008- הדף היומי בזוהר הסולם – מקץ – כח-ל (שיעור השקפה)

008- הדף היומי בזוהר הסולם – מקץ – כח-ל (שיעור השקפה)

שיעור שמע:

bmp3 (1)

וַיְהִי מִקֵּץ כח-ל –

 וַיַּרְא יַעֲקֹב  כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם.

 לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם קוֹרוֹת בֵּיתוֹ וְיִקְנֶה מנעלים לְרַגְלָיו.

הדרך פתוחה לכל אחד שמקבל את האמונה של ג' האבות, שהם בחינת חסדים מכוסים. כל הדרכים בחזקת סכנה ועל האדם לנעול את עצמו מרצון לקבל, לוותר ולא לתת לחיצונים להיכנס. לעיתים המקרה עצמו שאינו מפורש נכון על פי החוקים העליונים, גורם לאדם להסתכל כהרגלו בצורה לא ראויה. לכן ינעל את ההרגל של הרצון לקבל. ימכור את המקרים הקורים אותו, ויקנה מנעלים – דהיינו אמונה בחסדים מכוסים – הליכה למעלה מהדעת.

דרך פתוח לכול אומר, שיש פתח בלב האדם להרגיש תענוג ושמחה במקום זה, כל מי שרוצה לקבל שמחה מוזמן. אך ישנה דרך סגורה ונעולה, ממנה אין לבקש תענוג, ונק' נתיב צר עם גבולות מאד ברורים כיצד להלך. הדרך הנק' גם אורח נק' מפתחה, שיש לאדם מפתח לפתוח את דרכי הלב לקבל את התענוג. במקום המנעול שבלב, אין לבקש תענוג אלא ללכת באמונה שלימה, בלי קבלת תענוג. כך למשל עוּבָּר נעול בדרך ללידה, או אדם הגודר עצמו בתוך עולם ההלכה – שמירה בכדי לא לפגום, ולא להזין את החיצונים.

הנתיבות שהם מהמנעול, אינם משפיעים אלא ליחידים, לנמשכים מחזה ולמעלה דז"א, ואינם פתוחים לכל, אלא רק לבעלי אמונה. יש להיזהר מפני שישנם גם שבילים של הס"א, אליהם מגיעים אלו הרוצים לבוא לאורח/שביל, בלי הקדמה של הנתיב – האמונה.

 

לימד בשיעור קודם שלצורך הגדלות, נותנים לאדם הבא לבקש, תוספת כוח. גדלות זו השכינה, יכולה להסתלק ולשוב, אך כאשר מסתלקת נשאר רק חיים של קיום. בכדי להתקיים ולשבור שבר במצרים, ניתן גם במצב הקטנות, שזהו צורך הגוף. גדול צריך תוספת מוחין – רוח.

מלמד בעל הסולם, שכל הליכה ממקום למקום כפי שמופיע בזוהר, הכוונה היא להליכה במדרגות הקדושה. כך למשל אושא זה השלמת כלים, לוד זה מוחין דהולדה. אדם ההולך בדרך, יש בו את בחינת היהודי, הוא הנקודה שבלב.

רבי ייסא ורבי חזקיה היו הולכים מקפוטקיא ללוד, והיה עמהם יהודי אחד שהיה נושא נוד יין (כלי לחוכמה). בעוד שהיו הולכים אמר רבי ייסא לרבי חזקיה: פתח פיך ואמור דבר אחד מאלו דברי תורה היפים, שאת אומר בכל יום לפני המאור הקדוש (רשב"י). בדרך ישנם חסרונות, וזו טעות להרגיש בה שלימות אלא רק במטרה (כך בשבת אסור להרגיש חיסרון). דברי תורה הם הסולם המתקן את הדרך, הם המעבר בין העולם הזה – לבין המטרה בעולם הבא.

פתח ואמר: דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם, אלו דרכי התורה. כי מי שהולך בדרכי התורה, הקב"ה משרה עליו נעימות השכינה, שלא תסור ממנו לעולמים. וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. כי כל נתיבות התורה כולם שלום. שלום לו למעלה, שלום לו למטה, שלום לו בעולם הזה, שלום לו בעולם הבא. שלום לו בחיצוניות ובפנימיות, וגם המצבים אצלו שלמים.

