005- הדף היומי בזוהר הסולם – בא – יג-טו השקפה
שיעור שמע:
בֹּא יג-טו
הַתַּנִּינִים
כָּל תַּעֲנוּג בִּקְּדוּשָׁה שֶּׁבָּא עַל דִּין, מְתַקֵּן נִיצוֹץ.
בכל פעם שמקבלים חוכמה בצורה מתוקנת על אחת הבחינות – מתקנים אותה.
יאור הוא מקום של חוכמה/שפע ומשם מבקש לקבל הרצון, הנק' תנין. בנוסף לתשעת היאורים שבנפש, ישנו יאור עשירי שקט המוביל את תכלית האדם. ביאור זה, מאותגר האדם עם הרצון לקבל הכי גדול, זהו האני הנפשי השקט בפנימיות. זהו מרכז האגו השקט, שדווקא איתו צריך להגיע לקשר הכי חשוב לאהבה, אך הוא גם המסוכן ביותר באפשרות ליפול בגאווה.
שורש הנשמה באדם מכונה הלוויתן הגדול – לשון תֵּן הוא בחינת הרצון לקבל, גדלות כלי הקבלה, שמשם מושתת העולם – אבן השתיה. הכל נגזר ממנו, וממנו נגזרת התכלית המקוּוָה. את התנין הנפשי הזה מייצג הסנפיר, כוח דחף הרצון, יש בו נקב בראש המוציא אויר ממטה למעלה. תנועה זו בקדושה מייצגת דחייה של קבלה עצמית – היפך הרצון לקבל המבקש למשוך ממעלה למטה. דחיקת האוויר למעלה היא פעולת ההשפעה, הוויתור הראוי בקדושה.
זו היא עיקר העבודה והחוכמה בחיים, לוותר על קבלת התענוג, ולפעול בחסדים כלפי נותן המתנה. כך למשל אכילה נצרכת לגוף, אך מחשבה, כוונה וברכה יכולים להביא את הלב, את מרכז התאוות לראש, להשקפה הנכונה, לבינה – להשפעה.
בְּלִי אֱמוּנָה לֹא קָיַים כְּלוּם. אפילו למדע אין קיום ללא אמונה, השמאל חייב להתכופף לימין, לאמונה, וככל שעושה זאת יותר, כך יכולים להתעלות. את ההשתוקקות העצמית מתקנים ע"י קו אמצעי – דהיינו השמאל, הרצון לקבל מתכופף ופועל הפוך מטבעו – ממטה למעלה, והימין החסד הפוך.
..
בֹּא יג-טו
הַתַּנִּינִים
כָּל תַּעֲנוּג בִּקְּדוּשָׁה שֶּׁבָּא עַל דִּין, מְתַקֵּן נִיצוֹץ.
בכל פעם שמקבלים חוכמה בצורה מתוקנת על אחת הבחינות – מתקנים אותה.
יאור הוא מקום של חוכמה/שפע ומשם מבקש לקבל הרצון, הנק' תנין. בנוסף לתשעת היאורים שבנפש, ישנו יאור עשירי שקט המוביל את תכלית האדם. ביאור זה, מאותגר האדם עם הרצון לקבל הכי גדול, זהו האני הנפשי השקט בפנימיות. זהו מרכז האגו השקט, שדווקא איתו צריך להגיע לקשר הכי חשוב לאהבה, אך הוא גם המסוכן ביותר באפשרות ליפול בגאווה.
שורש הנשמה באדם מכונה הלוויתן הגדול – לשון תֵּן הוא בחינת הרצון לקבל, גדלות כלי הקבלה, שמשם מושתת העולם – אבן השתיה. הכל נגזר ממנו, וממנו נגזרת התכלית המקוּוָה. את התנין הנפשי הזה מייצג הסנפיר, כוח דחף הרצון, יש בו נקב בראש המוציא אויר ממטה למעלה. תנועה זו בקדושה מייצגת דחייה של קבלה עצמית – היפך הרצון לקבל המבקש למשוך ממעלה למטה. דחיקת האוויר למעלה היא פעולת ההשפעה, הוויתור הראוי בקדושה.
