עשרה, ובכל מקום שיש עשרה שורה בהם השכינה, כי יוסף לא היה עמהם, ובנימין הקטן הוא בבית, על כן מנוקד מלמעלה על המלה, את.

ומשום זה שמכרו את יוסף נשתתפו כולם עם השכינה, ושתפו אותה עמהם בעת שעשו את השבועה והחרם, שלא לגלות המעשה ממכירת יוסף. וע"כ עד שנתגלה הדבר של מכירת יוסף, לא שרתה השכינה על יעקב. האחים מבטאים את צורה הביטוי של יעקב, וכשסילקו את מידת החסדים שבהם, מידת הרחמים לא שורה.

אם תאמר, שהשכינה לא היתה עמהם, עם השבטים, כתוב, ששם עלו שבטים. הרי שכולם היו צדיקים וחסידים, וקיומם של כל בני העולם. שהעולם כולו היה מתקיים בזכותם, קיום של מעלה ומטה, של עולמות העליונים ועולם התחתון.

וַיֵּשֶׁב לא-לג

יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה

השלמות מתקיימת קודם בכוונה, ולאחר מכן במעשה.

בראייה חיצונית, חושבים אנשים שבית המקדש הגשמי ירד מלמעלה ואז תבוא הגאולה. מאחר ולא מדובר בגשמיות, אלא כמו בעיבור, כאשר יבוא קודם ביקוש מלמטה והבניה הרוחנית למעלה תושלם לפי הבינה עם כוחות של השפעה – אז יתוקן הלב כראוי. כלומר מלכות שלמטה עולה ומתכללת בצורה שנבנית למעלה – שֶׁחֻבְּרָה לה יחדיו. בנייה מלמטה היא רק בכוחות הבריאה, ואינה יכולה להיות נצחית, אך כאשר תיבנה בקו אמצעי עם כוח הבורא יחדיו – יישאר הבית לנצח. לכן מוזרה המחשבה הרווחת שירד מלמעלה בית גשמי, שהרי כל עולם הגשם הוא זמני.

בעבודת הנפש, יש לכוון את כל ההשתוקקות הפרטית, לפי מידת ההשפעה, בהתאם לחוקים העליונים. כל המציאות למטה של ישראל, היא כנגד המציאות שלמעלה, וכך ירושלים של מטה צריכה להיות לאחר שמשתלמת למעלה. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם וגו':  אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ – כלומר עלינו כאן להשלים בחפץ לב את הכוונה, את אהבת החינם בעם ישראל.

 

דוד שמח שראה את העם מצפים לבית, ופירש נכון את המציאות – שלא חייו כפרט הם חשובים, אלא העיקר זה ירושלים הבנויה, הלב הנכון.

שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי  בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ. דוד היה עם לבבו לבנות הבית כמ"ש: וַיְהִי, עִם-לְבַב דָּוִד אָבִי–לִבְנוֹת בַּיִת, לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ואחר כך כתוב, רַק אַתָּה, לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת:  כִּי אִם-בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ, הוּא-יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי. וכל ישראל היו יודעים את זה, והיו אומרים, מָתי ימות דוד, ויקום שלמה בנו, ויבנה הבית, ואז, עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, כי אז נעלה ונקריב קרבנות.  שלמה הוא המלך שהשלום שלו, שבא מזיווג דוד ובת שבע. העם יודע שדוד רוצה לבנות, אך מלמעלה לא מאפשרים לו.

ואע"פ שהיו אומרים, מָתי ימות זקן הזה, אז שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי  בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ, וחדוה היתה לי, משום בנִי, שהיו אומרים, שבנִי יקום תחתי, לגמור המצוה ולבנות הבית, אז התחיל ושבח אותה, את השכינה. ואמר: עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ- בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלִָם.

 

עשה הקב"ה את ירושלים של מטה, הנוקבא, כעין ירושלים של מעלה, בינה, וזו מתתקנת לנגד זו. שהנוקבא מתתקנת בכל התקונים שבבינה, כמ"ש: מָכוֹן  לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, יְהוָה. הבנויה, שעתיד הקב"ה להוריד את ירושלים מלמעלה בנויה כראוי. שֶׁחֻבְּרָה לה יחדיו. שחברוּ, היה צריך לכתוב, בלשון רבים. אלא שנתחברה אמא, בינה, בבתה, נוקבא, והיו כאחת. ע"כ כתוב שֶׁחֻבְּרָה, בלשון יחיד.

ששם עלו שבטים. אלו הם קיומו של העולם והתקון של עולם התחתון. ולא תקון עולם התחתון בלבד, אלא אפילו של עולם העליון, כמ"ש: שִׁבְטֵי-יָהּ–עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל. לישראל, משום שהם קיומו של העולם למטה, הם עדות למעלה, בעולם העליון. והכל הוא להודות לשם ה'.

 

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה  וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה-תְּבַקֵּשׁ. ולמעלה כתוב וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם. וכי יעקב השלם, שאהב את יוסף מכל בניו, והיה יודע שכל אחיו שונאים אותו, למה שלח אותו אליהם? אלא הוא לא חשד אותם, שהיה יודע שכולם הם צדיקים. אלא הקב"ה סבב כל זה, כדי לקיים הגזירה, שגזר לאברהם אבינו בין הבתרים. יעקב טעה בזה, האחים היו צדיקים בכוונות, אך את המציאות קובע הקב"ה והכניס בהם מצב זה, כדי שיוסף ירד למצרים ובהמשך יגיע העם בבחירה לשותפות עם השם. למרות קושי ההבנה בשכל אנושי, זה התיקון הטוב ביותר, שהרי כך קבע ה' – לכן עיקר העבודה הנפשית של האדם, לא להתייחס למצבים או המקרים, אלא יפעל להגיע ליראה ואהבה באופן רציף. דווקא הידיעה שאנו תלויים רק בקב"ה, היא מרגיעה, גם כשלא מבינים את כל המהלכים – חזקה עלינו שהשם יתברך טוב ומטיב.

 

מצאתי בספרי הראשונים, שצריכים היו בני יעקב למשול על יוסף טרם שירד למצרים. שאלו ירד למצרים, והם לא היו שולטים עליו מתחילה, יכלו המצרים לשלוט לעולם על ישראל, ולא יכלו לצאת משם. ע"כ, נתקיים ביוסף, שנמכר להיות עבד על ידי אחיו, והם שלטו עליו למכרו לעבד. לכן, אע"פ שיוסף היה אחר כך מלך, שהמצרים המליכוהו, נמצאים ישראל שכבר שלטו על כולם. כי מאחר שכבר שלטו על מלכם יוסף למכרו לעבד, מכל שכן ששלטו אז על המצרים עצמם. ובזה נחלש כחם של המצרים, ויכלו להשתחרר מהם.

יוסף שהיה ברית עליון, יסוד דז"א, כל זמן שהברית, שהוא יוסף, היה קיים, השכינה נתקיימת בישראל בשלום כראוי. כיון שנסתלק יוסף, ברית העליון, מן העולם, כי נמכר לעבד, אז הברית והשכינה וישראל יצאו כולם בגלות. וכן שכתוב: ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, שזה יורה שנתבטל מעלתו ויצא לגלות. והכל היה מן הקב"ה, כמו שהיה ראוי להיות.

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה-תְּבַקֵּשׁ. וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ זהו גבריאל. וְהִנֵּה תֹעֶה, בכל היה תועה, שבטח על אחיו, והיה מבקש האחוה מהם ולא מצא. גם בקש אותם עצמם ולא מצא. וע"כ: וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה תְּבַקֵּשׁ.

 

אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ

את המציאות קובע הקב"ה, ותפקיד האדם לפרש אותה נכון ולפעול בהתאם, דהיינו לקיים את הברית. ולמרות שהאחים נסעו מהאחווה, יוסף אינו מרפה ורודף אחריה במידת הגבורה.

וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים, נֵלְכָה דֹּתָיְנָה. רבי יהודה אמר: מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, וכאן זו כנסת ישראל, הנוקבא, מקרא זה אמרה אותו אל המלך שהשלום שלו, ז"א. מי יתֶנך כאח לי, כמו יוסף על אחיו, שאמר: וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ–אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם. שנתן להם מזונות וזן אותם בימי רעב. משום זה אמרה כנסת ישראל לז"א, מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, כמו יוסף לאחיו. יוסף עמד בברית וחיפש את האחווה ועשה את שלו, זו דרכם של צדיקים – שמירה על הברית.

מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי. זה אמר יוסף, יסוד, אל השכינה, שנתאחד עמה ונתדבק בה. יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי, כי אז, כשמקבלת מוחין דאמא, יש אחוה ושלימות ביניהם. אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ בתוך הגלות, בארץ אחרת. אֶשָּׁקְךָ, כדי להתדבק רוח שלה ברוח שלו. גם לא יבוזו לי, אף על פי שאני בארץ אחרת.

יוסף, אע"פ שאֶחיו לא היו לו כאחים כשנפל בידיהם (לא שמרו על הברית – האחווה), הוא היה להם כאח כשנפלו בידו, שכתוב: וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם, עד שהאמינו לו.

וַיֵּשֶׁב לד-לו

יֵשׁ כָּעַס וְיֵשׁ כָּעַס [אית רוגזא ואית רוגזא]

 

בד"כ כעס אסור בתכלית, וכאן מכנה את הכעס דין קשה. דין הוא לא דבר רע, רק שאנו רואים אותו כרע מפני שהדין עדיין לא מתוקן בעולם. כעת עובדים על תיקון מידת החסד. אין הזוהר מתיר, ובוודאי לא לאנשים קטנים כמונו לכעוס כלל.

דין קשה הוא בחינת שור מועד, ודין רפה (רוגז מבורך) הוא זה שניתן לפעול אותו ממטה למעלה, כלומר מגיע רצון עצמי חזק – תחלה דוחים אותו, ופועלים אותו רק כחומר גלם להטבה. הכעס הוא חומר גלם כה קשה, שבד"כ יש להימנע מלהשתמש בו.

האני של האדם מצד טבעו הוא דין, אז כיצד יוכל לחבר אותו לבורא? באני של האדם יש צד טוב וצד שלא. בכדי להתחבר יש ליטול ידיים, דהיינו לטהר את כלי המעשה.

 

במאמר קודם לימד שאיש הוא המלאך גבריאל, דהיינו מידת הדין, וכאן מלמד על שמעון ולוי, שאף הם בחינת מידת הדין.

וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו, זהו שמעון ולוי, שהם היו אחים, משום שבאו מצד הדין הקשה. ומשום זה הכעס שלהם הוא כעס של רציחה בעולם. עליהם נאמר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. אצל אברהם וכן בפנחס רואים שההרג היה טוב, וכך הכעס – התעוררות נפשית של אש הבאה מלמטה, יכולה להיות טובה או ההיפך. אצל שמעון ולוי החיבור היה דין לא טוב.

יש כעס שמבורך מלמעלה ומלמטה, ונקרא ברוך כמ"ש: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. כי אע"פ שאברהם עשה מלחמה והרג אנשים, מכל מקום נאמר עליו במעשה זו, בָּרוּךְ אַבְרָם, משום שקדש שם שמים בזה. ויש כעס שהוא מקולל למעלה ולמטה, כמו שלמדנו שנקרא ארור שכתוב: ארור אתה מכל הבהמה.

על סוד זה (שיש כעס מקולל וכעס מבורך) יש ב' הרים, שכתוב: וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים, וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל. שהם כנגד אלו ב' המדרגות, ברוך וארור. ועל כן גם ב' ההרים זה נקרא ארור וברוך. ושמעון ולוי הם מצד דין הקשה. ומן צד דין הקשה והחזק יוצא הכעס שנתקלל, הנקרא ארור.

מצד דין הקשה יוצא הכעס לשני צדדים, אחד שנתברך ואחד שנתקלל, אחד ברוך ואחד ארור. כעין זה מצד יצחק יצאו שני בנים. אחד מבורך, ואחד שנתקלל למעלה ולמטה. זה נפרד לצד שלו, וזה נפרד לצד שלו. זה דירתו בארץ הקודש, וזה דירתו בהר שעיר שכתוב: איש יודע ציד איש שדה. זה מקומו במקום מדבר וחורבן ושממה, וזה יושב אהלים.

 

ומשום זה שתי מדרגות הן, ברוך וארור. מזו יוצאות כל הברכות שבעולם שלמעלה ושלמטה, וכל טוב, וכל הארה, וכל גאולה, וכל הצלה. ומזו יוצאות כל הקללות, וכל חורבה, וכל דם, וכל שממה, וכל רע, וכל הטומאות שבעולם.

רבי שמעון פתח: אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת-מִזְבַּחֲךָ יְהוָה, סוד הדבר כי אין לך אדם בעולם שלא יטעם בלילה טעם מות, ורוח הטומאה שורה על גוף. משום שהנשמה הקדושה נסתלקה ויצאה מן האדם, שורה רוח הטומאה על גוף ההוא, והוא נטמא.

וכשהנשמה חוזרת אל הגוף, מסתלקת הזוהמה. ולמדנו, שידיו של האדם, זוהמת הטומאה נשארת עליהם (למרות חזרת הנשמה). וע"כ לא יעביר ידיו על עיניו, כי רוח הטומאה שורה עליהם. עד שרוחץ אותם. וכשנוטל ידיו כראוי, אז נתקדש ונקרא קדוש. הטומאה נשארת בקצה, דהיינו בקצה אצבעותיו. במצב זה לא נוגעים בכל דבר שנותן חיוּת, כמו מזון וכדומה. וכך תיקון עולם טמא זה הוא ע"י מי התורה.

 

איך צריכים להתקדש בנטילת ידים? צריכים שיהיה כלי אחד מלמטה, וכלי אחד מלמעלה, כדי שיתקדש מהכלי שלמעלה. ובכלי שלמטה יושבת בזוהמה שטומאה בו. וזהו כלי לקבל הטומאה, מי הרחיצה. וזהו שלמעלה, הוא כלי להתקדש ממנו, שממנו שופכים המים על הידים. זהו שלמעלה ברוך, וזהו שלמטה ארור. ולא צריכים לשפוך אלו המים של הזוהמה בבית, כדי שלא יקרב אליהם אדם, כי בהם מתאספים הרוחות המזיקים, והאדם יכול לקבל נזק מאלו מים הטמאים. מים אלו מכילים חיוּת מהס"א, ויש לזרוק אותם. להלכה בגשמיות כלי תחתון יכול להיות כמו כיור, ברוחניות מדובר על כלי עליון הוא הנשמה, וכלי תחתון הגוף, האדם יכול להתקדש ע"י שנותן שליטה לנשמה.

ועד שיעביר הזוהמה מידיו – לא יברך. טרם שקדש ידיו בבוקר, נקרא טמא. כיון שקידש ידיו, נקרא טהור. ומשום זה, לא יטול ידיו אלא מן יד שנטהר מקודם. שכבר נטל ידיו, נקרא טהור. וזה שעוד לא נטל ידיו, נקרא טמא.

משום זה כלי אחד למעלה וכלי אחד למטה, זה קדוש וזה טמא. ומאלו המים אסור לעשות בהם דבר, אלא צריכים לשפוך אותם במקום שבני אדם לא יעברו עליהם. ולא ילין אותם בבית. כי כיון שנשפכו על הארץ, רוח הטומאה נמצא שמה, ויכול להזיק. ואם חפר להם מורד תחת הארץ שלא יתראו, טוב הוא.

וַיֵּשֶׁב לז-לט

יֵשׁ כָּעַס וְיֵשׁ כָּעַס [אית רוגזא ואית רוגזא]

כשאדם הולך לישון ונשמתו עולה, הגוף נשאר בטומאה, וכשחוזרת הנשמה הידיים נשארות בטומאה. את מי הנטילה אין לשפוך במקום שאנשים עוברים, ואין לעשות בהם כל שימוש, מפני שאין לקחת שום תענוג מהרע. ולא יתן אותם לנשים מכשפות, שיכולות להזיק עמהם בני אדם, משום שהם מים המאררים. והקב"ה רצה לטהר את ישראל, ושיהיו קדושים, כמ"ש: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם.

כשאדם רואה חיסרון, זהו דין. ורק כאשר הוא רואה בו אתגר להתקדמות, אזי הוא דין טוב. הרוגז הבא ממעלה למטה אינו ראוי, מפני שכל כוונתו להנאת עצמו, ודין זה מביא מיתה. אותם רצונות של קבלת שכר בעולם הזה, שבו ממילא אין שכר, הם הדינים והרוגז הרע. ישנם דינים מבחינת "מבורך", שפועלים ממטה למעלה –משורש הבינה, וההתפשטות נק' מבורך ושניהם בחינת כעס מבורך, וכך למשל ניסיונות להטיב עם הכלל, אף אם לא מצליחים, הם בחינת רוגז מבורך. שמאל ברור כמו אצל עשיו הוא ארור. וכך באדם ישנם רצונות ארורים שכל סיבת היא כי כך בא לי.

 

וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם

המשתדל בתורה בעולם הזה, זוכה לעסוק בה לעולם הבא.

בתחיית המתים, דהיינו במפגש עם הרצון המופרז הגדול לקבל, רק מי שהשתדל בתורה, יוכל לפעול אותו כראוי וידע לתקן אותו. בלי פנימיות תורה לא ידע להתמודד עם רצון כה גדול. "השכר" בעולם זה הוא ההשתוקקות, והערגה לקשר עם הנקודה הפנימית, לאהבה. וכך הוא זוכה לביטחון בהשגחה ובעולם הבא.

 

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם רבי יהודה פתח: תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. כמה יש להם לבני אדם, להשתדל בתורה, כי כל מי שמשתדל בתורה יהיה לו חיים בעולם הזה ובעולם הבא, והוא זוכה בשני עולמות. ואפילו מי שמשתדל בתורה ואינו משתדל בה כראוי, הוא זוכה לשכר טוב בעולם הזה, ואין דנים אותו בעולם האמת. גם אם לא מקבלים תענוג מיידי, יש ללמוד תורה, שאז מתקן את המחשבה, והיא מולידה את הנפש.

אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ  עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ארך ימים הוא לאותו המשתדל בתורה לשמה, שיש לו אורך ימים באותו העולם שבו אריכות ימים, בעולם הנצחי. ואלו הימים שבו המה ימים בודאי. כלומר שהמה טובים וכדאים לשמם. שם הוא בטחון הקדושה של מעלה, כלומר שכר המקווה. שהאדם בוטח בו בעולם הזה להשתדל בתורה, כדי להיות מאושר בעולם ההוא, הנצחי בִּשְׂמֹאולָהּ  עֹשֶׁר וְכָבוֹד. שיש לו שכר טוב ושלוה בעולם הזה. הבוטח הוא זה המאמין בשכר שבעולם הבא, כבר כאן.

וכל מי שעוסק בתורה לשמה, בעת שנפטר מעולם הזה, התורה הולכת לפניו, ומכרזת לפניו, ומגנת עליו, שלא יקרבו אליו בעלי הדין. כשהגוף שוכב בקבר, היא משמרתו. כשהנשמה הולכת להסתלק ולשוב למקומה, היא (התורה) הולכת לפני הנשמה, והרבה שערים סתומים נשברים מלפני התורה, עד שמביאה את הנשמה למקומה. והתורה עומדת על האדם בשעה שיתעורר לתחית המתים, בזמן שיקומו המתים של העולם. והיא מלמדת זכות עליו.

בְּהִתְהַלֶּכְךָ, תַּנְחֶה אֹתָךְ.שהתורה הולכת לפניו בעת הפטירה. בְּשָׁכְבְּךָ, תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, בשעה שהגוף שוכב בקבר. כי אז בזמן ההוא נדון הגוף בקבר, והתורה מגנת עליו. וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, בזמן שיקיצו מֵתי העולם לתחיה מן העפר. היא תשִׂיחֶך, ללמד זכות עליך.

רבי אלעזר אמר: הִיא תְשִׂיחֶךָ. אע"פ שעתה קמו מעפר, התורה שלמדו מטרם שמתו, לא נשכחה מהם. כי ידעו אז כל התורה שהניחו בעת שנסתלקו מעולם הזה. תורה זו שמורה להם מאותו הזמן, ונכנסת במעיהם כמקודם לכן, והיא תדבר במעיהם (בפנימיותם). שלא תחזור להם לאט כטבע הבא במחשבה, אלא תבוא כולה בבת אחת בדרך התלבשות, כטבע הבא במעיים.

וכל הדברים ברורים יותר ממה שהיה בתחילה, מטרם שמת. כי כל אלו הדברים שהוא לא יכול להשיג אותם כראוי, והשתדל בהם אז, ולא השיגם, כולם באים עתה במעיו ברורים, והתורה תדבר בו. וז"ש: והקיצות היא תשיחך. כל מי שהשתדל בתורה בעולם הזה, זוכה לעסוק בה לעולם הבא. הבור הוא הרצון של האדם, ואם היא משמשת בלי ה-י"ה, אז כל הבריאה בניתוק מהבורא. התורה היא המקשרת בניהם. בלי מים יש בו עקרבים ונחשים. לכן יש להקפיד על קביעות בתורה. ודרך לימוד הפנימיות יוכל להשיג את המדרגות הגבוהות.

וַיֵּשֶׁב מ-מב

וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם

עדיף ללכת למקום סכנה, מאשר לפרטיות בה בוודאי ניזוקים.

השונא של האדם הוא היצר הרע, הפרטיות. לכן עדיף אפילו לקחת סיכון, מאשר ליפול בוודאות. זהו מצב לא קל, האם בטוח למות, או רק לבוא למקום סכנה. היכולת של יוסף להתמודד עם נחשים ועקרבים, שהם בחינת הקליפות,  היא נקודת הצדיקות שבאדם, היא המשענת בה יש לאחוז.

אפילו הלומד תורה שלא לשמה, זוכה לפחות לשכר בעולם הזה, שכר שהוא השתוקקות. השכר בעולם הבא, קורת הרוח והתענוג הנצחי, מגיע בכלים זכים. מעבר לזה שהתורה תגן על הנשמה, כבר כאן בעולם הזה, במצבים שפלים, מגינה התורה ונותנת כוח והתמדה. מים הם מי התורה שנותנים את החיוּת הנפשית, והכוח לשכלול הנדרש לקבלת מלוא ההטבה.

 

האדם שלא זכה לעסוק בתורה בעולם הזה, הולך בחשך. כשנפטר מעולם הזה, לוקחים אותו ומכניסים אותו לגיהנם, במקום תחתון, שלא יהיה מרחם עליו שכתוב: וַיַּעֲלֵנִי, מִבּוֹר שָׁאוֹן  מִטִּיט הַיָּוֵן: וַיָּקֶם עַל-סֶלַע רַגְלַי  כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי. מִטִּיט הַיָּוֵן – הוא מקום נמוך בגיהינום, לכאן לא היה נכנס אם הייתה בידו תורה, וממנו קשה לצאת לבד, וצריך הצלה מלמעלה.

ומשום זה אותו שאינו משתדל בתורה בעולם הזה, ונטנף בטנופי עולם הזה (הדברים שמנתקים את האדם מהבורא), כתוב עליו: וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה. זהו גיהנם, המקום שדנים שם לאותם שאינם עוסקים בתורה. וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם, תורה שנקראת מים. בור הוא לשון בריאה, לבר (חוץ) לבורא. גדרי התורה מצילים מנפילה לבור, שהוא אחד מהמזיקים.

 

כמה הוא העונש של ביטול תורה. כי לא גלו ישראל מארץ הקדושה, אלא משום שנסתלקו מתורה ונעזבו ממנה וז"ש: מִי-הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת-זֹאת, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי-יְהוָה אֵלָיו וְיַגִּדָהּ; עַל-מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וגו'  וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי וגו' לכן גָּלָה עַמִּי מבלי דעת. בלי תורה. כמה מאמין האדם שכל הצרות שלו באים על ביטול תורה? כמה מעביר הוא את זמנו בדברים שמנתקים אותו ממקור החיוּת? האדם נבחן בחשבון הנפש שהוא עושה עם עצמו בידיעה הזו – הבאה מרבי שמעון בר יוחאי.

משום זה הכל עומד על קיום התורה. והעולם אינו עומד על קיומו, אלא בתורה, שהיא קיום העולמות למעלה ולמטה, שכתוב: אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה–חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, לֹא-שָׂמְתִּי. התורה נק' ברית.

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה. זה רמז שהשליכו אותו אח"כ למצרים, שלא נמצא בהם (במקום הצר של האנוכיות) כלל האמונה. מים הוא סוד האמונה. וכשאומר, הבור ריק, אומר, שאין שם האמונה.

 

רבי יצחק אמר: אם היה בבור נחשים ועקרבים כמו שדרשו חז"ל: "מים אין בו, נחשים ועקרבים יש בו". שואל למה כתוב בראובן, לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו. וכי לא פחד ראובן לזה, אשר הנחשים והעקרבים יזיקו אותו. ואיך אמר, להשיבו אל אביו למען הציל אותו? ראובן הוא מידת החסד, אז איזו הצלה יש פה?

אלא ראובן ראה, שהנזק הוא ודאי, כשהוא בידיהם של אחיו. כי ידע כמה הם שונאים אותו, ורצונם להרוג אותו. אמר ראובן, מוטב להפילו לתוך הבור, שיש בו נחשים ועקרבים, ולא יהיה נמסר ביד שונאיו, שאינם מרחמים עליו. מכאן אמרו: יַפִּיל אָדָם אֶת עַצְמוֹ לָאֵשׁ אוֹ לבּוֹר שֶׁל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, וְלֹא יִמְסֹר אֶת עַצְמוֹ בְּיָד שׂוֹנְאָיו .

מפני שבמקום נחשים ועקרבים, אם הוא צדיק, הקב"ה עושה לו נס. ולפעמים זכות אבותיו עומדת לאדם, וינצל מהם. אבל כיון שנמסר ביד שונאיו, מועטים הם היכולים להנצל. ומשום זה אמר: לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם. אמר ראובן:ינצל מהם ואם ימות, מוטב שימות בבור. ומשום זה כתוב: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם; וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ שהצילו שלא ימות תחת ידם, אלא אם ימות יהיה זה בבור.

 

כמה חסידותו של ראובן. כי משום שידע ששמעון ולוי שותפותם, ועורמתם, והתחברותם, הוא קשה, כי כשנתחברו בשכם, הרגו כל זכר, ולא היה זה די להם. אלא שלקחו נשים וטף, וכסף וזהב, וכל בהמה, וכל כלי יקר, וכל מה שנמצא בעיר. ולא די להם כל זה, אלא שאפילו כל מה שבשדה לקחו שכתוב: וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, לָקָחוּ.

אמר ראובן: ומה עיר גדולה כזו לא נצלה מהם, אם ילד (יצר הטוב) הזה יפול בידיהם, לא ישאירו ממנו חתיכת בשר בעולם. ועל כן אמר טוב להצילו מהם, כי לא ישאירו ממנו שום שיור בעולם, ואבי לא יראה ממנו כלום בעולם. אדם המוסר עצמו לחטא, מורד בהשם בכוונה – לא משאיר מעצו כלום. כאן ידע שחלילה אם ימות, לפחות הגוף ישאר.

וכאן בבור אם ימות, לא יוכלו לו אחיו, וישאר כל גופו שלם, והשיבותי אותו שלם לאבי. וע"כ אוה"כ, לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם להשיבו אל אביו. אף על פי שימות שמה, אוכל להשיבו לאביו. ומשום זה אמר, הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ ולא אמר, איננו חי. אלא אמר, איננו, אפילו מת.

 

בחכמה היה משתף עצמו עמהם, שכתוב: וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ, ולא כתוב לא תכוהו. לא היה שם בעת שנמכר יוסף. כי כולם היו משמשים לאביהם, כל אחד ואחד מהם יום אחד. ואותו יום של ראובן היה וע"כ רצה, שביום השמוש שלו לא יאבד יוסף. וע"כ כתוב, וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר, וְהִנֵּה אֵין-יוֹסֵף בַּבּוֹר, שאינו אפילו מת. מייד: וַיָּשָׁב אֶל-אֶחָיו, וַיֹּאמַר:  הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, הילד הוא בחינת היצר הטוב.

ואפילו ראובן, לא ידע ממכירה זו של יוסף. והשתתפה עמהם השכינה, בחרם שעשו שלא לגלות מכירת יוסף. ולא נתגלה לו, עד אותו זמן שנתגלה יוסף לאחיו. מה נגרם לראובן, מזה שהשתדל להציל חיי יוסף? כתוב: יְחִי רְאוּבֵן, וְאַל-יָמֹת, אע"פ שידע שנטלה הבכורה ממנו ונתנה ליוסף, מכל מקום השתדל להציל את חייו. וע"כ התפלל משה, ואמר: יְחִי רְאוּבֵן, וְאַל יָמֹת. ונתקיים בעולם הזה ובעולם הבא, משום שהציל חייו של יוסף, ומשום שעשה תשובה על אותו מעשה של חִלול יצועי אביו. שכל מי שעושה תשובה, הקב"ה מחיה אותו בעולם הזה ובעולם הבא.

וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. משום שדם שעיר דומה לדם אדם. אע"פ שאין בו עבירה, הקב"ה מדקדק עם הצדיקים, אפילו כחוט השערה.

יעקב עשה מעשה כראוי, במה שהקריב לאביו שעיר, שהוא צד דין הקשה. ועם כל זה, משום שהקריב שעיר, והחליש את אביו, כדין קשה שלו, משום שהוא הצד שלו, כי גם יצחק דין קשה, וע"כ נאחז בו הדין שבשעיר, ע"כ נענש יעקב בשעיר אחר שבניו הקריבו אליו הדם שלו.

ביעקב כתוב: ואת עורות גדיי העזים. משום זה כתוב בבניו, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם, הקריבו לו הכְּתֹנֶת להחליש אותו. והכל היה זה כנגד זה. הוא גרם שכתוב: יֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד-מְאֹד. משום זה גרמו לו בניו, שחרד חרדה, באותו הזמן שכתוב: הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא.

כתוב: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם-לֹא. ואליו כתוב, שאמרו לו, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. והוא משום שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים בכל מה שהם עושים.

רבי אבא אמר: כיון שראו כל השבטים אותו הצער של אביהם, התחרטו ודאי על מכירת יוסף, ונתנו נפשם על יוסף לפדותו, אם ימצאו אותו, כיון שראו שאינם יכולים לפדותו, חזרו אל יהודה, שנתן להם עצה למכרו, והעבירו אותו מעליהם  כי הוא היה מלך עליהם. וכיון שהעבירוהו מעליהם כתוב: וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו.

וַיֵּשֶׁב מג-מה

צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם

אהבה בלי יראה מביאה לחורבן.

מלמד בעל הסולם שאין לומדים משמות של מקומות, אלא על הבחינה שלהם בנפש האדם. ציון זו יראה, ומלכות זו ירושלים – אהבה, ושניהם יחד הם בחינת האני של האדם. ציון צד ההשפעה, וירושלים הקבלה, ושניהם נמצאים באני של העולם, ושל האדם. לכן כל העולם נלחם על ירושלים, כפי שכל כוחות הנפש נלחמים על האני של האדם. וכך אומות העולם, הכוחות החיצוניים שבאדם נלחמים על השליטה. ניצחון יושג רק בזכות הנקודה הנפשית של הצדיקות.

היופי נמצא בירושלים, אך אין בחינת חוכמה זו יכולה להתגלות, בלי החסדים הנמצאים בציון, המאפשרים את גילוי החוכמה. מכאן שציון היא בחינת היראה וירושלים בחינת אהבה. אמנם אהבה קודמת ליראה, אך בלעדי היראה לא יכולה אהבה להתגלות. לפני החוכמה צריך כלי של יראה, ולכן רֵאשִׁית חָכְמָה, יִרְאַת יְהוָה, וציון לפני ירושלים. כאשר שולטת בחינת ירושלים בלי שתהיה יראה, מביא הדבר הרס לעולם. לכן הרעיון לנסות לבנות את בית המקדש אסור כל עוד אין את בחינת ציון.

 

ירושלים זו בחינה טובה כאשר יש את ציון, וכך החיצוניות טובה רק כאשר יש את היופי של הפנימיות לתמוך בה.

לכן אם אין מִצִּיּוּן תֵּצֵא תּוֹרָה,  איך יהיה וְדַבֵּר ה' מִירוּשָׁלַיִם. אנו הולכים בדרך בעל הסולם, ופועלים את בחינת ירושלים כשבת, ויום כבחינת ציון, ועושים כרגע עבודה חלקית, עד שנגיע לירושלים השלמה למטה ולמעלה, ולשבת השלמה.

כל העולם הושתת מנקודת ציון, ממנה באה אבן השתייה. ציון היא בחינת התורה, הלימוד ההשקפה, צד המעשה – לכן מִצִּיּוּן תֵּצֵא תּוֹרָה, וְדַבֵּר ה' מִירוּשָׁלַיִם, ירושלים שנגנזה ברדלא, ותרד לעולם לאחר שיושלם תפקיד בניית האמונה השלמה. החוכמה הראשונית שניתנה בציון הוא רק לבניה שלה, ולצורך השכלול, תצטרך אור חוכמה חדש – ירושלים.

הגאולה תגיע כאשר ציון ירושלים הם בחינת קדושה דהיינו שפועלים בהיפוך מטבעם ע"י קו אמצעי. אם בחינת הצדיק, הצדיקות שבלב אינה מאירה, הלב מסתלק. לכן כאשר מוכרים את יוסף, נקודת הצדיקות, לא יכולה להיות הארה בציון ולא בירושלים.

 

רבי יהודה פתח: וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם יְהוָה–וְעֶלְיוֹן, יִתֵּן קֹלוֹ בָּרָד, וְגַחֲלֵי-אֵשׁ. כשברא הקב"ה את העולם, כשהאציל את הנוקבא, הנקראת עולם, התקין לו שבעה עמודים, שהאיר לה מז' ספירות חג"ת נהי"מ דז"א. וכל העמודים עומדים על עמוד אחד יחידי, יסוד דז"א, ואלו כולם עומדים על מדרגה אחת, שנקראת צדיק יסוד עולם, יסוד דז"א.

 

ציון הוא השכלול והיופי של העולם, והעולם ממנו ניזון. שיש בה ב' בחינות, חכמה וחסדים. משום ששתי מדרגות הן, והן אחד, שהן ציון (חסדים) וירושלים (דין-חוכמה), זו דין וזו רחמים, ושתיהן אחת, מכאן דין ומכאן רחמים.

ציון וירושלים שתיהן הן בחינת יסוד הנוקבא. ציון פנימיות היסוד, מלכות דוד שנמשכת ממנה החכמה, רחמים כלפי ירושלים. וירושלים חיצוניות היסוד דנוקבא, ששם המסך, וע"כ הוא דין ושניהם יסוד דנוקבא, מצד הדין, מירושלים, מצד הרחמים, מציון. ולפיכך, ציון הוא השִכלול והיופי של העולם. רק אחר שהחכמה שבה מתלבשת בחסדים של ירושלים, והעולם ממנו ניזון, מירושלים שבה החסדים יוצאים על המסך.

ציון שטיבעה ממטה למעלה, פועלת ממעלה למטה, וירושלים הפוך, דין שיפעל ממעלה למטה במעשה, ברחמים, הפוך מטבעה. בגמר תיקון הבחינה של דין ורחמים מתאחדים.

וַיֵּשֶׁב מו-מח

 

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר

 

תפקיד האדם להוליד בנים, דהיינו צורות של השפעה.

הקב"ה יצר את האדם כעין האדם העליון, וכל איבר בגופו הרוחני מורכב כמו מחשבת הבריאה. בנוסף נפח בתוכו נשמה – צלם אלוקים, לפיה עליו ללכת בדרך השם ע"י החלשת הגוף והגברת שליטת הנשמה, דרך בה עליו להרבות הדמות של המלך העליון בעולם, ע"י שיוליד בנים, דהיינו צורה של השפעה, שזהו תפקידו בעולם. אין לאדם מנוס, הוא יתגלגל עד שיעשה תפקידו.

הבורא נותן את ההטבה השלמה רק אם יתקן אדם במציאות של זמן ומקום את הרצון בהדרגה. רצון שבא מהצד האחר הוא מלוכלך ויש להוריד ממנו את החלק הרע ואז לפעול אותו בקדושה. לא ניתן לעשות תיקון גדול בבת אחת, אלא להשאיר בקליפות את הרצונות וכל פעם לקחת קצת לתיקון.

ירידה באה לאדם שמתחבר בגוי. אדם שמתנתק מהחיבור להשם, יורד מהדרך לאמת, ואינו מוליד הבנות מצד הקדושה שמחזיקות מעמד. אדם שלקח רצון זר וגייר אותו, האם הוא צריך להמשיך להיות מחובר למקור ממנו לקח – וודאי שלא. גם כשקונים כלי מגוי, יש להטביל אותו, לעלות אותו ולא לרדת למקום הקליפות. כך רצון פשוט כמו רעב, האם מותר לי לרדת לרצון הגוף – לא ! יש להעלות את הרצון הזה לנשמה, ע"י נטילה וברכה.

השאלה עם מה אדם מזהה את עצמו, עם הגוף או עם הנשמה, שהיא המכירה את דרכי התורה. ה' משבר את הגוף בכדי להשליט את הנשמה, שתתגבר על הגוף, וכך נותן צער לצדיק בעולם הזה. על האדם לקחת החלטה אמונית שהוא משליט את הנשמה, ומזין אותה בתורה. הנאות עולם הזה מזינים את הגוף, ויש צורך לקבל בעולם הזה רק הנאות הכרחיות.

עֵר הוליד הבנות שכליות שלא הצליח להחזיק בהם, בן זו צורה של השפעה, אך קברם לארץ לבחינה של הארציות ולכן לא החזיקו.

ניתן להחזיר רצון שהתקלקל ולתקן אותו דרך קו אמצעי. בן אמיתי הוא זה שצריך צורה של השפעה, ותיקון הרצון הוא להביאו לשורש ההשפעה. רצון שבא מאדם בליעל לא ניתן לתיקון, אלא על ידי יבום. כל הבנה שבאה לתענוג ארצי סופה למות.

 

וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי. כנעני פירושו סוחר, וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן  וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ עֵר. ג' בנים ליהודה, ונשאר מהם אחד וזהו שֵׁלָה. שכתוב: וְיֵרֵד יְהוּדָה, כי הוליד בנים וקברם, שהוא ירידה גדולה ועונש.

שאל רבי יוסי: למה כתוב בראשון מבניו של יהודה, ויקרא את שמו ער, בלשון זכר, ובשני בנים האחרים כתוב, ותקרא את שמו אונן, ותקרא את שמו שֵׁלָה, בלשון נקבה. למה השוני בין הבן הראשון לשנים האחרים?

עונה לו רבי אלעזר שפרשה זו היא סוד עליון. וירד יהודה מאת אחיו, כי הלבנה, הנוקבא, נתכסתה וירדה ממדרגה הישרה לתוך מדרגה אחרת, שהנחש נתחבר בה כמ"ש: וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי, וּשְׁמוֹ חִירָה, שפירש עצמו מאחיו בית ישראל, שהם הקדושה, ונתחבר באיש נכרי, שלא מבית ישראל, שהנחש דבוק בו, שלא פסקה הזוהמה שלו מן הנכרים.

וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ עֵר. והוא רע, אשר עֵר ורע אותיותיהם שוות  כי בא מצד היצר הרע ומשום זה כתוב ויקרא את שמו, ולא כתוב ויקרא שמו. ביעקב כתוב ויקרא שמו, כי הקב"ה קרא אותו יעקב. וכאן כתוב את שמו, לרבות מדרגה אחרת של זוהמת הטומאה שנולד. ההתחברות שלו גרמה לו להוליד בן המחובר לצד הרע, מצד הנוקבא.

ואחר כך גם בבן השני לא נמתק המקום לחזור לקדושה. עד שבא שִלה, שהיה עיקר כולם כמ"ש: וַיְהִי, עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה–רַע, בְּעֵינֵי יְהוָה. כתוב, רע, וכתוב: כִּי יָצַר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו. פירושו, השחתת זרע. אף כאן פירושו, ששפך דמים, ששפך זרע על הארץ. ומשום זה, וַיְמִתֵהוּ יְהוָה. מה כתוב אחריו: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע, לְאָחִיךָ.

 

בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ

 

הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת, מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ יִקְרָא בִשְׁמִי רבי שמעון פתח: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ  וְהָקֵם זֶרַע, לְאָחִיךָ כמה הם כסילים בני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים לדעת דרכיו של הקב"ה, כי כולם ישנים שלא תמוש שינה מחורי עיניהם. מחשבת הבריאה היא דרכיו של ה'.

הקב"ה עשה את האדם כעין של מעלה, הכל בחכמה. כי אין לך אבר ואבר בבן אדם, שאינו עומד בחכמה העליונה, שכל אבר רומז על מדרגה מיוחדת. כי אחר שנתקן כל הגוף באבריו כראוי, הקב"ה משתתף עמו, ומכניס בו נשמה קדושה, כדי ללמד האדם ללכת בדרכי התורה, ולשמור מצותיו, כדי שיתוקן האדם כראוי, ע"ד הכתוב: נשמת האדם תלמדנו.

 

ומשום שיש בו נשמה קדושה, הוא ראוי להוליד בנים בצלמו ודמותו ית', וע"כ צריך האדם להרבות הדמות של מלך העליון בעולם. וזה סוד, כי להיות אותו הנהר הנמשך ויוצא, שהוא יסוד העליון, מימיו אינם נפסקים לעולם, ע"כ צריך גם האדם, שלא יפסיק הנהר והמקור שלו, בעולם הזה, אלא שיוליד בנים (כלים דהשפעה)  ותמיד בזמן שהאדם אינו מצליח בעולם הזה להוליד בנים, הקב"ה עוקר אותו מעולם הזה, ונוטע אותו שנית כבתחילה הרבה פעמים, שמת ומתגלגל שנית לבא בעולם הרבה פעמים, עד שמצליח להוליד בנים. תפקידך בעולם להוליד בנים, מעשי השפעה. כמו שאדם נפטר ומתגלגל לתיקון, כך בכל יום במצב חדש, אדם נצרך להתעורר להתמודדות, לראות האם יהפוך אותו להשפעה.

אין להתחבר למקומות רעים כמו איש עדולמי. השם נתן לאדם צלם – לבושי מוחין, סוג של הגיון, הגיון של השפעה בנשמה, כדי שיתוקן האדם, לכן הנשמה תלמדנו.

 

וַיֵּשֶׁב מט-נא

בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ

כל הבנה שאדם מוליד לתענוג ארצי, סופה למות.

 

תפקיד האדם להתדמות לעליון, ולפעול את כוח הנשמה שבו, אשר בה טמן הבורא כוח להשפעה, דהיינו להוליד בנים. מכאן שעל האדם לעורר השתוקקות רק למצב (אשה טהורה) בו הוא יכול להביא לידי ביטוי צורת השפעה, לרצון של יתר דבקות. הנשמה היא צד הזכר שביכולת לתת את החסד, את הלובן בתוך ההשתוקקות (צד הנקבה) בכדי להוליד צורות השפעה.  על הולדה רק מצד הגוף אומרת הגמרא בבא בתרא טז: אַשְּׁרִי לְמִי שֶׁבָּנָיו זֵכַרִים אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁבָּנָיו נְקֵבוֹת.

 

על האדם לתת לנשמה לשלוט, שהיא צד הצורני, צלם אלוקים. הכן צריך גם את צד הגוף שיעורר את ההשתוקקות לקשר עם הבורא. תפקיד האדם – להוליד בנים, כלומר בכל רגע, בכל מצב עליו לעורר השתוקקות, את צד האישה שבו, ולנצל הזדמנות זו בכדי לפעול קו אמצעי בעזרת הכוח (המלאכים שבו), ולעשות מפגישה זו צורה של צלם אלוקים – השפעה ורצון לייתר דבקות. אין אפשרות לאדם לברוח מהתמודדות מהמצבים הקדושים המשמעותיים המוכתבים לו, מפני שיאלץ לחזור ולהתמודד איתם, עד אשר יוליד מכל מצב בנים. ממצבי סרק כמו אשה זרה או נידה וכדומה, עליו לברוח – זהו חלק מהתיקון עצמו. את יתר המצבים עליו לטהר.

 

הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת. העירותי, זהו התעוררות הזווג של האדם בעולם הזה, שהוא התעוררות מצד צפון, משמאל (צד הנקבה, הגוף). וַיַּאת, זו היא נשמה הקדושה הבאה מלמעלה, שהקב"ה שולח אותה מלמעלה ובאה בעולם הזה, ונכנסת בבני אדם.

מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ, זה הוא מקומו של אותו הנהר הנמשך ויוצא, ת"ת, שהוא מקומו של היסוד, שמשם יוצאת ונולדת הנשמה ומאירה. כי הנשמות באות מזווג ת"ת ומלכות. וְיָבֹא סְגָנִים (כוחות הנשמה) כְּמוֹ-חֹמֶר, וּכְמוֹ יוֹצֵר יִרְמָס-טִיט. אלו הם צבאות העולם. הנוקבא נק' עולם. וצבאותיה הם המלאכים, הבאים עם התעוררות הנשמות. כלומר, הנולדים עמהם יחד. כמו חומר, כמו שנתעורר האדם בגוף שלו, המכונה חומר. לחומר עצמו אין כוח מצד עצמו, את הכוח הוא מקבל מהנפש. כאשר מפעל כוח חיובי יוכל להוליד דבר אמיתי – נשמה קדושה.

משום זה (שנתן כוח בנשמה לשליטה על הגוף), עושה הקב"ה זווגים ומטיל נשמות בעולם, והזווג נמצא למעלה ולמטה, ומקור הכל הוא ברוך. ועל כן עשה הקב"ה את האדם, כדי שישתדל בדרכיו, ולא יפסיק מקורו ומעיינו לעולם, אלא שיוליד בנים.

 

וכל מי שפסק מקורו, שלא הוליד בנים, כשנפטר מעולם הזה, לא יכנס במחיצתו של הקב"ה, ואינו נוטל חלק באותו העולם. כתוב: לֹא-תֹהוּ בְרָאָהּ. (תוהו– קליפה, דבר וודאי שאין לשאול בו –בהשם יתברך) לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. כתוב: וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. זהו סוד שהנשמה באה תחילה בגוף, כדי להתתקן. אברהם -הנשמה. אשה – גוף. ואמרו, ויוסף אברהם, ויקח אשה. שאחר שהנשמה יצאה מגוף (נפטרה שרה), הוסיפה לבא בגוף. והוא כדי להתתקן, מה שלא נתתקנה בהיותה בגוף הוא. אברהם הגיע לשלמות עם הולדת יצחק והעקדה שהתכללו יחדיו. כעת בנוסף בא לתת מתנות לבני הפילגשים בכדי לאתגר את יצחק בהמשך התיקון.

 

גוף ההוא שאדם מקבל, מה כתוב בו: וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ, הֶחֱלִי–אִם-תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יְהוָה, בְּיָדוֹ יִצְלָח. נתן לו גוף כדי שיטהר מעוביותו ויגיע למקום של קדושה. אם תשים אָשָׁם, אם הנשמה רוצה להתתקן כראוי (להשליט עצמה על הגוף ולהוליד בצורתה), יראה זרע, משום שהנשמה הולכת ומשוטטת, שאין לה מקום מנוחה, והיא עתידה להכנס באותו זרע, שהאדם עסק בה, במצות פריה ורביה. ואז, יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ יְהוָה בְּיָדוֹ יִצְלָח, זה התורה. בידו יצלח, אבל אם לא זכה לבנים, אין התורה מסייעתו. התורה נותנת לו כוח לממש את הפוטנציאל שבנשמה להוליד בנים.

