026- הדף היומי בזוהר הסולם – שמות – פה-פז למתקדמים

026- הדף היומי בזוהר הסולם – שמות – פה-פז למתקדמים

שיעור שמע

bmp3 (1)

שאלות חזרה בזהר שמות פה-פז
1. מה היחס בין הכוחות העליונים לכוחות התחתונים ומדוע זה היחס?
2. מה הבדל בין אילן המראה על צדיק לאילן שמראה על הס"א? מהו האילן היוצא דופן בין האילנות?
3. מהו השיח הגדול לשיח הקטן שבין שיחי הסרק שיוצא דופן, דהיינו שמצביע על קדושה?
4. לשם מה צריך את עצי הסרק בעולם והאם מותר לגדוע אותם?
5. מה הבדל בין הירידה בויגש לבין הירידה המדוברת בפרשת שמות?
6. כיצד רואים בפסוק א' בפרשת שמות ב' בחינות: א. המשוייכת בירידה הראשונה (ויגש), והשני הירידה עצמו (שמות)?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שְׁמוֹת פה-פז

גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה

חָיַיב אָדָם לֶהִתְּיָשֶר בְּהֶתְאֵם לָחוּקִים הָעֶלְיוֹנִים, בִּכְדִי לְמַלֵּא תָּפְקִידוֹ.

חז"ל מלמדים שאֵין לְךָ עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב מִלְּמַטָּה שֶׁאֵין מֶמּוּנֶה עָלָיו מִלְמָעְלָה וְשׁוֹמֵר אוֹתוֹ וּמַכֵּה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ גְּדָל. הקב"ה עשה הפרדה בין הממונים על כל סוג צמחיה, ודרכם הוא מנהל את העולם. אין אפשרות לחבר בין הפרטים אלא בנפשו של האדם. על האדם ללמוד להכיר את הכוחות המאחדים ואת הכוחות הנפרדים שבו, מפני שבלי הפרטים לא יוכל לתפוס את הכלל. ובכדי שיסכים לעבוד גם על הפרטים הלא מורגשים, עליו להחליט וליישם בברית אמונית לעבוד על הפרטים מצד הכלל אליהם הם שייכים.

למרות שבעולמות העליונים ישנו סדר מופתי בין כל הכוחות, כאן למטה ישנה הסתרה. פנימיות האדם היא כנגד העולמות העליונים, וגוף האדם כנגד העולם הזה. החיצוניות באה בכדי לגרות ולהפעים את התיקון הפנימי הנדרש. מכאן החשיבות ההכרחית בלימוד הקבלה, בהבנת הסדר העליון שלפיו יש ליישר את הלב.

במצב של גלות נפשית, שוכח האדם בכלל למה בא לו המקרה (עולם הזה) לפניו. אך כאשר פוגש הוא מציאות, תוך שהוא שומר על ההחלטה האמונית לשמירת הברית, להבנה שכל המקרה החיצוני אינו עומד כשלעצמו, אלא בהשגחה הוא חלק מהכלל – אזי כל ההתמודדות שלו תיצלח בזכות הכלל, בזכות השכינה הקדושה. ירידה למצרים כשלעצמה אינה גלות, כל עוד שומרים על הקשר עם השכינה. המדד לבדיקת טיב הירידה הוא השמחה. עצבות אומר שאדם נפל שבי ביד המקרה החיצוני. כל שיש לעשות זה לפקוח עינים ולראות שהיחד, השכינה נמצאים תמיד לעזור.

אמר רבי יהודה: גַּם אֶת-זֶה לְעֻמַּת-זֶה, עָשָׂה הָאֱלֹהִים,  כעין שיש ברקיע, עשה הקב"ה בארץ (ישנה הקבלה אך עם השינויים הנדרשים). וכל מה שיש בארץ, כולם רומזים למה שיש למעלה ברקיע. כי כשראה רבי אבא אילן אחד, שפִרְיוֹ נעשה עוף הפורח ממנו, היה בוכה ואמר: אם אנשים היו יודעים למה הם רומזים, היו קורעים לבושיהם עד הטבור (אפילו במקום שכן נתקבל ההארה) שלהם, על מה שנשכחה החכמה מהם. כל שכן בשאר דברים, מה שעשה הקב"ה בארץ. אם כך למה לא מגלים לנו, ולמה אנו רואים את המציאות בעיוות תודעה של זמן ומקום, ונראה לכאורה כאוס בעולם? התשובה היא שגם אם יראו לנו נכוחה את הסדר העליון – לא נרצה אותו, לא נסכים כל כך מהר לוותר על הרצון לקבל. וכך רואים פער בין תפיסת השכל, לבין המימוש שתלוי בתאוות הלב.

כמו שאמר רבי יוסי: האילנות, חרוב, דקל ופיסטוק, שחכמה נראית מהם, הם מין עץ אגוז, כולם ברכב אחד נרכבו. כי כל אלו האילנות שעושים פירות, חוץ מתפוחים, שהם (מגלים את כוח הנה"י להגיע לגדלות, והם כנגד ג' האבות), אחד הם, שרומזים לת"ת. חוץ השבילים שבהם הם נפרדים, כי לכל אילן יש שביל מיוחד שמאיר בו.