זו היא עיקר העבודה והחוכמה בחיים, לוותר על קבלת התענוג, ולפעול בחסדים כלפי נותן המתנה. כך למשל אכילה נצרכת לגוף, אך מחשבה, כוונה וברכה יכולים להביא את הלב, את מרכז התאוות לראש, להשקפה הנכונה, לבינה – להשפעה.
בְּלִי אֱמוּנָה לֹא קָיַים כְּלוּם. אפילו למדע אין קיום ללא אמונה, השמאל חייב להתכופף לימין, לאמונה, וככל שעושה זאת יותר, כך יכולים להתעלות. את ההשתוקקות העצמית מתקנים ע"י קו אמצעי – דהיינו השמאל, הרצון לקבל מתכופף ופועל הפוך מטבעו – ממטה למעלה, והימין החסד הפוך.
מב) סדר יציאתם של עשרת היאורים. יוצא מצד שמאל, מצנור אחד, הנמשך ויוצא, שהוא יסוד דז"א, ג' טפות, שהם מן ג' הקוים הכלולים בקו שמאל. וכל טפה מתפשטת לג' טפות, ונעשו ט' טפות. ומכל טפה נעשה יאור אחד. ואלו הם תשעה יאורים, המתגברים והולכים ושוחים ומסבבים בכל הרקיעים, הגבולים של צמצום ב'. יאורים אלו נמצאים במסגרת של צמצום ב.
מג) ממה שנשאר מאלו הטִפות, אחר שגמרו לצאת ולא יצא עמהן, כל בחינות הכתר וחכמה שלמעלה מבינה, שאינן נמשכות עם ג' הקוים, הרי נשארה טפה אחת, ויוצאת בשקט, ונופלת בין היאורים, ונעשה ממנה יאור אחד. זה הוא היאור שהולך בשקט, יאור השוקט.
מד) יאור זה. כשהנהר, יסוד דז"א, הנמשך ויוצא, מוציא טפות אחרות של ברכות מצד הימין, בעת שמשפיע למלכות מג' קוים, הכלולים בקו ימין, מה שנשאר מאלו הטִפות ולא יצא עמהם, ג"כ מספירות שלמעלה מבינה, שאינן נמשכות עם ג' הקוים, נשארה טפה אחת מאלו הברכות, היוצאת בשקט, ונופלת ביאור השוקט. ונמצא שליאור השוקט יש הארת הימין. וזהו היאור החשוב מכולם. כאשר יצאו ג' הבחינות מצד ימין המשפיע על המלכות, אז מצד זה משפיע היסוד, מכאן שגם ליאור השקט יש הארה מימין.
מה) כשיוצאים ונפרדים אלו ארבעה נהרות היוצאים מגן עדן, נהר ההוא הנקרא פישון ( בחינת חוכמה ממנו נובע הכל), נופל בַיאור השוקט ונכלל בו. ועל כן מלכות בבל נכלל בנהר הזה, שפישון הוא מלכות בבל. כי פישון הוא ראש הא' של ד' הנהרות, ובבל הוא הראש של ד' מלכיות, וע"כ פישון הוא בבל (מלכות של נמרוד, הנק' חוסר אמונה, שבא בגאווה גדולה לבנות מגדל עד השמים). מיאור הזה השוקט, נזונים ומתמלאים כל יאורים האחרים.
מו) בכל יאור ויאור הולך ושוחה תנין אחד (סוג של רצון), והם תשע תנינים. וכל אחד ואחד ניקב נקב בראשו (מלכות שעלתה לבינה ועשתה נקב) כמ"ש: שברת ראשי תנינים על המים. ואפילו תנין הגדול הזה הוא כן, משום שכולם נופחים רוח כלפי מעלה, ולא למטה. מקבלים חוכמה ממטה למעלה, כדרך צמצום ב' – לכן הם פועלים בקדושה במסגרת צמצום ב' – זהו חוק, וכך נופחים הם רוח, אור חוזר ממטה למעלה.