 

אע"פ שאדם עסק בתורה יום ולילה, ומקורו ומעיָינו עומד בו בחינם (שפגש מצב ולא הוליד ממנו צורה של השפעה), שאינו מוליד בנים, אין לו מקום להיכנס למחיצתו של הקב"ה. באר המים, אם המקור והמעיָין לא נכנס בו (הצלם האלוקי) – אינה באר. כי הבאר והמקור אחד הוא. ומי שאין לו בנים דומה שהמקור שבו לא נכנס בו, שאינו פועל בו (צד הנשמה)

 

אומר רשב"י: שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם  מְאַחֲרֵי-שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ  שֵׁנָא. כמה חביבים הם דברי תורה, שכל מלה ומלה שבתורה, יש בה סודות עליונים הקדושים. כאשר נתן הקב"ה את התורה לישראל, כל סודות עליונים הקדושים כולם נתן להם בתורה, וכולם ניתנו לישראל בשעה שקבלו התורה בסיני. סוד זה מה שמסתתר במקרה, מעבר למקרה. הצורה היא סוד, החומר מגולה, ולכן יש להוליד את הצורות, הסודות הפנימיים.

שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם, אלו הם יחידים שאין להם אשה, שאין הם זכר ונקבה כמו שצריכים (לא מדובר על מי שאינו נשוי, אלא על מי שלא מנצל מפגש עם מצבים לקדושה), והם משכימים בבקר למלאכתם. מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת, מאחרים המנוחה, שמאחרים לשאת אשה, כי שֶׁבֶת פירושו מנוחה, כי האשה אל האיש נחשבת אליו למנוחה.

אֹכְלֵי לֶחֶם  כי כאשר יש לאדם בנים, הלחם (אישה, המצב) שאוכל אוכל אותו בשמחה בחפץ לב. ואותו שאין לו בנים, הלחם שאוכל הוא לחם הָעֲצָבִים. מי שנותן למצב צורה של השפעה – חי בשמחה. אם המצב בחיים מעצבן אותך, סימן שאתה שופך זרעך על הארץ, ולא מכניס קדושה להשתוקקות.

שואל מהו כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא (יצחק, קו שמאל נק' ידידו). זהו שמקורו מבורך, שיש לו בנים, שהקב"ה נותן לו שינה מהעולם הזה. משום שיש לו חלק בעולם הבא. לכן אותו האדם שוכב בקבר, ונהנה בעולם הבא (הנקודה הפנימית) כראוי. כלומר הוא ישן בלי טרדות, שהוא זה להשתמש במצבים בצורה ראויה, ואז נשארת בו רשימה נפשית, שהיא העולם הבא של האדם. אדם אוכל לחם עצבים כאשר הוא מתחבר לנוכרי, לרצונות שאינם אמיתיים ואין ביכולתו להשפיע שם את כוח הנשמה.

יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין-לוֹ, וְאֵין קֵץ לְכָל-עֲמָלוֹ–גַּם-עיניו (עֵינוֹ), לֹא-תִשְׂבַּע עֹשֶׁר. יש אחד, זהו אדם שהוא יחיד בעולם. ולא שהוא יחיד כראוי, יחיד בחכמה, אלא שהוא בלי אשה. ואין שני, אין עמו עזר, אשה. גם בן, שיקיים שמו בישראל לא הניח. ואח, שיביאו לתיקון, ביבום, אין לו. אם לא מוליד בנים, עליו להתחבר לאחיו, צד אהבת חברים יוליד בו השפעה, זהו תפקיד הייבום.

וַיֵּשֶׁב נב-נד

בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ

יבוּם הוּא מֵעְיִן עַרְבוּת הֲדָדִית, בּוֹ זוֹכִים עַ"י מִצְוַת הָאָח.

 

להיות אח של צדיק אומר להיות בצורתו. יש עניין עצום באחוות חברים, שנותנת את הכוח לכל אחד להתכלל עם הטוב של האחרים. וגם אם אדם לא מצליח בפעולה, חברו יכול לייצר לו תוצאה מוצלחת – בן, צורת השפעה. לכן אין להתייאש, רחמי ה' מאפשרים הזדמנויות נוספות. להלכה כיום לא נוהג ייבום, מפני שאנשים בקטנותם עלולים לערב בייבום תועלת והנאה אישית.

אדם שאין לו בנים (ברוחניות – התייחסות למצבים והתמודדות עם הרצון לקבל) יחזור בגלגול. הליכה בדרך פנימיות התורה מאפשרת מתן צורה של השפעה על המצבים, בכוח שנתן הבורא יתברך בנשמה לפעול על הגוף.

אוכלי לחם עצבים הם אלו שלא הולכים בדרך השם, וצד האישה שבו לא נותנת לו מנוחה, כעם הארץ שכל רצונו מופנה לארציות – הם לא בחינת זכרים אמיתיים. הם עמלים ונפשם אינה נהנית, שאין זה בכלל התכלית.

קסט) וְאֵין קֵץ לְכָל-עֲמָלוֹ שהוא עמֶל תמיד, שמקדים עצמו ביום ובלילה, גם עינו לא תשבע עושר (למרות שלכאורה עובד, ומרוויח) ואין לו לב להסתכל ולומר למי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה. ואם תאמר, שהוא עמל, בכדי שיאכל וישתה ביותר, ויעשה משתה בכל יום תמיד, אינו כן, שהרי הנפש אינה נהנית מזה. אלא ודאי, שמחסר את נפשו מטובה של אור העולם הבא. משום שהיא נפש בעלת חסרון, שלא נשלמה כראוי. בוא וראה, כמה מרחם הקב"ה על מעשיו, שמביאו לגלגול להתתקן, משום שרוצה שיתתקן ולא יאבד מאותו עולם הבא. הקב"ה אוהב ומרחם על האדם לכן מאפשר לו גלגול (גימטרייה חסד).

קע) רבי חייא שאל: מי שהוא צדיק גמור, ועסק בתורה ימים ולילות, וכל מעשיו לשמו של הקב"ה, ולא זכה לבנים בעולם הזה, או שהשתדל ולא זכה, או שהיה לו בנים ומתו, מה הם לעולם הבא? עונה רבי יוסי: מעשיו והתורה מגנים עליו שיזכה לעולם הבא.

קעא) מוסיף רבי יצחק: עליהם ועל אלו צדיקי אמת כתוב: כִּי כֹה אָמַר יְהוָה, לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי, וּבָחֲרוּ, בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי; וּמַחֲזִיקִים, בִּבְרִיתִי. מה כתוב אחריו: וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם טוֹב, מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת:  שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. כי אלו יש להם חלק לעולם הבא. אמר לו רבי יוסי: טוב הוא ויפה.

קעב) שואל: צדיק גמור, שכל אלו המעלות היו בו, ונשלם כראוי, ומת בלי בנים, והרי הוא יורש מקומו בעולם הבא. האם אשתו צריכה יבום או לא? ואם צריכה יבום, הרי לריק הוא, כי אינו צריך שאחיו ישלים אותו, כי כבר ירש מקומו בעולם הבא? המעשים בעולם הזה לא באים בשביל העולם הזה, אלא לתיקון פנימי. ומשיב שגם אם מדובר בצדיק נסתר,

קעג) אלא ודאי שצריך ליבם את אשתו (של אחיו), משום שאין אנו יודעים אם היה שלם במעשיו אם לא. ואשתו אם נִתיַבְמה, אינה לריק, אפילו אם היה שלם, משום שיש מקום אל הקב"ה בשביל אותם שמתו בלי בנים, וגם אח ליבם אשתו אין להם. כי אדם, שהיה בעולם ומת בלי בנים, וגואל אין לו בעולם, כיון שמת צדיק גמור הזה, ואשתו נִתיַבמת, והוא כבר ירש מקומו, ואינו צריך לתקון היבום, בא אותו האדם שלא הניח גואל, ונשלם ביבום הזה של אשת הצדיק. ובינתים הקב"ה מכין מקום, לאיש שאין לו גואל, שיהיה שם, עד שימות צדיק גמור הזה וישתלם הוא בעולם. כמ"ש: כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב, עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל.  לכאורה הוא במצב של מעין שוגג, לא באשמתו אין לו בנים, ונחשב כרוצח בשוגג, והעולם הבא היא כעיר מקלט, שנבנית ע"י אותו צדיק במעשיו ותורתו.

כי מי שאין לו בנים, הוא ממעט הדמות. ודומה להורג אנשים בשוגג. והמקום שהקב"ה מכין לאותו שאין לו בנים ואין לו אח (גואל), הוא סוד עיר מקלט. שיושב שם עד שמת אותו צדיק גמור, הוא כהן גדול. ואז יורד ונתתקן ע"י אשתו.

קעד) עתידים להיות לצדיקים, בנים במיתתם. אלה הבנים של היבום, המתקנים את מי שמת בלי בנים ואין לו אח. שבחייהם לא זכו, ובמיתתם זכו. ועל כן כל מעשיו של הקב"ה כולם אמת וצדק, ומרחם על כל, גם על מי שאין לו אח. ואין לשאול, הרי לכל המתים בלי בנים, יש להם בנים לאחר מיתתם ע"י היבום. אמנם עיקר חידוש הוא כאן, במה שאומר, לצדיקים. כי המתים בלי בנים, המה בעלי חסרון ולא צדיקים. ולפיכך הוצרך לתירוץ הזה.

קעה) טובים השניים מן האחד. אלו הם המשתדלים בעולם הזה להוליד בנים. כי אלו הבנים שהניחו, בשבילם, יש להם שכר טוב בעולם הזה. ובשבילם יורשים אבותיהם חלק לעולם הבא.

קעו) הקב"ה נוטע אילנות בעולם הזה. אם מצליחים, טוב, אם לא הצליחו, עוקר אותם ושותל אותם במקום אחר, אפילו הרבה פעמים. וע"כ כל דרכיו של הקב"ה כולם הם לטוב ולתקן העולם. אם אדם אינו זוכה להשתלם בפעם הראשון בחייו, אז הוא בא בגלגול בעולם הזה פעם שנית, וכן הרבה פעמים עד שמשתלם.

קעז) בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ. לא היה צריך לומר לו את זה, כי יהודה וכל השבטים היו יודעים את זה. אלא עיקר הדבר שאמר לו, והקם זרע, משום שזרע ההוא נצרך, כדי שהדבר יתתקן. ולהכין גולם שיקבל תקון כראוי, שלא יפרד הגזע משורשו וז"ש: ואדם על עפר ישוב. אע"פ שנגזר מיתה על האדם, המפרידה אותו משורש הנצחי, מ"מ לא נפרד לגמרי (תחיית המתים), כי על ידי הבנים שכל אחד מוליד, נשאר כל אחד דבוק בשורשו הנצחי, כי כל בן הוא חלק מגוף האב. ובזה נמצא כל אדם כמו טבעת אחת בשרשרת החיים, המתחילה מאדם הראשון ונמשכת עד לתחיית המתים, לנצחיות בלי הפסק. וכל עוד שלא נפסק לאדם שלשלת החיים, כי מניח אחריו בן, אין המיתה פועלת עליו שום פירוד מהנצחיות. וכעודו חי דומה. מת בלי בנים, צריך תקון, שלא יפרד משורשו הנצחי מחמת המיתה, כי נפסק לו שלשלת החיים (הבנים זו צורת ההשפעה שמקשרת אותו לבורא). ועל זה צריכים ב' תקונים: א. לתקן הפירוד, השורה עליו מחמת המיתה בלי בנים. ב. לעשות גולם, גוף שיתלבש בו נפש המת, ויחזור ויתחבר בשלשלת החיים.

קעח) וכשנתתקן לאחר כך כראוי על ידי הגלגול הנזכר, הם משובחים בעולם הבא, כי הקב"ה חפץ בהם. ועל כן כתוב: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת-הַמֵּתִים, שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן-הַחַיִּים, אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה, על ידי מה שמתגלגלים בחיים וחזרו לימי עידון, שחזר להם בסבת הגלגול, יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו.

קעט) וְטוֹב, מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר-עֲדֶן, לֹא הָיָה:  אֲשֶׁר לֹא-רָאָה אֶת-הַמַּעֲשֶׂה הָרָע, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. שלא שב לימי עלומיו, שלא נתגלגל, כי הוא צדיק גמור, שאינו צריך להתתקן בגלגול, ואינו סובל מעוונות הראשונים, כי המתגלגל סובל מעוונות שעשה בגלגול הקודם. כי הקב"ה נתן לו מקום מתוקן בעולם הבא כראוי.

קפ) וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ, וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ, שבאו בגלגול להתתקן. משום שהקב"ה עושה חסד, ואינו רוצה לכלות העולם. אלא הרשעים מתקנים על ידי גלגול. וכל דרכיו אמת וחסד להטיב להם בעולם הזה ובעולם הבא. אשרי חלקם של הצדיקים ההולכים בדרך האמת עליהם כתוב: צַדִּיקִים יַרְשׁוּ אֶרֶץ. שאין הם צריכים גלגול, ויורשים את הכוח של הארץ הקדושה.

וַיֵּשֶׁב נב-נד

בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ

יבוּם הוּא מֵעְיִן עַרְבוּת הֲדָדִית, בּוֹ זוֹכִים עַ"י מִצְוַת הָאָח.

 

להיות אח של צדיק אומר להיות בצורתו. יש עניין עצום באחוות חברים, שנותנת את הכוח לכל אחד להתכלל עם הטוב של האחרים. וגם אם אדם לא מצליח בפעולה, חברו יכול לייצר לו תוצאה מוצלחת, דהינו בן – צורת השפעה. לכן אין להתייאש, רחמי ה' מאפשרים הזדמנויות נוספות. הקב"ה אוהב ומרחם על האדם לכן מאפשר לו גלגול (גימטרייה חסד). להלכה כיום לא נוהג ייבום, מפני שאנשים בקטנותם עלולים לערב בייבום תועלת והנאה אישית.

אדם שאין לו בנים (ברוחניות – התייחסות למצבים והתמודדות עם הרצון לקבל) יחזור בגלגול. הליכה בדרך פנימיות התורה מאפשרת מתן צורה של השפעה על המצבים, בכוח שנתן הבורא יתברך בנשמה לפעול על הגוף.

 

אוכל לחם עצבים הם כזה שלא הולך בדרך השם, וצד האישה שבן לא נותנת לו מנוחה, כעם הארץ שכל רצונו מופנה לארציות. הוא לא בחינת זכר אמיתי. וְאֵין קֵץ לְכָל-עֲמָלוֹ שהוא עמֶל תמיד, שמקדים עצמו ביום ובלילה, גַּם עֵינוֹ לֹא תִּשְׂבַּע עֹשֶׁר (למרות שלכאורה עובד, ומרוויח) ואין לו לב להסתכל ולומר למי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה. ואם תאמר, שהוא עמל, בכדי שיאכל וישתה ביותר, ויעשה משתה בכל יום תמיד, אינו כן, שהרי הנפש אינה נהנית מזה. אלא ודאי, שמחסר את נפשו מטובה של אור העולם הבא. משום שהיא נפש בעלת חסרון, שלא נשלמה כראוי. בוא וראה, כמה מרחם הקב"ה על מעשיו, שמביאו לגלגול להתתקן, משום שרוצה שיתתקן ולא יאבד מאותו עולם הבא.

 

רבי חייא שאל: מי שהוא צדיק גמור, ועסק בתורה ימים ולילות, וכל מעשיו לשמו של הקב"ה, ולא זכה לבנים בעולם הזה, או שהשתדל ולא זכה, או שהיה לו בנים ומתו, מה הם לעולם הבא? עונה רבי יוסי: מעשיו והתורה מגנים עליו שיזכה לעולם הבא.

 

מוסיף רבי יצחק: עליהם ועל אלו צדיקי אמת כתוב: כִּי כֹה אָמַר יְהוָה, לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים, בִּבְרִיתִי. מה כתוב אחריו: וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם טוֹב, מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת:  שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. כי אלו יש להם חלק לעולם הבא. אמר לו רבי יוסי: טוב הוא ויפה.

שואל: צדיק גמור, שכל אלו המעלות היו בו, ונשלם כראוי, ומת בלי בנים, והרי הוא יורש מקומו בעולם הבא. האם אשתו צריכה יבום או לא? ואם צריכה יבום, הרי לריק הוא, כי אינו צריך שאחיו ישלים אותו, כי כבר ירש מקומו בעולם הבא? המעשים בעולם הזה לא באים בשביל העולם הזה, אלא לתיקון פנימי. ומשיב שגם אם מדובר בצדיק נסתר,

אלא ודאי שצריך ליבם את אשתו (של אחיו), משום שאין אנו יודעים אם היה שלם במעשיו אם לא. ואשתו אם נִתיַבְמה, אינה לריק, אפילו אם היה שלם, משום שיש מקום אל הקב"ה בשביל אותם שמתו בלי בנים, וגם אח ליבם אשתו אין להם. כי אדם, שהיה בעולם ומת בלי בנים, וגואל אין לו בעולם, כיון שמת צדיק גמור הזה, ואשתו נִתיַבמת, והוא כבר ירש מקומו, ואינו צריך לתקון היבום, בא אותו האדם שלא הניח גואל, ונשלם ביבום הזה של אשת הצדיק. ובינתים הקב"ה מכין מקום, לאיש שאין לו גואל, שיהיה שם, עד שימות צדיק גמור הזה וישתלם הוא בעולם כמ"ש: כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב, עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל.  לכאורה הוא במצב של מעין שוגג, לא באשמתו אין לו בנים, ונחשב כרוצח בשוגג, והעולם הבא היא כעיר מקלט, שנבנית ע"י אותו צדיק במעשיו ותורתו.

כי מי שאין לו בנים, הוא ממעט הדמות. ודומה להורג אנשים בשוגג. והמקום שהקב"ה מכין לאותו שאין לו בנים ואין לו אח (גואל), הוא סוד עיר מקלט. שיושב שם עד שמת אותו צדיק גמור, הוא כהן גדול. ואז יורד ונתתקן ע"י אשתו.

 

עתידים להיות לצדיקים, בנים במיתתם. אלה הבנים של היבום, המתקנים את מי שמת בלי בנים ואין לו אח. שבחייהם לא זכו, ובמיתתם זכו. ועל כן כל מעשיו של הקב"ה כולם אמת וצדק, ומרחם על כל, גם על מי שאין לו אח. ואין לשאול, הרי לכל המתים בלי בנים, יש להם בנים לאחר מיתתם ע"י היבום. אמנם עיקר חידוש הוא כאן, במה שאומר, לצדיקים. כי המתים בלי בנים, המה בעלי חסרון ולא צדיקים. ולפיכך הוצרך לתירוץ הזה.

טובים השניים מן האחד. אלו הם המשתדלים בעולם הזה להוליד בנים. כי אלו הבנים שהניחו, בשבילם, יש להם שכר טוב בעולם הזה. ובשבילם יורשים אבותיהם חלק לעולם הבא.

 

הקב"ה נוטע אילנות בעולם הזה. אם מצליחים, טוב, אם לא הצליחו, עוקר אותם ושותל אותם במקום אחר, אפילו הרבה פעמים. וע"כ כל דרכיו של הקב"ה כולם הם לטוב ולתקן העולם. אם אדם אינו זוכה להשתלם בפעם הראשון בחייו, אז הוא בא בגלגול בעולם הזה פעם שנית, וכן הרבה פעמים עד שמשתלם.

 

בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ. לא היה צריך לומר לו את זה, כי יהודה וכל השבטים היו יודעים את זה. אלא עיקר הדבר שאמר לו, והקם זרע, משום שזרע ההוא נצרך, כדי שהדבר יתתקן. ולהכין גולם שיקבל תקון כראוי, שלא יפרד הגזע משורשו וז"ש: ואדם על עפר ישוב. אע"פ שנגזר מיתה על האדם, המפרידה אותו משורש הנצחי, מ"מ לא נפרד לגמרי (תחיית המתים), כי על ידי הבנים שכל אחד מוליד, נשאר כל אחד דבוק בשורשו הנצחי, כי כל בן הוא חלק מגוף האב. ובזה נמצא כל אדם כמו טבעת אחת בשרשרת החיים, המתחילה מאדם הראשון ונמשכת עד לתחיית המתים, לנצחיות בלי הפסק. וכל עוד שלא נפסק לאדם שלשלת החיים, כי מניח אחריו בן, אין המיתה פועלת עליו שום פירוד מהנצחיות. וכעודו חי דומה. מת בלי בנים, צריך תקון, שלא יפרד משורשו הנצחי מחמת המיתה, כי נפסק לו שלשלת החיים (הבנים זו צורת ההשפעה שמקשרת אותו לבורא). ועל זה צריכים ב' תקונים: א. לתקן הפירוד, השורה עליו מחמת המיתה בלי בנים. ב. לעשות גולם, גוף שיתלבש בו נפש המת, ויחזור ויתחבר בשלשלת החיים.

וכשנתתקן לאחר כך כראוי על ידי הגלגול הנזכר, הם משובחים בעולם הבא, כי הקב"ה חפץ בהם. ועל כן כתוב: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת-הַמֵּתִים, שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן-הַחַיִּים, אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה, על ידי מה שמתגלגלים בחיים וחזרו לימי עידון, שחזר להם בסבת הגלגול, יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו.

וְטוֹב, מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר-עֲדֶן, לֹא הָיָה:  אֲשֶׁר לֹא-רָאָה אֶת-הַמַּעֲשֶׂה הָרָע, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. שלא שב לימי עלומיו, שלא נתגלגל, כי הוא צדיק גמור, שאינו צריך להתתקן בגלגול, ואינו סובל מעוונות הראשונים, כי המתגלגל סובל מעוונות שעשה בגלגול הקודם. כי הקב"ה נתן לו מקום מתוקן בעולם הבא כראוי.

וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ, וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ, שבאו בגלגול להתתקן. משום שהקב"ה עושה חסד, ואינו רוצה לכלות העולם. אלא הרשעים מתקנים על ידי גלגול. וכל דרכיו אמת וחסד להטיב להם בעולם הזה ובעולם הבא. אשרי חלקם של הצדיקים ההולכים בדרך האמת עליהם כתוב: צַדִּיקִים יַרְשׁוּ אֶרֶץ. שאין הם צריכים גלגול, ויורשים את הכוח של הארץ הקדושה.

וַיֵּשֶׁב נה-נז

וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה

החטא הגדול הוא זריקת התענוג הגדול ביותר מהקב"ה, לארציות.

כל תענוג יש לתת לנשמה, לכלל, לביחד – אך כאשר לוקחים את התענוג לארציות, נטמא האדם.

לעיתים נראה לאדם שמעשיו אינם נראים, ולא ברור למה מספר לנו שישנם שליחים, האם הקב"ה לא רואה הכל? אלא בנפש האדם יש מעין "קופסא שחורה" שמתעדת כל מעשה, מחשבה ורגש שכתוב בפרקי אבות ב: דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין. כל דבר עושה רושם שנחקק בנפש האדם, ובנפש העולם, חקיקות הבונות את תת המודע. אדם מרגיש שמה שהוא רואה וחווה – זה כל מה שקיים, אך ידוע שהתת מודע משפיע יותר מהמודע, דהיינו הפנימיות, חוויות העבר הן המפעילות את האדם. וכך גם הטא אדם הראשון רשום בנפש כל אחד. לכן ישים אדם לב, שום דבר לא עובר, אין עבר – הכל נמצא בנפש.

את התיקון יש לעשות בנקודה הפנימית, בעיקר בגיל הנערות, אך גם בגיל מאוחר יותר אין להתייאש ולומר כבר עברו ימי העלומים, מפני שאדם לא מפסיק להוליד (צורות של השפעה). אמנם ככול שמקדים לפעול ייטב, אך גם בעת זקנה יש לעמול.

 

וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת, גַּם-אֹתוֹ. רבי חייא פתח: בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל-תַּנַּח יָדֶךָ  כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ-זֶה, וְאִם-שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים. כמה צריך האדם להזהר מחטאיו ולהזהר במעשיו לפני הקב"ה, משום שכמה שליחים וכמה ממונים הם בעולם, ההולכים ומשוטטים ורואים מעשי בני אדם, ומעידים עליו והכל כתוב בספר.

בכל החטאים שאדם נטמא בהם בעוה"ז, חטא זה הוא החטא שאדם נטמא בו ביותר בעולם הזה ובעולם הבא. מי ששופך זרעו לבטלה, ומוציא זרעו בחנם ביד או ברגל ונטמא בו. כמ"ש: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע.

משום זה, אינו נכנס למחיצתו של הקב"ה. ואינו רואה פני עתיק יומין. כמו שלמדנו כתוב: כאן לֹא יְגֻרְךָ רָע, , וכתוב: וַיְהִי, עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע, בְּעֵינֵי יְהוָה, שאינו רואה פני ה', אף כאן אינו רואה פני ה'. וע"כ כתוב: ידיכם דמים מָלֵאוּ, על המוציא זרעו לבטלה ביד, שהוא כשופך דמים. אשרי חלקו של אדם הירא את ה', והוא נשמר מדרך הרע, ומטהר עצמו לעסוק ביראת ריבונו. אי יכולת האדם לוותר על תענוג פרטי בגוף, פוגם ביותר בקשר עם השם, וְדָע, כִּי עַל-כָּל-אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט.

 

בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל-תַּנַּח יָדֶךָ. בבקר, זהו בזמן שאדם עומד בכחו, והוא בימי עלומיו, ישתדל אז להוליד בנים באשה הראויה לו. מדבר על אשה טהורה שתשוקתה לאמת. אל תחכה לזקנה בו החשק הפנימי מוחלש ואין אתגר גדול, אלא בשיא ההשתוקקות יש להתגבר. אדם צריך להישמר מאד מחטא זה, ובעיקר בימי עלומיו יעסוק בתיקון. מבחינה פנימית, בזמנים שיש לו העלם – יעשה את העבודה הנפשית.

כי אז הזמן (בּנְּעוּרִים) להוליד בנים כדרך הכתוב: כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים. משום שיכול אז ללמד אותם דרכי הקב"ה, ויהיה לו שכר טוב לעולם הבא שכתוב: אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת-אַשְׁפָּתוֹ, מֵהֶם  לֹא-יֵבֹשׁוּ  כִּי-יְדַבְּרוּ אֶת-אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר. לא יבושו, בעולם האמת, בזמן שבעלי הדין יבואו לקטרג עליו. כי אין לך שכר טוב בעולם ההוא, כשכרו של המלמד לבנו יראת ה' בדרכי התורה. תחילת העבודה הנפשית, להשגה בעתיד של בנים (הבנות אמיתיות) חכמים וצדיקים, היא בזמן הנעורים.

 

מה אמר באברהם שכתוב: כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. וע"כ זכות ההיא עמדה לו בעולם ההוא כנגד כל בעלי הדין.

וע"כ כתוב, בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, אפילו בימי הזקנה, המכונים ערב, שהאדם זקן. אַל תַּנַּח יָדֶךָ, לא ינוח מלהוליד בעולם הזה משום: כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ-זֶה, וְאִם-שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים, לפני האלקים, שיגינו עליו בעולם האמת.

וע"כ כתוב: הִנֵּה נַחֲלַת יְהוָה בָּנִים, זהו צרור החיים של הנשמה, כמ"ש: וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים, שהוא בחינת עולם הבא. ולזה קורא הכתוב נחלה. מי מזכה להביא את האדם בנחלת ה' הזו? בנים. הבנים מזכים אותו לנחלת ה'. ועל כן, אשרי האדם שזכה לבנים, שילמד אותם דרכי התורה.

 

וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ

 

וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה. תמר בת כהן היתה. וכי יעלה על דעתך שהלכה לזנות עם חמיה, הרי צניעות היתה בה תמיד? אלא  צדקת היתה, ובחכמה עשתה זאת. כי לא היתה מפקרת עצמה אליו, אלא משום שידעה ידיעה והסתכלה בחכמה, וראתה מה שעתיד לצאת מזה, ועל כן באה אצלו לעשות חסד ואמת. וע"כ באה והשתדלה בעסק הזה. לכאורה קשה, האם יכול אדם לעשות לבד חשבון שיעשה חטא והתוצאה תהיה ראויה? אין ללמוד מכאן ולפעול לפי רגש של הוראת שעה פרטית בניגוד להלכה.

משום שהיא ידעה ידיעה, מה שעתיד לצאת מזה, והשתדלה בעסק הזה, הקב"ה נתן עזרה שם בפעולה ההוא, ונתעברה מיד, והכל היה מן הקב"ה. ואם תאמר למה לא הביא הקב"ה בנים האלו מאשה אחרת, למה הביאם מתמר. אלא היא נצרכה למעשה הזו ולא אשה אחרת.

שתי נשים היו, שמהן נבנה זרע יהודה, ומהן באו דוד המלך, ושלמה המלך, ומלך המשיח. ואלו שתי נשים היו שוות זו לזו. והן תמר ורות, שבעליהן מתו מתחילה, והן השתדלו למעשה זה.

תמר השתדלה בחמיה (יהודה), שהוא הקרוב ביותר לבניו שמתו, הראוי ליַבֵם אותה. מה הטעם השתדלה בו? כתוב: כִּי רָאֲתָה, כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה, ועל כן השתדלה במעשה הזה אצל חמיה. עיקר דאגתה הייתה ביבום. ידעה שיהודה הוא מדרגת המלכות ממנו צריך לצאת מלך המשיח, ואם לא ייתקן בעולם, ואין בנים שממשיכים אחריו – חייב הוא לייבם אותה.

רות מת בעלה כמו תמר ואח"כ השתדלה במעשה הזה אצל בועז. ואח"כ הולידה את עובֵד. ומשתי אלה נבנה ונשתכלל זרע יהודה. ושתיהן עשו בכשרות, כדי לעשות טובה עם המתים, להתתקן אח"כ בעולם.

וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת-הַמֵּתִים, שֶׁכְּבָר מֵתוּ–מִן-הַחַיִּים, אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה, כי כשהיו חיים בתחילה, בעליהן של תמר ורות, לא היה בהם שבח, ולאחר כך שמתו, ונתיבמו נשיהם נתגלגל מהם מלכות דוד ושלמה ומלך המשיח. ושתיהן, תמר ורות, השתדלו לעשות חסד ואמת עם המתים. והקב"ה עזר להם באותו מעשה. אשריהם מי שמשתדל בתורה שכתוב: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ:  כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל. כשאדם הולך בדרך תורה וודאי יכול להוליד בנים צדיקים.

וַיֵּשֶׁב נח-ס

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה

על האדם להשתמש בכל הכוחות, ולבחור במה שממילא צפוי.

כל מה הוּרַד יוסף מִצְרָיְמָה בא בכדי שתהיה גאולה בהתאם למחשבת הבריאה. יש לנצל את כל הכוחות: חיוביים ולכאורה שליליים, כמו חסד ודין, גילוי והסתרה, עליונים (כלליים) ותחתונים (פרטיים), שכולם עוברים דרך השכינה הקדושה – היחד. וגם בזמן ירידה, יש להחזיק בתפיסה שהכל מגיע מהקב"ה.

הבורא יתברך בחר להנהיג את העולם עם כוחות שונים, מפני שהנברא מסוגל לתפוס כלל רק דרך פרטים. השגחה ישירה של הבורא היא אחדותית ולא ניתנת לתפיסה. כלומר פעולת הנברא בפרטים, היא כטבע הבריאה שהיא מורכבת ואינה אחדותית. חוץ מעם ישראל שמיועד להיות כלל העולם, ולכן מושגח ישירות ע"י הבורא, כל השאר מוּשגחים ע"י שליחי השם. יוסף שראה בחלומו את השמש והלבנה משתחווים לפניו – הוא הכלל שצריך להיבנות בנפש האדם, נקודת הצדיקות הכוללת את כל הפרטים, כל הרצונות.

כל מלאך (כוח באדם) עושה תפקיד אחד מוגדר, וכך לכל פרט בעולם יש תפקיד מוגדר במארג הכללי, המושפע ע"י כוח ומזל מיוחד עבורו. לאדם פוטנציאל לעלות על הכוחות אללו בזה שיש לו אפשרות לבחור באילו כוחות להשתמש, כאשר בכל מקרה יגיע בסופו של דבר לתכליתו, ע"י ההשגחה הכללית שתסובב את ירידתו למצרים, כאמצעי לגאולתו הפרטית והכללית. לכן בחירה נכונה של אדם היא להתקשר לכוחות אלו, בכדי להתקשר לקב"ה. וכך למשל יכול וכדאי האדם להשתמש בכוח של זמן מסוגל כמו ראש השנה, בכדי לנצל את חלון ההזדמנות לתיקון עצמי ולבוא לקשר מתוך בחירה. ישנם כוחות בטבע, ותפקידנו להשתמש בהם להגיע למטרה.

מופעלים כוחות ישירים על בני אדם, ויש כוחות עקיפים. מלמד הזוהר שכל הכוחות מתבטלים להשם יתברך בגין החוק: שקטן מתבטל בפני גדול. עם כל כוח שמשתמשים חיובי או הפוך, צריך לבוא לשבח לבורא, ובכל כוח שמפיק אדם מירק או פרי – יברך וישבח, ולשם כך יש לבטל את הגאווה, להיזהר כפי שכתוב: הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וג', וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.

ישנם עיתים שאדם צריך להבין שאין שמחה ועליו ללמוד להתמודד. כל הכוכבים פועלים לטובת ה'. השגחת הבורא מתראה לנברא בפרטים, ולכן באה דרך כוחות משנה, וכולם כאחד כפופים ומבטלים להשם.

 

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים. שואל היה לו לומר ירד, אלא שהסכים הקב"ה באותו מעשה של מכירת יוסף למצרים, כדי לקיים הגזירה שלו שגזר בין הבתרים כמ"ש: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם–אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. וע"כ כתוב הורד, כלומר הורד מן השמים. ויקנהו פוטיפר, כדי לחטֹא עמוֹ קנה אותו, למשכב זכר. מאחר והסכים ה' עם המכירה, לכאורה לאחים לא הייתה בחירה, והוא הוּרַד מהשמים. כל הגלגול של החטא ע"י פוטיפר, כל זה התרחש עד שהגיע למציאות שהיה משנה למלך, ועם ישראל ירד מצרימה. מאחר ויוסף הוא בחינת הכלל, עליו לעשות קודם תיקון.

 

הָאֹמֵר לַחֶרֶס, וְלֹא יִזְרָח  וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם שבעה כוכבים (כוחות המשמשים לשליטת הקב"ה) עשה הקב"ה ברקיע, כנגד ז' ספירות חג"ת נהי"ם. וכל רקיע ורקיע יש בו כמה משמשים ממונים לשמש את הקב"ה. אין לך משמש או ממונה, שאין לו עבודה ושמוש מיוחד לרבונו, וכל אחד עומד על השמוש שלו, שנתמנה עליו, וכל אחד יודע את עבודתו לשמש.

 

מהם משמשים בשליחות רבונם, ונתמנים בעולם על כל מעשי בני אדם. ומהם שמשבחים לו שירות ותשבחות, והם שנתמנו על השירה. ואע"פ שהם נתמנו על השירה, אין לך כל כח בשמים, והכוכבים והמזלות, שלא ישבחו כולם אל הקב"ה. בשעה שבא לילה, מתחלקים אז ג' מחנות לג' צדדי העולם, ובכל צד וצד אלף אלפים ורבי רבבות מלאכים, וכולם ממונים על השירה.

ג' מחנות מלאכים הם, וחיה אחת, שהיא הנוקבא (השכינה הקדושה), ממונה עליהם ועומדת עליהם. וכולם משבחים אל הקב"ה עד שבא הבוקר. כשבא הבוקר, כל אלו שבצד דרום, וכל הכוכבים, המלאכים, המאירים, כולם משבחים ואומרים שירה להקב"ה כמ"ש: בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר ויריעו כל בני אלקים. ברן יחד ככבי בקר, הככבים שבצד דרום, צד ימין חסד. ויריעו כל בני אלקים. אלו הם הככבים שבצד שמאל שנכללו בימין. מצד הקליפות בני אלוקים הם עזא ועזאל שנפלו ממדרגתם שקטרגו על בריאת העולם לפני שנברא, שעתיד לחטוא. ניסו בעצמם לבוא על בנות האדם, מבלי להפריד את הפסולת של לב האבן, ולבחור רק ברפ"ח ניצוצין – שלקחו מכל אשר בחרו – לכן נפלו. גם הכוחות השליליים פועלים את ההתקשרות להשם, כמו מצוות לא תעשה, דהיינו דחיית האור.

ואז הבוקר מאיר, וישראל לוקחים השירה, ומשבחים אל הקב"ה ג' פעמים ביום, כנגד ג' משמורות שבלילה. ועומדים אלו מול אלו, עד שמתעלה כבוד הקב"ה ביום ובלילה כראוי. והקב"ה מתעלה בששה אלו, ג' של יום וג' של לילה. גם עם כוחות הלילה וגם עם כוחות הגילוי – משמשים את הבורא יתברך.

אותה החיה העומדת עליהם למעלה, שהיא הנוקבא, עומדת גם על ישראל למטה, כדי לתקן הכל כראוי. וַתָּקָם, בְּעוֹד לַיְלָה–וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק, לְנַעֲרֹתֶיהָ. אלו הם המחנות של מעלה. וחק לנערותיה. אלו מחנות ישראל שלמטה. ועל כן כבוד הקב"ה מתעלה מכל הצדדים, מלמעלה ומלמטה. וע"כ הכל ברשותו עומד והכל הוא ברצונו.

 

רבי שמעון אומר: הָאֹמֵר לַחֶרֶס, וְלֹא יִזְרָח – זהו יוסף (טהרת החרס ע"י שבירתו, כלומר ללא שבירת הגאווה, לא יוכל האדם לזרוח). בשעה שמכרוהו למצרים  וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם. אלו הם אֶחיו, שכתוב בהם: וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי. (כל מה שקרה עם יוסף ואחיו, הוא כפי מצב הכוכבים בשמים, כלומר ישנה שליטה למעלה – כללית שיכולה להתפרט למטה בפרטים רבים). פירוש אחר לַחֶרֶס, זהו יעקב, בשעה שאמרו לו: הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא–אִם-לֹא. ולא יזרח, בשעה שנסתלקה ממנו השכינה. ובעד ככבים יחתום, בעד בניו נחתם ונסתם ממנו האור שלו. השמש נחשך, והככבים לא האירו, משום שיוסף נפרד מאביו. ובוא וראה, מיום שהיה אותו מעשה של יוסף. נפרש יעקב מתשמיש המטה, ונשאר אבֵל, עד היום שנתבשר בבשורת יוסף.

וַיֵּשֶׁב סא-סג

וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף

מי שמאמין לא מרגיש בודד.

אדם המרגיש בודד בעולם, עליו להבין שאינו שומר על הברית, ואינו הולך בדיוק בדרך ה'. את החסיד שומר ה', שהרי זנח הוא לגמרי את רצונו האישי, וכל מה שיש לו זה רק את השם. צדיק הוא קו אמצעי – השכינה הקדושה בה יש גם רצון לקבל, בהיותו כלל, יכול הוא לעזור לאחרים ולא לעצמו. לכן צריך אדם לפעול גם את נקודת הצדיקות שבו – דהיינו כוח הפעולה בקדושה והתגברות על הקשיים, ובנוסף עליו להיות חסיד, שמוכן לבטל עצמו בענווה. מובן שעליו להימנע מלסלסל בשערו, דהיינו להתגרות ביצר.

חייב אדם לפעול על פי יסוד מוצק, השקפה עליונה ברורה, אידיאה שאינה משתנה לפי חשק רגעי, כלומר אלו לו להישען על קנה רצוץ אלא על השם יתברך. הסומך על ה' מרגיש באמונה שיש וודאי בעולם, לעומת השכינה המחברת להשם, היא הרגשה שיש כלל אליו הוא שייך כפרט. ה' היה עם יוסף היות והשכינה הייתה עימו מאחר ופעל למען הכלל. מי שמחשיב את כלל ישראל, כלל ישראל שומר עליו. לפעמים הצלה של האדם היא הסתלקות מהעולם בזמן מסוים – אין אנו רואים את כל המערכת ולא מבינים חשבונות שמים, וגם אם רואים שנהרגו עשרת הרוגי מלכות, יש לראות שהשם שמר את אמנותם. בעבודת הנפש על האדם להרגיל עצמו בבריתות קטנות, כמו עמידה בדיבורו וכו' בכדי לבוא לשמירה ברית כללית. להשתדל להיות אדם נאמן וישר, וכך גם זוכה לשקט נפשי.

בנוסף על שמירת הברית, על האדם לעשות לו גדרים ולא להביא עצמו לידי סכנה, דהיינו למקום בו אפשרות שמירת הברית קטנה יותר. כך למשל יגדור עצמו משמיעת לשון הרע, רכילות, וימנע מסביבת אנשים שאינם שומרים על הברית.

 

וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ ויהי בבית אדוניו. רבי יוסי פתח: כִּי יְהוָה, אֹהֵב מִשְׁפָּט, וְלֹא-יַעֲזֹב אֶת-חֲסִידָיו, לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ. מקרא זה בארוהו באברהם. בכל מקום שצדיקים הולכים, שומר אותם הקב"ה ואינו עוזב אותם. דוד אמר: גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע  כִּי-אַתָּה עִמָּדִי. כי בכל מקום שצדיקים הולכים, השכינה הולכת עמהם ואינה עוזבת אותם. יוסף הלך בגיא צלמות והורידוהו למצרים. השכינה היתה עמו שכתוב: וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף. ומשום שהיתה עמו השכינה (אֶת), וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה, יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. ואפילו אם כבר היה בידו, ואדונו דרש ממנו באופן אחר, ממה שהיה, היה הדבר מתהפך בידו, לאותו אופן שרבונו היה רוצה בו.

וַיַּרְא אֲדֹנָיו, כִּי יְהוָה אִתּוֹ ללמד, שהיה רואה בעיניו בכל יום מעשה נסים, שהקב"ה עשה בידו. וע"כ: וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת-בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף. הקב"ה שומר את הצדיקים, ובשבילם שומר גם את הרשעים, כי הרשעים מתברכים בזכותם של הצדיקים. כעין זה כתוב: וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת-עֹבֵד אֱדֹם, וְאֶת-כָּל-בֵּיתוֹ.

הצדיקים, אחרים מתברכים בשבילם, והם עצמם אינם יכולים להנצל בזכותם. יוסף, נתברך פוטיפר בשבילו. והוא עצמו לא יכול להינצל ממנו בזכותו, ולצאת לחירות. ואחר כך הכניסו לבית הסוהר כמ"ש: עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ. עד שלאחר כך הוציאו הקב"ה לחירות והשליטו על כל ארץ מצרים. וע"כ כתוב: וְלֹא-יַעֲזֹב אֶת-חֲסִידָיו, לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ. והקב"ה מגן על הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא.

 

וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ

 

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. רבי חייא פתח: בָּרְכוּ יְהוָה  מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ  לִשְׁמֹעַ, בְּקוֹל דְּבָרוֹ. כמה צריך האדם להשמר מחטאיו וללכת בדרך מתוקן, כדי שלא יַשְׂטֶה אותו היצר הרע, שהוא מקטרג עליו כל יום  ויום.

ומשום שהוא מקטרג עליו תמיד, צריך האדם להתגבר עליו, ולעלות עליו במקום מוצק (יסוד חזק), שהיצר הרע לא יוכל להזיזו ממקומו, כי צריך להיות גבור ממנו, ולהתחבר במקום הגבורה. משום שכאשר האדם מתגבר עליו, הוא אז בצד הגבורה, ומתדבק, בצד ההוא, כדי להתחזק. ומשום שהיצר הרע גבור, צריך האדם להיות גבור ממנו. (אם לא יכול, עליו להתחבר לגדול שיתמוך בו ולהשתמש בתחבולות של לימוד, תפילה צדקה וכדומה).

ועל כן אלו האנשים המתגברים עליו, נקראים גִּבֹּרֵי כֹחַ, להיותם נמצאים מין עם מינו, שמשום שנתגברו על גבור, נעשו לבחינת גבורה כמוהו. ואלו הם מלאכיו של הקב"ה, הצדיקים, הבאים מצד גבורה הקשה, כדי להתגבר על היצר הרע, ונקראים גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ. ברכו ה' מלאכיו, הצדיקים, כמו יוסף, שנקרא צדיק וגבור, ושמר ברית קודש שנרשם בו.

רבי אלעזר אמר: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מהו פירושו? מקום זה שהיצר הרע מקטרג שם, היא המדרגה שנקרא, אחר הדברים. מלכות נקראת דברים, שהיא מדרגה אחרונה שבקדושה. ואחריה היצר הרע והקליפות. ע"כ, אחר הדברים, הוא היצר הרע.

משום שיוסף נתן לו מקום שיקטרג עליו. כי אמר היצר הרע, ומה אביו, שהוא מתאבל עליו, ויוסף מפאר את עצמו ומסלסל בשערו. אז גירה בו הדוב, אשת פוטיפר, וקטרג עליו. מסלסל בשערותיו זו בחינת משיכת ג"ר דחוכמה, גירוי הפרטיות. לכן אין להסתכל במקום אסור, והיה עליו לדחות את אור התאווה.

ויהי אחר הדברים האלה. בזמן שהקב"ה משגיח על העולם לדון אותו, ומוצא רשעים בעולם. כי משום עוונות בני אדם נעצרים שמים וארץ, וחוקיהם אינם נוהגים כראוי, שהם מגיבים למעשי האדם, כפי שכתוב: הָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי וגו', וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וגו'. אלו שאינם שומרים ברית קדש, גורמים פירוד בין ישראל לאביהם שבשמים. כי כתוב: וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. וכתוב: וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר. שזה שאינו שומר ברית, הוא כמשתחוה לאל אחר, שמשקר באות ברית קודש.

כשברית קודש נשמר בעולם כראוי, אז הקב"ה נותן ברכות למעלה, שתהיינה מוּרקוֹת בעולם כמ"ש: גֶּשֶׁם נְדָבוֹת, תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה, אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ, גשם נדבות זהו גשמי רצון (היורדים בזמנים ובמקומות הרצויים), בעת שחפץ הקב"ה בכנסת ישראל, וחפץ להריק לה ברכות. אז, נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה, אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ.

 

נחלתך הוא ישראל, שהם נחלת הקב"ה (ולא כשאר האומות המושגחות ע"י מלאכים ממונים) כמ"ש: יעקב חבל נחלתו. וְנִלְאָה זו היא כנסת ישראל, שהיא נִלְאָה בארץ נכריה, שהיא צמאה לשתות ואין לה. ואז היא נִלְאָה. וכאשר ניתנו גשמי רצון, אז אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ.

ועל כן שמים וארץ וכל צבאם, כולם עומדים על ברית הזה כמ"ש: אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה–חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, לֹא-שָׂמְתִּי. ומשום זה צריכים להזהר בזה (בשמירת הברית). ומשום זה כתוב, ויהי יוסף יְפה תואר ויפה מראה. ואח"כ כתוב, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף. כלומר, כיון שלא נשמר, והיה מפאר את עצמו, שהיה מסלסל בשערו, והיה יפה תאר ויפה מראה, ע"כ וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו. בנוסף על שמירת הברית, על האדם לעשות לו גדרים ולא להביא עצמו לידי סכנה, דהיינו למקום בו אפשרות שמירת הברית קטנה יותר. כך למשל יגדור עצמו משמיעת לשון הרע, רכילות, וימנע מסביבת אנשים שאינם שומרים על הברית.

 

וַיֵּשֶׁב סד-סו

וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם

כשהרהורים רעים באים לאדם – יעסוק בתורה.

יצר הרע הוא חומר גלם שמגיע מהבורא כסוג של אימון, איתו ניתן להתמודד רק ע"י התורה, שכתוב קידושין ל: בָרָאתִי יָצָר הָרַע בָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין.