כל אלו האילנות שאינם עושים פירות, והם גדולים, חוץ מערבי נחל, שיש להם סוד בפני עצמם כעין של מעלה, שהם נו"ה, מִיְניקה אחת הם יונקים. שיונקים מחיצוניות בסוד אל אחר, שאינו עושה פירות. וכל אחד מן האילנות הקטנים, חוץ מאזוב, הרומז על יסוד, מאם אחת נולדו, מנוקבא. אם כך מה תפקידם של עצי הסרק? אלא שהם מחזיקים את הסביבה שבה אפשר יהיה לגדל את עצי הפרי. הם נצרכים לעולם, שאף הוא חיצוני לאדם, אך ישנם הבאים ישירות לצד האדם והם מצד הקדושה, ואלו שבאים לצד העולם – באים מטומאה.

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי יַעֲקֹב

כל עשב הארץ, שנתמנו עליהם שרים חזקים בשמים. שאין לך כל עשב ועשב בארץ, שאין לו כוכב ומזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו גדל. ולכל אחד יש לו סוד בפני עצמו. כמו שיש להם למעלה ממונים מיוחדים, ואין ממונה מתערב בחברו, והזורע כלאיים, מעָרֵב שליטתם זה בזה  כמ"ש: הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ. וכתוב, לכולם בשם יקרא. ולכל מה שבעולם יש סוד בפני עצמו. ולא רצה הקב"ה לגלותו ממקומו ולערבו באחר. וקראם בשמות לכל אחד מבני יעקב, שהם שבטים קדושים, שהם קיומו של עולם, על אחת כמה וכמה  כמ"ש: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

רבי יוסי אמר: אילו נאמר אֵלֶּה שְׁמוֹת, היה משמע שכן הוא. אשר, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הוא על חשיבותם של השבטים מקיימי העולם. עתה שכתוב, ואלה שמות, עם ו' נוספת, משמע שעל הראשונים מוסיף.

כי השם ישראל יורה על עלייה וחשיבות. והשם יעקב יורה על ירידה. וכיוון שכתוב כאן, בני ישראל, נאמר על חשיבות השבטים. אבל מטעם תוספת הו', שנאמר, ואלה, זה יורה שמחובר לכתובים הקודמים. ועומד כבר אחר מיתת יעקב ויוסף והשבטים, שאז באו לירידת המדרגה, ונקראים בני יעקב. ואע"פ שהכתוב אומר, בני ישראל, אין זה משום חשיבות, כי מבחינת המדרגה כבר נפלו למדרגת בני יעקב. אלא מטעם אחר, לכבודו של יעקב.

אמר רבי יהודה: חס ושלום לומר שבשעה שאמר הקב"ה: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, היעלה על דעתך, שהשכינה ירדה עימו בשעה ההיא ממש, שמיד בבואם מצריימה, היו בבחינת בני יעקב, בירידה? אלא בשעה שהייתה ירידה לבניו, ירדה השכינה  כמ"ש: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה, שכל זמן שתהיה לך עלייה, יש גם לי עלייה. ובשעה שתהיה לך ירידה, אנוכי ארד עימך. ואחר שמת יוסף וכל אחיו, והייתה להם ירידה, עמדה השכינה וירדה עימהם, כמו שירדו בני ישראל, כך ירדו השכינה ומרכבותיה.

אמר רבי יוסי: וימות יוסף בן מאה ועשר שנים וג. באותה שעה שמת יוסף וכל השבטים, והייתה להם ירידה, ירדו בני ישראל בגלות, והשכינה ומלאכים העליונים ירדו עימהם. וכמ"ש: ואלה שמות בני ישראל, שהו' של ואלה, מוסיף על הראשונים. שלאחר מיתת יוסף ואחיו, לרדת בגלות. וע"כ הם בהכרח בני יעקב, בירידה.

רע) אמר לו רבי יהודה: אם כן, יעקב היה מת או לא? כתוב, הבאים מצריימה את יעקב. הוצא משם את יעקב, שהרי כבר מת. מטעם שהו' מוסיף על הראשונים. אלא לא אמר הכתוב, היורדים מצריימה את יעקב, כי עד עתה לא הייתה ירידה ליעקב, אלא כתוב: הבאים. ולמדנו שהשכינה וי"ב השבטים שבה באו עם יעקב למצרים. והלכו משם, עד שירדו לגלות, אחר מיתת יעקב והשבטים, ואז ירדו אלו עימהם, השכינה וי"ב השבטים שבה. וע"כ הכתוב, ואלה שמות בני ישראל, נאמר על גודל מעלתם וחשיבותם, להיותו סובב על ימי העלייה ולא על ימי הירידה.

בכל יום ויום היו באים השכינה וי"ב השבטים שבה והלכו להם. זהו שכתוב, הבאים מצריימה, לשון הווה. ולא כתוב, אשר באו, לשון עבר. שכתוב מתחילה, הבאים מצריימה את יעקב, שמדבר מטרם הירידה. ואח"כ כשהייתה להם ירידה, כתוב, איש וביתו באו. שהוא לשון עבר. בני יעקב כולם כבר מתו באותו זמן, וירדו אלו ואלו לגלות. מלמד שהיו שני שלבים: הכן באו יעקב ובניו כדי להעלות ניצוצות קדושים, ולאחר מכן שהייתה להם ירידה שהתנתקו מאותו כוח הכלל, השכינה שהיה להם, כתוב איש וביתו באו, כלומר באו ובהווה לא, שהם בגלות מאחר והתפיסה האמונית נחלשה.

תגיות: גלות, השגחה פרטית

אין תגובות

להגיב