השמאל בטבעו פועל ממעלה למטה, אך במסגרת צמצום ב' נהפכים הכיוונים. הימין שטבעו רצון להשפיע ממטה למעלה, הופך תפקידו ומאיר מלמעלה, והוא זה שמקבל.
כי להיותם מקבלים מקו אמצעי, המכריע שהארת הימין תתפשט ממעלה למטה, והארת השמאל תאיר רק ממטה למעלה, והתנינים כולם הם מהארת השמאל (שהם רצון לקבל), ע"כ נופחים רוח רק כלפי מעלה ולא למטה. ומטעם זה יש להם נקב בראשם, שנקב זה הגיע להם ג"כ מהמסך דחירק של קו אמצעי, מחמת שמיעט את הג"ר דג"ר שבהם (שמיעט ג"ר דחוכמה) , שזהו: שברת ראשי תנינים על המים. ואפילו לעת גדלות, שהמסך יורד מבינה למקומו, נשאר בהם ג"כ הנקב בראשם, מטעם שהגדלות אינו מאיר ממעלה למטה, שחסר ג"ר דג"ר. ע"כ נשאר הנקב בראשם אפילו בתנין הגדול.
מז) בראשית ברא אלקים. ויברא אלקים את התנינים הגדולים. בשניהם כתוב לשון בריאה. הוא ללמד, שכנגד כל מעשה שבעשרה מאמרות שבמעשה בראשית, עומדים אלו עשרה יאורים, שתנים אחד מרפרף ברוח כנגד כל אחד ואחד. כלומר, שתנים אחד מכל יאור שבעשרה יאורים, מרפרף ברוחו כנגד המעשה שכנגדו, שבעשרה מאמרות ממעשה בראשית.
מח) ומשום זה מזדעזע העולם אחת לשבעים שנה. משום, שבעת שהתנים הגדול הזה מעלה סנפיריו ומזדעזע, מזדעזעים אתו כולם הנמצאים ביאורים. וכל העולם מזדעזע, והארץ מתחלחלת, שכולם כלולים בתנים הגדול הזה.
כבר ידעת שמדרגת לויתן, שהוא התנים הגדול, היא החכמה הנמשכת מקו שמאל. וחכמה זו אינה מתגלה אלא רק על ספירת המלכות שבכל מדרגה, שנקראת סנפיר (ספירת המלכות שבכל מדרגה) שבלויתן. וכן מרומז במספר אחת לע' שנים, כי ע' שנים הם ז"ס חג"ת נהי"מ, ואחת מהם היא המלכות. גם ידעת, שהמשכת החכמה באה בדינים. וכמ"ש: אחת לשבעים שנה מזדעזע העולם, בהארת המלכות, שמעלה אותם כדי להמשיך חכמה. ואזדעזע, שכן דרך החכמה להמשך בדינים. וע"כ מזדעזע בשעת המשכתם. שמשום שכולם כלולים בו, ומקבלים שִפְעם ממנו, ע"כ המה מזדעזעים אתו.
מט) אמר רבי שמעון: וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. מועטים המה היודעים לרמז מעשה בראשית בסוד התנים הגדול. שכל העולם משתלשל ונמשך מן הסנפיר של התנין הגדול. וע"כ יש להבין, איך הוא נרמז בכל מעשה בראשית. כיון שכל מעשה בראשית הוא בסוד החכמה, כמ"ש: כולם בחכמה עשית. והתנים הגדול הוא כללות החכמה, ע"כ בהכרח הכל נמשך ממנו. ודוקא מן הסנפירים, שזה המלכות שלו, משום שאין הארת החכמה מתגלה אלא רק מן המלכות.