בדרך כלל אדם נופל כאשר היצר מפתה אותו, ואז אומר לעצמו, אקח רק קצת, בצורה מדודה מהתענוג. הגאווה והאנוכיות בונים חוסר אמונה. היצר הרע מדבר אלינו כל הזמן, וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם, ובעיקר בזמנים קוסמיים שמידת הדין מתוחה. על האדם להתגבר עליו, ע"י עסק התורה. אין כלי מלחמה טוב מזה, מפני שהתורה על כל רבדיה, מדברת על הכללים והחוקים בעולמות ההרמוניים העליונים, השולטים על תודעת העולם המורגש.

 

וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ רבי אלעזר פתח: לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע. אשרי הם הצדיקים, היודעים דרכיו של הקב"ה, ללכת בהם, משום שהם עוסקים בתורה יום ולילה, שכל מי שמשתדל בתורה ימים ולילות, נוחל שני עולמות: עולם העליון ועולם התחתון. נוחל עולם הזה, אע"פ שלא עסק בתורה לשמה, ונוחל עולם העליון, בעת שעסק בה לשמה. השכר בעולם הזה הוא מידת ההשתוקקות לקדושה, והשכר בבא הוא האור שמאיר בנקודת השתוקקות זו. פירוש נוסף הוא שעולם הזה הוא תודעת המודעות הגלויה של האדם, והבא הוא התת מודע הנפשי – הפנימי, לכאן ניתן להגיע רק כשפועל לשמה, או לפחות מתכוון להגיע לשמה.

אֹרֶךְ יָמִים, בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ, עֹשֶׁר וְכָבוֹד. אֹרֶךְ ימים בימינה, מי שהולך (באמונה) בימין התורה, שעוסק בה לשמה, יש לו אריכות ימים לעולם הבא, שהוא זוכה שם לכבוד התורה, שהוא כבוד וכתר להתעטר על כל. כי כתר התורה רק בעולם הבא. בשמאלה עֹשֶׁר וכבוד. בעולם הזה, שאף על פי שלא עסק בה לשמה, זוכה בעולם הזה בעושר וכבוד.

כשבא רבי חייא מבבל לארץ ישראל, קרא בתורה עד שפניו היו מאירים כשמש (הגיע להשגה), וכשהיו עומדים לפניו כל אלו שלמדו תורה, היה אומר: זה עסק בתורה לשמה, וזה לא עסק בה לשמה. והיה מתפלל על אותו שעסק בה לשמה, שיהיה כן תמיד ויזכה לעולם הבא, והתפלל על אותו שלא עסק בה לשמה, שיבא לעסוק בה לשמה.

יום אחד ראה רבי חייא תלמיד אחד שהיה לומד תורה ופניו מוריקים, אמר ודאי מהרהר בחטא הוא זה. החזיק אותו לפניו והמשיך עליו דברי תורה עד שנתישב רוחו בו. מיום ההוא ולהלאה שֹם על רוחו שלא ירדוף עוד אחר הרהורים רעים ויעסוק בתורה לשמה. ירוק מסמל חוסר שלימות. לא רק את עצמו יכול אדם לתקן ע"י התורה, אלא גם את חברו.

 

אמר רבי יוסי: כשאדם רואה, שהרהורים רעים באים אליו, יעסוק בתורה, ואז יעברו ממנו. אמר רבי אלעזר: כשאותו צד הרע בא לפתות את האדם, ימשיך אותו אל התורה, ויפרד ממנו. למדנו, כאשר צד הרע הזה עומד לפני הקב"ה להשטין על העולם, על מעשים רעים שעשו, הקב"ה מרחם על העולם, ונותן עצה לבני אדם להנצל ממנו, שלא יוכל לשלוט עליהם, ולא על מעשיהם. ומהו העצה? הוא להשתדל בתורה, וינצלו ממנו שכתוב: כִּי נֵר מִצְוָה, וְתוֹרָה אוֹר  וְדֶרֶךְ חַיִּים, תּוֹכְחוֹת מוּסָר לִשְׁמָרְךָ, מֵאֵשֶׁת רָע; מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה הרי שהתורה משמרת מפני יצר הרע.

וזה הוא צד הטומאה, צד האחר, שהוא עומד תמיד לפני הקב"ה להשטין על עונותיהם של בני אדם. ועומד תמיד להשטות למטה את בני אדם. הוא עומד למעלה, כדי להזכיר עוונות בני אדם ולהשטין עליהם על מעשיהם, משום שנִתנו ברשותו. כמו שעשה לאיוב, שאמר הקב"ה אל השטן, הִנוֹ בידך. הניסיון הגדול של האדם לעמוד באמונה כשקשה.

וכן עומד עליהם, להשְׂטִין ולהזכיר עונותיהם בכל מה שעשו. באלו הזמנים שהקב"ה נמצא עליהם בדין, בראש השנה ויום הכפורים, אז הוא עומד להשטין עליהם ולהזכיר עונותיהם. והקב"ה מרחם על ישראל, ונותן להם עצה להנצל ממנו, בשופר ביום ראש השנה, וביום הכפורים, בשעיר המִשתלֵחַ שנותנים לו, כדי שיפרוש מהם ויעסוק באותו חלק שנתנו לו.

וַיֵּשֶׁב סז-סט

וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם

דווקא כשאדם בא לעשות תשובה, שם אורב לו היצר ביותר.

מלמד הרב"ש שדווקא כשבא אדם להשפיע בא היצר הרע בשתי צורות: לבן אומר לו: וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לִי-הוּא – ממילא אתה שפוט שלי, למה לך להתאמץ. וכשבא היצר מחופש בדרך עשיו הוא אומר לאדם, הגעת ליעד, אינך צריך להמשיך להתאמץ אתה כבר עובד בקדושה, העיקר שתירדם. על האדם להיות עקשן בדרך התורה, מפני שכאשר ינסה לעלות מדרגה רוחנית, שם היצר יציע לו לדאוג לפרטיות שלו, לעשות לביתו במקום לדאוג לכלל. הדרך לקדושה עוברת דרך ניסיון קשה.

 

יום יום אומר שבכל גילוי, בא היצר ורוצה לינוק את השפע, ומייד מופיע התסכול והכעס. עיקר עבודת הס"א באה נגד היסוד, תפיסת הקב"ה שבאדם, על האמונה. אומר היצר לאדם אל תאמין, ראה כמה צרות יש בעולם, איך ה' טוב ומטיב. וכל פעולת ה' היא לעורר את האדם להתקדם. בטעות רודף האדם אחרי ה-"נהירו דקיק" שבבי אור הקבורים בעפר, בגשמיות. ואומר בעל הסולם אילו היה האדם מחבר את כל תענוגות העולם בכל הדורות, לא היה משתווה לרגע אחד מתענוג מאור שלם של עבודה לשמה.

הכן יש כוח לס"א אך צד הצדיק שבאדם מבין שזה זמני, ואין הוא מוכן לבוא למקום הזה.

כאשר אדם רוצה להגדיל את הרצון, עליו לעשות זאת על גב היצר הרע, אשר מעורב עם סיגים. הדרך להישמר היא זיכוך אותו רצון ע"י התורה, שאין אפשרות להעלות רצון בלי הרפש. אין אפשרות לנקות את הסיגים בלי להפשיט את הרצון, ולהלבישו מחדש בצורת השפעה וקדושה נכונים. הרצון הוא חומר גלם שיש לעבדו נכון, ולהשתמש בו כראוי. ככול שאדם ברמה רוחנית גבוהה יותר, כך חומרי הגלם שלו זכים יותר, ומצד שני יש באפשרותו לרדת ולקחת רצונות ממקומות נמוכים יותר – בזכות תורתו.

 

ברור לאדם במחשבה קרה שאין להישמע ליצר הרע, אך ההתמודדות לא פשוטה, כל אחד מקבל בהשגחה משקולת בהתאם לרמתו, כפי שאומרת הגמרא סוכה נב. כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו. על האדם להתגבר בכל מצב. אין להתיאש במאבק מפני שה' עוזר כפי שכתוב מסכת קידושין: יֹצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹם וּמְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ  ואלמלא הַקַּב"הַ עוזרו אֵינוֹ יָכוֹל לו.

 

על היצר הרע כתוב: רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל, צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ. לעומת זה ובאמונה כתוב: דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם;  וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, ואלו הם דרכים ושבילים של התורה וכולם אחד. כלומר, כל הדרכים הן של הטומאה והן של הקדושה, הם אחד (מצד אחד ישנן דרכים שמוליכים את האדם, ויש שמאתגרים אותו) זה שלום, וזה מות, ולגמרי הם בהפכיות זה מזה, שכל דרך ודרך של הטומאה הוא בהפכיות מן הדרך שכנגדו בקדושה. בסופו של דבר כל הדרכים יביאו את האדם לקדושה, רק השאלה כיצד יילך, בדרך יסורים או בדרך תורה. נתיבות התורה מובילים את האדם ישירות למטרה – בנועם, דהיינו בקו אמצעי, באמונה.

אשרי חלקם של ישראל, שהם מתדבקים בהקב"ה כראוי, ונותן להם עצה להנצל מכל צדדים אחרים שבעולם, משום שהם עם קדוש לנחלתו וחלקו. ועל כן נותן להם עצה בכל דבר ודבר. אשרי הם בעולם הזה (שהולכים בדרך שלא לשמה) ובעולם הבא (לשמה). על אומות אחרות שולט ה' דרך ממונים ושליחים, ועל עם ישראל משגיח בכבודו ובעצמו.

 

כשצד הרע הזה יורד ומשוטט בעולם, ורואה מעשי בני אדם, שכולם הִטו דרכיהם (מדרך התורה) בעולם, עולה למעלה ומשטין עליהם. ואלמלא שהקב"ה מרחם על מעשי ידיו, לא היו נשארים בעולם. שנותן לעם ישראל סולם לצאת מהבור שמלא עקרבים ונחשים, לצאת מתפיסת העולם הזה ולהשתמש בחומר כראוי.

וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם. כְּדַבְּרָהּ – צד הרע, שעולה ומסטין בכל יום ויום, ואומר לפני הקב"ה. כי יוסף רומז על הקב"ה, כמה רעות, כמה רכילות, כדי לכלות בני העולם.

וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ. ולא שמע אליה, משום שהקב"ה מרחם על העולם. מהו לשכב אצלה? כדי שתקבל ממשלה למשול על העולם, וממשלה אינה מושלת, עד שניתן לה רשות (צדיק מוכן לסבול ולא לתת לה ממשלה, אלא להילחם איתה). לשכב אצלה, זווג. היתכן שהקדושה תזדווג עם הטומאה? ומשיב, כי שפע קבלת הכח מן הקב"ה, שצד הרע מקבל כדי להעניש, נבחן כמו זווג. כי שפע נמשך רק ע"י זווג  וע"כ כתוב, לשכב אצלה, להשפיע לה שפע הממשלה.

ועוד, לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, הוא כמ"ש: וּלְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם-טְמֵאָה. להיות עמה, לתת לה ממשלה וברכות ועזרה, כי אלמלא העזרה שהיה לה מלמעלה, לא נשאר בעולם אפילו אדם אחד. אבל משום שהקב"ה מרחם על העולם, ונותן עזרה לעולם ע"י (למרות) הס"א, בשעה שהס"א מושלת בעולם, נשאר העולם על קיומו.

קודם אומר, לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ הוא השפעת שפע הממשלה, ונתינת רשות לס"א להעניש. ובזה אומר, שלשכב אצלה סובב על שפע הנהגת העולם, שניתנה לס"א בזמן שהיא מושלת בעולם, כדי שהעולם יתקיים.

 

רבי אבא אמר: הכל עניין אחד ב' הפירושים. אבל היצה"ר שהולך ומפתה בני אדם, כדי להטות דרכם ולהתדבק בהם, ובכל יום ויום ובכל עת ועת, מטה בני אדם מדרך האמת, כדי לדחותם מדרך החיים, ולהמשיכם לגיהינום.

אשרי מי שעושה מעשים טובים, ושומר דרכיו ושביליו, כדי שלא יתדבק ביצר הרע, כמ"ש: וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, שלא שמע מה שהיא אמרה לו בכל יום ויום, כי רוח הטומאה, שהוא יצר הרע, מפתה את האדם בכל יום ויום. לשכב אצלה, תוך הגיהנם, ולהיות נידון שם להיות עמה.

כשאדם מתדבק בצד ההוא, נמשך אחריה ונטמא עמה בעולם הזה, ונטמא עמה בעולם האחר. צד הטומאה הוא מנוול (חסר חיוּת דקדושה), טנופת, צואה ממש. ובצואה זו נידון מי שמטה דרכיו מן התורה. ובו נידונו אלו רשעי עולם, שאין להם אמונה בהקב"ה. ישנה יציאה טובה בחינת צבא – צא ובא, לצאת ולבוא למקום פנימי יותר. אך רק צא, להתרחק מהשם ולבוא לנקודה הפרטית – זו צואה רעה.

וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם בַּבָּיִת. הוא היום שיצה"ר שולט בעולם (כמו ראש השנה), ויורד להשֹטות בני אדם. זהו היום שאדם בא לשוב בתשובה על עונותיו, או שבא לעסוק בתורה ולעשות מצות התורה, ואז באותו זמן יורד יצר הרע כדי להשֹטות בני העולם, ולמנוע אותם מתשובה מעסק התורה, ומעשיית המצות.

וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ (הבית הוא ליבו של אדם, ותכלית מלאכתו ליישר את הלב), כדי לעסוק בתורה ולעשות מצות התורה, שהוא מלאכתו של האדם בעולם הזה. וכיון שמלאכתו של האדם בעולם הזה, הוא מלאכתו של הקב"ה, העסק בתורה ומצוות, צריך האדם להיות גבור כארי בכל צדדיו, כדי שלא ישלוט עליו הס"א, ולא יוכל לפתותו.

וְאֵין אִישׁ, היינו אין איש שיקום לפני היצה"ר, ויעשה עמו מלחמה כראוי.

 

דרכו של יצר הרע, כיון שרואה שאין איש (מלחמה) עומד לנגדו, ולערוך עמו מלחמה, מיד: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי. ותתפסהו בבגדו. כי כשהיצר הרע שולט על האדם. ראשית מעשיו הוא מתקן ומפאר את בגדיו. מסלסל בשערו (מושך אור לפרטיות) כמ"ש: ותתפסהו בבגדו לאמר, שכבה עמי, התדבק עמי. בגדו – נקודת הבגידה שלו, הלבושים שאדם מסתיר בהם את האמת, לבוש גשמי מסתיר את הפנימי.

מי שהוא צדיק, מתגבר כנגדו ועושה עמו מלחמה כמ"ש: וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה, יעזוב אותו ויתגבר לנגדו, וינוס מפניו, כדי להנצל ממנו, שלא ישלוט עליו. אין הוא מוותר על הנקודה הפנימית שלו, אלא מוותר על הנקודה החיצונית.

אמר רבי יצחק: עתידים לעתיד לבוא הצדיקים לראות את יצר הרע כהר גבוה. ויתמהו ויאמרו, איך יכולנו לכבוש הר גבוה עליון הזה. ועתידים לעתיד לבוא הרשעים לראות את יצר הרע, דק כחוט השערה. ויתמהו ויאמרו, איך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הדק כזה. הללו בוכים והללו בוכים. והקב"ה יבער אותו מן העולם, וישחט אותו לעיניהם, ולא ישלוט עוד בעולם, ויראו צדיקים וישמחו כמ"ש:  אַךְ צַדִּיקִים, יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ.

וַיֵּשֶׁב ע-עב

חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה

ההולך בדרך לא נכונה מקלקל את צורת האדם שבו.

חייב כל אחד להשיג ולשמור צורת האדם, כי כוח הצורה העליונה חזק באדם מכל שאר הכוחות, וממילא הדברים החיצוניים לא מתגברים נגדו.

צורת אדם  זהו כוח פנימי של הנשמה. נשמה חייבת אמונה, חוקים של השפעה, ויתור לטובת הכלל – והבדיקה אם צורתה נכונה, אם היא אוהבת את המזון הרוחני – לימוד ועסק התורה, מעיד על רצון להיות תלמיד חכם, ולשם כך יש להשקיע באופן תדיר, להתאמן באמונה כל הזמן.

צורת אדם יש למי שמתעטר בתפילין, וקונה צלם עליון, כוח בחירה להשגת שלמות, ואז יוכל לשלוט על כל רצונותיו, תאוותיו ושאר הבלבולים. קניית כח חיצוני כלל לא שייך כאן בעבודת הנפש.

 

צורת האדם היא כלל, וכל פרט כפוף לכלל בו הוא נמצא.  ומי שאינו רוצה לקחת על עצמו עול תורה ומצוות, מתחלפת צורתו לאדם בלייעל. לכן אל לו להיות נרעש מדברים חיצוניים, או להרעיב את הנשמה מזון רוחני ראוי. לימוד פנימיות התורה הוא דבר עליו האדם להתאמץ יותר מכל דבר אחר.

לכן מי שיש לו צורת אדם כל החיות פוחדות ממנו. בנפש רעד זה יראה ופחד מופיע מפאת שקטן מתבטל בפני גדול. ואם מרגיש שהוא פוחד מבעלי חיים, משמע שמשהו בתוכו לא בסדר.

כשאדם מתייאש שאין לו דבר חיצוני, יתנחם שהדבר החיצוני לא נכון, ולכל היותר היא יכולה לאתגר לחיפוש פנימי.

 

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם, לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם. רבי יהודה פתח: הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר, וְטֶרֶף אֵין לוֹ, כמה יש לבני אדם להשגיח בעבודת הקב"ה, כי כל מי שמשתדל בתורה ובעבודת הקב"ה, פחדו ואימתו מוטל על כל.

כי כשברא הקב"ה את העולם, עשה כל בריות העולם, כל אחד ואחד בצורתו כראוי לו (לפי תפקידו). ואחר כך ברא את האדם בצורה עליונה (צורת הכלל שכולל את כל הבריות). והמשילו בכח צורה זו על כל הבריות. וכל זמן שהאדם עומד בעולם, כל הבריות, כשנושאים ראשם ומסתכלים בצורה העליונה של האדם, כולם מפחדים אז ורועדים מפניו כמ"ש: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ. והדברים נאמרים רק כשמסתכלים ורואים בו צורה הזו, והנשמה נמצאת בו.

אמר רבי אלעזר: אע"פ שאין בו הנשמה, הצדיקים, אין צורתם משתנה ממה שהיו בתחילה. וכשהאדם אינו הולך בדרכי התורה, נחלפת לו צורה הקדושה הזו, ואז חיות השדה ועוף השמים יכולים לשלוט עליו. (הכל מדובר על בחינות בתוך האדם, חיות שהן בחינת התאוות היכולות להשתלט עליו) כי משום שנחלפה צורתו הקדושה, נחלפה והלכה ממנו צורת אדם, וקבל צורת שאר בעלי החי. וע"כ אין הבריות מפחדים עוד ממנו, ויכולים למשול עליו..

 

הקב"ה מחליף המעשים למעלה ולמטה, שמחליף צורה הקדושה שלמעלה ודמות אדם שלמטה, כדי להחזיר הדברים לשורשם, כמו שהיו מטרם החטא דעצה"ד. ובכדי שימצא רצונו בכל מעשי העולם. שעל ידי העונשים, מתתקנים כל מעשי העולם, ואפילו הרחוקים ביותר. מכאן עונש הוא תיקון, ועליו להחזיר על עצמו דיוקן וצורה אמיתיים.

דניאל, לא נשתנה צורתו כשהפילוהו בבור האריות, ומשום זה ניצַל. הרי כתוב: אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ, וּסְגַר פֻּם אַרְיָוָתָא–וְלָא חַבְּלוּנִי. נשמע, שמשום שהמלאך סגר את פיהם לא נחבל, ולא משום צורתו הקדושה. לפני החטא מורא האדם היה גם על המלאכים. אז מה גרם שהאריות לא פגעו בדניאל, צורתו, או עזרת ה'?

ענה לו: משום זה לא נחבל, כי אותו הצורה הקדושה של אדם צדיק, הוא מלאך ממש, שסגר פה האריות, וקשרם, לשמרו שלא יחבלו בו. ומשום זה אמר דניאל: אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ. אותו המלאך, שכל צורות העולם נחקקות בו, והוא הגביר את צורתו בי, ולא יכלו האריות למשול בי, וסגר את פיהם. וע"כ ודאי, ששלח מלאכו. כשיש לאדם כוח, זה המלאך שסוגר את פי האריות.

ומלאך הזה הוא אותו, שכל הצורות נחקקות בו, הנוקבא, שממנה כל הצורות שבעולם, שכתוב: יָדִין בַּגּוֹיִם, מָלֵא גְוִיּוֹת, שצורותיהם של כל הגויות לפניו. כי כל הצורות שבעולם אינן משתנות לפניו. וע"כ צריך האדם לשמור דרכיו ושביליו, כדי שלא יחטא לפני רבונו ויתקיים בצורת אדם.

 

יחזקאל שמר את פיו ממאכלות אסורות  שכתוב: וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא-אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד-עַתָּה, וְלֹא-בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל, זכה ונקרא משום זה בן אדם. דניאל מה כתוב בו: וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל-לִבּוֹ, אֲשֶׁר לֹא-יִתְגָּאַל בְּפַת-בַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו. ע"כ זכה הוא ונתקיים בצורת אדם. כי כל דברי העולם, כולם מפחדים מפני צורת אדם, שהוא מושל על כולם, והוא מלך על כולם.

משום זה צריך האדם להשמר מעונותיו, ולא יטה ימין ושמאל. ועם כל זה, אע"פ ששומר את עצמו, צריך האדם לבדוק את עצמו מעונותיו בכל יום ויום. כי כשהאדם קם ממטתו, שני עדים עומדים לפניו, והולכים עמו כל היום. ישמור ללכת רק בקו אמצעי. לא רק ימין – אמונה, ובוודאי לא רק שמאל הרצון לקבל – אלא קו אמצעי.

 

רוצה האדם לקום, אלו העדים אומרים לו, בשעה שפתח עיניו: עֵינֶיךָ, לְנֹכַח יַבִּיטוּ;    וְעַפְעַפֶּיךָ, יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ. קם והכין את רגליו ללכת, אלו העדים אומרים לו, פַּלֵּס מַעְגַּל רגלך. וע"כ כשהאדם הולך, צריך בכל היום להשמר מעונותיו.

 

בכל יום ויום כשבא הלילה, צריך להסתכל ולבדוק בכל מה שעשה כל אותו היום, כדי שישוב בתשובה עליהם, ויסתכל בהם תמיד, כדי שישוב לפני רבונו, כמ"ש: וחטאתי נגדי תמיד, כדי שישוב עליהם. בכל יום ובעיקר בקריאת שמע שעל המטה יבדוק עצמו.

בזמן שהיו ישראל בארץ הקדש, לא היה נמצא בידיהם עון, משום שאלו הקרבנות שהיו מקריבים בכל יום, היו מכפרים עליהם. עתה שנגלו ישראל מן הארץ, ואין מי שיכפר עליהם, התורה היא מכפרת עליהם, והמעשים טובים. משום שהשכינה עמהם בגלות. ומי שאינו מסתכל בדרכיו של הקב"ה, גורם לשכינה להשתוֹחֵחַ עד עפר כמ"ש: יַשְׁפִּילֶנָּה יַשְׁפִּילָהּ עַד-אֶרֶץ, יַגִּיעֶנָּה עַד-עָפָר. עד לארציות הוא לוקח את השכינה, עד למידה של עם הארץ.

אמר רבי יצחק: ומי שמשתדל בתורה ובמעשים טובים גורם לכנסת ישראל, שהיא השכינה, להרים ראשה תוך הגלות. אשרי חלקם של המשתדלים בתורה יום ולילה. גם במצבי הגילוי וגם במצבי ההסתר – לא ירפו מלימוד תורה.

וַיֵּשֶׁב עג-עה

חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה

רוצה פיתרון אמיתי לחלום – ראה כיצד זה קשור לאלוקים.

יוסף לא מגדיל את עצמו, אלא תולה את הפיתרון בהשם. וכך יבדוק אדם האם המוחין, האור העליון ירד כראוי, ולא על פי הסדר המבולבל של הלב, שהוא בספק לגבי החלום. הבדיקה היא כיצד מחברים את אותם מחשבות לוודאי הראשוני. לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים – ולא לתאוות הפרטיות. וכך כשאדם מרגיש משהו, עליו ללכת אל מעבר למקרה, ולקשור את זה לבורא יתברך.

חסד השם שמזמן לאדם מקרים ומחשבות משונים, ועליו לפרשם נכון, דהיינו כיצד כל דבר מביא לדבקות בהשם.

חלום הוא היכולת להסתכל מעבר לעצמך, טיבו של החלום תלוי בצורת הפירוש. יוסף יודע שבחלומות שרי פרעה מדובר בו עצמו, מפני שזו הסתכלות נכונה על המציאות החיצונית – שכל תפקידה להפעים נקודה פנימית באדם – המציאות היא המראה של פנים האדם. ולמה אומר שהחלום הולך על פי פיתרון הפה ולא על פי השורש – האמת? אלא יש פה אמיתי ויש שלא, שחיים ומוות ביד הלשון – יש פה שבולע (רצון לקבל, עשיו) ויש פה אמיתי שעושה אור חוזר, דוחה אותו בכדי לבוא לקשר – וזו החזרת האור לשורשו לקשר עם הבורא, הוא האמת. חלום זה אותם מוחין שלמעלה מהגוף, הרוצים לקבל ביטוי בלב האדם. השאלה היא באיזו צורה הם יגיעו ללב, האם על פי רצון העליון, או על פי הרצון הפרטי.

 

כאשר לאדם צורת נשמה, אותה ניתן להשיג ע"י לימוד התורה, כל החיות פוחדות ממנו, דהיינו כל המניעות והבלבולים הנפשיים בורחים מפניו.

מאז החורבן מה שיכול לכפר על העוונות, רק השתדלות בפנימיות התורה ושיפור עצמי מתמיד.

 

גִלגֵל הקב"ה גִלגולים בעולם, כדי להרים ראשם של הצדיקים. כי כדי שירים יוסף ראשו בעולם על שהיה צדיק לפניו, הרגיז את האדון על עבדיו, כמ"ש: חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וְהָאֹפֶה–לַאֲדֹנֵיהֶם, לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם. והכל היה כדי להרים ראש של יוסף הצדיק. על ידי החלום נשפל מאחיו, ועל ידי החלום התגדל על אחיו, והתגדל על כל העולם ע"י חלום פרעה. כך גלגל ה' שירדו שרי פרעה לכלא, ועל גבם יעלה יוסף. פרעה זה צד הנתפס באדם כמולך על האנוכיות והגאווה, וצד זה מתרגז כאשר יתר התכונות באדם לא מספקים את תאוותיו. ודווקא בזמן הירידה הנפשית, אותם כוחות באים ומתכללים בנקודת הצדיקות (יוסף) שבאדם – וזו הזדמנות לאדם למנף ולעלות בזמן ירידה.

 

וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ, בְּלַיְלָה אֶחָד–אִישׁ, כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ. למדנו שכל החלומות הולכים אחר הפה. למה יוסף לא פתר לשניהם פתרון טוב? אלא אלו החלומות על יוסף היו. ומשום שידע הדבר בעִקרו ושורשו, משום זה פתר להם החלום כמו שצריך, לכל אחד ואחד פתרון, כדי להחזיר דבר למקומו ושורשו.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים–סַפְּרוּ-נָא לִי. אמר כן, כי כן צריכים לפתור החלום, לתלות הפתרון בהקב"ה. כי שם הוא קיום הכל ובו נמצא הפתרון.

למדנו, שמדרגת החלום הוא למטה, והוא מדרגה הששית לנבואה, משום, שממקום שהנבואה שורה, עד מדרגת החלום, הן שש מדרגות. והפתרון עולה ממדרגת החלום למדרגה אחרת. החלום היא מדרגה שלמטה, בגבריאל, והפתרון עומד עליו, כי הפתרון תלוי בדבור, שהיא הנוקבא. ועל כן בדבור תלוי הדבר, שכתוב: הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים, שהיא הנוקבא, הנקראת אלקים. גם המלכות וגם הבינה נק' אלוקים, לכן פיתרון אמיתי מחייב התכללות שניהם. ואם מפרש אדם רק על פי המלכות (הלב) סביר שיטעה.

סיכום: ידע האדם שאם חטא (החטיא את המטרה), כאן סיבב לו השם יתברך נקודת עליה ודיוק קרוב יותר למטרה, כמו למשל ע"י פיתרון נכון של חלום.

 

וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי

 

וַיְסַפֵּר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-חֲלֹמוֹ, לְיוֹסֵף; וַיֹּאמֶר לוֹ–בַּחֲלוֹמִי, וְהִנֵּה-גֶפֶן לְפָנָי, רבי אלעזר אמר: וַיְהִי כְעָבְרָם, וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל-אֱלִישָׁע: שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: וִיהִי נָא פִּי-שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי, ושואל וכי אליהו יכול לתת לאלישע דבר זה, האם זה ברשותו? גם אלישע ידע שבקשה זו היא רק ברשות הקב"ה. אז מה הטעם שביקש מאליהו?

אלא וודאי מי שתאחז בשמים ובארץ ובכל העולם, איך לא יהיה זה ברשותו? כי הקב"ה עושה רצונם של הצדיקים תמיד שכתוב: רְצוֹן-יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה  וכל שכן, אותו רוח הקדוש, שיורש הצדיק אלישע, כי אלישע היה המשמש שלו, וראוי ליורשו, הרי הקב"ה אמר לו: וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. ועל כן היה לאלישע לרשת אותו, כלומר שישנה מסגרת לאדם אותה יוכל לתת.

שואל מהו פי שנים ברוחך אֵלי? וכי יעלה על דעתך, ששאל על אחד שנים, שיגדל רוחו פי שנים מרוחו של אליהו. איך שאל ממנו, מה שלא היה ברשותו? כי אין לך נותן מה שאין לו? אלא הוא לא שאל רוח על אחד שניים, אלא כך שאל ממנו, שאותו הרוח, שהיה לו, יעשה באותו הרוח, על אחד, שניים ניסים בעולם, ממה שעשה עמו אליהו. כלומר מבקש התפרטות של אותו דבר, ואומר מה שאתה נותן לי, תן שיהיה לי ולך, שהרי אין העדר ברוחניות. אומר אל תיתן לי דבר גשמי לפרטיות, אלא רוחניות שתהיה אהבה, קשר. למעשה אלישע הביע משאלה שהקבלה שלו תהיה בצורת אמונה, קשר, כדי שיוכל להודות על הדבר, לקבל במלכות שעלתה לבינה.

 

וַיֹּאמֶר, הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל; אִם-תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ, יְהִי-לְךָ כֵן, וְאִם-אַיִן, לֹא יִהְיֶה. למה תלה לו בקשתו בזה? אלא אמר לו, אם תוכל לעמוד על עיקרו של הרוח, שהנחתי לך בשעה שלוּקחתי ממך, יהי לך כן. כי כל עיקרו של הרוח ההוא, הוא בעת שיסתכל בו, ברוח, כשרואה את אליהו, שתהיה הדבקות בו כראוי. כאשר נותן הבורא לאדם תענוג, אם אין הוא מסוגל לראות שזה יצא מהבורא, אינו ראוי לקבלה, ואינו מבין כיצד זה יביא לקשר. לכן דרך מתנה יש לראות תמיד את נותן המתנה, כפי שאמר אליהו אִם תִּרְאֶה אֹתִי.

להיות שאליהו הוא שורשו של הרוח, אין הרוח בכל שלמותו, אלא כשהוא מחובר עם שורשו, שהוא אליהו. לפיכך, כשמסתכל ברוח, צריך לראות עמו את שורשו, שהוא צורת אליהו. ודוקא, שיראה צורתו בו, בעת שהניח לו את הרוח, בעת שלֻקָּח ממנו. וזהו שאמר לו אליהו, אם תראה אותי לֻקָּח מאתך, יהי לך כן. כי אז יפעל הרוח בכל שלמותו.

אבל בקש שיוכל לפעול ברוח שלו פי שניים משפעל עמו אליהו. הלא בקש ממנו מה שאין לו? כי כיון שאליהו לא פעל, הרי לא היה לו כח הפעולה. ואיך יתן כח הזה לאלישע? ואם תאמר שכל אחד יכול לפעול עם הרוח כמה שרוצה, ואינו צריך לתוספת כח עליון, א"כ לא היה צריך כלל לבקש זה מאליהו? כיון שמעצמו היה יכול לפעול כמה שרוצה?

 

ולמה תלה אליהו ההשגה של פי שניים, באם יראה אותו לֻקָּח ממנו? כי זמן הגילוי של תקון הרוח דל"ב העשירי, הוא ברגע האחרון של היותו בעולם הזה כי, תכף אחר שגילה אותו, עלה לשמים, כי נגמר תפקידו. וע"כ אמר לו, אם תוכל לעמוד על עיקר הרוח, הרוח דל"ב האבן. שהנחתי לך בעת שאהיה לֻקָּח ממך, בדיוק ברגע האחרון של היותי עמך בעולם הזה, אז יהי לך כן, פי שניים.

אבל אם תפסיד רגע הזה מלראות אותי, לא תשיג פי שניים, כי הרוח דל"ב העשירי אינו מתגלה מקודם לכן. הרוח דל"ב העשירי, בשעה שאלישע יסתכל בו, להשיגו, בעת שראה את אליהו לֻקָּח ממנו, יתדבק וישיג אותו כראוי. כי רק ברגע הזה, שראה אותו לֻקָּח ממנו, אז שעת הִגָלוֹתוֹ, ולא מקודם לכן.

הראיה הנדרשת כאן היא בחינת גיטו וידו באים כאחד, דהיינו ברגע המסירה של אליהו, נמצא הדבר אצל שניהם. הרוח של ה"לב" העשירי אינו מתגלה אלא בגמר תיקון של האדם ולא לפני כן. ובדיוק ברגע זה רצה אלישע להיות נוכח, בנקודת הקשר אליה יש לכוון.

וַיֵּשֶׁב עו-עח

וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי

המשלב ראיית רבו עם הלימוד, יכול לזכות בתוספת רוחו.

גאוותן המנסה לקבל חוכמה עליונה לפרטיותו, ללא מסורת, ללא כיבוד רבותיו – סימן שאין הוא אדם מהימן, הוא המחפש את המתנה במקום את הקשר עם נותן המתנה, חוכמתו תלך לאבדון, בחינת כֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.

לפני עליית אליהו בסערה השמיימה, הוא תלה את יכולת אלישע להשיג פי שתים ברוחו, בתפיסת הרגע, אִם-תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי-לְךָ כֵן, וְאִם-אַיִן, לֹא יִהְיֶה. בראייה להשיג את הרגע, היכולת להשיג את לב האבן, הוא רק כשבא בהתכללות. כלומר היכולת להשיג פי שתים ברוח נובעת מהביטול של המקבל, והבנתו שהכול מגיע ממקור עליון ממנו, וכל שעליו לעשות זה לתפוס את הרגע המקוּשר, את החיבור, וכך להגדיל את האור. הסגולה לכך היא חיבור עם השורשים בעבר – כיבוד אב ואם.

 

מי שמסתכל במה שלמד מרבו, ורואה אותו עם החכמה, שלמד ממנו, יכול להתוסף יותר ברוח ההוא. (לימוד חוכמה, קבלת מתנה, בלי לראות את נותן המתנה – לא מביאים לידי חיבור, והחוכמה אינה מאירה) לכן אסור שהמורה יהיה בהסתר: וְלֹא-יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ, וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת-מוֹרֶיךָ. לעיתים לא מעניין אנשים מי כתב ספר או מי עומד אחריו, אלא רק מה יכולים הם לקחת ממנו. וכך גם התורה  שכתב ה' – יש לבוא בעזרתה לקשר.

בכל הלימוד יש לראות האם החוכמה, הרצון מתכלל בהשפעה או לו, אם לא לא יוכל להשיג פי שתים, את רוח רבו. בלי מוסר לא ניתן לפעול בקדושה. תפיסת העולם שלנו היא מעין חלום, והשאלה למה מייחסים אותו. כאשר מייחסים הכל להשם יתברך – הפיתרון אמיתי ויהיה לטוב. אך אם מייחסים את החלום כשייך לפרטיות, לתאוות – יהיה הפתרון לרע.

 

יוסף, בכל מה שהיה עושה, היה רואה ברוח החכמה את צורתו של אביו, ועל כן הצליח בדבר, ונתוסף לו רוח אחר בהארה עליונה יותר. כי יעקב האיר רק חסדים מכוסים, בהיותו מבחי' מחזה ולמעלה דז"א. אבל יוסף האיר בחסדים מגולים בהארת חכמה, להיותו קו האמצעי, שמחזה ולמטה דז"א. הרי שהאיר יותר מיעקב אביו. אין טעם שיוסף יבוא לעולם בלי להוסיף על אביו. אמנם הוא פעל חסדים מגולים, אך קודם קיבל חסדים מכוסים מאביו. אחרונים מוסיפים על הראשונים, אך חייבים להסתמך עליהם, מפתחא מסתמך על מנועולא, מדע חייב להתסמך על אמונה, אחרת  אדם נתון לטובתו האישית, וזורק את המקור.

 

בשעה שאמר לו אותו רשע, והנה גפן לפני, נזדעזע יוסף, כי לא ידע על מה סובב הדבר, שהיה חושש שהמדובר היא בגפן דס"א, הנמשך משמאל, שאינו מיוחד בימין ע"י קו אמצעי. כיון שאמר: ובגפן שלשה שריגים, שפירושו שהשמאל מיוחד בימין ע"י קו אמצעי, מיד נתעורר רוחו, ונתוסף בהארה, והסתכל בצורתו של אביו, שהוא קו אמצעי, אז האיר רוחו וידע הדבר. כפי שאהבה אינה יכולה להיות בלי יראה.

אמר יוסף, זה ודאי בשורה משמחת בשלמות, משום, שגפן, זה כנסת ישראל, הנוקבא. ונתבשר יוסף בזה, שהגיע זמנה לשליטה. ובגפן שלשה שריגים, שלשה מדרגות עליונות היוצאות מגפן הזה, כהנים לוים ישראלים, חסד גבורה ת"ת דז"א, המאירים בנוקבא בעת שלמותה. מכאן הבין שכל החלום עליו, ששליטת ישראל מגיע.

וּבַגֶּפֶן, שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם; וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ, הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים. כי בשבילם עולה כנסת ישראל לז"א, ומתברכת מן מלך העליון, מז"א. הבשילו אשכלותיה ענבים, אלו הם צדיקי העולם, שהם כענבים בשלים כראוי.

דבר אחר, הבשילו אשכלותיה ענבים, זהו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, המוחין השלמים שמקבלת מו"ק הגדולים דז"א, ששמשו בימי בראשית לפני החטא דעצה"ד, שהם משומרים מכל אחיזה לקליפות, מטעם שעוד לא נסחט היין, כלומר שמוחין הללו עוד לא נגלו לחוץ, ועודו בתוך ענביו, ע"כ לא יוכלו הקליפות להתאחז בו. מוחין דהארת השמאל דבינה מכונה יין. והמשכתו ממעלה למטה, שזה החטא דעץ הדעת, מכונה סחיטה (סוד לב האבן). שאמרו בעצה"ד, שחוה סחטה ענבים ונתנה לו.

יין מגיע מהארת השמאל, אם לא מתכלל בימין, ואין לקבל אותו בזמן תיקון זוהי פגימה של רצון למטרת הבריאה לפני התיקון.

עד כאן נתבשר יוסף (בעצמו), בחלומו של שר המשקים. מכאן ולהלאה החלום לשר המשקים עצמו. כי יש חלומות, שהם לו ולאחרים, שמקצתם מורים לעתידות של החולם, ומקצתם לעתידות של אחרים. ואקח את הענבים, לו לעצמו ולא בשביל יוסף.

מי שראה ענבים לבנים בחלום, סימן יפה לו. ענבים שחורים, אינם סימן יפה. משום שהם שתי מדרגות שחור (מלכות) ולבן (חכמה), טוב ואינו טוב. כי לבן יורה שהוא רחמים, ושחור על דין. וכל הענבים, בין לבן ובין שחור, תלוים באמונה, הנוקבא, שמלכות דמדת הדין, הוא שחור, ומלכות הממותקת בבינה, הוא לבן. וע"כ מתבארים בחכמה הן לטוב והן לרע. השחורים מורים שהם צריכים רחמים, שהם צריכים להתמתק במדת הרחמים, שהיא בינה. והלבנים מורים שהם השגחה של רחמים, כי כבר נתמתקה המלכות בבינה, ונעשתה רחמים.

 

אדם הראשון, אשתו סחטה לו ענבים וגרמה לו מות, ולכל ישראל, ולכל העולם. נח בא לענבים האלו ולא נשמר כראוי כתוב: וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. שכתוב: אהלֹה  ולא, אהלו בו'. בני אהרן, שתו יין והקריבו קרבן עם יין ההוא ומתו. וע"כ כתוב: עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי-רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ. משום שהענבים (הרצונות הללו) גרמו לכל זה. אדם הטועם את הפרטיות המזוקקת, זה כבר ישפיע על כל רצונותיו לאחר מכן, הכל עכור, ולא ניתן לשימוש ללא זיכוך. נקודה פרטית זו נמצאת בכל לב ורק ע"י האודם דאמא שבא במקום לב האבן עליו יש לוותר. יין זה הוא אותה בחינת פרטיות הנמצאת בכל אחד מאז החטא הקדמון.

 

שר המשקים ראה בחלומו ענבים שהם טובים, ענבים לבנים. באותו הכרם, שהם מעלים שם נחת וריח במדרגות שלמות כראוי, ענבים הם מדרגות הנוקבא. כרם, היא הנוקבא עצמה. ובעת שהיא ממותקת בבינה, הענבים שלה לבנים, ומעלים נחת וריח. יוסף ידע הדבר, והסתכל בשורש הדברים, ופתר החלום על בוריו, משום שנתבשר בחלום הזה, וע"כ פתר פתרון לטוב, ונתקיים כן. הפיתרון הולך אחרי השורש, שהוא תמיד טוב.

וַיַּרְא שַׂר-הָאֹפִים, כִּי טוֹב פָּתָר; וַיֹּאמֶר, אֶל-יוֹסֵף, אַף-אֲנִי בַּחֲלוֹמִי, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל-רֹאשִׁי. ארורים הם הרשעים, שכל מעשיהם כולם לרע, וכל הדבורים שהם אומרים כולם לרע ולהרע.

 

כיון שפתח פיו באף כמ"ש: אף אני בחלומי, מיד פחד יוסף, וידע שכל דבריו הם להרע, ובשורה רעה בפיו. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל-רֹאשִׁי. בזה ידע יוסף, שנתבשר על חורבן בית המקדש וגלות ישראל מארץ הקדושה. כמו שאמר הנחש לאישה: אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. מייד הבין יוסף שמדובר על חורבן, ובחלום הראשון ראה את שליטת ישראל. גם בצורת האות פ – מלמד הזוהר שמדובר בציור נחש שמסתתר בתוך האות כ.

וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן, מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה; וְהָעוֹף, אֹכֵל אֹתָם מִן-הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי. אלו הם שאר העמים, שמתאספים על ישראל, והורגים אותם, ומחריבים ביתם, ומפזרים אותם לארבע רוחות העולם. והכל נסתכל יוסף, וידע שחלום ההוא יורה על ישראל, כשידונו לחוב לפני המלך. מיד פתר לו פתרון לרע, ונתקיים בו.

בשני החלומות ראה יוסף שליטה של המלכות, אך השאלה של מי השליטה, של ז"א או של הנחש הרע. בגפן הבין שמדובר בז"א – 3 קווים, אך כאשר אמר אף – הבין שבא מצד הרע.

וַיֵּשֶׁב פ-פג

לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹהִים

תפקיד האדם להיות צדיק, ותפקיד השטן להסיתו ולשקר.

 

רבי יהודה פתח: לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. לב טהור כמ"ש: ונתת לעבדך לב שומע. וכתוב: וְטוֹב-לֵב, מִשְׁתֶּה תָמִיד, ובשביל זה הוא ודאי לב טהור. הלב הוא מקום הרצון, שבטבעו הוא רצון לקבל, שיצר לב האדם רע מנעוריו. טהור אומר שמסכים לוותר על הגאווה, לשם כך צריך את מי התורה, והסכים להיוולד מחדש. מי השפיר – שיפרה המיילדת היא המשפרת את הוולד ע"י שמוכן לוותר על גאוותו, ופועה היא בחינת האהבה.

וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי כמ"ש: ורוח אלקים מרחפת על פני המים, רוחו של משיח (רוח של אחדות, מדרגת יחידה). שעל רוח הזה כתוב, ורוח חדשה אתן בקרבכם. והתפלל דוד, אותו רוח נכון, רוחו של משיח, חַדֵּשׁ בקרבי. רוח זה תנועה ומעבר ממקום למקום, והעצם שלה הוא חוסר מנוחה. בטבע הגוף עצל ואינו שש לזוז, אך תפקיד הרוח להזיז את הגוף ממקומו. רוח הוא בחינת האות וו, והאות ה אחרונה היא בחינת נפש. הרוח בגמר תיקון הופכת להיות יוד. רוח זו מביאה את הנברא לדבקות. לכן המנוחה היא בתנועה – ברוח נכון, והרי כל דבר שמקרב אותי למטרה הוא נכון. אומר רוח חדש, מפני שאדם בזמן תיקון אינו מכיר רוח זו.

משום שיש מצד האחר, לב טמא ורוח עִוְעִים (שדוחפת את האדם לעבודה זרה), המסית בני העולם לחטא. וזה הוא רוח הטומאה, הנקרא רוח עועים כמש"א: יְהוָה מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ, רוּחַ עִוְעִים. ועל כן בקש דוד, ורוח נכון חַדֵּשׁ בקרבי. חַדֵּשׁ, זהו התחדשות הלבנה, התחדשות הזווג של הנוקבא עם ז"א. שבשעה שהלבנה מתחדשת, דוד הוא מלך ישראל, הנוקבא. חי וקיים, שמשגת מוחין דְּחיה. ועל זה אמר, חַדֵּשׁ, שיחַדֵּשׁ הזווג עם ז"א. בשכל ניתן להוסיף דבר על דבר, באמונה יש לחדש כל הזמן, שזה כוח הבורא שבנברא. לכן מבקש דוד רוח חדש.

 

טמא מת הוא הרצון לקבל הגאוותן שמנותק מהבורא, וטהור הוא המוכן לוותר על עצמו בכדי לבוא לקשר. כאן מלמד נותן דוגמא לרוח לא טובה, רוח קנאה כפי מסופר על אחאב וכרם נבות היזרעלי.

רבי אלעזר ורבי יוסי הלכו בדרך (השם), אמר רבי יוסי על דברי נבות שאמר: וַיֵּצֵא הָרוּחַ, וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה, וַיֹּאמֶר, אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, בַּמָּה.  וַיֹּאמֶר, אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר, בְּפִי, כָּל-נְבִיאָיו; וַיֹּאמֶר, תְּפַתֶּה וְגַם-תּוּכָל–צֵא, וַעֲשֵׂה-כֵן. זהו הרוח של נבות היזרעאלי. וכי הנשמות, אחר שעלו ועומדות למעלה, תוכלנה לשוב לעולם הזה? ודבר פלא הוא, שאמר, אצא והייתי רוח שקר בפי. האם הנשמות יכולות לצאת ועוד לבוא להזיק ולשקר? מדובר על נשמה שנמצאת בעולם האמת, באצילות לפני השם יתברך?

ומהו הטעם שאחאב נענש עליו? הרי דין התורה ששם שמואל לפני ישראל היה כן שכתוב: וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. ואם אחאב לקח הכרם מִנָבות, מן הדין היה. ועוד, שאחאב היה נותן לו כרם אחר או זהב ולא רצה לקחת. ולמה נענש?