אמר: אותו יהודי: כמטבע (סוד – כיסוף, אור) נסתר בכיס נמצא במקרא הזה, שטמון כאן בפנימיות המקרא סוד יקר שלמדתי מאבי. מקרא זה הוא בשני אופנים, דרכים ונתיבות. ובשתי בחינות, נועם ושלום. קרא בו דרכים, וקרא בו נתיבות. קרא בו נעם, וקרא בו שלום.

דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם כמ"ש: הנותן בים (מלכות) דרך. כי בכל מקום שכתוב בתורה דרך, הוא דרך פתוח לכל, כדרך הזה הגשמי, שהוא פתוח לכל אדם. כך דרכיה דרכי נועם, הם דרכים שפתוחים מן האבות, חג"ת (שהם חסדים מכוסים המאפשרים את פתיחת הדרך בנה"י), אברהם יצחק יעקב, אשר כרו בים הגדול ובאו בתוכו. ומאלו הדרכים נפתחים האורות, להאיר לכל צד ולכל רוחות העולם.

אין הארת החכמה אלא במקום שיש שם המפתחה. אבל במקומות שיש שם מנעולה, נשארו בחסדים מכוסים מחכמה. והנה המפתחה נקרא דרך או אורַח, מטעם היותו דרך להשפעת המוחין דחכמה, המאירים לכל הצדדים בחינת ג"ר. ומנעולה מכונה שביל או נתיב, דרך צר, שאינו פתוח לכל, כי רק הנשמות מבחינת מחזה ולמעלה דזו"ן יכולות לקבל מהם ג"ר, משום שאינם צריכות חכמה, להיותם חפץ חסד. דרך, יורה על המלכות של המפתח, שעל זווגה מתגלה הארת החכמה, שהארה זו מַשלמת לכל הנשמות, גם לאותן שנמשכות מחזה ולמטה דזו"ן שהן רוב הנשמות שבעולם.

ונוֹעַם זה הוא נעימוּת היוצאת מעולם הבא, ישסו"ת. ומעולם הבא מאירים כל המאורות ומתחלקים לכל צד, לג' קוים ימין ושמאל ואמצע. ואותו הטוב והאור של עולם הבא, שיורשים האבות, חג"ת דז"א, שיורשים מוחין הללו מישסו"ת, מעולם הבא, נקראים נועם. פירוש אחר: עולם הבא עצמו, ישסו"ת נקרא נועם, כי כשנתעורר עולם הבא, להאיר כל שמחה, כל טוב, כל האורות, וכל חירות שבעולם, מתעוררים, ומשום זה נקרא נועם.

הרשעים שבגיהינום, בשעה שנכנס השבת, נחים כולם, ויש להם חירות ומנוחה (פרט למחללים שבת ויום טוב בפרהסיה). בשעה שיצא השבת, יש לנו לעורר עלינו את השמחה העליונה, שנִנָצל מאותו העונש של הרשעים הנדונים משעה ההוא ולהלאה. ויש לנו להתעורר ולומר: וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ: וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנֵהוּ. זה הוא נועם העליון, שמחת כל, המוחין דישסו"ת. ועל זה נאמר: דרכיה דרכי נועם. רוצים לקבל אהרה זו גם כשיוצאת השבת, ומבקשים שאותו נועם ימשיך להשפיע עלינו.

ביום השבת מאירים המוחין דאו"א עלאין, אויר טהור. והם מכונים לעתיד לבא, ואז כל הדינים מִתעַבְרים מן העולם  (בהיכל או"א אין רשעים), ואפילו הרשעים שבגיהנם נחים. וביציאת השבת, שוב מתעוררים הדינים והקליפות, ואין להם ביטול אלא על ידי מוחין דהארת חכמה, הנמשכים מישסו"ת, שנקראים נועם. ולפיכך בצאת השבת מחויבים אנו לומר הפסוק, וִיהִי נועם, כדי לעורר עלינו המוחין דהארת חכמה המבטלים כל הדינים. וכך כאשר מסתכלים דרך ציפורני יד ימין על נר ההבדלה, ודרך האדמומיות – שהיא הפנמיות של אור השבת, שבאה לביטוי אפילו דרך החול שבא לידי ביטוי בציפורניים – מכוונים למשוך מאור השבת גם לחול.

אין תגובות

להגיב