נ) והארץ היתה תהו ובהו (בעולם השבירה – הנקודים). היתה, מקודם לכן, שהיתה תהו מטרם שהתחיל התקון. כי באותו יאור הראשון, יאור השוקט, כאשר תנין הגדול נכנס בו, הוא מתמלא בהארת החכמה, ושוחה, ומכבה הנצוצים שהתלקטו העולמות, שנחרבו מתחילה בעת שבירת הכלים. שיצאו אז ניצוצים, שהם דינים, לכל הצדדים. ועתה, התנים הגדול מכבה ומבטל הדינים האלו. כי החכמה מכבה כל הדינים
נא) אלו תנינים האחרים היו ולא היו. כי אין הארתם נגלה בהם, ודומים כמו שלא היו. מפני שנחלש כחם, כדי שלא יחריבו את העולם. חוץ פעם אחת לע' שנה, שהם מתחזקים בכח התנים הגדול ההוא, והוא בלבדו מתחזק. ואם הנוקבא שלו היתה חיה אצלו, לא היה יכול העולם לסבול אותם. (נוק' דצמצום א')
החכמה מתגלה רק בספירת המלכות. כי אחר שיצאו ב' הקוים, ימין ושמאל, נעשה מחלוקת בניהם, שממחלוקת הזו יצא הגיהנם, והיה העולם נחרב. עד שיצא קו האמצעי, ומיעט את קו השמאל, שלא יאיר אלא ממטה למעלה. והארה שממטה למעלה נבחנת לאור המלכות, אור נקבה. ולפיכך אין החכמה הבאה משמאל, יכלה להאיר בט"ס ראשונות, באור הזכר, המשפיע ממעלה למטה, אלא במלכות לבדה, המשפעת ממטה למעלה, שהוא בחינת ו"ק דג"ר. ומלכות מרומזת באחת לע' שנה.
כי אע"פ שנבראו, הם כלא היו, כי אין הארתם, חכמה, מתגלה בהם, משום שאין החכמה מתגלה בט"ר, שנחלש כחם ע"י קו האמצעי, שמיעט את אור הזכר מן הארת החכמה, כדי שיפסק המחלוקת והשמאל יכנע לימין, לא נותן אפשרות לימין שתהיה חסדים בהארת חוכמה, אלא רק חסדים. במצב זה שהחוכמה מבקשת ג"ר מאחר ומלכות נגנזה ברדלא, והימין לא מקבל, מחייב את השמאל להתכופף.
ולא יחרב העולם מחמת המחלוקת. פעם לשבעים שנה, רק במלכות שלהם, הם מתחזקים, כי נגלה האור בהמלכות שלהם, המאירה ממטה למעלה, המקבלת מתנין הגדול. כי התנין הגדול, כללות אור החכמה, אמנם אינו מאיר רק בבחינת מלכות שלו, רק ממטה למעלה, שהוא בחינת ו"ק דג"ר. כי הזכר יכול להשפיע ממעלה למטה רק אם הוא ביחוד דכר ונוקבא. אבל בלי נוקבא הוא בבחינת ו"ק חסר ג"ר. וע"כ כיון שקו האמצעי מיעט את הג"ר דג"ר דקו שמאל, ע"י מסך דחירק, נהרגה בזה הנוקבא של הלויתן, שהוא התנים הגדול, ונשאר הלויתן זכר בלי נקבה, שהוא ו"ק דג"ר, המאיר רק ממטה למעלה.
ומיעוט זה הוא הכרח, שעי"ז עשה קו אמצעי שלום בין ימין ושמאל. שהיה הכרח להרגה (נגנזה ברדלא). ונמצא, שט' התנינים מקבלים מן התנים הגדול, שהוא אור נקבה. והנה נתבאר שהנוקבא של הלויתן נהרגה ע"י מסך דחירק דקו אמצעי, שנקרא הקב"ה.
תגיות: שורש הנשמה, אבן השתיה, לוויתן