 

וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל–אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב, מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן.  ב וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל-נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ וִיהִי-לִי לְגַן-יָרָק, כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו, כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ; אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, אֶתְּנָה-לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה.  ג וַיֹּאמֶר נָבוֹת, אֶל-אַחְאָב:  חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה, מִתִּתִּי אֶת-נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ.  ד וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל-בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, וַיֹּאמֶר, לֹא-אֶתֵּן לְךָ אֶת-נַחֲלַת אֲבוֹתָי; וַיִּשְׁכַּב, עַל-מִטָּתוֹ, וַיַּסֵּב אֶת-פָּנָיו, וְלֹא-אָכַל לָחֶם.  ה וַתָּבֹא אֵלָיו, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ; וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, מַה-זֶּה רוּחֲךָ סָרָה, וְאֵינְךָ, אֹכֵל לָחֶם.  ו וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ, כִּי-אֲדַבֵּר אֶל-נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף, אוֹ אִם-חָפֵץ אַתָּה, אֶתְּנָה-לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו; וַיֹּאמֶר, לֹא-אֶתֵּן לְךָ אֶת-כַּרְמִי.  ז וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, אַתָּה, עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל-יִשְׂרָאֵל; קוּם אֱכָל-לֶחֶם, וְיִטַב לִבֶּךָ–אֲנִי אֶתֵּן לְךָ, אֶת-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי.  ח וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב, וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ; וַתִּשְׁלַח הספרים (סְפָרִים), אֶל-הַזְּקֵנִים וְאֶל-הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ, הַיֹּשְׁבִים, אֶת-נָבוֹת.  ט וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים, לֵאמֹר:  קִרְאוּ-צוֹם, וְהֹשִׁיבוּ אֶת-נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם.  י וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל, נֶגְדּוֹ, וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר, בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ; וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ, וְיָמֹת.  יא וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים, אֲשֶׁר הַיֹּשְׁבִים בְּעִירוֹ, כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם, אִיזָבֶל–כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים, אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם.  יב קָרְאוּ, צוֹם; וְהֹשִׁיבוּ אֶת-נָבוֹת, בְּרֹאשׁ הָעָם.  יג וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל, וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ, וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת-נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר, בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ; וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר, וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת.  יד וַיִּשְׁלְחוּ, אֶל-אִיזֶבֶל לֵאמֹר:  סֻקַּל נָבוֹת, וַיָּמֹת.  טו וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל, כִּי-סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת; וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל-אַחְאָב, קוּם רֵשׁ אֶת-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת-לְךָ בְכֶסֶף–כִּי אֵין נָבוֹת חַי, כִּי-מֵת.  טז וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב, כִּי מֵת נָבוֹת; וַיָּקָם אַחְאָב, לָרֶדֶת אֶל-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי–לְרִשְׁתּוֹ.  יז וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, לֵאמֹר.  יח קוּם רֵד, לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל–אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן; הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת, אֲשֶׁר-יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ.  יט וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ; וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת-דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמְךָ גַּם-אָתָּה.  כ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל-אֵלִיָּהוּ, הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי; וַיֹּאמֶר מָצָאתִי–יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה.  כא הִנְנִי מֵבִי אֵלֶיךָ רָעָה, וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ; וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר, וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל.  כב וְנָתַתִּי אֶת-בֵּיתְךָ, כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט, וּכְבֵית, בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה:  אֶל-הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ, וַתַּחֲטִא אֶת-יִשְׂרָאֵל.  כג וְגַם-לְאִיזֶבֶל–דִּבֶּר יְהוָה, לֵאמֹר:  הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת-אִיזֶבֶל, בְּחֵל יִזְרְעֶאל.  כד הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר, יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים; וְהַמֵּת, בַּשָּׂדֶה, יֹאכְלוּ, עוֹף הַשָּׁמָיִם.  כה רַק, לֹא-הָיָה כְאַחְאָב, אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה–אֲשֶׁר-הֵסַתָּה אֹתוֹ, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ.  כו וַיַּתְעֵב מְאֹד, לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים–כְּכֹל, אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  כז וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּקְרַע בְּגָדָיו, וַיָּשֶׂם-שַׂק עַל-בְּשָׂרוֹ, וַיָּצוֹם; וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק, וַיְהַלֵּךְ אַט.  {פ}
כח וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, לֵאמֹר.  כט הֲרָאִיתָ, כִּי-נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי; יַעַן כִּי-נִכְנַע מִפָּנַי, לֹא-אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו–בִּימֵי בְנוֹ, אָבִיא הָרָעָה עַל-בֵּיתוֹ.

 

זה שאמרו, שרוח ההוא הוא רוח של נבות. וכי רוחו של נבות היה יכול לעלות ולעמוד לפני הקב"ה, לבקש ממנו שקר? שכתוב ויצא הרוח וגו' והייתי רוח שקר. ואם צדיק היה, איך יבקש שקר בעולם האמת? ואם לא היה צדיק, איך היה יכול לעמוד לפני הקב"ה?

אלא ודאי נבות לא היה צדיק כל כך, שיעמוד לפני הקב"ה. אלא רוח אחר היה השולט בעולם, שזה הוא הרוח העולה, והעומד תמיד לפני הקב"ה, דהיינו השטן. וזה הוא שמשטה לבני העולם עם שקר, שמשקר בשם הקדוש. ומי שהוא רגיל בשקר עוסק תמיד בשקר. וע"כ אמר, אצא והייתי רוח שקר. אמר לו הקב"ה, צא ועשה כן  כמ"ש: דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא-יִכּוֹן, לְנֶגֶד עֵינָי. וע"כ הוא רוח שקר ודאי.

ועוד יש לתרץ, דע"כ נענש משום שהרג את נבות. ואם לקח הכרם שלו, למה הרג אותו? משום שהרגו בלי דין, ולקח את כרמו ע"כ כתוב, הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ. כמה הם בני אדם בעולם, שרוח שקר הזה השֹטַה אותם בשקר, והוא שולט על העולם בכמה אופנים ובכמה מעשים. צריך האדם להיות בחשש מתמיד שרוח זו לא תגרום לו לשקר.

וע"כ דוד המלך רצה להשמר ממנו, מרוח שקר, ורצה להתרחק מן הטומאה שכתוב: לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. זה הוא רוח נכון, והאחר הוא רוח שקר. וע"כ שתי מדרגות הן, אחת קדושה, שהוא רוח נכון, ואחת טמאה, שהיא רוח שקר. בכדי להשיג את הרוח החדש, יש להתחבר לקול דברים הבא מאיש אלוקים.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

 

 

 

 

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב

 

המוותר על האושר של הפרטי, יכול לזכות באושר אמיתי של ביחד.

 

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ  כְּנָעַן. רבי חייא פתח: רַבּוֹת, רָעוֹת צַדִּיק;  וּמִכֻּלָּם, יַצִּילֶנּוּ יְהוָה. כמה מקטרגים יש לו לאדם מיום שנתן לו הקב"ה נשמה בעולם הזה. מכיוון שיצא האדם לאוויר העולם, מיד נזדמן יצר הרע להשתתף עמו כמ"ש: לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, כי אז נשתתף עמו היצה"ר. אם אדם צדיק, למה צריך שיבואו עליו צרות רבות, לכאורה ה' צריך לשמור עליו. שהרי כתוב כִּי מַלְאָכָיו, יְצַוֶּה-לָּךְ; לִשְׁמָרְךָ, בְּכָל-דְּרָכֶיךָ. המקטרגים באים לינוק כאשר מקבל אדם מדרגת נשמה, לפני זה אין להם ממה לינוק. היצר הרע הוא האני של האדם, אותו הוא צריך, אך עליו לעבור תיקון. לאדם מציאות מורכבת. הוא מגיע לעולם לעשות עבודת ה', ויחד עם זאת יש את היצר הרע שבא לאתגר, כמקום אימון.

 

כי הבהמות, מיום שנולדו כולן שומרות את עצמן ובורחות מאש מכל מקומות הרעים. והאדם, כשנולד, מיד בא להשליך עצמו לתוך האש, משום שיצה"ר שורה בתוכו, ומיד מסיתו לדרך רע. יש בבהמות כבר דעת מוּלדת, שור בן יומו שור, ותוך זמן מועט מתנהג כבוגר. לכאורה היינו מצפים שאדם יוולד מפותח יותר מבהמות, ורואים שאינו זהיר כלל, שאין בו שום דעת להיזהר – אך זמן למידתו ארוך. מכאן שאפילו הדברים הקבועים אצל העולם, באדם הם צריכים להילמד, ומצד עצמו עליו להתקדם, וכוח זה יכול להביאו גבוה יותר מהטבע המולד.

 

טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן, וְחָכָם  מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד. זהו יצר הטוב, שהוא ילד מימים מועטים עם האדם, כי מי"ג שנים ואילך הוא עם האדם. היצר הרע גדול (זקן) מיצר הטוב שיכול להופיע רק בגיל י"ג. זקן מהצד הטוב הוא נוטריקון זה קנה חוכמה.

מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל,  זהו היצר הרע, שהוא נקרא מלך ושליט בעולם על בני אדם. זקן וכסיל, שמיום שהאדם נולד ויצא לאוויר העולם, הוא נמצא עם האדם. הרצון לקבל הוא מלך זקן וכסיל, הרצון להשפיע נק' ילד, שהוא רק בחינת התכללות באדם – צד הבורא שבנברא, בעוד היצר הרע הוא עצם – ועצם גדול מהתכללות. בגיל י"ג (גימטריה אחד) יכול לאחד את בחינת י"ב שנים לאחד בהדרגה במאבק ארוך ונדרש.

 

אֲשֶׁר לֹא-יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד – לא כתוב להזהיר אלא לְהִזָּהֵר, משום שהוא כסיל, ועליו אמר שלמה, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ. כי מפסולת החשך הוא בא. ואין לו אור לעולם. אבל מי שאינו יודע להזהיר לאחרים. אינו נחשב עוד לכסיל מחמת זה. החושך הוא הסתר: אור חוכמה בלי חסדים, ואין רואים בו את השגחת הבורא. כל מה שמעניין אותו זה הוא עצמו. החסדים מאפשרים לאור להאיר. חסד הוא יצר הטוב, הרצון לקבל חוכמה בלבד הוא יצר הרע. החסדים הם אותו קשר בו אדם יכול לעזוב את עצמו, ובלי גאווה לבוא להתחבר לאמת גדולה יותר. כאן הוא בבחינת מסכן, שהסכים לבוא לבחינת עני שאין לו מעצמו כלום, זו מציאות קשה לאדם, להבין שאין לו כלום חוץ ממה שהשם נותן לו. בלי להגיע לשיפלות זו, לייאוש מוחלט מהאני הכוזב, לא ניתן להתמודד, שהרי בלי החסדים החוכמה מזיקה.

 

רבי שמעון אמר: טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן, וְחָכָם. הוא יצר הטוב. אבל טוב ילד, כמ"ש: נַעַר, הָיִיתִי  גַּם-זָקַנְתִּי. וזהו נער שהוא ילד מסכן, שאין לו מעצמו כלום. ונקרא נער, משום שיש לו חידוש הלבנה, שמתחדשת תמיד, והוא תמיד ילד מסכן. וחכם, משום שחכמה שורה בו.

ב' מצבים יש אל הנוקבא: א. זמן שליטתה עצמה, שאז גדולה כמו ז"א. וזהו מצב הארת החכמה שבה, אלא שאינה מאירה מטעם חוסר אור החסדים. יש חוכמה ולא ניתן להשתמש בה, רק שלב הכנת כלים.

ב. זמן הארתה על ידי זווגה עם ז"א, שאז מוכרחת להתמעט עד לנקודה, ואין לה אז מעצמה כלום, ומקבלת הכל מז"א. ומצב הזה היא מצב הארת החסדים שבה. והנוקבא מתלבשת ומאירה במלאך מטטרון מב' מצבים אלו. וכשהוא מקבל מצב ב' של הנוקבא, שהוא הארת החסדים, אומר מטטרון, נער הייתי, וכן נקרא ילד, כי הארת החסדים הם ו"ק, המכונה נער או ילד. וכן נקרא מסכן, מפני שבמצב הזה מתמעטת הנוקבא עד לנקודה, ואין לה מעצמה כלום. וכשהוא מקבל ממצב הא' של הנוקבא, שהוא זמן שליטתה עצמה, והיא גדולה כמו ז"א, שהוא מצב הארת החכמה שבה, אז אומר מטטרון, גם זקנתי, כי זקן, הוא מי שקנה חכמה. וגם נקרא חכם.

ושואל, למה נקרא המלאך מטטרון תמיד בשם נער ולא זקן. הרי הוא אמר, גם זקנתי. היה לו להקרא זקן? ומשיב, משום שיש לו התחדשות הלבנה, הנוקבא, שזה זווגה עם ז"א, מצב הב', שהיא מצב הארת החסדים שבה, הנבחן לו"ק ונקרא נער. ומצב ההתחדשות נוהג בה תמיד, בקביעות. וע"כ נקרא נער ולא זקן, כי הזִקנה שמקבל ממצב הא', שהוא מצב שליטתה עצמה, אין זה בו תמיד. התחדשות היא בחינת אמונה, אימון תדיר שכל פעם צף רצון לקבל, מוותרים עליו ואז מתקנים את צורתו. לכן נק' נער – שבזמן תיקון תמיד חוזר על מצב העבודה.

 

מלך זקן, זהו היצר הרע, הנמשך מן הלעומת של מטטרון, הנקרא אדם בלייעל (שאינו רוצה לקחת עול מלכות שמים), שלא יצא מטומאתו לעולם. והוא כסיל, שכל דרכיו הם לדרך הרע, והולך ומדיח בני אדם, ואינו יודע להזהר. והוא בא בעלילה עם בני אדם, כדי להדיח אותם מדרך הטוב אל דרך הרע. זה עול לוותר על עצמך, ובלי-יעל הוא הקושי שבעבודה. רפיון הנפשי וויתור יאפשר להתמודד נכון עם המצבים שהם קבועים.

 

על כן הקדים עצמו היצר הרע להתחבר עם האדם מיום שנולד בו, כדי שיאמין לו. וכשיבוא אח"כ היצר הטוב, אין האדם יכול להאמינו, ודבריו דומים עליו למשא. רשע ערום, הוא מי שמקדים עצמו לטעון דבריו לפני הדיין, מטרם שיבא חברו בעל הדין. לכן אין לתת לפני גיל 13 לשפוט ולעשות דין, לפני שגם צד ההשפעה שבו עובד, אחרת הוא משוחד.

 

רשע ערום זה היצר הרע: כמ"ש: והנחש היה ערום. גם הוא מקדים ושוֹרה באדם מטרם שיבא יצר הטוב לשרות בו. ומשום שהקדים וכבר טען טענותיו לפניו, כשיבא אח"כ יצר הטוב, רע לאדם להיות עמו, ואינו יכול להרים ראשו, כאלו הטעין על כתפו כל המשאות שבעולם. משום שהרשע ערום הקדים עצמו. ועל זה אמר שלמה: וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה, וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים, משום שהקדימו האחר.

 

וע"כ כל דיין, המקבל דבריו של בעל דין, מטרם שיבא חברו, דומה כאלו מקבל עליו אל אחר להאמין בו. אלא, ובא רעהו וחקרו, כלומר אחר שיבא רעהו, אז ישמע טענותיו. וזהו דרכו של אדם צדיק. כי צדיק הוא מי שלא האמין לאותו רשע ערום, שהוא יצר הרע, משום שהקדים טענותיו,

מטרם שיבא חברו, שהוא יצר הטוב. שמקיים הב', ובא רעהו וחקרו. ובדבר זה אנשים נכשלים מלזכות לעולם הבא.

 

וַיֵּשֶׁב ד-ו

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב

גאוותן אינו יכול לשפוט צדק.

הגאוותן לא רוצה לשמוע את הצד שני, הוא כבר "יודע" בעצמו. ליצר הרע שבא קודם היצר הטוב, ובכך יש לו קדימות לטענות כשבא לשיפוט בתוך האדם. ואם הדיין (האדם עצמו) שומע למקדים, השיפוט לא נכון. לכן צדיק לא פוסק לפי הדרישה של היצר שכל טענתו: "אני רוצה". כאן מלמד כיצד על האדם להתמודד עם שליטת היצר הרע, וגם כיצד להתמודד עם הדינים שבאים לעולם.

גם שפיטה חיצונית מוטעית. כאן העולם החושך השפיטה לקויה, וכך יכול להיות שלולי הצרות שעשו המצרים לישראל בשעבוד, היו חלילה מתבוללים בתוכם. לכן לא כל מה שנראה כצרות הוא רע בסוף הדרך. כשאומר שה' מציל אותם גם בעולם הזה, אומר שיש בהם אמונה גם בזמן תיקון. לכן באו רעות צדיק, ולא ל-צדיק. צדיק מצדיק את הבורא, וברור לו שהוא טוב ומטיב.

 

אבל צדיק שירא את ריבונו, כמה רעות הוא סובל בעולם הזה, כדי שלא יאמין ולא ישתתף עם היצר הרע. והקב"ה מצילו מכולם. זהו שכתוב: רַבּוֹת, רָעוֹת צַדִּיק;  וּמִכֻּלָּם, יַצִּילֶנּוּ יְהוָה. רבות רעות לצדיק, לא כתוב, אלא, רבות רעות צדיק. שהסובל רבות רעות הוא צדיק, משום שהקב"ה חפץ בו. כי הרעות שסובל, מרחיקות אותו מן יצר הרע. ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם, בעולם הזה ובעולם הבא. אשרי חלקו.

 

כמה רעות עברו על יעקב, כדי שלא יתדבק ביצר הרע, ויתרחק מחלקו. ומשום זה סבל כמה עונשים, כמה רעות, ולא שקט. כמה רעות סובלים הצדיקים בעולם הזה, רעות על רעות מכאובים על מכאובים, כדי לזכותם לעולם הבא.

יעקב, כמה סבל תמיד רעות על רעות, כמ"ש: לא שַלַוְתִי בבית לבן, ולא יכולתי להנצל ממנו. ולא שקטתי, מעשו, מאותו הצער שציער אותי הממונה שלו. ואח"כ, הפחד מעשו עצמו. ולא נחתי, מן דינה ומן שכם. יעקב לא נפל לעבודה זרה, ולא מעניין אותו כל גדולת לבן ונשאר באמונה לעבודתו הפנימית. השלווה היא כנגד הטרדה שהיא חוסר אמונה, והשקט הוא כנגד הרוגז – כנגד הגאווה.

 

ויבא רוגז. זה הוא הרוגז והמבוכה של יוסף, שהיא קשה מכולם, כי מתוך אהבתו של יעקב אל יוסף, שהוא סוד הברית, נכנס יעקב למצרים, ועל כן אהב אותו כל כך, משום שאח"כ כתוב, ואזכור את בריתי, שכל הגאולה היה בשבילו, להיות השכינה נמצאת שם עמו, עם הברית, שהוא יוסף, וע"כ היתה המבוכה של יוסף, קשה עליו יותר מכל הצרות שבאו עליו. מפני שנקודת הברית היא הנאמנות שרק דרכה ניתן להתחבר ולקבל את האור האלוקי. לכן גם במצרים שמרו על הברית ולא התערבבו עם המצרים, ועוד עשה ה' שיהיו ישראל מבוזים ע"י המצרים, כמו שהיו רועי צאן, והגויים לא אוהבים אותם.

 

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. רבי יוסי פתח: הַצַּדִּיק אָבָד, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל-לֵב. הצדיק אבד, בזמן שהקב"ה מסתכל בעולם, והעולם אינו כראוי להיות, והדין נזדמן לשרות על העולם (הפרטים). אז לוקח את הצדיק (הכללי), הנמצא ביניהם, כדי שהדין ישרה על כל האחרים, ולא יהיה מי שיגן עליהם. כשלא שומעים לצדיק אז רע. הטוב הוא יכולת ההתייחסות למהלכים רוחניים.

כי כל זמן שהצדיק שורה בעולם, אין הדין יכול לשלוט על העולם. מאין לנו זה? ממשה כמ"ש: וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם: לוּלֵי, מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו. ומשום זה הקב"ה לוקח את הצדיק מביניהם, ומעלה אותו מן העולם, ואז נפרע ומקבל את שלו. סוף הכתוב: כי מפני הרעה נאסף הצדיק, פירושו, מטרם שיבא הרע לשלוט בעולם, נאסף הצדיק. פירוש אחר, כי מפני הרעה, זה הוא היצר הרע. שהסית והדיח את העולם. יש כאן שני מובנים בסדר של יחד. מלמטה הוא מטרם שיבוא הרע, היצר, נאסף הצדיק, ואז מלמעלה אין מי שיכיל את האור. וכשהציבור מבקש ומתפלל לדברים לא ראויים, מביאים עליהם מלמעלה ייסורים, וכאן צריך לסלק את הצדיק בכדי שיתקבל הרע.

 

יעקב בחיר שבאבות היה. והוא היה עומד להמצא בגלות. אבל מתוך שהוא צדיק, נעצר הדין, ולא שלט בעולם. כי כל ימיו של יעקב לא שרה הדין על העולם, והרעב נתבטל. וכמו כן בימיו של יוסף, שהוא צורתו של אביו (קו אמצעי), לא היתה נמצאת הגלות, משום שהוא הגן עליהם כל ימיו. כיון שהוא מת, מיד שרתה עליהם הגלות, כמ"ש: וימת יוסף. ונסמך לו הבה נתחכמה לו. וכתוב: וימררו את חייהם.

כעין זה, בכל מקום שנמצא צדיק בעולם, הקב"ה מגן על העולם בשבילו. וכל זמן שהוא חי, אין הדין שורה על העולם. זה לא נהג רק ביוסף ויעקב, אלא בכל מקום שאנשים מוכנים לקבל על עצמם צדיק. אם אדם לא מקבל את תורת בעל הסולם, זאת הבעיה של העבודה מלמטה.

 

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, רבי אלעזר אמר: שנתקשר וישב במקום ההוא שנתאחד בחשך. מהו מגורי אביו? כי כל ימיו היה מתיירא והיה בפחד. בארץ מגורי אביו דווקא, שהמָגוֹר ופחד הזה הוא של אביו יצחק, שהוא קו שמאל. בארץ כנען, נקשר המקום במקומו.

וַיֵּשֶׁב ז-ט

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב

טוב הוא שלמות – חכמה וחסדים יחד.

טוב גימטריה 17, חסדים הבאים מלמעלה – 10 ספירות הבאים בשלמות. עבודה נפשי נכונה היא לדחות ממטה למעלה את אור החוכמה, ושלמות של המלכות היא רק 7 ספירות. רק מדרגת צדיק מאפשרת חוכמה, ולפיכך תולדות, דהיינו יכולת להוליד הבנות פנימיות מתוך האדם.

על אור החסדים אין צמצום. תיקון החוכמה היא להאיר ממטה למעלה, כלומר דחיית אור השפע, ובכך בונים כלי קבלה ראוי.  כשאדם פוגש בנפשו את נקודת יוסף, את הצדיקות שבו – ויכול לחיות אותה, הוא מתעלה למדרגה הגבוהה.

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף, אחר שנתישב יוסף ביעקב, וז"א – השמש, נזדווג עם הלבנה, שהיא הנוקבא, אז התחיל יוסף להוליד תולדות.

ז"א, השמש, אע"פ שנתחבר בלבנה לעשות פירות ולהוציא תולדות לעולם, הנוקבא, עושה פירות רק מדרגת צדיק, יסוד, יוסף, שהוא גם המדרגה של יעקב, ומשום זה כתוב, אלה תולדות יעקב יוסף.

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. כל מי שהיה מסתכל בצורת יוסף, היה אומר שזו היא צורתו של יעקב. בכל בני יעקב לא כתוב, אלה תולדות יעקב ראובן, או שמעון. רק ביוסף שכתוב: אלה תולדות יעקב יוסף, משום שצורתו הייתה דומה לצורת אביו. שהוא קו אמצעי בין נצח והוד, לכן קיבל את כותונת הפסים, להראות שכלול משני הצדדים.

כמו שיעקב, שהוא ת"ת, קו אמצעי, המכריע בין ב' הקוים שמחזה ולמעלה, שהם חסד וגבורה, כן יוסף, שהוא יסוד, קו אמצעי ומכריע בין שני הקוים שמחזה ולמטה, בין נצח והוד. הרי צורתם שווה, ששניהם צורת קו אמצעי ומכריע בין הקצוות.

יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה   הקב"ה רמז לו, שֵבעת שנאבד יוסף, היה בן שבע עשרה שנה. וכל אלו הימים שנשארו, אחר שהיה בן שבע עשרה שנה, שלא ראה את יוסף, היה בוכה על אלו שבע עשרה שנה. וכמו שהיה בוכה עליהן, נתן לו הקב"ה שבע עשרה שנה אחרות, שחי בארץ מצרים, בשמחה, בכבוד, ובכל השלמות, בנו יוסף היה מלך, וכל בניו היו לפניו, אלו שבע עשרה שנה היו נחשבות לו חיים. וע"כ משמיענו הכתוב, כי בן שבע עשרה היה יוסף כאשר נאבד ממנו.

היסוד, שהוא יוסף, מכונה שבע עשרה שנה. מטעם שיש בו סוד לחם משנה, שפירושו אור החכמה ואור החסדים, שהוא תכלית השלמות. והנה אור החכמה שבו מרומז במספר שבע, להיותו מאיר רק ממטה למעלה באור הנוקבא, הנקראת שביעי, וחסרה ג"ר דג"ר. ואור החסדים שבו מרומז במספר עשרה, להיותו מאיר ממעלה למטה, וע"כ המספר שלם.

וזה שרמז לו, שיעור שלמות מדרגתו של יוסף, שהוא שבע עשרה שנה, הכולל כל השלמות, הן חכמה והן חסדים, על מדרגתו הגדולה של יוסף, שנאבדה ממנו. ואחר שמצא שוב את יוסף במצרים, כי אור החכמה נבחן לאור חיה. וכיון שסוד שבע עשרה שנים כולל גם חכמה, ע"כ יחשבו לו חיים. משא"כ בשעה שנאבד יוסף, שהיה לו אז אור חסדים בלי חכמה, לא נחשבו לו לחיים, וכן בטרם שנולד יוסף.

כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם-לוֹ

על האדם לתרגל את ההרגשה שהנשמה היא הדבר החשוב.

הדין יורד בכדי שהגוף, המחשבה המצבית, התפיסה הגופנית – יחלשו. תענוגות הגוף אינן טובות, מפני שאדם עלול לחשוב שמכאן בא התענוג האמיתי. שהרי אם ירגיש טוב מהגוף, לכאורה אינו צריך את ה' – לכן ה' באהבתו מוריד עליו דין מדוד.

נפש בריאה בגוף בריא זה נכון במטרה. בדרך, בזמן תיקון יש לתת עדיפות יתרה וחשיבות לצורה ולא למצב, כלומר לפרש נכון את המצבים לפי החוקים העליונים. את זה משיגים ע"י החלשת חשיבות הגוף, החלשת הגשמיות והעולם הזה – יש להגביר את חשיבות הרוח והנשמה. החטא – הוא ההחטאה של הדבר החשוב ביותר, שכן הכוונה במעשה היא המביאה לשכלול, ולא להסתפק בקיום הגופני לבד. לכן ראוי לאדם לתת מחשבה לכוונה ולהרגשה הנכונה של המעשים, ובכך יוכל להתעלות. וכך לימוד פנימיות התורה נותן את ההדגש הרצוי. גם כאשר אדם מקיים את ההלכות המעשיות, ועדיין מורידים עליו דינים, יבין שעליו להתעורר לעבודה פנימית, ואז בשליטת הנשמה ידבק בקב"ה.

רבי חייא פתח: לָכֵן, אַנְשֵׁי לֵבָב  שִׁמְעוּ-לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע  וְשַׁדַּי מֵעָוֶל. כאשר ברא הקב"ה את העולם עשה אותו על דין. וכל מעשי העולם מתקיימים על דין. מלבד שבכדי לקיים העולם שלא יאבד, הקב"ה פורש עליו רחמים. ורחמים האלו מעכבים את הדין, שלא יכלה את העולם. והעולם מתנהג ברחמים ומתקיים על ידו. העולם הוא בחינת זו"ן, ודין זו חוכמה בלי חסדים. דין אומר שהבורא נותן והנברא חייב לקבל, אך השלמות היא שהנברא מעצמו יבוא לשיתוף ע"י פיתוח הרחמים בנפשו, ויהפוך למשפיע.

 

ואם תאמר, שהקב"ה עושה דין באדם בלי משפט? למדנו, כשהדין שורה על האדם, והוא צדיק, הוא משום אהבת הקב"ה אליו. כמו שלמדנו, כאשר הקב"ה מרחם על האדם באהבה, לקרבהו אליו, משבר הגוף בשביל להשליט את הנשמה, ואז מתקרב האדם אליו באהבה כראוי, והנשמה שולטת באדם, והגוף נחלש.

וצריך האדם לגוף חלש ולנפש חזקה, שתתגבר בגבורה. ואז הוא אוהבו של הקב"ה. הקב"ה נותן צער אל הצדיק בעולם הזה, בשביל לזכותו לעולם הבא.

וכשהנשמה היא חלשה והגוף חזק, הוא שונאו של הקב"ה, שאינו חפץ בו, ואינו נותן לו צער בעולם הזה, אלא דרכיו ישרים, והוא בכל השלמות. משום, שאם עושה צדקה או מעשים טובים, הקב"ה משלם שכרו בעולם הזה, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. ומשום זה, צדיק השבור תמיד (המשבר את התפיסות הגופניות שלו), הוא אוהבו של הקב"ה. והדברים אמורים, רק באם בדק ולא מצא בידו שום חטא שיענש על ידו. כך מי שרק מקיים הלכות בצורה גופנית, בלי כוונה פנימית – אותו שונא הקב"ה. גם אם אדם חלילה חטא, עליו להוסיף ולשבר את הגוף לתיקון.

אין השכינה שורה במקום עצבות, אלא במקום שיש בו שמחה. ואם אין בו שמחה, לא תשרה השכינה במקום ההוא. שכתוב: וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְהוָה.  מאין לנו זה, מיעקב, שמשום שהיה מתאבל על יוסף, נסתלקה השכינה ממנו. כיון שבאה לו השמחה של בשורת יוסף, מיד: וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. ולפי זה קשה, כאן באותו צדיק השבור מצרותיו, כיון שהוא חלש ונשבר במכאובים, איפה הוא השמחה? גם כשהגוף נשבר, העבודה היא להישאר בשמחה. בכדי שהמצב לא יקבע עליך להיות צדיק, דהיינו לחשוב בצורת הנשמה ולא בצורה גופנית.

וַיֵּשֶׁב י-יב

כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם-לוֹ

צדיק משתמש בייסורים להזדככות והתקרבות להשם.

הנחת העבודה אצל צדיק, שהבורא תמיד צודק וטוב, וכל שעובר עליו בא לאמן ולקדם אותו. ואפילו במצב שאינו מבין, הוא מגיע למסקנה נכונה שאין שכר בעולם הזה, וכל שעליו לחפש – את העולם הבא. אצל הרשע הפוך – היסורים מרחיקים אותו מהשם.

שואל כיצד ייסורים המשברים את הגוף יכולים להביא לקשר, שהרי ללא שמחה אין השכינה שורה?

ועוד אנו רואים, כמה אהובים וצדיקים היו לפני הקב"ה. ולא נשברו במחלות ולא במכאובים ולא נחלש גופם לעולם. מה נשתנו אלו מאלו, שאלו נשברו, ואלו עומדים בגופם כראוי?

ואם תאמר, כי אלו הנמצאים בקיומם כראוי, הוא משום שהם צדיקים בני צדיקים. ואלו האחרים, שגופם נשבר, הם צדיקים ולא בני צדיקים. הרי אנו רואים, צדיקים בני צדיקים, ואשר אפילו אביו היה צדיק בן צדיק, והוא צדיק, ומ"מ גופו נשבר במכאובים. ולמה נשבר גופו במכאובים, וכל ימיו הוא בצער?

 

בתשובה אחת עונה שזה המצב, תלוי בשורש הנשמה. כשהלבנה במיעוט ונולדת נשמה, לא משנה אם צדיק או רשע, הגירעון מביא ייסורים, אותם ניתן לבטל ולהמיר ע"י תפילה. הגרעון הוא מצב בו הלב לא קשור כראוי בנשמה, וישנו פער בין המעשה לבין המחשבה העליונה.

כאן הוא סוד, שכל מעשיו של הקב"ה הם באמת וצדק. כי יש זמנים שהלבנה, הנוקבא, היא בגרעון, ונמצאת בדין והשמש – ז"א, אינו נמצא אצלה. ובכל שעה יש לה להוציא נשמות לבני אדם, כמו שלקטה אותן מתחילה מן ז"א בכל זמן ובכל שעה. וע"כ היא מוציאה עתה הנשמות גם בשעת הגרעון, שנמצאת בדין. וכל מי שמקבל אותה בזמן ההוא, יהיה תמיד בגרעון, ועניות נמשכת לו, ונשבר תמיד בדין בכל ימיו של האדם, בין צדיק ובין רשע. מלבד התפלה, המבטלת לכל גזרות הדינים, ויכול להעבירם בתפלה.

וכל זה בשביל מזל, שהוא יסוד, הנמשך ויוצא ומתחבר במדרגה, בהנוקבא, להשתלם בו, ולהתברך ממנו. ועל כן הכול תלוי במזל. ועל כן, בנים חיים ומזונות, אין הדבר תלוי בזכות, אלא במזל. כי אין הוא בזכות, אלא עד שהנוקבא מתמלאה ומאירה מן המזל, שהוא יסוד. יש צדיקים הבאים מצד שמאל – הלבנה במיעוט, או כשהלבנה במילואה, צד ימין.

ומשום זה, כל אלו שנשברו בעולם הזה, והם צדיקי אמת, כולם נשברו בעולם הזה, ונידונים בדין, מטעם שנפש ההיא, שקבלו מהנוקבא בהיותה בגרעון, גרמה להם. וע"כ חס עליהם הקב"ה לעולם הבא. מאחר ונולדו בקו שמאל, יקבלו פיצוי ושכר לעולם הבא.

כִּי פֹעַל אָדָם, יְשַׁלֶּם-לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ, יַמְצִאֶנּוּ. אנו רואים, שדינים שורים גם על אדם צדיק, אע"פ שלא חטא כלום, היסורים מקרבים אותו לאהבת ה'. ועל זה מקשה ב' קושיות:

א. אם גופו של הצדיק הוא ביסורים, א"כ הוא בעצבות, ואין השכינה שורה אלא רק כשאדם הוא בשמחה.

ב. הרי אנו רואים צדיקים, שזכו לאהבת ה', אף על פי שלא היו להם יסורים כלל. ומה נשתנו אלו מאלו. ואין לתרץ, שאלו שזכו לאהבת ה' בלי יסורים, הוא מחמת היותם צדיקים בני צדיקים. כי אנו מוצאים אפילו בנו של צדיק בן צדיק, שהיה כל ימיו ביסורים. ומשיב, למה נמצאים צדיקים, שהם ביסורים וצדיקים שהם בכל השלמות. ומובן דבר אחר, שבו מתישב גם מה שהקשה, שאין השכינה שורה על האדם מתוך עצבות.

אכן יש ביניהם הפרש גדול. כי אדם רשע, שיש לו נפש מקו שמאל, הוא מתדבק בו ואינו יוצא ממנו לעולם. אבל אדם צדיק, שיש לו נפש מקו שמאל, הנה מכח הדינים והיסורים המגיעים לו מקו השמאל, הוא מזדכך ויוצא ממנו, ומתקשר בקו ימין, וזוכה לאהבת ה', הנמשכת מקו ימין, ולעולם הבא.

הרי  שפֹעַל אָדָם, יְשַׁלֶּם-לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ, יַמְצִאֶנּוּ. כי אע"פ שאין להם חטא, מכל מקום כיון שיש להם נפש רק משמאל, והם מחוסרי השלמות, ע"כ הקב"ה האוהב אותם, מוציאם משם ע"י היסורים, ומביאם לימין, ולסוד עוה"ב, שהיא הארת הבינה, וזוכים על ידיהם לכל השלמות.

ובזה מיושב למה הקב"ה שולח עליהם יסורים. כיון שצדיקים המה, וראוים להשראת השכינה, ואין השכינה שורה אם אינם בשמחה. ועתה מובן היטב שהיסורים מוכרחים להם, כדי להפרישם משמאל (משליטת הגוף). וכל זמן שלא נפרשו משמאל, מוכרחים להיות בעצבות. והשכינה אינה שורה עליהם.

אדם צריך להצטער מזה שהוא דבוק בשמאל ונתון לשליטת הגוף (שלילת השלילה), וכך מזכך עצמו.

רבי אלעזר אמר: כל מה שעושה הקב"ה הוא בדין. ואם מביא יסורים על איש צדיק, הוא כדי לטהר את נפש ההיא, להביאה לעולם הבא, כי כל מעשיו של הקב"ה הם בדין ובאמת. ובכדי להעביר ממנו אותה הזוהמה שקבלה בעולם הזה, על כן נשבר אותו הגוף והנפש מטהרת. ועל כן עושה הקב"ה לאותו צדיק, שיסבול יסורים ומכאובים בעולם הזה, ויהיה נקי מכל, ויזכה לחיי העולם הבא. אַף-אָמְנָם, אֵל לֹא-יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי, לֹא-יְעַוֵּת מִשְׁפָּט.

וַיֵּשֶׁב יג-טו

אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא

מי שכואב חיסרון בכלל, יזכה לאהבה ולחלק בגאולת הכלל.

אדם הזוכה למדרגת נשמה, דהיינו יכולת ויתור עצמית, לא לרצות כלום, ומוכן להיפגם רק בכדי שהכלל יקבל – אזי כאשר הגדלות תגיע – יוכל לקבל אף הוא. כך עם ישראל הסכים לקטנות, להחזיק באידיאה שהאהבה חשובה, למרות שבאופן זמני הפרטיות נפגעת, ולבסוף זוכים לגאולה שלמה. כך חתן נק' "נחות דרגה" שמוכן להתכופף ולקבל גם את היסורים של האשה, ואז בזכות האהבה המשותפת יוכל להגיע לתכליתו.

מלמד כאן על פגימת הנשמה אצל הצדיק, היות והנשמה למרות שמקורה מבינה, קיבלה על עצמה את פגם המלכות – נפגמה בעצמה, ועל כן יכולה להיתקן.

הגוף הוא הלב, והנשמת היהודי שהיא אותו חלק אלוקה ממעל – טהורה ונפגמה לאחר מכן רק עם ההתכללותה בגוף, בכדי לתקנו. ליבו הרוחני של האדם בנוי כך, שחלקו החיצוני שייך רק לקיום, חלק פנימי השייך לרגשות, והנקודה הפנימית שנשארת זכה. לכאורה הרגשה נותנת תחושה שדבר מסוים נכון, ולבסוף מתברר שאין הדבר כך – מפני שלא מגיעים לנקודה הפנימית ממש.

בהתכללות הנשמה בגוף, יכול הרצון לקבל של הצדיק, לקבל את ההארה. זוהי בחינת "והשבות אל לבבך" – היכולת לחיות אהרה זו המתפשטת לגוף. הגוף בקטנות מרגיש טוב, אך זו הרגשה מזויפת הכוללת מחשבות אותן יש לתקן. דומה הדבר לרב המקשה בשאלה, בכדי להוריד קצת מגאוות התלמיד, להראות לו שאינו מבין, ובכך להכשירו לקבל דעת עליון. נשמה של יהודי מגיעה בקטנות, ומכאן סיכוייה להגיע לגדלות, כפי שאומרים בברית: זה הקטן יהיה גדול, דהיינו תיקון עורלת הלב.

הנחש הרע שגרם לזוהמה בנוקבה, לפגם באמונה וקביעת האנוכיות, לכן הנשמות שבטבען מבינה – נפגמות (רק בחיצוניותן). הקב"ה אוהב נשמות אלו, מפני שהן הסכימו להתכלל ולקבל על עצמן את בחינת הגוף – שהוא פגום. דומה לאינטגרציה עם מישהו נמוך רוחנית ממך. לכן נק' הבינה "נושאת עוון" מאחר מוכנה לקבל על עצמה מידה מסוימת של עיוות, כדי לאפשר למלכות לעלות ולהתכלל בה, בחינת הנשמה המוכנה להיכנס לגוף בכדי לעזור לו, בחינת עבודה שלא לשמה, בכדי שגם הגוף יגיע ללשמה, כאדם המוכן לרדת לבור בכדי להציל את חברו, ובכך מתלכלך גם הוא.

רבי שמעון פתח: אַךְ אֶל-הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא, וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי-מוּם בּוֹ. באותה שעה שנהר ההוא, הנמשך ויוצא מעדן, שהוא יסוד, מוציא כל אלו הנשמות אל הנוקבא, והנוקבא מתעבֵּרת מהן, נמצאות כולן בפנימיות שלה, בחדר שלפנים מחדר, שקירותיו מצופים בנייר או בשטיחים.

למעלה לימד כלל: שאם הלבנה הפגימותה, הנשמות היוצאות ממנה מקבלות ייסורים בעולם.

וכשהלבנה נפגמת מאותה הבחינה של נחש הרע, אז כל אלו הנשמות שיוצאות בעת ההיא, אף על פי שכולן טהורות וכולן קדושות, כיון שיצאו בשעת הפגם, הרי בכל המקומות, הגופים, שהנשמות מגיעות אליהם, כולם נשברים ונפגמים בהרבה צער ובהרבה מכאובים. ואלו הם, שהקב"ה רוצה ואוהב אותם אחר שנשברים, ואף על פי שהנשמות הן בעצבות ולא בשמחה.

ופגם הזה אינו נוגע לנשמות שבתוכה כלל. כי הנשמות הן נמשכות מבינה, שעליה לא היה שום צמצום. ועם כל זה גם הן נפגמו עם הנוקבא. וע"כ כשהן באות אחר כך ומתלבשות בתוך גוף בן אדם, אע"פ שהאדם הוא צדיק, נפגם גופו מפאת אותה הנשמה שנתלבשה בו.

אמנם איך אפשר לומר שהנשמה פוגמת את הגוף. והענין הוא, שהוא תקון מיוחד בשביל הצדיק, שעל ידי תקון זה נעשה גופו של הצדיק מוכשר לקבל אורה הגדול של הנשמה. ותקון זה מתחיל מבינה, בסוד אמא השאילה את בגדיה לבתה. כי הבינה ראתה שאין הנוקבא ראויה לקבל המוחין, אז העלתה אליה את הנוקבא, ונתמעטה בסבתה לו"ק חסר ראש, שנשארה במ"י, ואותיות אל"ה, הורידה אל הנוקבא. ומתוך שהנוקבא קבלה הקטנות של הבינה, הוכשרה אח"כ לקבל גם הגדלות שלה.

 

כמ"ש: ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. כי עדן הוא חכמה, ונהר הוא בינה, וגן הוא מלכות. ואומר, שע"כ יצא הנהר, שהיא בינה, מן העדן, שהוא חכמה, ונתמעט לו"ק חסר ראש, כדי להשקות את הגן, לתת מוחין לנוקבא. כי ע"י יציאה זו, השפיעה הבינה הקטנות אל הנוקבא. ואחר שקבלה הקטנות שלה, כבר ראויה לקבל גם הגדלות שלה.

כמו ששורים למעלה, בנוקבא, אשר בנוקבא הפגומה שורה הנשמה, כן כאן בגוף הפגום שורה הנשמה, שהגוף נפגם ובפנימיותו הנשמה. ומשום זה הם הצריכים להתחדש בהתחדשות הלבנה. כמ"ש: וְהָיָה, מִדֵּי-חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, וּמִדֵּי שַׁבָּת, בְּשַׁבַּתּוֹ; יָבוֹא כָל-בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְפָנַי, אָמַר יְהוָה. כי אלו יתחדשו לגמרי וצריכים להתחדש בהתחדשות הלבנה.

ואלו הצדיקים הם בשותפות תמיד עם הלבנה, הנוקבא, ופגומים באותו פגם שלה, פגם מקטנות הבינה, שע"כ היא ראויה לאור גדלות הבינה. ומשום זה היא שורה תמיד בתוכם ואינה עוזבתם. וכתוב: קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לאלו שסבלו עם הלבנה אותו הפגם, מקטנות הבינה, הם קרובים אליה תמיד, כי זוכים מחמת זה לקבל גם מגדלות הבינה. וע"כ להחיות לב נדכאים, באלו החיים, הבאים אל הנוקבא להתחדש, אור החיה. כי אלו שסבלו עמה יתחדשו עמה. כי מחמת שקבלו הקטנות, מקבלים ג"כ הגדלות. מי שאינו מרגיש שנפגמת הלבנה – הכלל, לא יכול לראות את הקטנות שלה, אז כאשר תגיע לגדלות כיצד יוכל להתכלל איתה.

ואלו הפגמים, שהצדיקים סובלים מחמת קטנות הבינה, נקראים יסורים של אהבה, כי של אהבה הם ולא מחמת האדם עצמו. של אהבה, מחמת שנפגם האור של אהבה הקטנה, שהיא הנוקבא, בעת קבלתה מקטנות הבינה, שנדחתה מאהבה רבה, שהיא הבינה בגדלותה. משום זה, אלו הצדיקים הם חברים ושותפים עמה, בפגם שלה. אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא, כי הם זכו לזה, להיות חברים עמה. ועליהם כתוב, למען אחי ורעי.

וַיֵּשֶׁב טז-יח

הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי

המשכיל לרכוש אמונה ולשמור הברית, יוכל לקום בתחיית המתים.

כשאדם מסכים למעט עצמו, ולומר יש גדול ממני – ע"י וויתור זה על גאוותו יוכל לבוא לקשר. ישכיל להיות עבד, ואז יוכל לזכות לדרגת בן אוהב, ולקבל את כל אור ההטבה. על האדם לחפש בליבו רק רצון של דבקות בהשם, מפני שלא ניתן באמת להשתמש ברצונות אחרים, ובוודאי לא להשיג על ידם את התכלית.

נושא זה נלמד מהשורש – אברהם אבינו שאומר לעבדו: אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה (רצון) לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי – ממקום של עבודה זרה, אל תיקח מאותה מלכות שלא התכללה בבינה – בהשפעה. ממלכות שלא התכללה בבינה יוצאים נשמות שלא שייכות לעם ישראל.

בתחילה ברא את ב' המאורות הגדולים שווים, הם בחינות מוח ולב באדם. הלבנה היא צד הלב, שיכול להיות שלם, גדול, עם השתוקקות עצומה – ויכול להיות ניזון ישר מהמקור ממנו ניזון ז"א – השמש, בחינת המוחין, הנשמה. לכאורה יכול הלב למשוך חוכמה, אך כעת הוא תלוי בחסדים אותם יכול להשפיע לו ז"א. כאשר אמרה הלבנה: אין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד, אמרה למעשה שאין באפשרותה לקבל את החוכמה, מחוסר החסדים, לכן אמר לה: לכי מעטי את עצמך, לטובתך – כדי שתוכלי לגדול דרך החסדים.

הִנֵּה יַשְׂכִּיל  עַבְדִּי  יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד. אשרי חלקם של הצדיקים, שהקב"ה גילה להם דרכי התורה ללכת בהם. כשברא הקב"ה את העולם, את זו"ן, עשה את הלבנה, שהאציל את הנוקבא בקומה שוה עם ז"א. ואח"כ מיעט אורותיה, באופן שאין לה מעצמה כלום, רק מה שמקבלת מז"א. ומשום שמיעטה את עצמה, היא מאירה מן השמש, שהוא ז"א, בכח אורות עליונים שבו.

ובזמן שבית המקדש היה קיים, היו ישראל משתדלים בקרבנות ועולות ועבודות, שהיו עובדים הכהנים הלוים והישראלים, כדי ליחד יחודים, ולהאיר האורות בנוקבא. דרך עבודה מיוחד זו, הנוקבא שמיעטה עצמה יכולה הייתה לקבל את האורות.

ולאחר שנחרב בית המקדש, נחשך האור (האור המאיר הוא חושך – מחוסר חסדים), והלבנה, הנוקבא, אינה מאירה מן השמש, ז"א, והשמש נסתלק ממנה ואינו מאיר. ואין לך יום שאינו שולט בו קללות וצער ומכאובים, מפני שאין אור ללב.

כשיגיע זמן הלבנה, להאיר מכוחה עצמה בגמר התקון נאמר: הִנֵּה יַשְׂכִּיל  עַבְדִּי, על הלבנה, זהו סוד האמונה, דהיינו עבודת הנוקבא. ישכיל, שנתעורר אז התעוררות של מעלה, בדומה למי שמריח ריח, ובא להעיר ולהסתכל.

כי הלשון: הִנֵּה יַשְׂכִּיל, יורה על פתאומיות.  משום שנשפע אז על הנוקבא התעוררות של מעלה, בלי הקדם של התעוררות מלמטה. וכיון שהריחה בזה, באה להעיר ולהסתכל ולהשכיל. וע"כ נאמר: הִנֵּה יַשְׂכִּיל.

יָרוּם פירושו, שהנוקבא תתמלא מאור העליון על כל האורות, כתר. ירום לרחמכם, הכונה לאור הכתר. וְנִשָּׂא, הוא מצד אברהם, חסד. וְגָבַהּ הוא מצד יצחק, גבורה. מְאֹד, מצד יעקב, ת"ת. שהנוקבא תתמלא מכל המדרגות האלו. הנקבא מקבלת אור גדול מלמעלה, ללא התעוררות מלמטה.

ובעת ההיא יעורר הקב"ה התעוררות של מעלה להאיר אל הלבנה, הנוקבה, כראוי, כמש"א, והיה אור הלבנה כאור החמה. ומשום זה יתוסף בה אור העליון (אור החיים). ועל כן יתעוררו אז לתחיה כל המתים, שהם נקברים תוך העפר. ע"י כוח האמונה שקנתה הנוקבא, אור החסדים, יוכל כעת לשמש אותה.

אע"פ שהמדובר בנוקבא, אומר, עבדי, שמפתחות רבונו בידו, וע"כ מתגלה על ידו שלמות הנוקבא, והוא השליח שלה. כמ"ש: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל, בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, שזהו על הלבנה, הנוקבא. המתגלית על ידי מטטרון, שהוא עבד שליח של רבונו.

זקן ביתו – מטטרון, שנקרא זקן כמ"ש: נער הייתי גם זקנתי, שר העולם שהוא מט"ט. המושל בכל אשר לו, שהם ירוק לבן ואדום, ג' גווני הקשת, שהם ג' מלאכים, מיכאל, גבריאל, רפאל, שאין השכינה נראית אלא עמהם. ומט"ט כולל אותם.

 

שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי (שבועה בסוד הברית), זהו צדיק, יסוד, מפני שהוא קיומו וחיותו של העולם. כי אז, כשנאחז ביסוד, נעשה עבד הזה ממונה להחיות את שוכני עפר. ונעשה שלם ברוח העליון, להשיב רוחות ונשמות למקומם, אל אלו הגופים שנבלו ונרקבו תחת העפר.

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ. וְאַשְׂבִּיעֲךָ, הוא מלשון שִׁבְעָה, שיתלבש בשבעה האורות העליונים, חג"ת נהי"מ, שהם שלימות העליון. אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה (הגוף) לִבְנִי, זהו הגוף שמתחת העפר, בקבר, שיש לו עתה תחיה לקום מעפר, הוא מכונה אשה. שכל אלו שזכו להקבר בארץ ישראל, הם יתעוררו תחילה לתחיה, כמ"ש מתחילה: יִחְיוּ מֵתֶיךָ, שהם המתים שבארץ ישראל. ואח"כ כתוב: נְבֵלָתִי יְקוּמוּן; הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, הם המתים שבחוץ לארץ. ועם זה רק הגופות של ישראל שנקברו בארץ ישראל, תקומנה, ולא הגופות של עמים האחרים, שהארץ נטמא מהן. תחיית המתים שבחו"ל מדבר על היהודים שבחוץ לארץ.

וע"כ: אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי, שואל מהו לבני? ומשיב  שכל נשמות העולם היוצאות מאותו הנהר הנמשך ויוצא מעדן, שהוא יסוד, הן בנים אל הקב"ה. וע"כ, אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי, זהו הגוף. לבְּנִי, זוהי הנשמה. מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אלו הם גופות עמים עובדי ע"ז, שעתיד הקב"ה לנעֵר אותן מארץ הקדושה כמ"ש: וְיִנָּעֲרוּ רשעים ממנו.  כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ. ארצי זו היא ארץ הקדושה, שהיא קודמת לכל ארצות אחרות. ואל מולדתי, אלו הם ישראל.

וַיִּקַּח הָעֶבֶד, שהוא מט"ט עֲשָׂרָה גְמַלִּים, עשר מדרגות שהעבד ההוא שולט עליהן, שהן כמו מדרגות האצילות. מגמלי אדוניו, מדרגות הנוקבא דאצילות, שהיא אדונו. ואותו העבד שולט עליהן ומתתקן בהן.

וְכָל-טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ הוא כל אותו הטוב וריחות העליונים, היוצאים מתוך אלו האורות והנרות העליונים. פירוש נוסף: וכל טוב אדניו, שמוש של השמש, ז"א, הנמשך בלבנה, הנוקבא. כלומר, שעל ידו נעשה זווג זו"ן. וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אֶל-אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל-עִיר נָחוֹר. זה הוא מקום בארץ הקדושה, שבכתה שם רחל, כשנחרב בית המקדש.

וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר, אֶל-בְּאֵר הַמָּיִם. כדי לחזק את כחותיה על ידי גבורותיה כראוי, מטרם שבא להקים ולהחיות הגופים.

גמלים הם סוד מדרגותיו של העבד, שע"כ סידר אותם מחוץ לעיר, ששם מקום הדינים, כדי לתקן הקו שמאל של הנוקבא.

וַיֵּשֶׁב טז-יח

הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי

אין דבר גדול יותר מידיעת מחשבת הבריאה.

מחשבת הבריאה המונחת בחוכמת הקבלה, היא הידיעה הגדולה ביותר.

בכדי לזכות לאפשרות זו, על האדם לבחור מהו הלב המתוקן הנכון, זה שיכול להביאו לגמר תיקון. וכך יש לבדוק כל רצון בכדי לוודא שהוא משרת עם כל שאר הרצונות למטרה המרכזית. כשבאים לזיווג צריכים השתוקקות הדדית. תפקיד הזכר להמשיך חוכמה, שבתחילה לא ניתן להשתמש בה, אשר נועדה לייצר נשמה, רעיונות מושלמים בדבקות לבורא. וכאשר רוצים לבוא להשתמש בזה, יש לבדוק האם גם הלב משתוקק לנשמה זו שהזכר יכול לייצר כאיש, ובשותפות זו מייצרת הנקבה כלי וחסדים.

זה שהשכל משתוקק להבין מה נכון, האם גם הלב משתוקק  להשפיע את הדבר הנכון ולהשפיע לכל האברים. ללא השתוקקות הנקבה מלמטה, לא יהיו חסדים. גם אם תופסים רוחניות מלמעלה, יש לבוא ולעשות את העבודה מלמטה.

אליעזר שבאדם צריך לבדוק מה יש לה בתוך בכד, האם יש לך את ידיעת מחשבת הבריאה – דרך מי התורה, ולא בדיקה חיצונית של הקנקן, אלא האם יש בו מים. המשימה שלו היא לקחת אישה מוכשרת לתחיית המתים, עליו לחפש גוף שאינו כנעני, אלא רק כזה שיכול להגיע לתחייה.

 

כתוב על אליעזר עבד אברהם: וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר, אֶל-בְּאֵר הַמָּיִם, לְעֵת עֶרֶב, לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת. לְעֵת עֶרֶב, זהו ערב שבת – יסוד, שהוא הזמן של אלף הששי. כי ששת ימי המעשה הם הששת אלפים שנה, ויום הששי, שהוא ערב שבת, הוא כנגד אלף הששי, שאז תהיה תחיית המתים. לעת ערב, הם הדינים המתגלים בערב, ביסוד, אשר העבד תקן אותם. התיקון של העבד, שהוציא את הגמלים מחוץ לעיר, שם את צד שמאל בצד, פחות בחשיבות. יום אצל ה' נחשב אלף שנים, שאלף הוא בחינת חוכמה, ויום הוא גילוי החוכמה.

לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת. השואבות מימי התורה. כי בזמן ההוא הם (שואבות המים – תלמידי חכמים) עתידים לקום לתחיה תחילה מכל שאר בני אדם, משום שעסקו לשאוב מימי התורה ונתחזקו בעץ החיים. והם יצאו תחילה לתחיית המתים, כי עץ החיים גרם להם שיקומו מתחילה. קו אמצעי מכונה תורה, וגם נקרא עץ החיים. ומימי התורה השפע שלו. ואלו הדבקים ומקבלים השפע מקו אמצעי, שנקראים שואבות, אלו יחיו לפני כל השאר, הנמשכים מב' הקוים האחרים.

וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. שואל מהו יוצאות שכתוב: וָאָרֶץ, רְפָאִים תַּפִּיל, כלומר עתידה הארץ להפליט ממנה כל הגופות שבתוכה שכתוב: יוצאות, שסובב על אלו הגופות שהארץ תפליט מתוכה בעת התחיה, לשאוב מים, לקחת נשמה, ולקבלה כראוי, שתהיה מתוקנת ממקומה כראוי.

וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה. (כמו אליעזר, כך אנחנו צריכים לבדוק מהי הנערה שבא לבטא את הנשמה) שכל נשמה מנשמות שבעולם, שנתקיימו בעולם הזה, והשתדלו לדעת את ריבונם בחכמה העליונה, היא עולה ומתקיימת במדרגה עליונה למעלה מכל אלו הנשמות, שלא השיגו ולא ידעו. והן עומדים תחילה לתחיה. וזו השאלה, שאותו העבד עומד לשאול ולדעת, במה עסקה הנשמה ההיא בעולם הזה? כדי לברר, אם היא ראויה לתחיה תחלה.

 

וְאָמְרָה שְׁתֵה  וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה. אתה צריך לשתות ולהיות נִשקֵה מתחילה,  ואחריך וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, משום שכל אלו שאר המרכבות, אע"פ שנִשקים ממדרגה זו, כולן נִשקים בעיקר מעבודת הצדיקים, היודעים עבודת ריבונם כראוי. כי הצדיקים יודעים לכלכל לכל מדרגה ומדרגה כראוי. (למעשה אומרת לו אני יודעת את הכלל – הנשמה, וגם את הפרטים – גמליך). ועל כן אם אמרה: וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, ודאי היא האשה, אשר הוכיח ה' לבֵן אדונִי, ודאי שהוא הגוף המזומן לנשמה ההיא העליונה.

בשלב ראשון בתחיית המתים, יקומו רק שואבות המים, תלמידי חכמים שהשיגו את פנימיות התורה, ובזכותם מתתקנים גם האחרים. הכל מדובר רק על יהודים. ויש כאן חילוק בין מתי ארץ ישראל למתי חוץ לארץ: אותם הצדיקים הדבוקים בקו אמצעי, נקראים ישראל, וארצם ארץ ישראל, והם יקומו לתחיה תכף ויקבלו נשמתם כראוי. אבל אותם שאינם דבוקים בקו אמצעי, שהם מתי חוץ לארץ, אע"פ שהמלכות כבר נתקנה, צריכים עוד תקונים רבים, עד שיקומו לתחיה ויקבלו את נשמתם. שתקונים הללו נקראים, גלגול מחילות. וע"י תקונים הללו באים לארץ ישראל. ומקבלים את נשמתם. הם צריכים לבנות אמונות מחדש, על אדם להישאר עד כמה שיכול בארץ ישראל. ומי שאוהב את חוץ לארץ, יבדוק בפנימיות מה חסר לו.

בדק אם הגוף בחייו בעולם הזה, היה דבוק בקו אמצעי, שאז הוא בבחינת ארץ ישראל וראוי לקום תחילה. כי שתֶה, היא הארת חכמה, שזהו בחינת העבד עצמו. וגם גמליך אַשקה, בחינת חסדים. ואם בחייו היה ממשיך ב' האורות הללו, סימן הוא שהיה דבוק בקו אמצעי, הכולל ב' אורות הללו. וע"כ, אותה הוכחת לעבדך ליצחק, כי הוא (הגוף) ראוי לקום לתחיה ולקבל את נשמתו, שהוא יצחק.

בהשתוקקות הזכר אל הנוקבה, שנמשך עי"ז הארת החכמה מן הנוקבא, עושה נשמה (ע"י זיווג). והשתוקקות הנוקבא אל הזכר, שנמשך עי"ז חסדים מן הזכר, עולה ומתערב עם הנשמה למעלה. ונכללת החכמה דנוקבא עם החסדים של הזכר, ועושה את הנשמה, כלומר, שגומר אותה (עושה את הנשמה הרוחנית, שתוכל לרדת לגוף). ומשום זה, ניחש העבד, שאם היא תאמר, גם אתה שְתה, המשכת החכמה, וגם גמליך אשקה, המשכת החסדים, היא האשה, זהו ודאי הגוף המוכן לרצונה של הנשמה, היוצאת מן הזכר, ז"א, הכלול מחכמה וחסדים יחד.

ואלו הגופים (שהיה להם גם רצון להשפיע לגמלים – לפרטים) עתידים להתעורר תחילה לתחיה. ואחר שיקומו אלו, יקומו כל האחרים שבחוץ לארץ. ויתקיימו בקיום שלם, ויתחדשו בהתחדשות הלבנה, שאז יהיה אור הלבנה כאור החכמה. ויתחדש העולם כבתחילה (ב' המאורות הגדולים, לכן צריך לשאוף לעצמאות הנקבה, שתבוא בבחירה עם השתוקקותה לזיווג). וכתוב על העת ההיא, ישמח ה' במעשיו.

העבד מטטרון ישכיל להחזיר את הנשמות כל אחת ואחת למקומה, אל הגוף הראוי לה  יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ, מְאֹד, מצד כל אלו מדרגות העליונות.

וַיֵּשֶׁב כב-כד

הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי

הברכות אינן שורות, אלא במקום שנמצאים זכר ונוקבה.

 

גלות היא בחינה נפשית של חוסר קשר בין זכר לנקבה, בין בורא לנברא, בין רב לתלמיד, בין נשמה לגוף, בין חכמים לעם וכדומה. בגלות אדם לומד ואינו מבין, רואה רק את הפרטים שאינם מסתדרים לו לתמונה כוללת, ואז עלול אדם להוציא דיבה לאביו, כלומר לבקר חלילה את התנהלות הקב"ה בעולם, שזו למעשה כפירה.

ביוסף רואים שתי צורות. תפקיד היסוד לחבר בין כל הפרטים, כך שהוא יכול לחבר – שזה תפקידו, אך כאשר רואה בהם רק פרטים, אין הוא ממלא תפקידו, וכך עשה כשהיה נער. דִּבָּתָם רָעָה – ראה את הפירוד שבהם, את בחינת השלא לשמה. כך על אדם ללמוד להסתכל במציאות, ולא להוציא דיבה על הפרטים, שנראים לכאורה כמקרים בודדים, אלא לומר שאולי זוהי תפיסתי כרגע, אך בשום אופן לא הביא אותם לאבי כפי שאני הקטן תופס. יש להחזיק את כוח תפיסת הבורא שבאדם, שזה בדיוק התיקון שצריך היה יוסף לעבור במצרים.

עם ישראל הוא בחינת הרצונות של האדם. אנו אומרים שמע ישראל ה' אלוקינו השם אחד – דהיינו שיש אחדות בבורא, וצריך גם אחדות בבריאה. לכן על האדם לקבל על עצמו עול מלכות שמים, למרות שכל רגע בא לו משהו אחר, צץ רצון חדש – תופעה של חוסר ערכים, חוסר קשר לנשמה – וזהו המצב בו אין הברכות יכולות לשרות.

מי שלוקח את התענוג שלו ממדרגות שאינן קדושות, שם יכולה להיות נפילת האדם. אמר להם יוסף – יש חלום בו כל הפרטים צריכים לינוק מהכול – מהצדיק שמאסף את כולם. במציאות הוציא דיבתם, בכך שסיפר את חלום ובעצמו לא היה מסוגל לעמוד בו.

 

למעלה לימד שיש למצוא את הנקבה הנכונה, דהיינו התכליתית, שיכולה לקום בתחיית המתים, רבקה – לנשמה של יצחק, אותה לבחור משואבות המים – תלמידי החכמים. היא זו שמשקה גם את הנשמה – הכלל, וגם את הפרטים, הגמלים – ובכך מאפשרת קבלת האור. אך כאשר השכינה בגלות ההתמודדות במצב קשה יותר. גלות השכינה נובעת מחורבן הבית ואין אפשרות לבטא את האור העליון ששורה בבית, זו שממה שלא מרגישים את הקב"ה, ואז שורר כאוס במציאות האדם.

 

כאשר שממו עליך. למדנו, כשנחרב בית המקדש, וגלתה השכינה בארצות זרות ביניהם כתוב: הֵן אֶרְאֶלָּם  צָעֲקוּ  חֻצָה  מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם, מַר יִבְכָּיוּן. כולם בכו על זה, וקשרו בכיה ואבלות. וכל זה על השכינה שגלתה ממקומה. וכמו שהיא נשתנתה בגלות ממה שהיתה, כן בעלה, ז"א, אינו מאיר אורו, כי אין לו אז למי להאיר, ונשתנה ממה שהיה, שכתוב: חשך השמש בצאתו (לכאורה השמש יוצאת, אך אין לה מקום להתבטא). על זה כתוב: כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים, כֵּן-מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ; וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם.

 

כֵּן-מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ, זהו העבד, מט"ט, שבעת הגלות נשתנה צורתו. מיום שנחרב בית המקדש לא עמדו שמים (תכלית האדם), וז"א, באור שלהם. הברכות אינן שורות, אלא במקום שנמצא זכר ונוקבה  כמש"א: זכר ונקבה בראם ויברך אותם. ובגלות, שאין זווג זו"ן, כתוב משום זה: מִשְׁחַת מאיש מראהו.

כלומר, שהחסרון הוא, מטעם העדר הזווג שבזמן הגלות, ונמצא החסרון גם בז"א, מטעם שאין לו למי להשפיע, וע"כ אינו מקבל אורות.

 

הַצַּדִּיק אָבָד, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל-לֵב, אבד את הברכות, כי ברכות אינן שורות אלא במקום שנמצאים זכר ונוקבא יחד.

משום זה באותו זמן שאינו נמצא עמה זכר, אז כל הנשמות היוצאות ממנה, יש להם שינוי ממה שהיו בזמן שהשמש, ז"א, נתחבר עם הלבנה, הנוקבא. כי כמו שזו"ן נשתנו בזמן הגלות ממה שהיו, כן תולדותיהם, שהם הנשמות, משתנים אז ממה שהיו. ועל זה נאמר: אלה תולדות יעקב יוסף. ולמדנו שאחר שנתישב יוסף ביעקב והשמש נזדווג בלבנה. וע"כ גילה אז מעלתם של הנשמות, ובגלות משתנות.

 

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף. כל צורתו (קו אמצעי) של יעקב היה ביוסף, וכל מה שקרה ליעקב קרה ליוסף, ושניהם הולכים ביחד, וע"כ הם דומים זה לזה, והם בצורה אחת.

וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם,  שהיה אומר עליהם לאביו, שהיו אוכלים אבר מן החי בעוד שהוא חי. וַיָּבֵא יוסף את דִּבָּתָם רעה. ומקשה, והרי במניין י"ב השבטים היו אלו בני השפחות. וא"כ איך היו בני לאה מזלזלים בהם (הם ידעו שהשלמות מושגת מבחינת י"ב השבטים). ואיך היו אוכלים אבר מן החי, ועברו על מצות ריבונם, שהרי עוד לבני נח צווה על מצוה זו כמ"ש: אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו? ואיך אפשר שהם אכלו ועברו על מצות ריבונם? ומשיב, אלא יוסף היה אומר כן מדעתו, וע"כ נענש.

רבי יהודה מפרש דִּבָּתָם רָעָה, שהיא בחינת שנתנו עיניהם בבנות הארץ.

וַיֵּשֶׁב כה-כז

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף  

הסיבה לאנטישמיות: כדי לשמור על ישראל !

אומר הזוהר: שהקב"ה בשביל האהבה שאהב את ישראל, וקרבם אליו, גרמה שכל שאר העמים עכו"ם שונאים את ישראל, משום שהם מתרחקים מקב"ה, וישראל קרובים.

אין להם ברירה ולא יכולים להתערבב עם הגויים, למרות הרצונות המזויפים הללו, ובכך נשמר מצבם של הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. תופעה זו נראית בחוש, שישראל חלילה מתקרב לגויים, כל אירוע הכי קטן, מייד מלבֶּה את השנאה. כך גם הגוי שבאדם מוכן לדבר על השפעה, אהבה ואמונה, אך כאשר מגיע למעשה, נופל בעצלות וגאווה. שנאת הגויים מאתגרת עד כדי מאלצת את ישראל ליישר את ליבם ולחזור להשם.

וכך גם בין יוסף לאחים, לכאורה לא הגיוני, והרי ראינו כיצד נלחמו על דינה אחותם – אלא שאהב אותו מִכָּל-אֶחָיו. וגם אם נראה לפי תפיסת הנברא, שה' אוהב את ישראל יותר מאומות העולם – כלל מוחזק בידינו, שמהשם יתברך יוצר רק טוב. הזוהר אומר שהקב"ה אוהב את הנשמה ושונא את הגופים – וגם אם גורמים לכאורה מלמעלה שנאה באופן זמני, זהו חלק מהתהליך. גם כאשר: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם – סימן שהגרוּת היא דבר טוב, המקרב את התכלית. במורכבות הבריאה ישנם חלקים הקרובים יותר להשם יתברך, והכללים קרובים יותר מהפרטים – אלא תפקיד הפרטים לאתגר את הכלל (ישראל) לפעול עבור הפרטים (הגויים) ואת הפרטים לאתגר להיבטל ולהיות חלק מהכלל. ראשית על הכלל לעשות תיקון, ולאחר מכן הפרטים. והכתוב אינו אומר שאהב אותו יותר מאחיו, אלא כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו.

אין אהבה שאינה כוללת דין בתוכה, שהרי היא קו אמצעי. הדין – הגבורה – היראה היא המסגרת שמחזיקה את חסד. וכך יוצר השם יתברך דינים בעולם, המביאים בסוף התהליך את הנברא לבחירה עצמית ולשיתוף באהבה. הדין, הצמצום גורם שאדם ילמד לבחור ולהשתמש בצמצום רק ברצונות הראויים, ועוד תגבר בנפשו הכרת הטוב מהמעט שמקבל. גם במציאות זו ישנם דינים שלא ניתן לפעול אותם, אלא להסתתר מהם. בדינים של הז"א עוד אפשר להסתדר, אך בזמן דיני הנוקבא יש להסתגר, לא משמתשים ברצון העצמי. אפילו במחשבה פועלים דינים אלו, לכן יש לברוח, ולפעול חסדים בלבד. במצב זה לא נלחמים, ממתינים עד יעבור זעם.

 

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לו  וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. רבי אלעזר פתח: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ, וּסְגֹר דלתיך (דְּלָתְךָ) בַּעֲדֶךָ; חֲבִי כִמְעַט-רֶגַע, עַד יעבור  (יַעֲבָר ) זָעַם. ראה  כמה אוהב הקב"ה את ישראל, ובשביל האהבה שאהב אותם מכל העמים עובדי ע"ז, הזהירם ורצה לשמרם בכל מה שעושים. כשישנה שמירה, ועושים גבולות וגדרים – זוהי סגולה של שמירה, ולא לראות בזה הגבלה כדי שלא נפגע בעצמנו.

ג' פעמים ביום הדין שורה בעולם, וכשמגיע זמן ההוא, צריך האדם להזהר ולהשמר, שלא יפגע בו אותו הדין, והם בזמנים ידועים. לכאורה יכול אדם לומר, ה' שומר עלי, אך מלמד הזוהר שבזמן שהדין שורה יש להישמר.

משום, כשהבוקר עולה, נתעורר אברהם בעולם, ונאחז בדין לקשר אותו עמו. ובתחילת שלש שעות הראשונות נוסע הדין ממקומו להתעורר ביעקב. עד שמגיע תפלת המנחה, שחוזר הדין למקומו. ונתעורר הדין של מטה להתקשר בדין של מעלה. כי אז נתקשר דין בדין וצריכים להזהר.

ז"א נקרא יום. ג' זמנים הם ג' קוים שבז"א, שבכל אחד מהם דין מיוחד. ואלו ג' בחינות דין שבג' קוים דז"א, נמשכות מג' זריעות, חולם (ימין) שורק (שמאל) וחירק (אמצע), שהן שורשיהם של ג' קוים דז"א: א. שבְּעֵת עלית המלכות לבינה, נופלות ממנה אותיות אל"ה דאלקים, ונשארה במ"י דאלקים, ו"ק בחוסר ג"ר. והיא בחינת הדין שבנקודת החולם, שבקו ימין דז"א הנקרא אברהם. זהו מצב הקטנות, שנשאר מ"י – השפעה, חולם – מצב של למעלה מהאותיות.

שבְּעֵת גדלות, שמלכות יוצאת מבינה, וג' אותיות אל"ה חוזרות לבינה, שאז חוזרת לראש א"א, ומשגת ג"ר מבחינת חכמה בלי חסדים, שאז אפילו החכמה אינה מאירה, והיא נסתמה. וזהו בחינת הדין שבנקודת השורק, ושבקו שמאל דז"א, הנקרא יצחק. ונקרא דין של מעלה, (ימא דקפא – יש אור ולא ניתן להשתמש בו).  ג. עלית זו"ן שמה ע"י המסך דחירק, המכריע בין ב' הקוים, הוא ו"ק, ששורשו בא ממנעולה ואח"כ נתתקן במפתחה, ונעשה כמסך שבנקודת החולם. והמנעולה היא בחינת הדין שבנקודת החירק, ושבקו אמצעי דז"א הנקרא יעקב, ונקרא דין של מטה. בעלות הבוקר שולט קו ימין דז"א, הנקרא אברהם. ונאחז בדין של נקודת החולם, שהוא מסך דו"ק חסר ראש, מסבת התכללות המלכות בבינה. כי בסבת גילוי הדין הזה של נקודת החולם, יוצאים כל המוחין דזו"ן, שאז זמן הזווג. ויעקב, קו אמצעי, עולה ומכריע בין ב' הקוים אברהם ויצחק, ע"י מסך דחירק שבו.

 

ועוד, כשנתעורר הדין בעולם, והמות נמצא בעיר, אין אדם צריך ללכת יחידי בשוק (רשות הרבים). אלא צריך להסגיר עצמו שלא יצא לחוץ, כמו שבארנו בנח, שהסגיר את עצמו בתבה, שלא ימצא לפני המשחית (במבול). עיקר הדין להיזהר שלא למשוך את השמאל ממעלה למטה.

ג' דינים הראשונים, שהם בג' קוים דז"א, צריכים רק להזהר שלא ימשיך הארת השמאל מלמעלה למטה. ואם הוא נזהר בזה, כבר הוא ניצל מהם. אבל בדין הזה הד', שיש מות בעיר, שהוא הדין של הנוקבא המתעורר כמ"ש: לא זכה הוא רע, שהם הדינים שבמסך דצ"א שממנו המות.

הנה כאן אינו מועיל זהירות ושמירה. כי דין הזה אחר שנגלה, כבר שולט גם על בחינת ממטה למעלה. ברח ואל תתעסק – הפיתרון רק חסדים ואין לו עצה, אלא להסגיר את עצמו, שלא יתראה לפני המשחית. שלא יגע בשום מוחין רק בבחינת ו"ק, שהוא אור החסדים, שאין לס"א שום אחיזה בהם, ונמצא שאינו נראה לפני המשחית, כי אין לו אחיזה בו. וזה נבחן, כמו מתחבא ומסגיר את עצמו בחדרו, שלא יראו אותו. גם נח הסתיר את עצמו בבחינת הו"ק שממטה למעלה, באור החסדים אשר שם. ואז ניצל. כי אין שום אחיזה לס"א באור החסדים.

לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ, וּסְגֹר דלתיך (דְּלָתְךָ) בַּעֲדֶךָ, שלא יתראה בפני המשחית, שלא ימשיך אלא רק אור ו"ק דחסדים, שאין למשחית אחיזה בו. כי אחר שעבר הדין, אין עוד רשות למשחית להזיקו. אלו המצבים בהם יש להוריד את הראש, עד יעבור זעם, ולפעול רק בחסדים. אמנם אין מזל וזמן לישראל, אך אין אנו נוהגים כעת ממש בדרגת ישראל, לכן גם כעת בזמן הזעם יש להתכופף במיוחד בזמני הדינים.

 

בשביל האהבה שאהב יעקב את יוסף יותר מאֶחיו, אע"פ שהיו כולם אחים כתוב: וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. אם כך בין האחים, כל שכן העמים עובדי כו"מ לישראל, שגם הם שונאים את ישראל בשביל האהבה, שאהב הקב"ה את ישראל יותר מכל העמים עכו"ם. האהבה, שאהב יעקב את יוסף יותר מכל אחיו, גרמה לגילוי דין הד', המות, ששום זהירות ושמירה אינו מועיל בו.

כמה גרמה אהבה ההיא שאהב אותו יותר מכל אחיו, גרמה ליוסף שיוגלה מאביו, ואביו הוגלה עמו, וגרם גלוּת אל השבטים, וגרמה אל השכינה שהוגלתה ביניהם. ואע"פ שנגזרה גזירה בברית בין הבתרים, מ"מ הסבה לזה היתה האהבה שאהבו מכל אחיו. שבשביל כְּתֹנֶת פַּסִּים שעשה לו יותר מלאחיו, נגרם כל הנ"ל כמ"ש: וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

וַיֵּשֶׁב כח-ל

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם

בעולם הרוחני קורים דברים לפני שאדם חווה אותם בגשמיות.

לכאורה אפשר לדעת עתידות מחלום, אך אינך יודע אם הם באים מהרהורי לב בהם יש גם שקר. רוצים לגלות לו את העתיד כדרך תוכחה, אך אם קמים ואינם יודעים מהו פשר החלום, מה מועיל להם. אם כך כיצד ידע, ואם זו דרך תוכחה, למה בצורה זו?

פיתרון לא לטוב, גורם לחלום להתהפך. החלום הוא דבר מופשט, ותלוי באיזו צורה שמים אותו, כמו מים בכלי. העולם הזה הוא חלום – לכן יש לפרש אותו נכון בעולם האמת, איזה סוג של תבנית, של הגיון, של צלם נשֹים את המחשבות שלנו, כיצד נפרש אותם. יש לפרש בדרך אמיתית, ונכריח את עצמנו לחשוב כך.

בנוסף, אל תספר את זה לאדם – לחלק בתוכך שלא אוהב אותך, היצר הרע. לכן מי שמצייר לעצמו את עולמו דרך האני הכוזב, הוא מפרש באופן לא ראוי.

עולם זה הוא כמו חלום, ועולם האמת הוא המציאות. כעת יש לפרש נכון מה שרואים פה, שזה רק חלק, לכן יש לפתור לטוב, ולפי זה יהיה החלום.

מאחר וחלום ממילא מתקיים לפי פירושו, ומאחר ואין לך חלום שלא יתערב עמו דברי שקר אין לעזוב את החלום בלי פיתרון, ולהשאירו לפירוש השקרי של יצר הרע, אלא לפרשו נכון בהתאם לתכלית האדם, דהיינו דבקות בקב"ה. תהליך זה דורש מאמץ, מפני שהאפשרות לפיתרון רע היא ברירת המחדל, ויש לשנות אפשרות זו ולפרש את הנראה לנו על דרך הטוב, דהיינו חיבור לשכינה. למעשה תודעת העולם הגשמי הזה היא חלום, כפי שיתברר בעזרת השם לעתיד לבוא, כפי שאומר דוד המלך על התודעה הקיימת כאשר נגיע לגאולה: בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן  הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.

כאן תולה את זה שהחלום מעורב בדברי שקר, מאחר והוא בא ממלאך- כוח שמעורב עם צד הבריאה, ולא כוח נקי כמו אור השם. כוח זה מופרד מהכוח האחד, ויש בו צד של רע. פרט שבא בפני עצמו חייב שיהיה חסר.

טוב לו לאדם שילך לישון עם מחשבות טובות ואמיתיות, מפני שבדרך יפגוש מלאכים, מהם טובים ומהם לא, ויכולים לצחק בו. בכדי לנקות את הדרך כשעולה לטעינה מחדש בתפיסות אמוניות, כדי שילך בדרך נקיה. ומי שנקי וזך, ימסרו לו דברים נקיים.

בכדי שאדם יוכל לחלום, עליו לוותר על התודעה גופנית של חוקי העולם הזה המוגבלים, אחרת לא יוכל להבין את המופשט. התפיסה שמעבר לגוף היא תפיסת הנשמה, ובכדי לתפוס תפיסה זו עליו ללכת מעבר לדעת של הגוף. ידיעה מהנשמה היא חיבור, ובלי להיטען בנשמה לא ניתן לחיות. וכך משה שהיה מעבר לתודעת הגוף יכול היה להיות 40 יום בלי שינה ואוכל. השינה היא כמו תרופה שמוציאה את האדם מעולם הזה, ולאחר מכן יש לעשות את העבודה הגשמית. השינה היא סוג של ניתוק, וכך לעיתים כשמנמנם ולא ישן לגמרי, יכול אדם בתדר זה לראות דברים מעבר.

כאמור החלום מתקיים בכל מקרה, אך הכוח הרוחני שלו ניתן להשיג רק באיבוד התודעה הגופנית.

 

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. רבי חייא פתח: כמה מדרגות עשה הקב"ה, וכולן עומדות מדרגה על מדרגה, וכולן יונקות אלו מאלו כראוי להם, אלו מימין ואלו משמאל, וכולן נתמנו אלו על אלו, הכל כראוי להיות. המדרגות מורכבות – כדי להביא את הנברא לחוקים העליונים שיוכל לבנות עצמו, לקבלת כל ההטבה, לקיום, לשכלול ולגמר תיקון.

כל נביאי העולם ינקו מבחינה אחת, מתוך ב' מדרגות ידועות נצח והוד. ואלו המדרגות היו נראים בתוך מראה שאינה מאירה, הנוקבא שכתוב: במַראָה אליו אֶתְוַדָּע. מַראָה, שכל הצבעים נראים בתוכה, ג' הצבעים לבן אדום ירוק, שהם ג' קוים דז"א. בחלום אדבר בו. מדרגה הששית למטה ממדרגת הנבואה, מדרגת גבריאל, הממונה על החלום. אינה מאירה בהארת חוכמה – בחסדים מכוסים. החלום הוא אחד משישים מנבואה.

כל חלום שהוא כראוי בא ממדרגה ההיא, ממלאך גבריאל. ומשום שבא ממלאך ע"כ, אין לך חלום שלא יתערב עמו דברי שקר. ומשום זה, יש מהם שהם אמת ויש מהם שהם שקר. ואין לך חלום שלא יש בו מצד זה ומצד זה.

ומשום שיש בחלום הן אמת והן שקר, לכן כל חלומות שבעולם הולכים אחר פתרון הפה. כמ"ש: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ, כֵּן הָיָה. שמתקיים לפי הפתרון. משום שיש בחלום שקר ואמת. לכן המלה של הפתרון שולטת על הכל, שמכרעת אותו, אם לפי אמתיותו או לפי השקר שבו. ולפיכך צריך החלום לפתרון טוב. לכן מי שרואה חלום לא טוב יאמר חלומות שווא ידברו.

רבי יהודה אמר: משום שכל חלום הוא ממדרגה שלמטה, ממלאך גבריאל, ודבור, הנוקבא, שולטת עליו, על המלאך, על כן כל חלום הולך אחר הפתרון, שהוא דבור, הבא מהנוקבא, הנקראת דבור, השולטת על מלאך גבריאל. הדיבור הוא השולט, צד המדבר שולט על החלום. צד גבריאל הוא השמאל, וצד המדבר יש בו מקו אמצעי, ויכול להיות מעבר לכל צד. כשאדם עולה על מיתתו, עליו להמליך על עצמו מלכות שמים, ק"ש שעל המיטה, ואז יאמר פסוק רחמים: בידך אפקיד רוחי.

פתח ואמר: בַּחֲלוֹם, חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה, עַל-אֲנָשִׁים  בִּתְנוּמוֹת  עֲלֵי מִשְׁכָּב אז יגלה אוזן אנשים. כשאדם עולה למטתו, צריך להמליך על עצמו תחילה מלכות שמים, ואחר כך יאמר פסוק אחד של רחמים. משום כי כשאדם ישן על מטתו, הרי נשמתו יצאה ממנו, והולכת ומשוטטת למעלה. כך כל אחת ואחת, לפי דרכה, היא עולה.

כשבני אדם שוכבים על מטתם ומנמנמים, והנשמה יצאה ממנו, אז הקב"ה מודיע אל הנשמה, באותה המדרגה הממונה על החלום, גבריאל, את הדברים העתידים לבא בעולם, או הדברים הבאים מהרהורי הלב, שהם אמת או שקר, או שניהם יחד. כדי שיקבל האדם דרך תוכחה מדברי העולם, ע"כ מגלים לו העתיד לבא בעולם.

כי אין מודיעים לאדם, בעוד שהוא עומד בכוחו של הגוף (בעודו ער). אלא המלאך מודיע אל הנשמה, והנשמה אל האדם, שהחלום בא אל הנשמות מלמעלה, כשהנשמות יוצאות מגופות, וכל אחת עולה כפי מעלתה.

וכמה מדרגות הן בחלום, כולם הן בחכמה. חלום מדרגה אחת. מראה מדרגה אחת. נבואה מדרגה אחת. וכולם הן מדרגות למדרגות, אלו על אלו. כי מדרגת החלום מתחת מדרגת המראה, ומדרגת המראה מתחת מדרגת הנבואה.

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. מכאן, שאין לאדם לומר חלומו, אלא רק לאדם שאוהב אותו. ואם לא אוהב אותו, הוא גורם לו רעה. שאם החלום מתהפך לדבר אחר, הוא שגרם להסתלק הוראת החלום האמיתית על ידי פתרונו.

יוסף אמר את החלום לאחיו, שלא אהבו אותו. ועל כן גרמו לו, שיסתלק חלומו ויתעכב עשרים ושתים שנה. רבי יוסי אמר מאין לנו זה, שהשונא גורם להסתלקות החלום? ממה שכתוב וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, היינו שגרמו לו קטרוגים בזה. עד שנדחה החלום ל 22 שנים. מכאן אין לספר את החלום לשונא – האני הכוזב. אותו צד של היגיון שמחבר אותך לבורא הוא האמיתי.

ואלמלא האחים, שהפכו את החלום לדבר אחר, היה החלום מתקיים. אבל וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ. מיד אמרו לו בזה את פתרון החלום, שהוציאו אותו ממשמעות המלוכה והממשלה, ודחו אותו לדבר אחר. וגזרו גזירה, שלא ימלוך עליהם. ויוסיפו עוד שנא אותו, שגרמו לו קטרוגים.

 

רבי חייא ורבי יוסי היו מצויים לפני רבי שמעון, אמר רבי חייא: הרי למדנו שחלום שלא נפתר דומה לאגרת שלא נקראה. האם פירושו שהחלום מתקיים והוא אינו יודע, או שאינו מתקיים כלל?

עונה הרשב"י: הפירוש מתקיים ואינו יודע, כי בחלום תלוי כח ומוכרח שיתקיים, אלא שלא נודע לו ואינו יודע, אם נתקיים החלום או לא נתקיים. זהו הדמיון לאגרת שלא נקראה. אם כך מה זה משנה לנו אם נדע או לו – זה יתקיים? אלא בזמן אחר זה יכול להתקיים אחרת. חוקי הנפש פועלים.

אין לך דבר בעולם, שאינו תלוי בחלום או בידי כרוז, עוד מטרם שבא לעולם. כי כל דבר מטרם שבא לעולם, מכריזים עליו ברקיע, ומשם מתפשט בעולם. והוא ניתן על ידי כרוז. והכל משום שכתוב: כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה, דָּבָר, כִּי אִם-גָּלָה סוֹדוֹ, אֶל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים. בזמן שהנביאים נמצאו בעולם. ואם לא, אע"פ שנבואה אינה שורה, הרי חכמים חשובים מנביאים. ואם אין חכמים, ניתן הדבר בחלום. ואם לא ניתן בחלום, נמצא הדבר בצפורֵי השמים. אם אין לאדם את מדרגת הנבואה, שיכול להיפתר מהתפיסה הגשמית, לא יכול לגלות

 

וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת

רבי שמעון אמר: וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם, בִּשְׁכֶם למה אומר, את? המלה, אֵת, מנוקדת מלמעלה, לרבות עמהם השכינה, כי השכינה נקראת את, שהיתה שורה עמהם. משום שהיו עשרה, ובכל מקום שיש עשרה שורה בהם השכינה, כי יוסף לא היה עמהם, ובנימין הקטן הוא בבית, על כן מנוקד מלמעלה על המלה, את.

ומשום זה שמכרו את יוסף נשתתפו כולם עם השכינה, ושתפו אותה עמהם בעת שעשו את השבועה והחרם, שלא לגלות המעשה ממכירת יוסף. וע"כ עד שנתגלה הדבר של מכירת יוסף, לא שרתה השכינה על יעקב. האחים מבטאים את צורה הביטוי של יעקב, וכשסילקו את מידת החסדים שבהם, מידת הרחמים לא שורה.

אם תאמר, שהשכינה לא היתה עמהם, עם השבטים, כתוב, ששם עלו שבטים. הרי שכולם היו צדיקים וחסידים, וקיומם של כל בני העולם. שהעולם כולו היה מתקיים בזכותם, קיום של מעלה ומטה, של עולמות העליונים ועולם התחתון.

וַיֵּשֶׁב לא-לג

יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה

השלמות מתקיימת קודם בכוונה, ולאחר מכן במעשה.

בראייה חיצונית, חושבים אנשים שבית המקדש הגשמי ירד מלמעלה ואז תבוא הגאולה. מאחר ולא מדובר בגשמיות, אלא כמו בעיבור, כאשר יבוא קודם ביקוש מלמטה והבניה הרוחנית למעלה תושלם לפי הבינה עם כוחות של השפעה – אז יתוקן הלב כראוי. כלומר מלכות שלמטה עולה ומתכללת בצורה שנבנית למעלה – שֶׁחֻבְּרָה לה יחדיו. בנייה מלמטה היא רק בכוחות הבריאה, ואינה יכולה להיות נצחית, אך כאשר תיבנה בקו אמצעי עם כוח הבורא יחדיו – יישאר הבית לנצח. לכן מוזרה המחשבה הרווחת שירד מלמעלה בית גשמי, שהרי כל עולם הגשם הוא זמני.

בעבודת הנפש, יש לכוון את כל ההשתוקקות הפרטית, לפי מידת ההשפעה, בהתאם לחוקים העליונים. כל המציאות למטה של ישראל, היא כנגד המציאות שלמעלה, וכך ירושלים של מטה צריכה להיות לאחר שמשתלמת למעלה. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם וגו':  אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ – כלומר עלינו כאן להשלים בחפץ לב את הכוונה, את אהבת החינם בעם ישראל.

 

דוד שמח שראה את העם מצפים לבית, ופירש נכון את המציאות – שלא חייו כפרט הם חשובים, אלא העיקר זה ירושלים הבנויה, הלב הנכון.

שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי  בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ. דוד היה עם לבבו לבנות הבית כמ"ש: וַיְהִי, עִם-לְבַב דָּוִד אָבִי–לִבְנוֹת בַּיִת, לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ואחר כך כתוב, רַק אַתָּה, לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת:  כִּי אִם-בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ, הוּא-יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי. וכל ישראל היו יודעים את זה, והיו אומרים, מָתי ימות דוד, ויקום שלמה בנו, ויבנה הבית, ואז, עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, כי אז נעלה ונקריב קרבנות.  שלמה הוא המלך שהשלום שלו, שבא מזיווג דוד ובת שבע. העם יודע שדוד רוצה לבנות, אך מלמעלה לא מאפשרים לו.

ואע"פ שהיו אומרים, מָתי ימות זקן הזה, אז שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי  בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ, וחדוה היתה לי, משום בנִי, שהיו אומרים, שבנִי יקום תחתי, לגמור המצוה ולבנות הבית, אז התחיל ושבח אותה, את השכינה. ואמר: עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ- בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלִָם.

 

עשה הקב"ה את ירושלים של מטה, הנוקבא, כעין ירושלים של מעלה, בינה, וזו מתתקנת לנגד זו. שהנוקבא מתתקנת בכל התקונים שבבינה, כמ"ש: מָכוֹן  לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, יְהוָה. הבנויה, שעתיד הקב"ה להוריד את ירושלים מלמעלה בנויה כראוי. שֶׁחֻבְּרָה לה יחדיו. שחברוּ, היה צריך לכתוב, בלשון רבים. אלא שנתחברה אמא, בינה, בבתה, נוקבא, והיו כאחת. ע"כ כתוב שֶׁחֻבְּרָה, בלשון יחיד.

ששם עלו שבטים. אלו הם קיומו של העולם והתקון של עולם התחתון. ולא תקון עולם התחתון בלבד, אלא אפילו של עולם העליון, כמ"ש: שִׁבְטֵי-יָהּ–עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל. לישראל, משום שהם קיומו של העולם למטה, הם עדות למעלה, בעולם העליון. והכל הוא להודות לשם ה'.

 

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה  וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה-תְּבַקֵּשׁ. ולמעלה כתוב וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם. וכי יעקב השלם, שאהב את יוסף מכל בניו, והיה יודע שכל אחיו שונאים אותו, למה שלח אותו אליהם? אלא הוא לא חשד אותם, שהיה יודע שכולם הם צדיקים. אלא הקב"ה סבב כל זה, כדי לקיים הגזירה, שגזר לאברהם אבינו בין הבתרים. יעקב טעה בזה, האחים היו צדיקים בכוונות, אך את המציאות קובע הקב"ה והכניס בהם מצב זה, כדי שיוסף ירד למצרים ובהמשך יגיע העם בבחירה לשותפות עם השם. למרות קושי ההבנה בשכל אנושי, זה התיקון הטוב ביותר, שהרי כך קבע ה' – לכן עיקר העבודה הנפשית של האדם, לא להתייחס למצבים או המקרים, אלא יפעל להגיע ליראה ואהבה באופן רציף. דווקא הידיעה שאנו תלויים רק בקב"ה, היא מרגיעה, גם כשלא מבינים את כל המהלכים – חזקה עלינו שהשם יתברך טוב ומטיב.

 

מצאתי בספרי הראשונים, שצריכים היו בני יעקב למשול על יוסף טרם שירד למצרים. שאלו ירד למצרים, והם לא היו שולטים עליו מתחילה, יכלו המצרים לשלוט לעולם על ישראל, ולא יכלו לצאת משם. ע"כ, נתקיים ביוסף, שנמכר להיות עבד על ידי אחיו, והם שלטו עליו למכרו לעבד. לכן, אע"פ שיוסף היה אחר כך מלך, שהמצרים המליכוהו, נמצאים ישראל שכבר שלטו על כולם. כי מאחר שכבר שלטו על מלכם יוסף למכרו לעבד, מכל שכן ששלטו אז על המצרים עצמם. ובזה נחלש כחם של המצרים, ויכלו להשתחרר מהם.

יוסף שהיה ברית עליון, יסוד דז"א, כל זמן שהברית, שהוא יוסף, היה קיים, השכינה נתקיימת בישראל בשלום כראוי. כיון שנסתלק יוסף, ברית העליון, מן העולם, כי נמכר לעבד, אז הברית והשכינה וישראל יצאו כולם בגלות. וכן שכתוב: ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, שזה יורה שנתבטל מעלתו ויצא לגלות. והכל היה מן הקב"ה, כמו שהיה ראוי להיות.

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה-תְּבַקֵּשׁ. וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ זהו גבריאל. וְהִנֵּה תֹעֶה, בכל היה תועה, שבטח על אחיו, והיה מבקש האחוה מהם ולא מצא. גם בקש אותם עצמם ולא מצא. וע"כ: וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה תְּבַקֵּשׁ.

 

אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ

את המציאות קובע הקב"ה, ותפקיד האדם לפרש אותה נכון ולפעול בהתאם, דהיינו לקיים את הברית. ולמרות שהאחים נסעו מהאחווה, יוסף אינו מרפה ורודף אחריה במידת הגבורה.

וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים, נֵלְכָה דֹּתָיְנָה. רבי יהודה אמר: מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, וכאן זו כנסת ישראל, הנוקבא, מקרא זה אמרה אותו אל המלך שהשלום שלו, ז"א. מי יתֶנך כאח לי, כמו יוסף על אחיו, שאמר: וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ–אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם. שנתן להם מזונות וזן אותם בימי רעב. משום זה אמרה כנסת ישראל לז"א, מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, כמו יוסף לאחיו. יוסף עמד בברית וחיפש את האחווה ועשה את שלו, זו דרכם של צדיקים – שמירה על הברית.

מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי. זה אמר יוסף, יסוד, אל השכינה, שנתאחד עמה ונתדבק בה. יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי, כי אז, כשמקבלת מוחין דאמא, יש אחוה ושלימות ביניהם. אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ בתוך הגלות, בארץ אחרת. אֶשָּׁקְךָ, כדי להתדבק רוח שלה ברוח שלו. גם לא יבוזו לי, אף על פי שאני בארץ אחרת.

יוסף, אע"פ שאֶחיו לא היו לו כאחים כשנפל בידיהם (לא שמרו על הברית – האחווה), הוא היה להם כאח כשנפלו בידו, שכתוב: וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם, עד שהאמינו לו.

וַיֵּשֶׁב לד-לו

יֵשׁ כָּעַס וְיֵשׁ כָּעַס [אית רוגזא ואית רוגזא]

 

בד"כ כעס אסור בתכלית, וכאן מכנה את הכעס דין קשה. דין הוא לא דבר רע, רק שאנו רואים אותו כרע מפני שהדין עדיין לא מתוקן בעולם. כעת עובדים על תיקון מידת החסד. אין הזוהר מתיר, ובוודאי לא לאנשים קטנים כמונו לכעוס כלל.

דין קשה הוא בחינת שור מועד, ודין רפה (רוגז מבורך) הוא זה שניתן לפעול אותו ממטה למעלה, כלומר מגיע רצון עצמי חזק – תחלה דוחים אותו, ופועלים אותו רק כחומר גלם להטבה. הכעס הוא חומר גלם כה קשה, שבד"כ יש להימנע מלהשתמש בו.

האני של האדם מצד טבעו הוא דין, אז כיצד יוכל לחבר אותו לבורא? באני של האדם יש צד טוב וצד שלא. בכדי להתחבר יש ליטול ידיים, דהיינו לטהר את כלי המעשה.

 

במאמר קודם לימד שאיש הוא המלאך גבריאל, דהיינו מידת הדין, וכאן מלמד על שמעון ולוי, שאף הם בחינת מידת הדין.

וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו, זהו שמעון ולוי, שהם היו אחים, משום שבאו מצד הדין הקשה. ומשום זה הכעס שלהם הוא כעס של רציחה בעולם. עליהם נאמר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. אצל אברהם וכן בפנחס רואים שההרג היה טוב, וכך הכעס – התעוררות נפשית של אש הבאה מלמטה, יכולה להיות טובה או ההיפך. אצל שמעון ולוי החיבור היה דין לא טוב.

יש כעס שמבורך מלמעלה ומלמטה, ונקרא ברוך כמ"ש: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. כי אע"פ שאברהם עשה מלחמה והרג אנשים, מכל מקום נאמר עליו במעשה זו, בָּרוּךְ אַבְרָם, משום שקדש שם שמים בזה. ויש כעס שהוא מקולל למעלה ולמטה, כמו שלמדנו שנקרא ארור שכתוב: ארור אתה מכל הבהמה.

על סוד זה (שיש כעס מקולל וכעס מבורך) יש ב' הרים, שכתוב: וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים, וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל. שהם כנגד אלו ב' המדרגות, ברוך וארור. ועל כן גם ב' ההרים זה נקרא ארור וברוך. ושמעון ולוי הם מצד דין הקשה. ומן צד דין הקשה והחזק יוצא הכעס שנתקלל, הנקרא ארור.

מצד דין הקשה יוצא הכעס לשני צדדים, אחד שנתברך ואחד שנתקלל, אחד ברוך ואחד ארור. כעין זה מצד יצחק יצאו שני בנים. אחד מבורך, ואחד שנתקלל למעלה ולמטה. זה נפרד לצד שלו, וזה נפרד לצד שלו. זה דירתו בארץ הקודש, וזה דירתו בהר שעיר שכתוב: איש יודע ציד איש שדה. זה מקומו במקום מדבר וחורבן ושממה, וזה יושב אהלים.

 

ומשום זה שתי מדרגות הן, ברוך וארור. מזו יוצאות כל הברכות שבעולם שלמעלה ושלמטה, וכל טוב, וכל הארה, וכל גאולה, וכל הצלה. ומזו יוצאות כל הקללות, וכל חורבה, וכל דם, וכל שממה, וכל רע, וכל הטומאות שבעולם.

רבי שמעון פתח: אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת-מִזְבַּחֲךָ יְהוָה, סוד הדבר כי אין לך אדם בעולם שלא יטעם בלילה טעם מות, ורוח הטומאה שורה על גוף. משום שהנשמה הקדושה נסתלקה ויצאה מן האדם, שורה רוח הטומאה על גוף ההוא, והוא נטמא.

וכשהנשמה חוזרת אל הגוף, מסתלקת הזוהמה. ולמדנו, שידיו של האדם, זוהמת הטומאה נשארת עליהם (למרות חזרת הנשמה). וע"כ לא יעביר ידיו על עיניו, כי רוח הטומאה שורה עליהם. עד שרוחץ אותם. וכשנוטל ידיו כראוי, אז נתקדש ונקרא קדוש. הטומאה נשארת בקצה, דהיינו בקצה אצבעותיו. במצב זה לא נוגעים בכל דבר שנותן חיוּת, כמו מזון וכדומה. וכך תיקון עולם טמא זה הוא ע"י מי התורה.

 

איך צריכים להתקדש בנטילת ידים? צריכים שיהיה כלי אחד מלמטה, וכלי אחד מלמעלה, כדי שיתקדש מהכלי שלמעלה. ובכלי שלמטה יושבת בזוהמה שטומאה בו. וזהו כלי לקבל הטומאה, מי הרחיצה. וזהו שלמעלה, הוא כלי להתקדש ממנו, שממנו שופכים המים על הידים. זהו שלמעלה ברוך, וזהו שלמטה ארור. ולא צריכים לשפוך אלו המים של הזוהמה בבית, כדי שלא יקרב אליהם אדם, כי בהם מתאספים הרוחות המזיקים, והאדם יכול לקבל נזק מאלו מים הטמאים. מים אלו מכילים חיוּת מהס"א, ויש לזרוק אותם. להלכה בגשמיות כלי תחתון יכול להיות כמו כיור, ברוחניות מדובר על כלי עליון הוא הנשמה, וכלי תחתון הגוף, האדם יכול להתקדש ע"י שנותן שליטה לנשמה.

ועד שיעביר הזוהמה מידיו – לא יברך. טרם שקדש ידיו בבוקר, נקרא טמא. כיון שקידש ידיו, נקרא טהור. ומשום זה, לא יטול ידיו אלא מן יד שנטהר מקודם. שכבר נטל ידיו, נקרא טהור. וזה שעוד לא נטל ידיו, נקרא טמא.

משום זה כלי אחד למעלה וכלי אחד למטה, זה קדוש וזה טמא. ומאלו המים אסור לעשות בהם דבר, אלא צריכים לשפוך אותם במקום שבני אדם לא יעברו עליהם. ולא ילין אותם בבית. כי כיון שנשפכו על הארץ, רוח הטומאה נמצא שמה, ויכול להזיק. ואם חפר להם מורד תחת הארץ שלא יתראו, טוב הוא.

וַיֵּשֶׁב לז-לט

יֵשׁ כָּעַס וְיֵשׁ כָּעַס [אית רוגזא ואית רוגזא]

כשאדם הולך לישון ונשמתו עולה, הגוף נשאר בטומאה, וכשחוזרת הנשמה הידיים נשארות בטומאה. את מי הנטילה אין לשפוך במקום שאנשים עוברים, ואין לעשות בהם כל שימוש, מפני שאין לקחת שום תענוג מהרע. ולא יתן אותם לנשים מכשפות, שיכולות להזיק עמהם בני אדם, משום שהם מים המאררים. והקב"ה רצה לטהר את ישראל, ושיהיו קדושים, כמ"ש: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם.

כשאדם רואה חיסרון, זהו דין. ורק כאשר הוא רואה בו אתגר להתקדמות, אזי הוא דין טוב. הרוגז הבא ממעלה למטה אינו ראוי, מפני שכל כוונתו להנאת עצמו, ודין זה מביא מיתה. אותם רצונות של קבלת שכר בעולם הזה, שבו ממילא אין שכר, הם הדינים והרוגז הרע. ישנם דינים מבחינת "מבורך", שפועלים ממטה למעלה –משורש הבינה, וההתפשטות נק' מבורך ושניהם בחינת כעס מבורך, וכך למשל ניסיונות להטיב עם הכלל, אף אם לא מצליחים, הם בחינת רוגז מבורך. שמאל ברור כמו אצל עשיו הוא ארור. וכך באדם ישנם רצונות ארורים שכל סיבת היא כי כך בא לי.

 

וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם

המשתדל בתורה בעולם הזה, זוכה לעסוק בה לעולם הבא.

בתחיית המתים, דהיינו במפגש עם הרצון המופרז הגדול לקבל, רק מי שהשתדל בתורה, יוכל לפעול אותו כראוי וידע לתקן אותו. בלי פנימיות תורה לא ידע להתמודד עם רצון כה גדול. "השכר" בעולם זה הוא ההשתוקקות, והערגה לקשר עם הנקודה הפנימית, לאהבה. וכך הוא זוכה לביטחון בהשגחה ובעולם הבא.

 

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם רבי יהודה פתח: תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. כמה יש להם לבני אדם, להשתדל בתורה, כי כל מי שמשתדל בתורה יהיה לו חיים בעולם הזה ובעולם הבא, והוא זוכה בשני עולמות. ואפילו מי שמשתדל בתורה ואינו משתדל בה כראוי, הוא זוכה לשכר טוב בעולם הזה, ואין דנים אותו בעולם האמת. גם אם לא מקבלים תענוג מיידי, יש ללמוד תורה, שאז מתקן את המחשבה, והיא מולידה את הנפש.

אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ  עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ארך ימים הוא לאותו המשתדל בתורה לשמה, שיש לו אורך ימים באותו העולם שבו אריכות ימים, בעולם הנצחי. ואלו הימים שבו המה ימים בודאי. כלומר שהמה טובים וכדאים לשמם. שם הוא בטחון הקדושה של מעלה, כלומר שכר המקווה. שהאדם בוטח בו בעולם הזה להשתדל בתורה, כדי להיות מאושר בעולם ההוא, הנצחי בִּשְׂמֹאולָהּ  עֹשֶׁר וְכָבוֹד. שיש לו שכר טוב ושלוה בעולם הזה. הבוטח הוא זה המאמין בשכר שבעולם הבא, כבר כאן.

וכל מי שעוסק בתורה לשמה, בעת שנפטר מעולם הזה, התורה הולכת לפניו, ומכרזת לפניו, ומגנת עליו, שלא יקרבו אליו בעלי הדין. כשהגוף שוכב בקבר, היא משמרתו. כשהנשמה הולכת להסתלק ולשוב למקומה, היא (התורה) הולכת לפני הנשמה, והרבה שערים סתומים נשברים מלפני התורה, עד שמביאה את הנשמה למקומה. והתורה עומדת על האדם בשעה שיתעורר לתחית המתים, בזמן שיקומו המתים של העולם. והיא מלמדת זכות עליו.

בְּהִתְהַלֶּכְךָ, תַּנְחֶה אֹתָךְ.שהתורה הולכת לפניו בעת הפטירה. בְּשָׁכְבְּךָ, תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, בשעה שהגוף שוכב בקבר. כי אז בזמן ההוא נדון הגוף בקבר, והתורה מגנת עליו. וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, בזמן שיקיצו מֵתי העולם לתחיה מן העפר. היא תשִׂיחֶך, ללמד זכות עליך.

רבי אלעזר אמר: הִיא תְשִׂיחֶךָ. אע"פ שעתה קמו מעפר, התורה שלמדו מטרם שמתו, לא נשכחה מהם. כי ידעו אז כל התורה שהניחו בעת שנסתלקו מעולם הזה. תורה זו שמורה להם מאותו הזמן, ונכנסת במעיהם כמקודם לכן, והיא תדבר במעיהם (בפנימיותם). שלא תחזור להם לאט כטבע הבא במחשבה, אלא תבוא כולה בבת אחת בדרך התלבשות, כטבע הבא במעיים.

וכל הדברים ברורים יותר ממה שהיה בתחילה, מטרם שמת. כי כל אלו הדברים שהוא לא יכול להשיג אותם כראוי, והשתדל בהם אז, ולא השיגם, כולם באים עתה במעיו ברורים, והתורה תדבר בו. וז"ש: והקיצות היא תשיחך. כל מי שהשתדל בתורה בעולם הזה, זוכה לעסוק בה לעולם הבא. הבור הוא הרצון של האדם, ואם היא משמשת בלי ה-י"ה, אז כל הבריאה בניתוק מהבורא. התורה היא המקשרת בניהם. בלי מים יש בו עקרבים ונחשים. לכן יש להקפיד על קביעות בתורה. ודרך לימוד הפנימיות יוכל להשיג את המדרגות הגבוהות.

וַיֵּשֶׁב מ-מב

וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם

עדיף ללכת למקום סכנה, מאשר לפרטיות בה בוודאי ניזוקים.

השונא של האדם הוא היצר הרע, הפרטיות. לכן עדיף אפילו לקחת סיכון, מאשר ליפול בוודאות. זהו מצב לא קל, האם בטוח למות, או רק לבוא למקום סכנה. היכולת של יוסף להתמודד עם נחשים ועקרבים, שהם בחינת הקליפות,  היא נקודת הצדיקות שבאדם, היא המשענת בה יש לאחוז.

אפילו הלומד תורה שלא לשמה, זוכה לפחות לשכר בעולם הזה, שכר שהוא השתוקקות. השכר בעולם הבא, קורת הרוח והתענוג הנצחי, מגיע בכלים זכים. מעבר לזה שהתורה תגן על הנשמה, כבר כאן בעולם הזה, במצבים שפלים, מגינה התורה ונותנת כוח והתמדה. מים הם מי התורה שנותנים את החיוּת הנפשית, והכוח לשכלול הנדרש לקבלת מלוא ההטבה.

 

האדם שלא זכה לעסוק בתורה בעולם הזה, הולך בחשך. כשנפטר מעולם הזה, לוקחים אותו ומכניסים אותו לגיהנם, במקום תחתון, שלא יהיה מרחם עליו שכתוב: וַיַּעֲלֵנִי, מִבּוֹר שָׁאוֹן  מִטִּיט הַיָּוֵן: וַיָּקֶם עַל-סֶלַע רַגְלַי  כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי. מִטִּיט הַיָּוֵן – הוא מקום נמוך בגיהינום, לכאן לא היה נכנס אם הייתה בידו תורה, וממנו קשה לצאת לבד, וצריך הצלה מלמעלה.

ומשום זה אותו שאינו משתדל בתורה בעולם הזה, ונטנף בטנופי עולם הזה (הדברים שמנתקים את האדם מהבורא), כתוב עליו: וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה. זהו גיהנם, המקום שדנים שם לאותם שאינם עוסקים בתורה. וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם, תורה שנקראת מים. בור הוא לשון בריאה, לבר (חוץ) לבורא. גדרי התורה מצילים מנפילה לבור, שהוא אחד מהמזיקים.

 

כמה הוא העונש של ביטול תורה. כי לא גלו ישראל מארץ הקדושה, אלא משום שנסתלקו מתורה ונעזבו ממנה וז"ש: מִי-הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת-זֹאת, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי-יְהוָה אֵלָיו וְיַגִּדָהּ; עַל-מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וגו'  וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי וגו' לכן גָּלָה עַמִּי מבלי דעת. בלי תורה. כמה מאמין האדם שכל הצרות שלו באים על ביטול תורה? כמה מעביר הוא את זמנו בדברים שמנתקים אותו ממקור החיוּת? האדם נבחן בחשבון הנפש שהוא עושה עם עצמו בידיעה הזו – הבאה מרבי שמעון בר יוחאי.

משום זה הכל עומד על קיום התורה. והעולם אינו עומד על קיומו, אלא בתורה, שהיא קיום העולמות למעלה ולמטה, שכתוב: אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה–חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, לֹא-שָׂמְתִּי. התורה נק' ברית.

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה. זה רמז שהשליכו אותו אח"כ למצרים, שלא נמצא בהם (במקום הצר של האנוכיות) כלל האמונה. מים הוא סוד האמונה. וכשאומר, הבור ריק, אומר, שאין שם האמונה.

 

רבי יצחק אמר: אם היה בבור נחשים ועקרבים כמו שדרשו חז"ל: "מים אין בו, נחשים ועקרבים יש בו". שואל למה כתוב בראובן, לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו. וכי לא פחד ראובן לזה, אשר הנחשים והעקרבים יזיקו אותו. ואיך אמר, להשיבו אל אביו למען הציל אותו? ראובן הוא מידת החסד, אז איזו הצלה יש פה?

אלא ראובן ראה, שהנזק הוא ודאי, כשהוא בידיהם של אחיו. כי ידע כמה הם שונאים אותו, ורצונם להרוג אותו. אמר ראובן, מוטב להפילו לתוך הבור, שיש בו נחשים ועקרבים, ולא יהיה נמסר ביד שונאיו, שאינם מרחמים עליו. מכאן אמרו: יַפִּיל אָדָם אֶת עַצְמוֹ לָאֵשׁ אוֹ לבּוֹר שֶׁל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, וְלֹא יִמְסֹר אֶת עַצְמוֹ בְּיָד שׂוֹנְאָיו .

מפני שבמקום נחשים ועקרבים, אם הוא צדיק, הקב"ה עושה לו נס. ולפעמים זכות אבותיו עומדת לאדם, וינצל מהם. אבל כיון שנמסר ביד שונאיו, מועטים הם היכולים להנצל. ומשום זה אמר: לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם. אמר ראובן:ינצל מהם ואם ימות, מוטב שימות בבור. ומשום זה כתוב: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם; וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ שהצילו שלא ימות תחת ידם, אלא אם ימות יהיה זה בבור.

 

כמה חסידותו של ראובן. כי משום שידע ששמעון ולוי שותפותם, ועורמתם, והתחברותם, הוא קשה, כי כשנתחברו בשכם, הרגו כל זכר, ולא היה זה די להם. אלא שלקחו נשים וטף, וכסף וזהב, וכל בהמה, וכל כלי יקר, וכל מה שנמצא בעיר. ולא די להם כל זה, אלא שאפילו כל מה שבשדה לקחו שכתוב: וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, לָקָחוּ.

אמר ראובן: ומה עיר גדולה כזו לא נצלה מהם, אם ילד (יצר הטוב) הזה יפול בידיהם, לא ישאירו ממנו חתיכת בשר בעולם. ועל כן אמר טוב להצילו מהם, כי לא ישאירו ממנו שום שיור בעולם, ואבי לא יראה ממנו כלום בעולם. אדם המוסר עצמו לחטא, מורד בהשם בכוונה – לא משאיר מעצו כלום. כאן ידע שחלילה אם ימות, לפחות הגוף ישאר.

וכאן בבור אם ימות, לא יוכלו לו אחיו, וישאר כל גופו שלם, והשיבותי אותו שלם לאבי. וע"כ אוה"כ, לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם להשיבו אל אביו. אף על פי שימות שמה, אוכל להשיבו לאביו. ומשום זה אמר, הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ ולא אמר, איננו חי. אלא אמר, איננו, אפילו מת.

 

בחכמה היה משתף עצמו עמהם, שכתוב: וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ, ולא כתוב לא תכוהו. לא היה שם בעת שנמכר יוסף. כי כולם היו משמשים לאביהם, כל אחד ואחד מהם יום אחד. ואותו יום של ראובן היה וע"כ רצה, שביום השמוש שלו לא יאבד יוסף. וע"כ כתוב, וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר, וְהִנֵּה אֵין-יוֹסֵף בַּבּוֹר, שאינו אפילו מת. מייד: וַיָּשָׁב אֶל-אֶחָיו, וַיֹּאמַר:  הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, הילד הוא בחינת היצר הטוב.

ואפילו ראובן, לא ידע ממכירה זו של יוסף. והשתתפה עמהם השכינה, בחרם שעשו שלא לגלות מכירת יוסף. ולא נתגלה לו, עד אותו זמן שנתגלה יוסף לאחיו. מה נגרם לראובן, מזה שהשתדל להציל חיי יוסף? כתוב: יְחִי רְאוּבֵן, וְאַל-יָמֹת, אע"פ שידע שנטלה הבכורה ממנו ונתנה ליוסף, מכל מקום השתדל להציל את חייו. וע"כ התפלל משה, ואמר: יְחִי רְאוּבֵן, וְאַל יָמֹת. ונתקיים בעולם הזה ובעולם הבא, משום שהציל חייו של יוסף, ומשום שעשה תשובה על אותו מעשה של חִלול יצועי אביו. שכל מי שעושה תשובה, הקב"ה מחיה אותו בעולם הזה ובעולם הבא.

וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. משום שדם שעיר דומה לדם אדם. אע"פ שאין בו עבירה, הקב"ה מדקדק עם הצדיקים, אפילו כחוט השערה.

יעקב עשה מעשה כראוי, במה שהקריב לאביו שעיר, שהוא צד דין הקשה. ועם כל זה, משום שהקריב שעיר, והחליש את אביו, כדין קשה שלו, משום שהוא הצד שלו, כי גם יצחק דין קשה, וע"כ נאחז בו הדין שבשעיר, ע"כ נענש יעקב בשעיר אחר שבניו הקריבו אליו הדם שלו.

ביעקב כתוב: ואת עורות גדיי העזים. משום זה כתוב בבניו, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם, הקריבו לו הכְּתֹנֶת להחליש אותו. והכל היה זה כנגד זה. הוא גרם שכתוב: יֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד-מְאֹד. משום זה גרמו לו בניו, שחרד חרדה, באותו הזמן שכתוב: הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא.

כתוב: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם-לֹא. ואליו כתוב, שאמרו לו, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. והוא משום שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים בכל מה שהם עושים.

רבי אבא אמר: כיון שראו כל השבטים אותו הצער של אביהם, התחרטו ודאי על מכירת יוסף, ונתנו נפשם על יוסף לפדותו, אם ימצאו אותו, כיון שראו שאינם יכולים לפדותו, חזרו אל יהודה, שנתן להם עצה למכרו, והעבירו אותו מעליהם  כי הוא היה מלך עליהם. וכיון שהעבירוהו מעליהם כתוב: וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו.

וַיֵּשֶׁב מג-מה

צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם

אהבה בלי יראה מביאה לחורבן.

מלמד בעל הסולם שאין לומדים משמות של מקומות, אלא על הבחינה שלהם בנפש האדם. ציון זו יראה, ומלכות זו ירושלים – אהבה, ושניהם יחד הם בחינת האני של האדם. ציון צד ההשפעה, וירושלים הקבלה, ושניהם נמצאים באני של העולם, ושל האדם. לכן כל העולם נלחם על ירושלים, כפי שכל כוחות הנפש נלחמים על האני של האדם. וכך אומות העולם, הכוחות החיצוניים שבאדם נלחמים על השליטה. ניצחון יושג רק בזכות הנקודה הנפשית של הצדיקות.

היופי נמצא בירושלים, אך אין בחינת חוכמה זו יכולה להתגלות, בלי החסדים הנמצאים בציון, המאפשרים את גילוי החוכמה. מכאן שציון היא בחינת היראה וירושלים בחינת אהבה. אמנם אהבה קודמת ליראה, אך בלעדי היראה לא יכולה אהבה להתגלות. לפני החוכמה צריך כלי של יראה, ולכן רֵאשִׁית חָכְמָה, יִרְאַת יְהוָה, וציון לפני ירושלים. כאשר שולטת בחינת ירושלים בלי שתהיה יראה, מביא הדבר הרס לעולם. לכן הרעיון לנסות לבנות את בית המקדש אסור כל עוד אין את בחינת ציון.

 

ירושלים זו בחינה טובה כאשר יש את ציון, וכך החיצוניות טובה רק כאשר יש את היופי של הפנימיות לתמוך בה.

לכן אם אין מִצִּיּוּן תֵּצֵא תּוֹרָה,  איך יהיה וְדַבֵּר ה' מִירוּשָׁלַיִם. אנו הולכים בדרך בעל הסולם, ופועלים את בחינת ירושלים כשבת, ויום כבחינת ציון, ועושים כרגע עבודה חלקית, עד שנגיע לירושלים השלמה למטה ולמעלה, ולשבת השלמה.

כל העולם הושתת מנקודת ציון, ממנה באה אבן השתייה. ציון היא בחינת התורה, הלימוד ההשקפה, צד המעשה – לכן מִצִּיּוּן תֵּצֵא תּוֹרָה, וְדַבֵּר ה' מִירוּשָׁלַיִם, ירושלים שנגנזה ברדלא, ותרד לעולם לאחר שיושלם תפקיד בניית האמונה השלמה. החוכמה הראשונית שניתנה בציון הוא רק לבניה שלה, ולצורך השכלול, תצטרך אור חוכמה חדש – ירושלים.

הגאולה תגיע כאשר ציון ירושלים הם בחינת קדושה דהיינו שפועלים בהיפוך מטבעם ע"י קו אמצעי. אם בחינת הצדיק, הצדיקות שבלב אינה מאירה, הלב מסתלק. לכן כאשר מוכרים את יוסף, נקודת הצדיקות, לא יכולה להיות הארה בציון ולא בירושלים.

 

רבי יהודה פתח: וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם יְהוָה–וְעֶלְיוֹן, יִתֵּן קֹלוֹ בָּרָד, וְגַחֲלֵי-אֵשׁ. כשברא הקב"ה את העולם, כשהאציל את הנוקבא, הנקראת עולם, התקין לו שבעה עמודים, שהאיר לה מז' ספירות חג"ת נהי"מ דז"א. וכל העמודים עומדים על עמוד אחד יחידי, יסוד דז"א, ואלו כולם עומדים על מדרגה אחת, שנקראת צדיק יסוד עולם, יסוד דז"א.

 

ציון הוא השכלול והיופי של העולם, והעולם ממנו ניזון. שיש בה ב' בחינות, חכמה וחסדים. משום ששתי מדרגות הן, והן אחד, שהן ציון (חסדים) וירושלים (דין-חוכמה), זו דין וזו רחמים, ושתיהן אחת, מכאן דין ומכאן רחמים.

ציון וירושלים שתיהן הן בחינת יסוד הנוקבא. ציון פנימיות היסוד, מלכות דוד שנמשכת ממנה החכמה, רחמים כלפי ירושלים. וירושלים חיצוניות היסוד דנוקבא, ששם המסך, וע"כ הוא דין ושניהם יסוד דנוקבא, מצד הדין, מירושלים, מצד הרחמים, מציון. ולפיכך, ציון הוא השִכלול והיופי של העולם. רק אחר שהחכמה שבה מתלבשת בחסדים של ירושלים, והעולם ממנו ניזון, מירושלים שבה החסדים יוצאים על המסך.

ציון שטיבעה ממטה למעלה, פועלת ממעלה למטה, וירושלים הפוך, דין שיפעל ממעלה למטה במעשה, ברחמים, הפוך מטבעה. בגמר תיקון הבחינה של דין ורחמים מתאחדים.

וַיֵּשֶׁב מו-מח

 

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר

 

תפקיד האדם להוליד בנים, דהיינו צורות של השפעה.

הקב"ה יצר את האדם כעין האדם העליון, וכל איבר בגופו הרוחני מורכב כמו מחשבת הבריאה. בנוסף נפח בתוכו נשמה – צלם אלוקים, לפיה עליו ללכת בדרך השם ע"י החלשת הגוף והגברת שליטת הנשמה, דרך בה עליו להרבות הדמות של המלך העליון בעולם, ע"י שיוליד בנים, דהיינו צורה של השפעה, שזהו תפקידו בעולם. אין לאדם מנוס, הוא יתגלגל עד שיעשה תפקידו.

הבורא נותן את ההטבה השלמה רק אם יתקן אדם במציאות של זמן ומקום את הרצון בהדרגה. רצון שבא מהצד האחר הוא מלוכלך ויש להוריד ממנו את החלק הרע ואז לפעול אותו בקדושה. לא ניתן לעשות תיקון גדול בבת אחת, אלא להשאיר בקליפות את הרצונות וכל פעם לקחת קצת לתיקון.

ירידה באה לאדם שמתחבר בגוי. אדם שמתנתק מהחיבור להשם, יורד מהדרך לאמת, ואינו מוליד הבנות מצד הקדושה שמחזיקות מעמד. אדם שלקח רצון זר וגייר אותו, האם הוא צריך להמשיך להיות מחובר למקור ממנו לקח – וודאי שלא. גם כשקונים כלי מגוי, יש להטביל אותו, לעלות אותו ולא לרדת למקום הקליפות. כך רצון פשוט כמו רעב, האם מותר לי לרדת לרצון הגוף – לא ! יש להעלות את הרצון הזה לנשמה, ע"י נטילה וברכה.

השאלה עם מה אדם מזהה את עצמו, עם הגוף או עם הנשמה, שהיא המכירה את דרכי התורה. ה' משבר את הגוף בכדי להשליט את הנשמה, שתתגבר על הגוף, וכך נותן צער לצדיק בעולם הזה. על האדם לקחת החלטה אמונית שהוא משליט את הנשמה, ומזין אותה בתורה. הנאות עולם הזה מזינים את הגוף, ויש צורך לקבל בעולם הזה רק הנאות הכרחיות.

עֵר הוליד הבנות שכליות שלא הצליח להחזיק בהם, בן זו צורה של השפעה, אך קברם לארץ לבחינה של הארציות ולכן לא החזיקו.

ניתן להחזיר רצון שהתקלקל ולתקן אותו דרך קו אמצעי. בן אמיתי הוא זה שצריך צורה של השפעה, ותיקון הרצון הוא להביאו לשורש ההשפעה. רצון שבא מאדם בליעל לא ניתן לתיקון, אלא על ידי יבום. כל הבנה שבאה לתענוג ארצי סופה למות.

 

וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי. כנעני פירושו סוחר, וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן  וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ עֵר. ג' בנים ליהודה, ונשאר מהם אחד וזהו שֵׁלָה. שכתוב: וְיֵרֵד יְהוּדָה, כי הוליד בנים וקברם, שהוא ירידה גדולה ועונש.

שאל רבי יוסי: למה כתוב בראשון מבניו של יהודה, ויקרא את שמו ער, בלשון זכר, ובשני בנים האחרים כתוב, ותקרא את שמו אונן, ותקרא את שמו שֵׁלָה, בלשון נקבה. למה השוני בין הבן הראשון לשנים האחרים?

עונה לו רבי אלעזר שפרשה זו היא סוד עליון. וירד יהודה מאת אחיו, כי הלבנה, הנוקבא, נתכסתה וירדה ממדרגה הישרה לתוך מדרגה אחרת, שהנחש נתחבר בה כמ"ש: וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי, וּשְׁמוֹ חִירָה, שפירש עצמו מאחיו בית ישראל, שהם הקדושה, ונתחבר באיש נכרי, שלא מבית ישראל, שהנחש דבוק בו, שלא פסקה הזוהמה שלו מן הנכרים.

וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ עֵר. והוא רע, אשר עֵר ורע אותיותיהם שוות  כי בא מצד היצר הרע ומשום זה כתוב ויקרא את שמו, ולא כתוב ויקרא שמו. ביעקב כתוב ויקרא שמו, כי הקב"ה קרא אותו יעקב. וכאן כתוב את שמו, לרבות מדרגה אחרת של זוהמת הטומאה שנולד. ההתחברות שלו גרמה לו להוליד בן המחובר לצד הרע, מצד הנוקבא.

ואחר כך גם בבן השני לא נמתק המקום לחזור לקדושה. עד שבא שִלה, שהיה עיקר כולם כמ"ש: וַיְהִי, עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה–רַע, בְּעֵינֵי יְהוָה. כתוב, רע, וכתוב: כִּי יָצַר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו. פירושו, השחתת זרע. אף כאן פירושו, ששפך דמים, ששפך זרע על הארץ. ומשום זה, וַיְמִתֵהוּ יְהוָה. מה כתוב אחריו: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע, לְאָחִיךָ.

 

בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ

 

הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת, מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ יִקְרָא בִשְׁמִי רבי שמעון פתח: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ  וְהָקֵם זֶרַע, לְאָחִיךָ כמה הם כסילים בני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים לדעת דרכיו של הקב"ה, כי כולם ישנים שלא תמוש שינה מחורי עיניהם. מחשבת הבריאה היא דרכיו של ה'.

הקב"ה עשה את האדם כעין של מעלה, הכל בחכמה. כי אין לך אבר ואבר בבן אדם, שאינו עומד בחכמה העליונה, שכל אבר רומז על מדרגה מיוחדת. כי אחר שנתקן כל הגוף באבריו כראוי, הקב"ה משתתף עמו, ומכניס בו נשמה קדושה, כדי ללמד האדם ללכת בדרכי התורה, ולשמור מצותיו, כדי שיתוקן האדם כראוי, ע"ד הכתוב: נשמת האדם תלמדנו.

 

ומשום שיש בו נשמה קדושה, הוא ראוי להוליד בנים בצלמו ודמותו ית', וע"כ צריך האדם להרבות הדמות של מלך העליון בעולם. וזה סוד, כי להיות אותו הנהר הנמשך ויוצא, שהוא יסוד העליון, מימיו אינם נפסקים לעולם, ע"כ צריך גם האדם, שלא יפסיק הנהר והמקור שלו, בעולם הזה, אלא שיוליד בנים (כלים דהשפעה)  ותמיד בזמן שהאדם אינו מצליח בעולם הזה להוליד בנים, הקב"ה עוקר אותו מעולם הזה, ונוטע אותו שנית כבתחילה הרבה פעמים, שמת ומתגלגל שנית לבא בעולם הרבה פעמים, עד שמצליח להוליד בנים. תפקידך בעולם להוליד בנים, מעשי השפעה. כמו שאדם נפטר ומתגלגל לתיקון, כך בכל יום במצב חדש, אדם נצרך להתעורר להתמודדות, לראות האם יהפוך אותו להשפעה.

אין להתחבר למקומות רעים כמו איש עדולמי. השם נתן לאדם צלם – לבושי מוחין, סוג של הגיון, הגיון של השפעה בנשמה, כדי שיתוקן האדם, לכן הנשמה תלמדנו.

 

וַיֵּשֶׁב מט-נא

בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ

כל הבנה שאדם מוליד לתענוג ארצי, סופה למות.

 

תפקיד האדם להתדמות לעליון, ולפעול את כוח הנשמה שבו, אשר בה טמן הבורא כוח להשפעה, דהיינו להוליד בנים. מכאן שעל האדם לעורר השתוקקות רק למצב (אשה טהורה) בו הוא יכול להביא לידי ביטוי צורת השפעה, לרצון של יתר דבקות. הנשמה היא צד הזכר שביכולת לתת את החסד, את הלובן בתוך ההשתוקקות (צד הנקבה) בכדי להוליד צורות השפעה.  על הולדה רק מצד הגוף אומרת הגמרא בבא בתרא טז: אַשְּׁרִי לְמִי שֶׁבָּנָיו זֵכַרִים אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁבָּנָיו נְקֵבוֹת.

 

על האדם לתת לנשמה לשלוט, שהיא צד הצורני, צלם אלוקים. הכן צריך גם את צד הגוף שיעורר את ההשתוקקות לקשר עם הבורא. תפקיד האדם – להוליד בנים, כלומר בכל רגע, בכל מצב עליו לעורר השתוקקות, את צד האישה שבו, ולנצל הזדמנות זו בכדי לפעול קו אמצעי בעזרת הכוח (המלאכים שבו), ולעשות מפגישה זו צורה של צלם אלוקים – השפעה ורצון לייתר דבקות. אין אפשרות לאדם לברוח מהתמודדות מהמצבים הקדושים המשמעותיים המוכתבים לו, מפני שיאלץ לחזור ולהתמודד איתם, עד אשר יוליד מכל מצב בנים. ממצבי סרק כמו אשה זרה או נידה וכדומה, עליו לברוח – זהו חלק מהתיקון עצמו. את יתר המצבים עליו לטהר.

 

הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת. העירותי, זהו התעוררות הזווג של האדם בעולם הזה, שהוא התעוררות מצד צפון, משמאל (צד הנקבה, הגוף). וַיַּאת, זו היא נשמה הקדושה הבאה מלמעלה, שהקב"ה שולח אותה מלמעלה ובאה בעולם הזה, ונכנסת בבני אדם.

מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ, זה הוא מקומו של אותו הנהר הנמשך ויוצא, ת"ת, שהוא מקומו של היסוד, שמשם יוצאת ונולדת הנשמה ומאירה. כי הנשמות באות מזווג ת"ת ומלכות. וְיָבֹא סְגָנִים (כוחות הנשמה) כְּמוֹ-חֹמֶר, וּכְמוֹ יוֹצֵר יִרְמָס-טִיט. אלו הם צבאות העולם. הנוקבא נק' עולם. וצבאותיה הם המלאכים, הבאים עם התעוררות הנשמות. כלומר, הנולדים עמהם יחד. כמו חומר, כמו שנתעורר האדם בגוף שלו, המכונה חומר. לחומר עצמו אין כוח מצד עצמו, את הכוח הוא מקבל מהנפש. כאשר מפעל כוח חיובי יוכל להוליד דבר אמיתי – נשמה קדושה.

משום זה (שנתן כוח בנשמה לשליטה על הגוף), עושה הקב"ה זווגים ומטיל נשמות בעולם, והזווג נמצא למעלה ולמטה, ומקור הכל הוא ברוך. ועל כן עשה הקב"ה את האדם, כדי שישתדל בדרכיו, ולא יפסיק מקורו ומעיינו לעולם, אלא שיוליד בנים.

 

וכל מי שפסק מקורו, שלא הוליד בנים, כשנפטר מעולם הזה, לא יכנס במחיצתו של הקב"ה, ואינו נוטל חלק באותו העולם. כתוב: לֹא-תֹהוּ בְרָאָהּ. (תוהו– קליפה, דבר וודאי שאין לשאול בו –בהשם יתברך) לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. כתוב: וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. זהו סוד שהנשמה באה תחילה בגוף, כדי להתתקן. אברהם -הנשמה. אשה – גוף. ואמרו, ויוסף אברהם, ויקח אשה. שאחר שהנשמה יצאה מגוף (נפטרה שרה), הוסיפה לבא בגוף. והוא כדי להתתקן, מה שלא נתתקנה בהיותה בגוף הוא. אברהם הגיע לשלמות עם הולדת יצחק והעקדה שהתכללו יחדיו. כעת בנוסף בא לתת מתנות לבני הפילגשים בכדי לאתגר את יצחק בהמשך התיקון.

 

גוף ההוא שאדם מקבל, מה כתוב בו: וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ, הֶחֱלִי–אִם-תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יְהוָה, בְּיָדוֹ יִצְלָח. נתן לו גוף כדי שיטהר מעוביותו ויגיע למקום של קדושה. אם תשים אָשָׁם, אם הנשמה רוצה להתתקן כראוי (להשליט עצמה על הגוף ולהוליד בצורתה), יראה זרע, משום שהנשמה הולכת ומשוטטת, שאין לה מקום מנוחה, והיא עתידה להכנס באותו זרע, שהאדם עסק בה, במצות פריה ורביה. ואז, יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ יְהוָה בְּיָדוֹ יִצְלָח, זה התורה. בידו יצלח, אבל אם לא זכה לבנים, אין התורה מסייעתו. התורה נותנת לו כוח לממש את הפוטנציאל שבנשמה להוליד בנים.

 

אע"פ שאדם עסק בתורה יום ולילה, ומקורו ומעיָינו עומד בו בחינם (שפגש מצב ולא הוליד ממנו צורה של השפעה), שאינו מוליד בנים, אין לו מקום להיכנס למחיצתו של הקב"ה. באר המים, אם המקור והמעיָין לא נכנס בו (הצלם האלוקי) – אינה באר. כי הבאר והמקור אחד הוא. ומי שאין לו בנים דומה שהמקור שבו לא נכנס בו, שאינו פועל בו (צד הנשמה)

 

אומר רשב"י: שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם  מְאַחֲרֵי-שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ  שֵׁנָא. כמה חביבים הם דברי תורה, שכל מלה ומלה שבתורה, יש בה סודות עליונים הקדושים. כאשר נתן הקב"ה את התורה לישראל, כל סודות עליונים הקדושים כולם נתן להם בתורה, וכולם ניתנו לישראל בשעה שקבלו התורה בסיני. סוד זה מה שמסתתר במקרה, מעבר למקרה. הצורה היא סוד, החומר מגולה, ולכן יש להוליד את הצורות, הסודות הפנימיים.

שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם, אלו הם יחידים שאין להם אשה, שאין הם זכר ונקבה כמו שצריכים (לא מדובר על מי שאינו נשוי, אלא על מי שלא מנצל מפגש עם מצבים לקדושה), והם משכימים בבקר למלאכתם. מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת, מאחרים המנוחה, שמאחרים לשאת אשה, כי שֶׁבֶת פירושו מנוחה, כי האשה אל האיש נחשבת אליו למנוחה.

אֹכְלֵי לֶחֶם  כי כאשר יש לאדם בנים, הלחם (אישה, המצב) שאוכל אוכל אותו בשמחה בחפץ לב. ואותו שאין לו בנים, הלחם שאוכל הוא לחם הָעֲצָבִים. מי שנותן למצב צורה של השפעה – חי בשמחה. אם המצב בחיים מעצבן אותך, סימן שאתה שופך זרעך על הארץ, ולא מכניס קדושה להשתוקקות.

שואל מהו כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא (יצחק, קו שמאל נק' ידידו). זהו שמקורו מבורך, שיש לו בנים, שהקב"ה נותן לו שינה מהעולם הזה. משום שיש לו חלק בעולם הבא. לכן אותו האדם שוכב בקבר, ונהנה בעולם הבא (הנקודה הפנימית) כראוי. כלומר הוא ישן בלי טרדות, שהוא זה להשתמש במצבים בצורה ראויה, ואז נשארת בו רשימה נפשית, שהיא העולם הבא של האדם. אדם אוכל לחם עצבים כאשר הוא מתחבר לנוכרי, לרצונות שאינם אמיתיים ואין ביכולתו להשפיע שם את כוח הנשמה.

יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין-לוֹ, וְאֵין קֵץ לְכָל-עֲמָלוֹ–גַּם-עיניו (עֵינוֹ), לֹא-תִשְׂבַּע עֹשֶׁר. יש אחד, זהו אדם שהוא יחיד בעולם. ולא שהוא יחיד כראוי, יחיד בחכמה, אלא שהוא בלי אשה. ואין שני, אין עמו עזר, אשה. גם בן, שיקיים שמו בישראל לא הניח. ואח, שיביאו לתיקון, ביבום, אין לו. אם לא מוליד בנים, עליו להתחבר לאחיו, צד אהבת חברים יוליד בו השפעה, זהו תפקיד הייבום.

וַיֵּשֶׁב נב-נד

בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ

יבוּם הוּא מֵעְיִן עַרְבוּת הֲדָדִית, בּוֹ זוֹכִים עַ"י מִצְוַת הָאָח.

 

להיות אח של צדיק אומר להיות בצורתו. יש עניין עצום באחוות חברים, שנותנת את הכוח לכל אחד להתכלל עם הטוב של האחרים. וגם אם אדם לא מצליח בפעולה, חברו יכול לייצר לו תוצאה מוצלחת – בן, צורת השפעה. לכן אין להתייאש, רחמי ה' מאפשרים הזדמנויות נוספות. להלכה כיום לא נוהג ייבום, מפני שאנשים בקטנותם עלולים לערב בייבום תועלת והנאה אישית.

אדם שאין לו בנים (ברוחניות – התייחסות למצבים והתמודדות עם הרצון לקבל) יחזור בגלגול. הליכה בדרך פנימיות התורה מאפשרת מתן צורה של השפעה על המצבים, בכוח שנתן הבורא יתברך בנשמה לפעול על הגוף.

אוכלי לחם עצבים הם אלו שלא הולכים בדרך השם, וצד האישה שבו לא נותנת לו מנוחה, כעם הארץ שכל רצונו מופנה לארציות – הם לא בחינת זכרים אמיתיים. הם עמלים ונפשם אינה נהנית, שאין זה בכלל התכלית.

קסט) וְאֵין קֵץ לְכָל-עֲמָלוֹ שהוא עמֶל תמיד, שמקדים עצמו ביום ובלילה, גם עינו לא תשבע עושר (למרות שלכאורה עובד, ומרוויח) ואין לו לב להסתכל ולומר למי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה. ואם תאמר, שהוא עמל, בכדי שיאכל וישתה ביותר, ויעשה משתה בכל יום תמיד, אינו כן, שהרי הנפש אינה נהנית מזה. אלא ודאי, שמחסר את נפשו מטובה של אור העולם הבא. משום שהיא נפש בעלת חסרון, שלא נשלמה כראוי. בוא וראה, כמה מרחם הקב"ה על מעשיו, שמביאו לגלגול להתתקן, משום שרוצה שיתתקן ולא יאבד מאותו עולם הבא. הקב"ה אוהב ומרחם על האדם לכן מאפשר לו גלגול (גימטרייה חסד).

קע) רבי חייא שאל: מי שהוא צדיק גמור, ועסק בתורה ימים ולילות, וכל מעשיו לשמו של הקב"ה, ולא זכה לבנים בעולם הזה, או שהשתדל ולא זכה, או שהיה לו בנים ומתו, מה הם לעולם הבא? עונה רבי יוסי: מעשיו והתורה מגנים עליו שיזכה לעולם הבא.

קעא) מוסיף רבי יצחק: עליהם ועל אלו צדיקי אמת כתוב: כִּי כֹה אָמַר יְהוָה, לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי, וּבָחֲרוּ, בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי; וּמַחֲזִיקִים, בִּבְרִיתִי. מה כתוב אחריו: וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם טוֹב, מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת:  שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. כי אלו יש להם חלק לעולם הבא. אמר לו רבי יוסי: טוב הוא ויפה.

קעב) שואל: צדיק גמור, שכל אלו המעלות היו בו, ונשלם כראוי, ומת בלי בנים, והרי הוא יורש מקומו בעולם הבא. האם אשתו צריכה יבום או לא? ואם צריכה יבום, הרי לריק הוא, כי אינו צריך שאחיו ישלים אותו, כי כבר ירש מקומו בעולם הבא? המעשים בעולם הזה לא באים בשביל העולם הזה, אלא לתיקון פנימי. ומשיב שגם אם מדובר בצדיק נסתר,

קעג) אלא ודאי שצריך ליבם את אשתו (של אחיו), משום שאין אנו יודעים אם היה שלם במעשיו אם לא. ואשתו אם נִתיַבְמה, אינה לריק, אפילו אם היה שלם, משום שיש מקום אל הקב"ה בשביל אותם שמתו בלי בנים, וגם אח ליבם אשתו אין להם. כי אדם, שהיה בעולם ומת בלי בנים, וגואל אין לו בעולם, כיון שמת צדיק גמור הזה, ואשתו נִתיַבמת, והוא כבר ירש מקומו, ואינו צריך לתקון היבום, בא אותו האדם שלא הניח גואל, ונשלם ביבום הזה של אשת הצדיק. ובינתים הקב"ה מכין מקום, לאיש שאין לו גואל, שיהיה שם, עד שימות צדיק גמור הזה וישתלם הוא בעולם. כמ"ש: כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב, עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל.  לכאורה הוא במצב של מעין שוגג, לא באשמתו אין לו בנים, ונחשב כרוצח בשוגג, והעולם הבא היא כעיר מקלט, שנבנית ע"י אותו צדיק במעשיו ותורתו.

כי מי שאין לו בנים, הוא ממעט הדמות. ודומה להורג אנשים בשוגג. והמקום שהקב"ה מכין לאותו שאין לו בנים ואין לו אח (גואל), הוא סוד עיר מקלט. שיושב שם עד שמת אותו צדיק גמור, הוא כהן גדול. ואז יורד ונתתקן ע"י אשתו.

קעד) עתידים להיות לצדיקים, בנים במיתתם. אלה הבנים של היבום, המתקנים את מי שמת בלי בנים ואין לו אח. שבחייהם לא זכו, ובמיתתם זכו. ועל כן כל מעשיו של הקב"ה כולם אמת וצדק, ומרחם על כל, גם על מי שאין לו אח. ואין לשאול, הרי לכל המתים בלי בנים, יש להם בנים לאחר מיתתם ע"י היבום. אמנם עיקר חידוש הוא כאן, במה שאומר, לצדיקים. כי המתים בלי בנים, המה בעלי חסרון ולא צדיקים. ולפיכך הוצרך לתירוץ הזה.

קעה) טובים השניים מן האחד. אלו הם המשתדלים בעולם הזה להוליד בנים. כי אלו הבנים שהניחו, בשבילם, יש להם שכר טוב בעולם הזה. ובשבילם יורשים אבותיהם חלק לעולם הבא.

קעו) הקב"ה נוטע אילנות בעולם הזה. אם מצליחים, טוב, אם לא הצליחו, עוקר אותם ושותל אותם במקום אחר, אפילו הרבה פעמים. וע"כ כל דרכיו של הקב"ה כולם הם לטוב ולתקן העולם. אם אדם אינו זוכה להשתלם בפעם הראשון בחייו, אז הוא בא בגלגול בעולם הזה פעם שנית, וכן הרבה פעמים עד שמשתלם.

קעז) בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ. לא היה צריך לומר לו את זה, כי יהודה וכל השבטים היו יודעים את זה. אלא עיקר הדבר שאמר לו, והקם זרע, משום שזרע ההוא נצרך, כדי שהדבר יתתקן. ולהכין גולם שיקבל תקון כראוי, שלא יפרד הגזע משורשו וז"ש: ואדם על עפר ישוב. אע"פ שנגזר מיתה על האדם, המפרידה אותו משורש הנצחי, מ"מ לא נפרד לגמרי (תחיית המתים), כי על ידי הבנים שכל אחד מוליד, נשאר כל אחד דבוק בשורשו הנצחי, כי כל בן הוא חלק מגוף האב. ובזה נמצא כל אדם כמו טבעת אחת בשרשרת החיים, המתחילה מאדם הראשון ונמשכת עד לתחיית המתים, לנצחיות בלי הפסק. וכל עוד שלא נפסק לאדם שלשלת החיים, כי מניח אחריו בן, אין המיתה פועלת עליו שום פירוד מהנצחיות. וכעודו חי דומה. מת בלי בנים, צריך תקון, שלא יפרד משורשו הנצחי מחמת המיתה, כי נפסק לו שלשלת החיים (הבנים זו צורת ההשפעה שמקשרת אותו לבורא). ועל זה צריכים ב' תקונים: א. לתקן הפירוד, השורה עליו מחמת המיתה בלי בנים. ב. לעשות גולם, גוף שיתלבש בו נפש המת, ויחזור ויתחבר בשלשלת החיים.

קעח) וכשנתתקן לאחר כך כראוי על ידי הגלגול הנזכר, הם משובחים בעולם הבא, כי הקב"ה חפץ בהם. ועל כן כתוב: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת-הַמֵּתִים, שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן-הַחַיִּים, אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה, על ידי מה שמתגלגלים בחיים וחזרו לימי עידון, שחזר להם בסבת הגלגול, יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו.

קעט) וְטוֹב, מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר-עֲדֶן, לֹא הָיָה:  אֲשֶׁר לֹא-רָאָה אֶת-הַמַּעֲשֶׂה הָרָע, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. שלא שב לימי עלומיו, שלא נתגלגל, כי הוא צדיק גמור, שאינו צריך להתתקן בגלגול, ואינו סובל מעוונות הראשונים, כי המתגלגל סובל מעוונות שעשה בגלגול הקודם. כי הקב"ה נתן לו מקום מתוקן בעולם הבא כראוי.

קפ) וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ, וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ, שבאו בגלגול להתתקן. משום שהקב"ה עושה חסד, ואינו רוצה לכלות העולם. אלא הרשעים מתקנים על ידי גלגול. וכל דרכיו אמת וחסד להטיב להם בעולם הזה ובעולם הבא. אשרי חלקם של הצדיקים ההולכים בדרך האמת עליהם כתוב: צַדִּיקִים יַרְשׁוּ אֶרֶץ. שאין הם צריכים גלגול, ויורשים את הכוח של הארץ הקדושה.

וַיֵּשֶׁב נב-נד

בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ

יבוּם הוּא מֵעְיִן עַרְבוּת הֲדָדִית, בּוֹ זוֹכִים עַ"י מִצְוַת הָאָח.

 

להיות אח של צדיק אומר להיות בצורתו. יש עניין עצום באחוות חברים, שנותנת את הכוח לכל אחד להתכלל עם הטוב של האחרים. וגם אם אדם לא מצליח בפעולה, חברו יכול לייצר לו תוצאה מוצלחת, דהינו בן – צורת השפעה. לכן אין להתייאש, רחמי ה' מאפשרים הזדמנויות נוספות. הקב"ה אוהב ומרחם על האדם לכן מאפשר לו גלגול (גימטרייה חסד). להלכה כיום לא נוהג ייבום, מפני שאנשים בקטנותם עלולים לערב בייבום תועלת והנאה אישית.

אדם שאין לו בנים (ברוחניות – התייחסות למצבים והתמודדות עם הרצון לקבל) יחזור בגלגול. הליכה בדרך פנימיות התורה מאפשרת מתן צורה של השפעה על המצבים, בכוח שנתן הבורא יתברך בנשמה לפעול על הגוף.

 

אוכל לחם עצבים הם כזה שלא הולך בדרך השם, וצד האישה שבן לא נותנת לו מנוחה, כעם הארץ שכל רצונו מופנה לארציות. הוא לא בחינת זכר אמיתי. וְאֵין קֵץ לְכָל-עֲמָלוֹ שהוא עמֶל תמיד, שמקדים עצמו ביום ובלילה, גַּם עֵינוֹ לֹא תִּשְׂבַּע עֹשֶׁר (למרות שלכאורה עובד, ומרוויח) ואין לו לב להסתכל ולומר למי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה. ואם תאמר, שהוא עמל, בכדי שיאכל וישתה ביותר, ויעשה משתה בכל יום תמיד, אינו כן, שהרי הנפש אינה נהנית מזה. אלא ודאי, שמחסר את נפשו מטובה של אור העולם הבא. משום שהיא נפש בעלת חסרון, שלא נשלמה כראוי. בוא וראה, כמה מרחם הקב"ה על מעשיו, שמביאו לגלגול להתתקן, משום שרוצה שיתתקן ולא יאבד מאותו עולם הבא.

 

רבי חייא שאל: מי שהוא צדיק גמור, ועסק בתורה ימים ולילות, וכל מעשיו לשמו של הקב"ה, ולא זכה לבנים בעולם הזה, או שהשתדל ולא זכה, או שהיה לו בנים ומתו, מה הם לעולם הבא? עונה רבי יוסי: מעשיו והתורה מגנים עליו שיזכה לעולם הבא.

 

מוסיף רבי יצחק: עליהם ועל אלו צדיקי אמת כתוב: כִּי כֹה אָמַר יְהוָה, לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים, בִּבְרִיתִי. מה כתוב אחריו: וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם טוֹב, מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת:  שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. כי אלו יש להם חלק לעולם הבא. אמר לו רבי יוסי: טוב הוא ויפה.

שואל: צדיק גמור, שכל אלו המעלות היו בו, ונשלם כראוי, ומת בלי בנים, והרי הוא יורש מקומו בעולם הבא. האם אשתו צריכה יבום או לא? ואם צריכה יבום, הרי לריק הוא, כי אינו צריך שאחיו ישלים אותו, כי כבר ירש מקומו בעולם הבא? המעשים בעולם הזה לא באים בשביל העולם הזה, אלא לתיקון פנימי. ומשיב שגם אם מדובר בצדיק נסתר,

אלא ודאי שצריך ליבם את אשתו (של אחיו), משום שאין אנו יודעים אם היה שלם במעשיו אם לא. ואשתו אם נִתיַבְמה, אינה לריק, אפילו אם היה שלם, משום שיש מקום אל הקב"ה בשביל אותם שמתו בלי בנים, וגם אח ליבם אשתו אין להם. כי אדם, שהיה בעולם ומת בלי בנים, וגואל אין לו בעולם, כיון שמת צדיק גמור הזה, ואשתו נִתיַבמת, והוא כבר ירש מקומו, ואינו צריך לתקון היבום, בא אותו האדם שלא הניח גואל, ונשלם ביבום הזה של אשת הצדיק. ובינתים הקב"ה מכין מקום, לאיש שאין לו גואל, שיהיה שם, עד שימות צדיק גמור הזה וישתלם הוא בעולם כמ"ש: כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב, עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל.  לכאורה הוא במצב של מעין שוגג, לא באשמתו אין לו בנים, ונחשב כרוצח בשוגג, והעולם הבא היא כעיר מקלט, שנבנית ע"י אותו צדיק במעשיו ותורתו.

כי מי שאין לו בנים, הוא ממעט הדמות. ודומה להורג אנשים בשוגג. והמקום שהקב"ה מכין לאותו שאין לו בנים ואין לו אח (גואל), הוא סוד עיר מקלט. שיושב שם עד שמת אותו צדיק גמור, הוא כהן גדול. ואז יורד ונתתקן ע"י אשתו.

 

עתידים להיות לצדיקים, בנים במיתתם. אלה הבנים של היבום, המתקנים את מי שמת בלי בנים ואין לו אח. שבחייהם לא זכו, ובמיתתם זכו. ועל כן כל מעשיו של הקב"ה כולם אמת וצדק, ומרחם על כל, גם על מי שאין לו אח. ואין לשאול, הרי לכל המתים בלי בנים, יש להם בנים לאחר מיתתם ע"י היבום. אמנם עיקר חידוש הוא כאן, במה שאומר, לצדיקים. כי המתים בלי בנים, המה בעלי חסרון ולא צדיקים. ולפיכך הוצרך לתירוץ הזה.

טובים השניים מן האחד. אלו הם המשתדלים בעולם הזה להוליד בנים. כי אלו הבנים שהניחו, בשבילם, יש להם שכר טוב בעולם הזה. ובשבילם יורשים אבותיהם חלק לעולם הבא.

 

הקב"ה נוטע אילנות בעולם הזה. אם מצליחים, טוב, אם לא הצליחו, עוקר אותם ושותל אותם במקום אחר, אפילו הרבה פעמים. וע"כ כל דרכיו של הקב"ה כולם הם לטוב ולתקן העולם. אם אדם אינו זוכה להשתלם בפעם הראשון בחייו, אז הוא בא בגלגול בעולם הזה פעם שנית, וכן הרבה פעמים עד שמשתלם.

 

בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ. לא היה צריך לומר לו את זה, כי יהודה וכל השבטים היו יודעים את זה. אלא עיקר הדבר שאמר לו, והקם זרע, משום שזרע ההוא נצרך, כדי שהדבר יתתקן. ולהכין גולם שיקבל תקון כראוי, שלא יפרד הגזע משורשו וז"ש: ואדם על עפר ישוב. אע"פ שנגזר מיתה על האדם, המפרידה אותו משורש הנצחי, מ"מ לא נפרד לגמרי (תחיית המתים), כי על ידי הבנים שכל אחד מוליד, נשאר כל אחד דבוק בשורשו הנצחי, כי כל בן הוא חלק מגוף האב. ובזה נמצא כל אדם כמו טבעת אחת בשרשרת החיים, המתחילה מאדם הראשון ונמשכת עד לתחיית המתים, לנצחיות בלי הפסק. וכל עוד שלא נפסק לאדם שלשלת החיים, כי מניח אחריו בן, אין המיתה פועלת עליו שום פירוד מהנצחיות. וכעודו חי דומה. מת בלי בנים, צריך תקון, שלא יפרד משורשו הנצחי מחמת המיתה, כי נפסק לו שלשלת החיים (הבנים זו צורת ההשפעה שמקשרת אותו לבורא). ועל זה צריכים ב' תקונים: א. לתקן הפירוד, השורה עליו מחמת המיתה בלי בנים. ב. לעשות גולם, גוף שיתלבש בו נפש המת, ויחזור ויתחבר בשלשלת החיים.

וכשנתתקן לאחר כך כראוי על ידי הגלגול הנזכר, הם משובחים בעולם הבא, כי הקב"ה חפץ בהם. ועל כן כתוב: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת-הַמֵּתִים, שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן-הַחַיִּים, אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה, על ידי מה שמתגלגלים בחיים וחזרו לימי עידון, שחזר להם בסבת הגלגול, יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו.

וְטוֹב, מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר-עֲדֶן, לֹא הָיָה:  אֲשֶׁר לֹא-רָאָה אֶת-הַמַּעֲשֶׂה הָרָע, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. שלא שב לימי עלומיו, שלא נתגלגל, כי הוא צדיק גמור, שאינו צריך להתתקן בגלגול, ואינו סובל מעוונות הראשונים, כי המתגלגל סובל מעוונות שעשה בגלגול הקודם. כי הקב"ה נתן לו מקום מתוקן בעולם הבא כראוי.

וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ, וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ, שבאו בגלגול להתתקן. משום שהקב"ה עושה חסד, ואינו רוצה לכלות העולם. אלא הרשעים מתקנים על ידי גלגול. וכל דרכיו אמת וחסד להטיב להם בעולם הזה ובעולם הבא. אשרי חלקם של הצדיקים ההולכים בדרך האמת עליהם כתוב: צַדִּיקִים יַרְשׁוּ אֶרֶץ. שאין הם צריכים גלגול, ויורשים את הכוח של הארץ הקדושה.

וַיֵּשֶׁב נה-נז

וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה

החטא הגדול הוא זריקת התענוג הגדול ביותר מהקב"ה, לארציות.

כל תענוג יש לתת לנשמה, לכלל, לביחד – אך כאשר לוקחים את התענוג לארציות, נטמא האדם.

לעיתים נראה לאדם שמעשיו אינם נראים, ולא ברור למה מספר לנו שישנם שליחים, האם הקב"ה לא רואה הכל? אלא בנפש האדם יש מעין "קופסא שחורה" שמתעדת כל מעשה, מחשבה ורגש שכתוב בפרקי אבות ב: דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין. כל דבר עושה רושם שנחקק בנפש האדם, ובנפש העולם, חקיקות הבונות את תת המודע. אדם מרגיש שמה שהוא רואה וחווה – זה כל מה שקיים, אך ידוע שהתת מודע משפיע יותר מהמודע, דהיינו הפנימיות, חוויות העבר הן המפעילות את האדם. וכך גם הטא אדם הראשון רשום בנפש כל אחד. לכן ישים אדם לב, שום דבר לא עובר, אין עבר – הכל נמצא בנפש.

את התיקון יש לעשות בנקודה הפנימית, בעיקר בגיל הנערות, אך גם בגיל מאוחר יותר אין להתייאש ולומר כבר עברו ימי העלומים, מפני שאדם לא מפסיק להוליד (צורות של השפעה). אמנם ככול שמקדים לפעול ייטב, אך גם בעת זקנה יש לעמול.

 

וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת, גַּם-אֹתוֹ. רבי חייא פתח: בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל-תַּנַּח יָדֶךָ  כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ-זֶה, וְאִם-שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים. כמה צריך האדם להזהר מחטאיו ולהזהר במעשיו לפני הקב"ה, משום שכמה שליחים וכמה ממונים הם בעולם, ההולכים ומשוטטים ורואים מעשי בני אדם, ומעידים עליו והכל כתוב בספר.

בכל החטאים שאדם נטמא בהם בעוה"ז, חטא זה הוא החטא שאדם נטמא בו ביותר בעולם הזה ובעולם הבא. מי ששופך זרעו לבטלה, ומוציא זרעו בחנם ביד או ברגל ונטמא בו. כמ"ש: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע.

משום זה, אינו נכנס למחיצתו של הקב"ה. ואינו רואה פני עתיק יומין. כמו שלמדנו כתוב: כאן לֹא יְגֻרְךָ רָע, , וכתוב: וַיְהִי, עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע, בְּעֵינֵי יְהוָה, שאינו רואה פני ה', אף כאן אינו רואה פני ה'. וע"כ כתוב: ידיכם דמים מָלֵאוּ, על המוציא זרעו לבטלה ביד, שהוא כשופך דמים. אשרי חלקו של אדם הירא את ה', והוא נשמר מדרך הרע, ומטהר עצמו לעסוק ביראת ריבונו. אי יכולת האדם לוותר על תענוג פרטי בגוף, פוגם ביותר בקשר עם השם, וְדָע, כִּי עַל-כָּל-אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט.

 

בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל-תַּנַּח יָדֶךָ. בבקר, זהו בזמן שאדם עומד בכחו, והוא בימי עלומיו, ישתדל אז להוליד בנים באשה הראויה לו. מדבר על אשה טהורה שתשוקתה לאמת. אל תחכה לזקנה בו החשק הפנימי מוחלש ואין אתגר גדול, אלא בשיא ההשתוקקות יש להתגבר. אדם צריך להישמר מאד מחטא זה, ובעיקר בימי עלומיו יעסוק בתיקון. מבחינה פנימית, בזמנים שיש לו העלם – יעשה את העבודה הנפשית.

כי אז הזמן (בּנְּעוּרִים) להוליד בנים כדרך הכתוב: כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים. משום שיכול אז ללמד אותם דרכי הקב"ה, ויהיה לו שכר טוב לעולם הבא שכתוב: אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת-אַשְׁפָּתוֹ, מֵהֶם  לֹא-יֵבֹשׁוּ  כִּי-יְדַבְּרוּ אֶת-אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר. לא יבושו, בעולם האמת, בזמן שבעלי הדין יבואו לקטרג עליו. כי אין לך שכר טוב בעולם ההוא, כשכרו של המלמד לבנו יראת ה' בדרכי התורה. תחילת העבודה הנפשית, להשגה בעתיד של בנים (הבנות אמיתיות) חכמים וצדיקים, היא בזמן הנעורים.

 

מה אמר באברהם שכתוב: כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. וע"כ זכות ההיא עמדה לו בעולם ההוא כנגד כל בעלי הדין.

וע"כ כתוב, בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, אפילו בימי הזקנה, המכונים ערב, שהאדם זקן. אַל תַּנַּח יָדֶךָ, לא ינוח מלהוליד בעולם הזה משום: כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ-זֶה, וְאִם-שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים, לפני האלקים, שיגינו עליו בעולם האמת.

וע"כ כתוב: הִנֵּה נַחֲלַת יְהוָה בָּנִים, זהו צרור החיים של הנשמה, כמ"ש: וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים, שהוא בחינת עולם הבא. ולזה קורא הכתוב נחלה. מי מזכה להביא את האדם בנחלת ה' הזו? בנים. הבנים מזכים אותו לנחלת ה'. ועל כן, אשרי האדם שזכה לבנים, שילמד אותם דרכי התורה.

 

וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ

 

וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה. תמר בת כהן היתה. וכי יעלה על דעתך שהלכה לזנות עם חמיה, הרי צניעות היתה בה תמיד? אלא  צדקת היתה, ובחכמה עשתה זאת. כי לא היתה מפקרת עצמה אליו, אלא משום שידעה ידיעה והסתכלה בחכמה, וראתה מה שעתיד לצאת מזה, ועל כן באה אצלו לעשות חסד ואמת. וע"כ באה והשתדלה בעסק הזה. לכאורה קשה, האם יכול אדם לעשות לבד חשבון שיעשה חטא והתוצאה תהיה ראויה? אין ללמוד מכאן ולפעול לפי רגש של הוראת שעה פרטית בניגוד להלכה.

משום שהיא ידעה ידיעה, מה שעתיד לצאת מזה, והשתדלה בעסק הזה, הקב"ה נתן עזרה שם בפעולה ההוא, ונתעברה מיד, והכל היה מן הקב"ה. ואם תאמר למה לא הביא הקב"ה בנים האלו מאשה אחרת, למה הביאם מתמר. אלא היא נצרכה למעשה הזו ולא אשה אחרת.

שתי נשים היו, שמהן נבנה זרע יהודה, ומהן באו דוד המלך, ושלמה המלך, ומלך המשיח. ואלו שתי נשים היו שוות זו לזו. והן תמר ורות, שבעליהן מתו מתחילה, והן השתדלו למעשה זה.

תמר השתדלה בחמיה (יהודה), שהוא הקרוב ביותר לבניו שמתו, הראוי ליַבֵם אותה. מה הטעם השתדלה בו? כתוב: כִּי רָאֲתָה, כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה, ועל כן השתדלה במעשה הזה אצל חמיה. עיקר דאגתה הייתה ביבום. ידעה שיהודה הוא מדרגת המלכות ממנו צריך לצאת מלך המשיח, ואם לא ייתקן בעולם, ואין בנים שממשיכים אחריו – חייב הוא לייבם אותה.

רות מת בעלה כמו תמר ואח"כ השתדלה במעשה הזה אצל בועז. ואח"כ הולידה את עובֵד. ומשתי אלה נבנה ונשתכלל זרע יהודה. ושתיהן עשו בכשרות, כדי לעשות טובה עם המתים, להתתקן אח"כ בעולם.

וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת-הַמֵּתִים, שֶׁכְּבָר מֵתוּ–מִן-הַחַיִּים, אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה, כי כשהיו חיים בתחילה, בעליהן של תמר ורות, לא היה בהם שבח, ולאחר כך שמתו, ונתיבמו נשיהם נתגלגל מהם מלכות דוד ושלמה ומלך המשיח. ושתיהן, תמר ורות, השתדלו לעשות חסד ואמת עם המתים. והקב"ה עזר להם באותו מעשה. אשריהם מי שמשתדל בתורה שכתוב: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ:  כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל. כשאדם הולך בדרך תורה וודאי יכול להוליד בנים צדיקים.

וַיֵּשֶׁב נח-ס

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה

על האדם להשתמש בכל הכוחות, ולבחור במה שממילא צפוי.

כל מה הוּרַד יוסף מִצְרָיְמָה בא בכדי שתהיה גאולה בהתאם למחשבת הבריאה. יש לנצל את כל הכוחות: חיוביים ולכאורה שליליים, כמו חסד ודין, גילוי והסתרה, עליונים (כלליים) ותחתונים (פרטיים), שכולם עוברים דרך השכינה הקדושה – היחד. וגם בזמן ירידה, יש להחזיק בתפיסה שהכל מגיע מהקב"ה.

הבורא יתברך בחר להנהיג את העולם עם כוחות שונים, מפני שהנברא מסוגל לתפוס כלל רק דרך פרטים. השגחה ישירה של הבורא היא אחדותית ולא ניתנת לתפיסה. כלומר פעולת הנברא בפרטים, היא כטבע הבריאה שהיא מורכבת ואינה אחדותית. חוץ מעם ישראל שמיועד להיות כלל העולם, ולכן מושגח ישירות ע"י הבורא, כל השאר מוּשגחים ע"י שליחי השם. יוסף שראה בחלומו את השמש והלבנה משתחווים לפניו – הוא הכלל שצריך להיבנות בנפש האדם, נקודת הצדיקות הכוללת את כל הפרטים, כל הרצונות.

כל מלאך (כוח באדם) עושה תפקיד אחד מוגדר, וכך לכל פרט בעולם יש תפקיד מוגדר במארג הכללי, המושפע ע"י כוח ומזל מיוחד עבורו. לאדם פוטנציאל לעלות על הכוחות אללו בזה שיש לו אפשרות לבחור באילו כוחות להשתמש, כאשר בכל מקרה יגיע בסופו של דבר לתכליתו, ע"י ההשגחה הכללית שתסובב את ירידתו למצרים, כאמצעי לגאולתו הפרטית והכללית. לכן בחירה נכונה של אדם היא להתקשר לכוחות אלו, בכדי להתקשר לקב"ה. וכך למשל יכול וכדאי האדם להשתמש בכוח של זמן מסוגל כמו ראש השנה, בכדי לנצל את חלון ההזדמנות לתיקון עצמי ולבוא לקשר מתוך בחירה. ישנם כוחות בטבע, ותפקידנו להשתמש בהם להגיע למטרה.

מופעלים כוחות ישירים על בני אדם, ויש כוחות עקיפים. מלמד הזוהר שכל הכוחות מתבטלים להשם יתברך בגין החוק: שקטן מתבטל בפני גדול. עם כל כוח שמשתמשים חיובי או הפוך, צריך לבוא לשבח לבורא, ובכל כוח שמפיק אדם מירק או פרי – יברך וישבח, ולשם כך יש לבטל את הגאווה, להיזהר כפי שכתוב: הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וג', וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.

ישנם עיתים שאדם צריך להבין שאין שמחה ועליו ללמוד להתמודד. כל הכוכבים פועלים לטובת ה'. השגחת הבורא מתראה לנברא בפרטים, ולכן באה דרך כוחות משנה, וכולם כאחד כפופים ומבטלים להשם.

 

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים. שואל היה לו לומר ירד, אלא שהסכים הקב"ה באותו מעשה של מכירת יוסף למצרים, כדי לקיים הגזירה שלו שגזר בין הבתרים כמ"ש: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם–אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. וע"כ כתוב הורד, כלומר הורד מן השמים. ויקנהו פוטיפר, כדי לחטֹא עמוֹ קנה אותו, למשכב זכר. מאחר והסכים ה' עם המכירה, לכאורה לאחים לא הייתה בחירה, והוא הוּרַד מהשמים. כל הגלגול של החטא ע"י פוטיפר, כל זה התרחש עד שהגיע למציאות שהיה משנה למלך, ועם ישראל ירד מצרימה. מאחר ויוסף הוא בחינת הכלל, עליו לעשות קודם תיקון.

 

הָאֹמֵר לַחֶרֶס, וְלֹא יִזְרָח  וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם שבעה כוכבים (כוחות המשמשים לשליטת הקב"ה) עשה הקב"ה ברקיע, כנגד ז' ספירות חג"ת נהי"ם. וכל רקיע ורקיע יש בו כמה משמשים ממונים לשמש את הקב"ה. אין לך משמש או ממונה, שאין לו עבודה ושמוש מיוחד לרבונו, וכל אחד עומד על השמוש שלו, שנתמנה עליו, וכל אחד יודע את עבודתו לשמש.

 

מהם משמשים בשליחות רבונם, ונתמנים בעולם על כל מעשי בני אדם. ומהם שמשבחים לו שירות ותשבחות, והם שנתמנו על השירה. ואע"פ שהם נתמנו על השירה, אין לך כל כח בשמים, והכוכבים והמזלות, שלא ישבחו כולם אל הקב"ה. בשעה שבא לילה, מתחלקים אז ג' מחנות לג' צדדי העולם, ובכל צד וצד אלף אלפים ורבי רבבות מלאכים, וכולם ממונים על השירה.

ג' מחנות מלאכים הם, וחיה אחת, שהיא הנוקבא (השכינה הקדושה), ממונה עליהם ועומדת עליהם. וכולם משבחים אל הקב"ה עד שבא הבוקר. כשבא הבוקר, כל אלו שבצד דרום, וכל הכוכבים, המלאכים, המאירים, כולם משבחים ואומרים שירה להקב"ה כמ"ש: בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר ויריעו כל בני אלקים. ברן יחד ככבי בקר, הככבים שבצד דרום, צד ימין חסד. ויריעו כל בני אלקים. אלו הם הככבים שבצד שמאל שנכללו בימין. מצד הקליפות בני אלוקים הם עזא ועזאל שנפלו ממדרגתם שקטרגו על בריאת העולם לפני שנברא, שעתיד לחטוא. ניסו בעצמם לבוא על בנות האדם, מבלי להפריד את הפסולת של לב האבן, ולבחור רק ברפ"ח ניצוצין – שלקחו מכל אשר בחרו – לכן נפלו. גם הכוחות השליליים פועלים את ההתקשרות להשם, כמו מצוות לא תעשה, דהיינו דחיית האור.

ואז הבוקר מאיר, וישראל לוקחים השירה, ומשבחים אל הקב"ה ג' פעמים ביום, כנגד ג' משמורות שבלילה. ועומדים אלו מול אלו, עד שמתעלה כבוד הקב"ה ביום ובלילה כראוי. והקב"ה מתעלה בששה אלו, ג' של יום וג' של לילה. גם עם כוחות הלילה וגם עם כוחות הגילוי – משמשים את הבורא יתברך.

אותה החיה העומדת עליהם למעלה, שהיא הנוקבא, עומדת גם על ישראל למטה, כדי לתקן הכל כראוי. וַתָּקָם, בְּעוֹד לַיְלָה–וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק, לְנַעֲרֹתֶיהָ. אלו הם המחנות של מעלה. וחק לנערותיה. אלו מחנות ישראל שלמטה. ועל כן כבוד הקב"ה מתעלה מכל הצדדים, מלמעלה ומלמטה. וע"כ הכל ברשותו עומד והכל הוא ברצונו.

 

רבי שמעון אומר: הָאֹמֵר לַחֶרֶס, וְלֹא יִזְרָח – זהו יוסף (טהרת החרס ע"י שבירתו, כלומר ללא שבירת הגאווה, לא יוכל האדם לזרוח). בשעה שמכרוהו למצרים  וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם. אלו הם אֶחיו, שכתוב בהם: וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי. (כל מה שקרה עם יוסף ואחיו, הוא כפי מצב הכוכבים בשמים, כלומר ישנה שליטה למעלה – כללית שיכולה להתפרט למטה בפרטים רבים). פירוש אחר לַחֶרֶס, זהו יעקב, בשעה שאמרו לו: הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא–אִם-לֹא. ולא יזרח, בשעה שנסתלקה ממנו השכינה. ובעד ככבים יחתום, בעד בניו נחתם ונסתם ממנו האור שלו. השמש נחשך, והככבים לא האירו, משום שיוסף נפרד מאביו. ובוא וראה, מיום שהיה אותו מעשה של יוסף. נפרש יעקב מתשמיש המטה, ונשאר אבֵל, עד היום שנתבשר בבשורת יוסף.

וַיֵּשֶׁב סא-סג

וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף

מי שמאמין לא מרגיש בודד.

אדם המרגיש בודד בעולם, עליו להבין שאינו שומר על הברית, ואינו הולך בדיוק בדרך ה'. את החסיד שומר ה', שהרי זנח הוא לגמרי את רצונו האישי, וכל מה שיש לו זה רק את השם. צדיק הוא קו אמצעי – השכינה הקדושה בה יש גם רצון לקבל, בהיותו כלל, יכול הוא לעזור לאחרים ולא לעצמו. לכן צריך אדם לפעול גם את נקודת הצדיקות שבו – דהיינו כוח הפעולה בקדושה והתגברות על הקשיים, ובנוסף עליו להיות חסיד, שמוכן לבטל עצמו בענווה. מובן שעליו להימנע מלסלסל בשערו, דהיינו להתגרות ביצר.

חייב אדם לפעול על פי יסוד מוצק, השקפה עליונה ברורה, אידיאה שאינה משתנה לפי חשק רגעי, כלומר אלו לו להישען על קנה רצוץ אלא על השם יתברך. הסומך על ה' מרגיש באמונה שיש וודאי בעולם, לעומת השכינה המחברת להשם, היא הרגשה שיש כלל אליו הוא שייך כפרט. ה' היה עם יוסף היות והשכינה הייתה עימו מאחר ופעל למען הכלל. מי שמחשיב את כלל ישראל, כלל ישראל שומר עליו. לפעמים הצלה של האדם היא הסתלקות מהעולם בזמן מסוים – אין אנו רואים את כל המערכת ולא מבינים חשבונות שמים, וגם אם רואים שנהרגו עשרת הרוגי מלכות, יש לראות שהשם שמר את אמנותם. בעבודת הנפש על האדם להרגיל עצמו בבריתות קטנות, כמו עמידה בדיבורו וכו' בכדי לבוא לשמירה ברית כללית. להשתדל להיות אדם נאמן וישר, וכך גם זוכה לשקט נפשי.

בנוסף על שמירת הברית, על האדם לעשות לו גדרים ולא להביא עצמו לידי סכנה, דהיינו למקום בו אפשרות שמירת הברית קטנה יותר. כך למשל יגדור עצמו משמיעת לשון הרע, רכילות, וימנע מסביבת אנשים שאינם שומרים על הברית.

 

וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ ויהי בבית אדוניו. רבי יוסי פתח: כִּי יְהוָה, אֹהֵב מִשְׁפָּט, וְלֹא-יַעֲזֹב אֶת-חֲסִידָיו, לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ. מקרא זה בארוהו באברהם. בכל מקום שצדיקים הולכים, שומר אותם הקב"ה ואינו עוזב אותם. דוד אמר: גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע  כִּי-אַתָּה עִמָּדִי. כי בכל מקום שצדיקים הולכים, השכינה הולכת עמהם ואינה עוזבת אותם. יוסף הלך בגיא צלמות והורידוהו למצרים. השכינה היתה עמו שכתוב: וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף. ומשום שהיתה עמו השכינה (אֶת), וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה, יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. ואפילו אם כבר היה בידו, ואדונו דרש ממנו באופן אחר, ממה שהיה, היה הדבר מתהפך בידו, לאותו אופן שרבונו היה רוצה בו.

וַיַּרְא אֲדֹנָיו, כִּי יְהוָה אִתּוֹ ללמד, שהיה רואה בעיניו בכל יום מעשה נסים, שהקב"ה עשה בידו. וע"כ: וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת-בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף. הקב"ה שומר את הצדיקים, ובשבילם שומר גם את הרשעים, כי הרשעים מתברכים בזכותם של הצדיקים. כעין זה כתוב: וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת-עֹבֵד אֱדֹם, וְאֶת-כָּל-בֵּיתוֹ.

הצדיקים, אחרים מתברכים בשבילם, והם עצמם אינם יכולים להנצל בזכותם. יוסף, נתברך פוטיפר בשבילו. והוא עצמו לא יכול להינצל ממנו בזכותו, ולצאת לחירות. ואחר כך הכניסו לבית הסוהר כמ"ש: עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ. עד שלאחר כך הוציאו הקב"ה לחירות והשליטו על כל ארץ מצרים. וע"כ כתוב: וְלֹא-יַעֲזֹב אֶת-חֲסִידָיו, לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ. והקב"ה מגן על הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא.

 

וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ

 

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. רבי חייא פתח: בָּרְכוּ יְהוָה  מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ  לִשְׁמֹעַ, בְּקוֹל דְּבָרוֹ. כמה צריך האדם להשמר מחטאיו וללכת בדרך מתוקן, כדי שלא יַשְׂטֶה אותו היצר הרע, שהוא מקטרג עליו כל יום  ויום.

ומשום שהוא מקטרג עליו תמיד, צריך האדם להתגבר עליו, ולעלות עליו במקום מוצק (יסוד חזק), שהיצר הרע לא יוכל להזיזו ממקומו, כי צריך להיות גבור ממנו, ולהתחבר במקום הגבורה. משום שכאשר האדם מתגבר עליו, הוא אז בצד הגבורה, ומתדבק, בצד ההוא, כדי להתחזק. ומשום שהיצר הרע גבור, צריך האדם להיות גבור ממנו. (אם לא יכול, עליו להתחבר לגדול שיתמוך בו ולהשתמש בתחבולות של לימוד, תפילה צדקה וכדומה).

ועל כן אלו האנשים המתגברים עליו, נקראים גִּבֹּרֵי כֹחַ, להיותם נמצאים מין עם מינו, שמשום שנתגברו על גבור, נעשו לבחינת גבורה כמוהו. ואלו הם מלאכיו של הקב"ה, הצדיקים, הבאים מצד גבורה הקשה, כדי להתגבר על היצר הרע, ונקראים גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ. ברכו ה' מלאכיו, הצדיקים, כמו יוסף, שנקרא צדיק וגבור, ושמר ברית קודש שנרשם בו.

רבי אלעזר אמר: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מהו פירושו? מקום זה שהיצר הרע מקטרג שם, היא המדרגה שנקרא, אחר הדברים. מלכות נקראת דברים, שהיא מדרגה אחרונה שבקדושה. ואחריה היצר הרע והקליפות. ע"כ, אחר הדברים, הוא היצר הרע.

משום שיוסף נתן לו מקום שיקטרג עליו. כי אמר היצר הרע, ומה אביו, שהוא מתאבל עליו, ויוסף מפאר את עצמו ומסלסל בשערו. אז גירה בו הדוב, אשת פוטיפר, וקטרג עליו. מסלסל בשערותיו זו בחינת משיכת ג"ר דחוכמה, גירוי הפרטיות. לכן אין להסתכל במקום אסור, והיה עליו לדחות את אור התאווה.

ויהי אחר הדברים האלה. בזמן שהקב"ה משגיח על העולם לדון אותו, ומוצא רשעים בעולם. כי משום עוונות בני אדם נעצרים שמים וארץ, וחוקיהם אינם נוהגים כראוי, שהם מגיבים למעשי האדם, כפי שכתוב: הָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי וגו', וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וגו'. אלו שאינם שומרים ברית קדש, גורמים פירוד בין ישראל לאביהם שבשמים. כי כתוב: וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. וכתוב: וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר. שזה שאינו שומר ברית, הוא כמשתחוה לאל אחר, שמשקר באות ברית קודש.

כשברית קודש נשמר בעולם כראוי, אז הקב"ה נותן ברכות למעלה, שתהיינה מוּרקוֹת בעולם כמ"ש: גֶּשֶׁם נְדָבוֹת, תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה, אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ, גשם נדבות זהו גשמי רצון (היורדים בזמנים ובמקומות הרצויים), בעת שחפץ הקב"ה בכנסת ישראל, וחפץ להריק לה ברכות. אז, נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה, אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ.

 

נחלתך הוא ישראל, שהם נחלת הקב"ה (ולא כשאר האומות המושגחות ע"י מלאכים ממונים) כמ"ש: יעקב חבל נחלתו. וְנִלְאָה זו היא כנסת ישראל, שהיא נִלְאָה בארץ נכריה, שהיא צמאה לשתות ואין לה. ואז היא נִלְאָה. וכאשר ניתנו גשמי רצון, אז אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ.

ועל כן שמים וארץ וכל צבאם, כולם עומדים על ברית הזה כמ"ש: אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה–חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, לֹא-שָׂמְתִּי. ומשום זה צריכים להזהר בזה (בשמירת הברית). ומשום זה כתוב, ויהי יוסף יְפה תואר ויפה מראה. ואח"כ כתוב, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף. כלומר, כיון שלא נשמר, והיה מפאר את עצמו, שהיה מסלסל בשערו, והיה יפה תאר ויפה מראה, ע"כ וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו. בנוסף על שמירת הברית, על האדם לעשות לו גדרים ולא להביא עצמו לידי סכנה, דהיינו למקום בו אפשרות שמירת הברית קטנה יותר. כך למשל יגדור עצמו משמיעת לשון הרע, רכילות, וימנע מסביבת אנשים שאינם שומרים על הברית.

 

וַיֵּשֶׁב סד-סו

וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם

כשהרהורים רעים באים לאדם – יעסוק בתורה.

יצר הרע הוא חומר גלם שמגיע מהבורא כסוג של אימון, איתו ניתן להתמודד רק ע"י התורה, שכתוב קידושין ל: בָרָאתִי יָצָר הָרַע בָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין.

בדרך כלל אדם נופל כאשר היצר מפתה אותו, ואז אומר לעצמו, אקח רק קצת, בצורה מדודה מהתענוג. הגאווה והאנוכיות בונים חוסר אמונה. היצר הרע מדבר אלינו כל הזמן, וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם, ובעיקר בזמנים קוסמיים שמידת הדין מתוחה. על האדם להתגבר עליו, ע"י עסק התורה. אין כלי מלחמה טוב מזה, מפני שהתורה על כל רבדיה, מדברת על הכללים והחוקים בעולמות ההרמוניים העליונים, השולטים על תודעת העולם המורגש.

 

וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ רבי אלעזר פתח: לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע. אשרי הם הצדיקים, היודעים דרכיו של הקב"ה, ללכת בהם, משום שהם עוסקים בתורה יום ולילה, שכל מי שמשתדל בתורה ימים ולילות, נוחל שני עולמות: עולם העליון ועולם התחתון. נוחל עולם הזה, אע"פ שלא עסק בתורה לשמה, ונוחל עולם העליון, בעת שעסק בה לשמה. השכר בעולם הזה הוא מידת ההשתוקקות לקדושה, והשכר בבא הוא האור שמאיר בנקודת השתוקקות זו. פירוש נוסף הוא שעולם הזה הוא תודעת המודעות הגלויה של האדם, והבא הוא התת מודע הנפשי – הפנימי, לכאן ניתן להגיע רק כשפועל לשמה, או לפחות מתכוון להגיע לשמה.

אֹרֶךְ יָמִים, בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ, עֹשֶׁר וְכָבוֹד. אֹרֶךְ ימים בימינה, מי שהולך (באמונה) בימין התורה, שעוסק בה לשמה, יש לו אריכות ימים לעולם הבא, שהוא זוכה שם לכבוד התורה, שהוא כבוד וכתר להתעטר על כל. כי כתר התורה רק בעולם הבא. בשמאלה עֹשֶׁר וכבוד. בעולם הזה, שאף על פי שלא עסק בה לשמה, זוכה בעולם הזה בעושר וכבוד.

כשבא רבי חייא מבבל לארץ ישראל, קרא בתורה עד שפניו היו מאירים כשמש (הגיע להשגה), וכשהיו עומדים לפניו כל אלו שלמדו תורה, היה אומר: זה עסק בתורה לשמה, וזה לא עסק בה לשמה. והיה מתפלל על אותו שעסק בה לשמה, שיהיה כן תמיד ויזכה לעולם הבא, והתפלל על אותו שלא עסק בה לשמה, שיבא לעסוק בה לשמה.

יום אחד ראה רבי חייא תלמיד אחד שהיה לומד תורה ופניו מוריקים, אמר ודאי מהרהר בחטא הוא זה. החזיק אותו לפניו והמשיך עליו דברי תורה עד שנתישב רוחו בו. מיום ההוא ולהלאה שֹם על רוחו שלא ירדוף עוד אחר הרהורים רעים ויעסוק בתורה לשמה. ירוק מסמל חוסר שלימות. לא רק את עצמו יכול אדם לתקן ע"י התורה, אלא גם את חברו.

 

אמר רבי יוסי: כשאדם רואה, שהרהורים רעים באים אליו, יעסוק בתורה, ואז יעברו ממנו. אמר רבי אלעזר: כשאותו צד הרע בא לפתות את האדם, ימשיך אותו אל התורה, ויפרד ממנו. למדנו, כאשר צד הרע הזה עומד לפני הקב"ה להשטין על העולם, על מעשים רעים שעשו, הקב"ה מרחם על העולם, ונותן עצה לבני אדם להנצל ממנו, שלא יוכל לשלוט עליהם, ולא על מעשיהם. ומהו העצה? הוא להשתדל בתורה, וינצלו ממנו שכתוב: כִּי נֵר מִצְוָה, וְתוֹרָה אוֹר  וְדֶרֶךְ חַיִּים, תּוֹכְחוֹת מוּסָר לִשְׁמָרְךָ, מֵאֵשֶׁת רָע; מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה הרי שהתורה משמרת מפני יצר הרע.

וזה הוא צד הטומאה, צד האחר, שהוא עומד תמיד לפני הקב"ה להשטין על עונותיהם של בני אדם. ועומד תמיד להשטות למטה את בני אדם. הוא עומד למעלה, כדי להזכיר עוונות בני אדם ולהשטין עליהם על מעשיהם, משום שנִתנו ברשותו. כמו שעשה לאיוב, שאמר הקב"ה אל השטן, הִנוֹ בידך. הניסיון הגדול של האדם לעמוד באמונה כשקשה.

וכן עומד עליהם, להשְׂטִין ולהזכיר עונותיהם בכל מה שעשו. באלו הזמנים שהקב"ה נמצא עליהם בדין, בראש השנה ויום הכפורים, אז הוא עומד להשטין עליהם ולהזכיר עונותיהם. והקב"ה מרחם על ישראל, ונותן להם עצה להנצל ממנו, בשופר ביום ראש השנה, וביום הכפורים, בשעיר המִשתלֵחַ שנותנים לו, כדי שיפרוש מהם ויעסוק באותו חלק שנתנו לו.

וַיֵּשֶׁב סז-סט

וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם

דווקא כשאדם בא לעשות תשובה, שם אורב לו היצר ביותר.

מלמד הרב"ש שדווקא כשבא אדם להשפיע בא היצר הרע בשתי צורות: לבן אומר לו: וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לִי-הוּא – ממילא אתה שפוט שלי, למה לך להתאמץ. וכשבא היצר מחופש בדרך עשיו הוא אומר לאדם, הגעת ליעד, אינך צריך להמשיך להתאמץ אתה כבר עובד בקדושה, העיקר שתירדם. על האדם להיות עקשן בדרך התורה, מפני שכאשר ינסה לעלות מדרגה רוחנית, שם היצר יציע לו לדאוג לפרטיות שלו, לעשות לביתו במקום לדאוג לכלל. הדרך לקדושה עוברת דרך ניסיון קשה.

 

יום יום אומר שבכל גילוי, בא היצר ורוצה לינוק את השפע, ומייד מופיע התסכול והכעס. עיקר עבודת הס"א באה נגד היסוד, תפיסת הקב"ה שבאדם, על האמונה. אומר היצר לאדם אל תאמין, ראה כמה צרות יש בעולם, איך ה' טוב ומטיב. וכל פעולת ה' היא לעורר את האדם להתקדם. בטעות רודף האדם אחרי ה-"נהירו דקיק" שבבי אור הקבורים בעפר, בגשמיות. ואומר בעל הסולם אילו היה האדם מחבר את כל תענוגות העולם בכל הדורות, לא היה משתווה לרגע אחד מתענוג מאור שלם של עבודה לשמה.

הכן יש כוח לס"א אך צד הצדיק שבאדם מבין שזה זמני, ואין הוא מוכן לבוא למקום הזה.

כאשר אדם רוצה להגדיל את הרצון, עליו לעשות זאת על גב היצר הרע, אשר מעורב עם סיגים. הדרך להישמר היא זיכוך אותו רצון ע"י התורה, שאין אפשרות להעלות רצון בלי הרפש. אין אפשרות לנקות את הסיגים בלי להפשיט את הרצון, ולהלבישו מחדש בצורת השפעה וקדושה נכונים. הרצון הוא חומר גלם שיש לעבדו נכון, ולהשתמש בו כראוי. ככול שאדם ברמה רוחנית גבוהה יותר, כך חומרי הגלם שלו זכים יותר, ומצד שני יש באפשרותו לרדת ולקחת רצונות ממקומות נמוכים יותר – בזכות תורתו.

 

ברור לאדם במחשבה קרה שאין להישמע ליצר הרע, אך ההתמודדות לא פשוטה, כל אחד מקבל בהשגחה משקולת בהתאם לרמתו, כפי שאומרת הגמרא סוכה נב. כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו. על האדם להתגבר בכל מצב. אין להתיאש במאבק מפני שה' עוזר כפי שכתוב מסכת קידושין: יֹצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹם וּמְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ  ואלמלא הַקַּב"הַ עוזרו אֵינוֹ יָכוֹל לו.

 

על היצר הרע כתוב: רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל, צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ. לעומת זה ובאמונה כתוב: דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם;  וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, ואלו הם דרכים ושבילים של התורה וכולם אחד. כלומר, כל הדרכים הן של הטומאה והן של הקדושה, הם אחד (מצד אחד ישנן דרכים שמוליכים את האדם, ויש שמאתגרים אותו) זה שלום, וזה מות, ולגמרי הם בהפכיות זה מזה, שכל דרך ודרך של הטומאה הוא בהפכיות מן הדרך שכנגדו בקדושה. בסופו של דבר כל הדרכים יביאו את האדם לקדושה, רק השאלה כיצד יילך, בדרך יסורים או בדרך תורה. נתיבות התורה מובילים את האדם ישירות למטרה – בנועם, דהיינו בקו אמצעי, באמונה.

אשרי חלקם של ישראל, שהם מתדבקים בהקב"ה כראוי, ונותן להם עצה להנצל מכל צדדים אחרים שבעולם, משום שהם עם קדוש לנחלתו וחלקו. ועל כן נותן להם עצה בכל דבר ודבר. אשרי הם בעולם הזה (שהולכים בדרך שלא לשמה) ובעולם הבא (לשמה). על אומות אחרות שולט ה' דרך ממונים ושליחים, ועל עם ישראל משגיח בכבודו ובעצמו.

 

כשצד הרע הזה יורד ומשוטט בעולם, ורואה מעשי בני אדם, שכולם הִטו דרכיהם (מדרך התורה) בעולם, עולה למעלה ומשטין עליהם. ואלמלא שהקב"ה מרחם על מעשי ידיו, לא היו נשארים בעולם. שנותן לעם ישראל סולם לצאת מהבור שמלא עקרבים ונחשים, לצאת מתפיסת העולם הזה ולהשתמש בחומר כראוי.

וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם. כְּדַבְּרָהּ – צד הרע, שעולה ומסטין בכל יום ויום, ואומר לפני הקב"ה. כי יוסף רומז על הקב"ה, כמה רעות, כמה רכילות, כדי לכלות בני העולם.

וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ. ולא שמע אליה, משום שהקב"ה מרחם על העולם. מהו לשכב אצלה? כדי שתקבל ממשלה למשול על העולם, וממשלה אינה מושלת, עד שניתן לה רשות (צדיק מוכן לסבול ולא לתת לה ממשלה, אלא להילחם איתה). לשכב אצלה, זווג. היתכן שהקדושה תזדווג עם הטומאה? ומשיב, כי שפע קבלת הכח מן הקב"ה, שצד הרע מקבל כדי להעניש, נבחן כמו זווג. כי שפע נמשך רק ע"י זווג  וע"כ כתוב, לשכב אצלה, להשפיע לה שפע הממשלה.

ועוד, לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, הוא כמ"ש: וּלְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם-טְמֵאָה. להיות עמה, לתת לה ממשלה וברכות ועזרה, כי אלמלא העזרה שהיה לה מלמעלה, לא נשאר בעולם אפילו אדם אחד. אבל משום שהקב"ה מרחם על העולם, ונותן עזרה לעולם ע"י (למרות) הס"א, בשעה שהס"א מושלת בעולם, נשאר העולם על קיומו.

קודם אומר, לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ הוא השפעת שפע הממשלה, ונתינת רשות לס"א להעניש. ובזה אומר, שלשכב אצלה סובב על שפע הנהגת העולם, שניתנה לס"א בזמן שהיא מושלת בעולם, כדי שהעולם יתקיים.

 

רבי אבא אמר: הכל עניין אחד ב' הפירושים. אבל היצה"ר שהולך ומפתה בני אדם, כדי להטות דרכם ולהתדבק בהם, ובכל יום ויום ובכל עת ועת, מטה בני אדם מדרך האמת, כדי לדחותם מדרך החיים, ולהמשיכם לגיהינום.

אשרי מי שעושה מעשים טובים, ושומר דרכיו ושביליו, כדי שלא יתדבק ביצר הרע, כמ"ש: וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, שלא שמע מה שהיא אמרה לו בכל יום ויום, כי רוח הטומאה, שהוא יצר הרע, מפתה את האדם בכל יום ויום. לשכב אצלה, תוך הגיהנם, ולהיות נידון שם להיות עמה.

כשאדם מתדבק בצד ההוא, נמשך אחריה ונטמא עמה בעולם הזה, ונטמא עמה בעולם האחר. צד הטומאה הוא מנוול (חסר חיוּת דקדושה), טנופת, צואה ממש. ובצואה זו נידון מי שמטה דרכיו מן התורה. ובו נידונו אלו רשעי עולם, שאין להם אמונה בהקב"ה. ישנה יציאה טובה בחינת צבא – צא ובא, לצאת ולבוא למקום פנימי יותר. אך רק צא, להתרחק מהשם ולבוא לנקודה הפרטית – זו צואה רעה.

וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם בַּבָּיִת. הוא היום שיצה"ר שולט בעולם (כמו ראש השנה), ויורד להשֹטות בני אדם. זהו היום שאדם בא לשוב בתשובה על עונותיו, או שבא לעסוק בתורה ולעשות מצות התורה, ואז באותו זמן יורד יצר הרע כדי להשֹטות בני העולם, ולמנוע אותם מתשובה מעסק התורה, ומעשיית המצות.

וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ (הבית הוא ליבו של אדם, ותכלית מלאכתו ליישר את הלב), כדי לעסוק בתורה ולעשות מצות התורה, שהוא מלאכתו של האדם בעולם הזה. וכיון שמלאכתו של האדם בעולם הזה, הוא מלאכתו של הקב"ה, העסק בתורה ומצוות, צריך האדם להיות גבור כארי בכל צדדיו, כדי שלא ישלוט עליו הס"א, ולא יוכל לפתותו.

וְאֵין אִישׁ, היינו אין איש שיקום לפני היצה"ר, ויעשה עמו מלחמה כראוי.

 

דרכו של יצר הרע, כיון שרואה שאין איש (מלחמה) עומד לנגדו, ולערוך עמו מלחמה, מיד: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי. ותתפסהו בבגדו. כי כשהיצר הרע שולט על האדם. ראשית מעשיו הוא מתקן ומפאר את בגדיו. מסלסל בשערו (מושך אור לפרטיות) כמ"ש: ותתפסהו בבגדו לאמר, שכבה עמי, התדבק עמי. בגדו – נקודת הבגידה שלו, הלבושים שאדם מסתיר בהם את האמת, לבוש גשמי מסתיר את הפנימי.

מי שהוא צדיק, מתגבר כנגדו ועושה עמו מלחמה כמ"ש: וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה, יעזוב אותו ויתגבר לנגדו, וינוס מפניו, כדי להנצל ממנו, שלא ישלוט עליו. אין הוא מוותר על הנקודה הפנימית שלו, אלא מוותר על הנקודה החיצונית.

אמר רבי יצחק: עתידים לעתיד לבוא הצדיקים לראות את יצר הרע כהר גבוה. ויתמהו ויאמרו, איך יכולנו לכבוש הר גבוה עליון הזה. ועתידים לעתיד לבוא הרשעים לראות את יצר הרע, דק כחוט השערה. ויתמהו ויאמרו, איך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הדק כזה. הללו בוכים והללו בוכים. והקב"ה יבער אותו מן העולם, וישחט אותו לעיניהם, ולא ישלוט עוד בעולם, ויראו צדיקים וישמחו כמ"ש:  אַךְ צַדִּיקִים, יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ.

וַיֵּשֶׁב ע-עב

חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה

ההולך בדרך לא נכונה מקלקל את צורת האדם שבו.

חייב כל אחד להשיג ולשמור צורת האדם, כי כוח הצורה העליונה חזק באדם מכל שאר הכוחות, וממילא הדברים החיצוניים לא מתגברים נגדו.

צורת אדם  זהו כוח פנימי של הנשמה. נשמה חייבת אמונה, חוקים של השפעה, ויתור לטובת הכלל – והבדיקה אם צורתה נכונה, אם היא אוהבת את המזון הרוחני – לימוד ועסק התורה, מעיד על רצון להיות תלמיד חכם, ולשם כך יש להשקיע באופן תדיר, להתאמן באמונה כל הזמן.

צורת אדם יש למי שמתעטר בתפילין, וקונה צלם עליון, כוח בחירה להשגת שלמות, ואז יוכל לשלוט על כל רצונותיו, תאוותיו ושאר הבלבולים. קניית כח חיצוני כלל לא שייך כאן בעבודת הנפש.

 

צורת האדם היא כלל, וכל פרט כפוף לכלל בו הוא נמצא.  ומי שאינו רוצה לקחת על עצמו עול תורה ומצוות, מתחלפת צורתו לאדם בלייעל. לכן אל לו להיות נרעש מדברים חיצוניים, או להרעיב את הנשמה מזון רוחני ראוי. לימוד פנימיות התורה הוא דבר עליו האדם להתאמץ יותר מכל דבר אחר.

לכן מי שיש לו צורת אדם כל החיות פוחדות ממנו. בנפש רעד זה יראה ופחד מופיע מפאת שקטן מתבטל בפני גדול. ואם מרגיש שהוא פוחד מבעלי חיים, משמע שמשהו בתוכו לא בסדר.

כשאדם מתייאש שאין לו דבר חיצוני, יתנחם שהדבר החיצוני לא נכון, ולכל היותר היא יכולה לאתגר לחיפוש פנימי.

 

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם, לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם. רבי יהודה פתח: הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר, וְטֶרֶף אֵין לוֹ, כמה יש לבני אדם להשגיח בעבודת הקב"ה, כי כל מי שמשתדל בתורה ובעבודת הקב"ה, פחדו ואימתו מוטל על כל.

כי כשברא הקב"ה את העולם, עשה כל בריות העולם, כל אחד ואחד בצורתו כראוי לו (לפי תפקידו). ואחר כך ברא את האדם בצורה עליונה (צורת הכלל שכולל את כל הבריות). והמשילו בכח צורה זו על כל הבריות. וכל זמן שהאדם עומד בעולם, כל הבריות, כשנושאים ראשם ומסתכלים בצורה העליונה של האדם, כולם מפחדים אז ורועדים מפניו כמ"ש: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ. והדברים נאמרים רק כשמסתכלים ורואים בו צורה הזו, והנשמה נמצאת בו.

אמר רבי אלעזר: אע"פ שאין בו הנשמה, הצדיקים, אין צורתם משתנה ממה שהיו בתחילה. וכשהאדם אינו הולך בדרכי התורה, נחלפת לו צורה הקדושה הזו, ואז חיות השדה ועוף השמים יכולים לשלוט עליו. (הכל מדובר על בחינות בתוך האדם, חיות שהן בחינת התאוות היכולות להשתלט עליו) כי משום שנחלפה צורתו הקדושה, נחלפה והלכה ממנו צורת אדם, וקבל צורת שאר בעלי החי. וע"כ אין הבריות מפחדים עוד ממנו, ויכולים למשול עליו..

 

הקב"ה מחליף המעשים למעלה ולמטה, שמחליף צורה הקדושה שלמעלה ודמות אדם שלמטה, כדי להחזיר הדברים לשורשם, כמו שהיו מטרם החטא דעצה"ד. ובכדי שימצא רצונו בכל מעשי העולם. שעל ידי העונשים, מתתקנים כל מעשי העולם, ואפילו הרחוקים ביותר. מכאן עונש הוא תיקון, ועליו להחזיר על עצמו דיוקן וצורה אמיתיים.

דניאל, לא נשתנה צורתו כשהפילוהו בבור האריות, ומשום זה ניצַל. הרי כתוב: אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ, וּסְגַר פֻּם אַרְיָוָתָא–וְלָא חַבְּלוּנִי. נשמע, שמשום שהמלאך סגר את פיהם לא נחבל, ולא משום צורתו הקדושה. לפני החטא מורא האדם היה גם על המלאכים. אז מה גרם שהאריות לא פגעו בדניאל, צורתו, או עזרת ה'?

ענה לו: משום זה לא נחבל, כי אותו הצורה הקדושה של אדם צדיק, הוא מלאך ממש, שסגר פה האריות, וקשרם, לשמרו שלא יחבלו בו. ומשום זה אמר דניאל: אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ. אותו המלאך, שכל צורות העולם נחקקות בו, והוא הגביר את צורתו בי, ולא יכלו האריות למשול בי, וסגר את פיהם. וע"כ ודאי, ששלח מלאכו. כשיש לאדם כוח, זה המלאך שסוגר את פי האריות.

ומלאך הזה הוא אותו, שכל הצורות נחקקות בו, הנוקבא, שממנה כל הצורות שבעולם, שכתוב: יָדִין בַּגּוֹיִם, מָלֵא גְוִיּוֹת, שצורותיהם של כל הגויות לפניו. כי כל הצורות שבעולם אינן משתנות לפניו. וע"כ צריך האדם לשמור דרכיו ושביליו, כדי שלא יחטא לפני רבונו ויתקיים בצורת אדם.

 

יחזקאל שמר את פיו ממאכלות אסורות  שכתוב: וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא-אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד-עַתָּה, וְלֹא-בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל, זכה ונקרא משום זה בן אדם. דניאל מה כתוב בו: וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל-לִבּוֹ, אֲשֶׁר לֹא-יִתְגָּאַל בְּפַת-בַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו. ע"כ זכה הוא ונתקיים בצורת אדם. כי כל דברי העולם, כולם מפחדים מפני צורת אדם, שהוא מושל על כולם, והוא מלך על כולם.

משום זה צריך האדם להשמר מעונותיו, ולא יטה ימין ושמאל. ועם כל זה, אע"פ ששומר את עצמו, צריך האדם לבדוק את עצמו מעונותיו בכל יום ויום. כי כשהאדם קם ממטתו, שני עדים עומדים לפניו, והולכים עמו כל היום. ישמור ללכת רק בקו אמצעי. לא רק ימין – אמונה, ובוודאי לא רק שמאל הרצון לקבל – אלא קו אמצעי.

 

רוצה האדם לקום, אלו העדים אומרים לו, בשעה שפתח עיניו: עֵינֶיךָ, לְנֹכַח יַבִּיטוּ;    וְעַפְעַפֶּיךָ, יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ. קם והכין את רגליו ללכת, אלו העדים אומרים לו, פַּלֵּס מַעְגַּל רגלך. וע"כ כשהאדם הולך, צריך בכל היום להשמר מעונותיו.

 

בכל יום ויום כשבא הלילה, צריך להסתכל ולבדוק בכל מה שעשה כל אותו היום, כדי שישוב בתשובה עליהם, ויסתכל בהם תמיד, כדי שישוב לפני רבונו, כמ"ש: וחטאתי נגדי תמיד, כדי שישוב עליהם. בכל יום ובעיקר בקריאת שמע שעל המטה יבדוק עצמו.

בזמן שהיו ישראל בארץ הקדש, לא היה נמצא בידיהם עון, משום שאלו הקרבנות שהיו מקריבים בכל יום, היו מכפרים עליהם. עתה שנגלו ישראל מן הארץ, ואין מי שיכפר עליהם, התורה היא מכפרת עליהם, והמעשים טובים. משום שהשכינה עמהם בגלות. ומי שאינו מסתכל בדרכיו של הקב"ה, גורם לשכינה להשתוֹחֵחַ עד עפר כמ"ש: יַשְׁפִּילֶנָּה יַשְׁפִּילָהּ עַד-אֶרֶץ, יַגִּיעֶנָּה עַד-עָפָר. עד לארציות הוא לוקח את השכינה, עד למידה של עם הארץ.

אמר רבי יצחק: ומי שמשתדל בתורה ובמעשים טובים גורם לכנסת ישראל, שהיא השכינה, להרים ראשה תוך הגלות. אשרי חלקם של המשתדלים בתורה יום ולילה. גם במצבי הגילוי וגם במצבי ההסתר – לא ירפו מלימוד תורה.

וַיֵּשֶׁב עג-עה

חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה

רוצה פיתרון אמיתי לחלום – ראה כיצד זה קשור לאלוקים.

יוסף לא מגדיל את עצמו, אלא תולה את הפיתרון בהשם. וכך יבדוק אדם האם המוחין, האור העליון ירד כראוי, ולא על פי הסדר המבולבל של הלב, שהוא בספק לגבי החלום. הבדיקה היא כיצד מחברים את אותם מחשבות לוודאי הראשוני. לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים – ולא לתאוות הפרטיות. וכך כשאדם מרגיש משהו, עליו ללכת אל מעבר למקרה, ולקשור את זה לבורא יתברך.

חסד השם שמזמן לאדם מקרים ומחשבות משונים, ועליו לפרשם נכון, דהיינו כיצד כל דבר מביא לדבקות בהשם.

חלום הוא היכולת להסתכל מעבר לעצמך, טיבו של החלום תלוי בצורת הפירוש. יוסף יודע שבחלומות שרי פרעה מדובר בו עצמו, מפני שזו הסתכלות נכונה על המציאות החיצונית – שכל תפקידה להפעים נקודה פנימית באדם – המציאות היא המראה של פנים האדם. ולמה אומר שהחלום הולך על פי פיתרון הפה ולא על פי השורש – האמת? אלא יש פה אמיתי ויש שלא, שחיים ומוות ביד הלשון – יש פה שבולע (רצון לקבל, עשיו) ויש פה אמיתי שעושה אור חוזר, דוחה אותו בכדי לבוא לקשר – וזו החזרת האור לשורשו לקשר עם הבורא, הוא האמת. חלום זה אותם מוחין שלמעלה מהגוף, הרוצים לקבל ביטוי בלב האדם. השאלה היא באיזו צורה הם יגיעו ללב, האם על פי רצון העליון, או על פי הרצון הפרטי.

 

כאשר לאדם צורת נשמה, אותה ניתן להשיג ע"י לימוד התורה, כל החיות פוחדות ממנו, דהיינו כל המניעות והבלבולים הנפשיים בורחים מפניו.

מאז החורבן מה שיכול לכפר על העוונות, רק השתדלות בפנימיות התורה ושיפור עצמי מתמיד.

 

גִלגֵל הקב"ה גִלגולים בעולם, כדי להרים ראשם של הצדיקים. כי כדי שירים יוסף ראשו בעולם על שהיה צדיק לפניו, הרגיז את האדון על עבדיו, כמ"ש: חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וְהָאֹפֶה–לַאֲדֹנֵיהֶם, לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם. והכל היה כדי להרים ראש של יוסף הצדיק. על ידי החלום נשפל מאחיו, ועל ידי החלום התגדל על אחיו, והתגדל על כל העולם ע"י חלום פרעה. כך גלגל ה' שירדו שרי פרעה לכלא, ועל גבם יעלה יוסף. פרעה זה צד הנתפס באדם כמולך על האנוכיות והגאווה, וצד זה מתרגז כאשר יתר התכונות באדם לא מספקים את תאוותיו. ודווקא בזמן הירידה הנפשית, אותם כוחות באים ומתכללים בנקודת הצדיקות (יוסף) שבאדם – וזו הזדמנות לאדם למנף ולעלות בזמן ירידה.

 

וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ, בְּלַיְלָה אֶחָד–אִישׁ, כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ. למדנו שכל החלומות הולכים אחר הפה. למה יוסף לא פתר לשניהם פתרון טוב? אלא אלו החלומות על יוסף היו. ומשום שידע הדבר בעִקרו ושורשו, משום זה פתר להם החלום כמו שצריך, לכל אחד ואחד פתרון, כדי להחזיר דבר למקומו ושורשו.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים–סַפְּרוּ-נָא לִי. אמר כן, כי כן צריכים לפתור החלום, לתלות הפתרון בהקב"ה. כי שם הוא קיום הכל ובו נמצא הפתרון.

למדנו, שמדרגת החלום הוא למטה, והוא מדרגה הששית לנבואה, משום, שממקום שהנבואה שורה, עד מדרגת החלום, הן שש מדרגות. והפתרון עולה ממדרגת החלום למדרגה אחרת. החלום היא מדרגה שלמטה, בגבריאל, והפתרון עומד עליו, כי הפתרון תלוי בדבור, שהיא הנוקבא. ועל כן בדבור תלוי הדבר, שכתוב: הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים, שהיא הנוקבא, הנקראת אלקים. גם המלכות וגם הבינה נק' אלוקים, לכן פיתרון אמיתי מחייב התכללות שניהם. ואם מפרש אדם רק על פי המלכות (הלב) סביר שיטעה.

סיכום: ידע האדם שאם חטא (החטיא את המטרה), כאן סיבב לו השם יתברך נקודת עליה ודיוק קרוב יותר למטרה, כמו למשל ע"י פיתרון נכון של חלום.

 

וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי

 

וַיְסַפֵּר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-חֲלֹמוֹ, לְיוֹסֵף; וַיֹּאמֶר לוֹ–בַּחֲלוֹמִי, וְהִנֵּה-גֶפֶן לְפָנָי, רבי אלעזר אמר: וַיְהִי כְעָבְרָם, וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל-אֱלִישָׁע: שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: וִיהִי נָא פִּי-שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי, ושואל וכי אליהו יכול לתת לאלישע דבר זה, האם זה ברשותו? גם אלישע ידע שבקשה זו היא רק ברשות הקב"ה. אז מה הטעם שביקש מאליהו?

אלא וודאי מי שתאחז בשמים ובארץ ובכל העולם, איך לא יהיה זה ברשותו? כי הקב"ה עושה רצונם של הצדיקים תמיד שכתוב: רְצוֹן-יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה  וכל שכן, אותו רוח הקדוש, שיורש הצדיק אלישע, כי אלישע היה המשמש שלו, וראוי ליורשו, הרי הקב"ה אמר לו: וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. ועל כן היה לאלישע לרשת אותו, כלומר שישנה מסגרת לאדם אותה יוכל לתת.

שואל מהו פי שנים ברוחך אֵלי? וכי יעלה על דעתך, ששאל על אחד שנים, שיגדל רוחו פי שנים מרוחו של אליהו. איך שאל ממנו, מה שלא היה ברשותו? כי אין לך נותן מה שאין לו? אלא הוא לא שאל רוח על אחד שניים, אלא כך שאל ממנו, שאותו הרוח, שהיה לו, יעשה באותו הרוח, על אחד, שניים ניסים בעולם, ממה שעשה עמו אליהו. כלומר מבקש התפרטות של אותו דבר, ואומר מה שאתה נותן לי, תן שיהיה לי ולך, שהרי אין העדר ברוחניות. אומר אל תיתן לי דבר גשמי לפרטיות, אלא רוחניות שתהיה אהבה, קשר. למעשה אלישע הביע משאלה שהקבלה שלו תהיה בצורת אמונה, קשר, כדי שיוכל להודות על הדבר, לקבל במלכות שעלתה לבינה.

 

וַיֹּאמֶר, הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל; אִם-תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ, יְהִי-לְךָ כֵן, וְאִם-אַיִן, לֹא יִהְיֶה. למה תלה לו בקשתו בזה? אלא אמר לו, אם תוכל לעמוד על עיקרו של הרוח, שהנחתי לך בשעה שלוּקחתי ממך, יהי לך כן. כי כל עיקרו של הרוח ההוא, הוא בעת שיסתכל בו, ברוח, כשרואה את אליהו, שתהיה הדבקות בו כראוי. כאשר נותן הבורא לאדם תענוג, אם אין הוא מסוגל לראות שזה יצא מהבורא, אינו ראוי לקבלה, ואינו מבין כיצד זה יביא לקשר. לכן דרך מתנה יש לראות תמיד את נותן המתנה, כפי שאמר אליהו אִם תִּרְאֶה אֹתִי.

להיות שאליהו הוא שורשו של הרוח, אין הרוח בכל שלמותו, אלא כשהוא מחובר עם שורשו, שהוא אליהו. לפיכך, כשמסתכל ברוח, צריך לראות עמו את שורשו, שהוא צורת אליהו. ודוקא, שיראה צורתו בו, בעת שהניח לו את הרוח, בעת שלֻקָּח ממנו. וזהו שאמר לו אליהו, אם תראה אותי לֻקָּח מאתך, יהי לך כן. כי אז יפעל הרוח בכל שלמותו.

אבל בקש שיוכל לפעול ברוח שלו פי שניים משפעל עמו אליהו. הלא בקש ממנו מה שאין לו? כי כיון שאליהו לא פעל, הרי לא היה לו כח הפעולה. ואיך יתן כח הזה לאלישע? ואם תאמר שכל אחד יכול לפעול עם הרוח כמה שרוצה, ואינו צריך לתוספת כח עליון, א"כ לא היה צריך כלל לבקש זה מאליהו? כיון שמעצמו היה יכול לפעול כמה שרוצה?

 

ולמה תלה אליהו ההשגה של פי שניים, באם יראה אותו לֻקָּח ממנו? כי זמן הגילוי של תקון הרוח דל"ב העשירי, הוא ברגע האחרון של היותו בעולם הזה כי, תכף אחר שגילה אותו, עלה לשמים, כי נגמר תפקידו. וע"כ אמר לו, אם תוכל לעמוד על עיקר הרוח, הרוח דל"ב האבן. שהנחתי לך בעת שאהיה לֻקָּח ממך, בדיוק ברגע האחרון של היותי עמך בעולם הזה, אז יהי לך כן, פי שניים.

אבל אם תפסיד רגע הזה מלראות אותי, לא תשיג פי שניים, כי הרוח דל"ב העשירי אינו מתגלה מקודם לכן. הרוח דל"ב העשירי, בשעה שאלישע יסתכל בו, להשיגו, בעת שראה את אליהו לֻקָּח ממנו, יתדבק וישיג אותו כראוי. כי רק ברגע הזה, שראה אותו לֻקָּח ממנו, אז שעת הִגָלוֹתוֹ, ולא מקודם לכן.

הראיה הנדרשת כאן היא בחינת גיטו וידו באים כאחד, דהיינו ברגע המסירה של אליהו, נמצא הדבר אצל שניהם. הרוח של ה"לב" העשירי אינו מתגלה אלא בגמר תיקון של האדם ולא לפני כן. ובדיוק ברגע זה רצה אלישע להיות נוכח, בנקודת הקשר אליה יש לכוון.

וַיֵּשֶׁב עו-עח

וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי

המשלב ראיית רבו עם הלימוד, יכול לזכות בתוספת רוחו.

גאוותן המנסה לקבל חוכמה עליונה לפרטיותו, ללא מסורת, ללא כיבוד רבותיו – סימן שאין הוא אדם מהימן, הוא המחפש את המתנה במקום את הקשר עם נותן המתנה, חוכמתו תלך לאבדון, בחינת כֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.

לפני עליית אליהו בסערה השמיימה, הוא תלה את יכולת אלישע להשיג פי שתים ברוחו, בתפיסת הרגע, אִם-תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי-לְךָ כֵן, וְאִם-אַיִן, לֹא יִהְיֶה. בראייה להשיג את הרגע, היכולת להשיג את לב האבן, הוא רק כשבא בהתכללות. כלומר היכולת להשיג פי שתים ברוח נובעת מהביטול של המקבל, והבנתו שהכול מגיע ממקור עליון ממנו, וכל שעליו לעשות זה לתפוס את הרגע המקוּשר, את החיבור, וכך להגדיל את האור. הסגולה לכך היא חיבור עם השורשים בעבר – כיבוד אב ואם.

 

מי שמסתכל במה שלמד מרבו, ורואה אותו עם החכמה, שלמד ממנו, יכול להתוסף יותר ברוח ההוא. (לימוד חוכמה, קבלת מתנה, בלי לראות את נותן המתנה – לא מביאים לידי חיבור, והחוכמה אינה מאירה) לכן אסור שהמורה יהיה בהסתר: וְלֹא-יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ, וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת-מוֹרֶיךָ. לעיתים לא מעניין אנשים מי כתב ספר או מי עומד אחריו, אלא רק מה יכולים הם לקחת ממנו. וכך גם התורה  שכתב ה' – יש לבוא בעזרתה לקשר.

בכל הלימוד יש לראות האם החוכמה, הרצון מתכלל בהשפעה או לו, אם לא לא יוכל להשיג פי שתים, את רוח רבו. בלי מוסר לא ניתן לפעול בקדושה. תפיסת העולם שלנו היא מעין חלום, והשאלה למה מייחסים אותו. כאשר מייחסים הכל להשם יתברך – הפיתרון אמיתי ויהיה לטוב. אך אם מייחסים את החלום כשייך לפרטיות, לתאוות – יהיה הפתרון לרע.

 

יוסף, בכל מה שהיה עושה, היה רואה ברוח החכמה את צורתו של אביו, ועל כן הצליח בדבר, ונתוסף לו רוח אחר בהארה עליונה יותר. כי יעקב האיר רק חסדים מכוסים, בהיותו מבחי' מחזה ולמעלה דז"א. אבל יוסף האיר בחסדים מגולים בהארת חכמה, להיותו קו האמצעי, שמחזה ולמטה דז"א. הרי שהאיר יותר מיעקב אביו. אין טעם שיוסף יבוא לעולם בלי להוסיף על אביו. אמנם הוא פעל חסדים מגולים, אך קודם קיבל חסדים מכוסים מאביו. אחרונים מוסיפים על הראשונים, אך חייבים להסתמך עליהם, מפתחא מסתמך על מנועולא, מדע חייב להתסמך על אמונה, אחרת  אדם נתון לטובתו האישית, וזורק את המקור.

 

בשעה שאמר לו אותו רשע, והנה גפן לפני, נזדעזע יוסף, כי לא ידע על מה סובב הדבר, שהיה חושש שהמדובר היא בגפן דס"א, הנמשך משמאל, שאינו מיוחד בימין ע"י קו אמצעי. כיון שאמר: ובגפן שלשה שריגים, שפירושו שהשמאל מיוחד בימין ע"י קו אמצעי, מיד נתעורר רוחו, ונתוסף בהארה, והסתכל בצורתו של אביו, שהוא קו אמצעי, אז האיר רוחו וידע הדבר. כפי שאהבה אינה יכולה להיות בלי יראה.

אמר יוסף, זה ודאי בשורה משמחת בשלמות, משום, שגפן, זה כנסת ישראל, הנוקבא. ונתבשר יוסף בזה, שהגיע זמנה לשליטה. ובגפן שלשה שריגים, שלשה מדרגות עליונות היוצאות מגפן הזה, כהנים לוים ישראלים, חסד גבורה ת"ת דז"א, המאירים בנוקבא בעת שלמותה. מכאן הבין שכל החלום עליו, ששליטת ישראל מגיע.

וּבַגֶּפֶן, שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם; וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ, הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים. כי בשבילם עולה כנסת ישראל לז"א, ומתברכת מן מלך העליון, מז"א. הבשילו אשכלותיה ענבים, אלו הם צדיקי העולם, שהם כענבים בשלים כראוי.

דבר אחר, הבשילו אשכלותיה ענבים, זהו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, המוחין השלמים שמקבלת מו"ק הגדולים דז"א, ששמשו בימי בראשית לפני החטא דעצה"ד, שהם משומרים מכל אחיזה לקליפות, מטעם שעוד לא נסחט היין, כלומר שמוחין הללו עוד לא נגלו לחוץ, ועודו בתוך ענביו, ע"כ לא יוכלו הקליפות להתאחז בו. מוחין דהארת השמאל דבינה מכונה יין. והמשכתו ממעלה למטה, שזה החטא דעץ הדעת, מכונה סחיטה (סוד לב האבן). שאמרו בעצה"ד, שחוה סחטה ענבים ונתנה לו.

יין מגיע מהארת השמאל, אם לא מתכלל בימין, ואין לקבל אותו בזמן תיקון זוהי פגימה של רצון למטרת הבריאה לפני התיקון.

עד כאן נתבשר יוסף (בעצמו), בחלומו של שר המשקים. מכאן ולהלאה החלום לשר המשקים עצמו. כי יש חלומות, שהם לו ולאחרים, שמקצתם מורים לעתידות של החולם, ומקצתם לעתידות של אחרים. ואקח את הענבים, לו לעצמו ולא בשביל יוסף.

מי שראה ענבים לבנים בחלום, סימן יפה לו. ענבים שחורים, אינם סימן יפה. משום שהם שתי מדרגות שחור (מלכות) ולבן (חכמה), טוב ואינו טוב. כי לבן יורה שהוא רחמים, ושחור על דין. וכל הענבים, בין לבן ובין שחור, תלוים באמונה, הנוקבא, שמלכות דמדת הדין, הוא שחור, ומלכות הממותקת בבינה, הוא לבן. וע"כ מתבארים בחכמה הן לטוב והן לרע. השחורים מורים שהם צריכים רחמים, שהם צריכים להתמתק במדת הרחמים, שהיא בינה. והלבנים מורים שהם השגחה של רחמים, כי כבר נתמתקה המלכות בבינה, ונעשתה רחמים.

 

אדם הראשון, אשתו סחטה לו ענבים וגרמה לו מות, ולכל ישראל, ולכל העולם. נח בא לענבים האלו ולא נשמר כראוי כתוב: וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. שכתוב: אהלֹה  ולא, אהלו בו'. בני אהרן, שתו יין והקריבו קרבן עם יין ההוא ומתו. וע"כ כתוב: עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי-רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ. משום שהענבים (הרצונות הללו) גרמו לכל זה. אדם הטועם את הפרטיות המזוקקת, זה כבר ישפיע על כל רצונותיו לאחר מכן, הכל עכור, ולא ניתן לשימוש ללא זיכוך. נקודה פרטית זו נמצאת בכל לב ורק ע"י האודם דאמא שבא במקום לב האבן עליו יש לוותר. יין זה הוא אותה בחינת פרטיות הנמצאת בכל אחד מאז החטא הקדמון.

 

שר המשקים ראה בחלומו ענבים שהם טובים, ענבים לבנים. באותו הכרם, שהם מעלים שם נחת וריח במדרגות שלמות כראוי, ענבים הם מדרגות הנוקבא. כרם, היא הנוקבא עצמה. ובעת שהיא ממותקת בבינה, הענבים שלה לבנים, ומעלים נחת וריח. יוסף ידע הדבר, והסתכל בשורש הדברים, ופתר החלום על בוריו, משום שנתבשר בחלום הזה, וע"כ פתר פתרון לטוב, ונתקיים כן. הפיתרון הולך אחרי השורש, שהוא תמיד טוב.

וַיַּרְא שַׂר-הָאֹפִים, כִּי טוֹב פָּתָר; וַיֹּאמֶר, אֶל-יוֹסֵף, אַף-אֲנִי בַּחֲלוֹמִי, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל-רֹאשִׁי. ארורים הם הרשעים, שכל מעשיהם כולם לרע, וכל הדבורים שהם אומרים כולם לרע ולהרע.

 

כיון שפתח פיו באף כמ"ש: אף אני בחלומי, מיד פחד יוסף, וידע שכל דבריו הם להרע, ובשורה רעה בפיו. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל-רֹאשִׁי. בזה ידע יוסף, שנתבשר על חורבן בית המקדש וגלות ישראל מארץ הקדושה. כמו שאמר הנחש לאישה: אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. מייד הבין יוסף שמדובר על חורבן, ובחלום הראשון ראה את שליטת ישראל. גם בצורת האות פ – מלמד הזוהר שמדובר בציור נחש שמסתתר בתוך האות כ.

וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן, מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה; וְהָעוֹף, אֹכֵל אֹתָם מִן-הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי. אלו הם שאר העמים, שמתאספים על ישראל, והורגים אותם, ומחריבים ביתם, ומפזרים אותם לארבע רוחות העולם. והכל נסתכל יוסף, וידע שחלום ההוא יורה על ישראל, כשידונו לחוב לפני המלך. מיד פתר לו פתרון לרע, ונתקיים בו.

בשני החלומות ראה יוסף שליטה של המלכות, אך השאלה של מי השליטה, של ז"א או של הנחש הרע. בגפן הבין שמדובר בז"א – 3 קווים, אך כאשר אמר אף – הבין שבא מצד הרע.

וַיֵּשֶׁב פ-פג

לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹהִים

תפקיד האדם להיות צדיק, ותפקיד השטן להסיתו ולשקר.

 

רבי יהודה פתח: לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. לב טהור כמ"ש: ונתת לעבדך לב שומע. וכתוב: וְטוֹב-לֵב, מִשְׁתֶּה תָמִיד, ובשביל זה הוא ודאי לב טהור. הלב הוא מקום הרצון, שבטבעו הוא רצון לקבל, שיצר לב האדם רע מנעוריו. טהור אומר שמסכים לוותר על הגאווה, לשם כך צריך את מי התורה, והסכים להיוולד מחדש. מי השפיר – שיפרה המיילדת היא המשפרת את הוולד ע"י שמוכן לוותר על גאוותו, ופועה היא בחינת האהבה.

וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי כמ"ש: ורוח אלקים מרחפת על פני המים, רוחו של משיח (רוח של אחדות, מדרגת יחידה). שעל רוח הזה כתוב, ורוח חדשה אתן בקרבכם. והתפלל דוד, אותו רוח נכון, רוחו של משיח, חַדֵּשׁ בקרבי. רוח זה תנועה ומעבר ממקום למקום, והעצם שלה הוא חוסר מנוחה. בטבע הגוף עצל ואינו שש לזוז, אך תפקיד הרוח להזיז את הגוף ממקומו. רוח הוא בחינת האות וו, והאות ה אחרונה היא בחינת נפש. הרוח בגמר תיקון הופכת להיות יוד. רוח זו מביאה את הנברא לדבקות. לכן המנוחה היא בתנועה – ברוח נכון, והרי כל דבר שמקרב אותי למטרה הוא נכון. אומר רוח חדש, מפני שאדם בזמן תיקון אינו מכיר רוח זו.

משום שיש מצד האחר, לב טמא ורוח עִוְעִים (שדוחפת את האדם לעבודה זרה), המסית בני העולם לחטא. וזה הוא רוח הטומאה, הנקרא רוח עועים כמש"א: יְהוָה מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ, רוּחַ עִוְעִים. ועל כן בקש דוד, ורוח נכון חַדֵּשׁ בקרבי. חַדֵּשׁ, זהו התחדשות הלבנה, התחדשות הזווג של הנוקבא עם ז"א. שבשעה שהלבנה מתחדשת, דוד הוא מלך ישראל, הנוקבא. חי וקיים, שמשגת מוחין דְּחיה. ועל זה אמר, חַדֵּשׁ, שיחַדֵּשׁ הזווג עם ז"א. בשכל ניתן להוסיף דבר על דבר, באמונה יש לחדש כל הזמן, שזה כוח הבורא שבנברא. לכן מבקש דוד רוח חדש.

 

טמא מת הוא הרצון לקבל הגאוותן שמנותק מהבורא, וטהור הוא המוכן לוותר על עצמו בכדי לבוא לקשר. כאן מלמד נותן דוגמא לרוח לא טובה, רוח קנאה כפי מסופר על אחאב וכרם נבות היזרעלי.

רבי אלעזר ורבי יוסי הלכו בדרך (השם), אמר רבי יוסי על דברי נבות שאמר: וַיֵּצֵא הָרוּחַ, וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה, וַיֹּאמֶר, אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, בַּמָּה.  וַיֹּאמֶר, אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר, בְּפִי, כָּל-נְבִיאָיו; וַיֹּאמֶר, תְּפַתֶּה וְגַם-תּוּכָל–צֵא, וַעֲשֵׂה-כֵן. זהו הרוח של נבות היזרעאלי. וכי הנשמות, אחר שעלו ועומדות למעלה, תוכלנה לשוב לעולם הזה? ודבר פלא הוא, שאמר, אצא והייתי רוח שקר בפי. האם הנשמות יכולות לצאת ועוד לבוא להזיק ולשקר? מדובר על נשמה שנמצאת בעולם האמת, באצילות לפני השם יתברך?

ומהו הטעם שאחאב נענש עליו? הרי דין התורה ששם שמואל לפני ישראל היה כן שכתוב: וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. ואם אחאב לקח הכרם מִנָבות, מן הדין היה. ועוד, שאחאב היה נותן לו כרם אחר או זהב ולא רצה לקחת. ולמה נענש?

 

וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל–אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב, מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן.  ב וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל-נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ וִיהִי-לִי לְגַן-יָרָק, כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו, כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ; אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, אֶתְּנָה-לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה.  ג וַיֹּאמֶר נָבוֹת, אֶל-אַחְאָב:  חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה, מִתִּתִּי אֶת-נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ.  ד וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל-בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, וַיֹּאמֶר, לֹא-אֶתֵּן לְךָ אֶת-נַחֲלַת אֲבוֹתָי; וַיִּשְׁכַּב, עַל-מִטָּתוֹ, וַיַּסֵּב אֶת-פָּנָיו, וְלֹא-אָכַל לָחֶם.  ה וַתָּבֹא אֵלָיו, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ; וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, מַה-זֶּה רוּחֲךָ סָרָה, וְאֵינְךָ, אֹכֵל לָחֶם.  ו וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ, כִּי-אֲדַבֵּר אֶל-נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף, אוֹ אִם-חָפֵץ אַתָּה, אֶתְּנָה-לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו; וַיֹּאמֶר, לֹא-אֶתֵּן לְךָ אֶת-כַּרְמִי.  ז וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, אַתָּה, עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל-יִשְׂרָאֵל; קוּם אֱכָל-לֶחֶם, וְיִטַב לִבֶּךָ–אֲנִי אֶתֵּן לְךָ, אֶת-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי.  ח וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב, וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ; וַתִּשְׁלַח הספרים (סְפָרִים), אֶל-הַזְּקֵנִים וְאֶל-הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ, הַיֹּשְׁבִים, אֶת-נָבוֹת.  ט וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים, לֵאמֹר:  קִרְאוּ-צוֹם, וְהֹשִׁיבוּ אֶת-נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם.  י וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל, נֶגְדּוֹ, וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר, בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ; וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ, וְיָמֹת.  יא וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים, אֲשֶׁר הַיֹּשְׁבִים בְּעִירוֹ, כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם, אִיזָבֶל–כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים, אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם.  יב קָרְאוּ, צוֹם; וְהֹשִׁיבוּ אֶת-נָבוֹת, בְּרֹאשׁ הָעָם.  יג וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל, וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ, וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת-נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר, בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ; וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר, וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת.  יד וַיִּשְׁלְחוּ, אֶל-אִיזֶבֶל לֵאמֹר:  סֻקַּל נָבוֹת, וַיָּמֹת.  טו וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל, כִּי-סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת; וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל-אַחְאָב, קוּם רֵשׁ אֶת-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת-לְךָ בְכֶסֶף–כִּי אֵין נָבוֹת חַי, כִּי-מֵת.  טז וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב, כִּי מֵת נָבוֹת; וַיָּקָם אַחְאָב, לָרֶדֶת אֶל-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי–לְרִשְׁתּוֹ.  יז וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, לֵאמֹר.  יח קוּם רֵד, לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל–אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן; הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת, אֲשֶׁר-יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ.  יט וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ; וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת-דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמְךָ גַּם-אָתָּה.  כ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל-אֵלִיָּהוּ, הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי; וַיֹּאמֶר מָצָאתִי–יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה.  כא הִנְנִי מֵבִי אֵלֶיךָ רָעָה, וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ; וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר, וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל.  כב וְנָתַתִּי אֶת-בֵּיתְךָ, כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט, וּכְבֵית, בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה:  אֶל-הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ, וַתַּחֲטִא אֶת-יִשְׂרָאֵל.  כג וְגַם-לְאִיזֶבֶל–דִּבֶּר יְהוָה, לֵאמֹר:  הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת-אִיזֶבֶל, בְּחֵל יִזְרְעֶאל.  כד הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר, יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים; וְהַמֵּת, בַּשָּׂדֶה, יֹאכְלוּ, עוֹף הַשָּׁמָיִם.  כה רַק, לֹא-הָיָה כְאַחְאָב, אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה–אֲשֶׁר-הֵסַתָּה אֹתוֹ, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ.  כו וַיַּתְעֵב מְאֹד, לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים–כְּכֹל, אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  כז וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּקְרַע בְּגָדָיו, וַיָּשֶׂם-שַׂק עַל-בְּשָׂרוֹ, וַיָּצוֹם; וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק, וַיְהַלֵּךְ אַט.  {פ}
כח וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, לֵאמֹר.  כט הֲרָאִיתָ, כִּי-נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי; יַעַן כִּי-נִכְנַע מִפָּנַי, לֹא-אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו–בִּימֵי בְנוֹ, אָבִיא הָרָעָה עַל-בֵּיתוֹ.

 

זה שאמרו, שרוח ההוא הוא רוח של נבות. וכי רוחו של נבות היה יכול לעלות ולעמוד לפני הקב"ה, לבקש ממנו שקר? שכתוב ויצא הרוח וגו' והייתי רוח שקר. ואם צדיק היה, איך יבקש שקר בעולם האמת? ואם לא היה צדיק, איך היה יכול לעמוד לפני הקב"ה?

אלא ודאי נבות לא היה צדיק כל כך, שיעמוד לפני הקב"ה. אלא רוח אחר היה השולט בעולם, שזה הוא הרוח העולה, והעומד תמיד לפני הקב"ה, דהיינו השטן. וזה הוא שמשטה לבני העולם עם שקר, שמשקר בשם הקדוש. ומי שהוא רגיל בשקר עוסק תמיד בשקר. וע"כ אמר, אצא והייתי רוח שקר. אמר לו הקב"ה, צא ועשה כן  כמ"ש: דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא-יִכּוֹן, לְנֶגֶד עֵינָי. וע"כ הוא רוח שקר ודאי.

ועוד יש לתרץ, דע"כ נענש משום שהרג את נבות. ואם לקח הכרם שלו, למה הרג אותו? משום שהרגו בלי דין, ולקח את כרמו ע"כ כתוב, הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ. כמה הם בני אדם בעולם, שרוח שקר הזה השֹטַה אותם בשקר, והוא שולט על העולם בכמה אופנים ובכמה מעשים. צריך האדם להיות בחשש מתמיד שרוח זו לא תגרום לו לשקר.

וע"כ דוד המלך רצה להשמר ממנו, מרוח שקר, ורצה להתרחק מן הטומאה שכתוב: לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. זה הוא רוח נכון, והאחר הוא רוח שקר. וע"כ שתי מדרגות הן, אחת קדושה, שהוא רוח נכון, ואחת טמאה, שהיא רוח שקר. בכדי להשיג את הרוח החדש, יש להתחבר לקול דברים הבא מאיש אלוקים.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

 

 

 

אין תגובות

להגיב