Tags Posts tagged with "מזמין על עצמו מכת כינים"

מזמין על עצמו מכת כינים

  שיעור שמע:

הורדה- כחולות לחזרה ושינון זהר וארא נה-נז
1. מהו הקשר בין רקיעים, ארצות, גבולים וספירות, שבכל אחד מהם מונה ז'?
2. אילו ב' סדרים יש בעולמות, על מה מצביעים מבחינה נפשית ומה מהם מתאר את הארץ הקדושה, שהיא בפנים, וע' ארצות של האומות מסבבים אותה מבחוץ?
3. כיצד קשורה התייבשות הגבולים הרטובים לסוד הזיעה ההופכת לכינים מעפר הארץ?
4. מדוע החברים כשהם בדרך צריכים ללכת בלב אחד? כיצד זה קשור למכת כינים?
5. מהו הקשר בין כלב, דוד המלך ומכת כינים? כיצד זה קשור לז' רקיעים, ארצות, גבולים וספירות?
6. מדוע השמחה היא המתארת את העבודה בבחינת חברון?

וָאֵרָא נה-נז

וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים.

חוֹפֶשׁ נוֹעַד לְמִי שֶׁבּכֹּחו לְהָבִיא אֶת הָפְּרָטּיוּת לְטוֹבַת הַכְּלָל.

הגבול יכול לחבר כאשר מרגיש אדם את הפרטיות שלו, ומכבד את הפרטיות של הזולת – והעיקר שבא באחדות לכלל המשותף. אומר הזוהר: הָחַבֶרִים כְּשֶׁהם בְּדֶרֶך, צְרִיכִים לָלֶכֶת בְּלֵב אֶחָד. לכן אסור לפגוע בחרוּת היחיד, דהיינו בחופש למלא תפקידו ולממש את כישרונו כראוי. אין לפרט חופש להפקרות.

בעבודת הנפש צריך כל אחד לראות כיצד כל מכה הורגת את המצרי שבנפשו, ובונה את צד היהודי שבו.  אצל המצרי כל תענוג מביא לפירוד, שחושב שהעיקר שהוא נהנה מזה, וזו בחינת כינים שנראים כנקודות נקודות בודדות. אצל היהודי זהו מנוף לחיבור, כאשר הוא נפרד מהכינים הרעים, הרצונות האגואיסטים.

מי שמתקשה לייצר חיבור, מזמין על עצמו מכת כינים, שיבוא ע"י כך לתיקון, דהיינו לחבר את כל רצונותיו באידיאה משותפת, ואת עצמו לכלל.

וַיִּבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים

קעב) ז' רקיעים עשה הקב"ה, כעין זה ז' ארצות. והם הגבולים שהתבארו במקומם, כנגד ז' ספירות חג"ת נהי"ם. שבעה רקיעים למעלה וז' גבולי הארץ למעלה, וכעין זה למטה מתפשטים המדרגות, ז' רקיעים וז' גבולי הארץ.

יש ב' סדרים בעולמות:

א. מסודרים בעיגולים זה בתוך זה, והיותר חיצון הוא יותר חשוב, שהעיגול החיצון ביותר הוא למעלה סמוך לא"ס, והיותר גרוע היא היותר פנימי, העוה"ז. שהיא הנקודה הכי מרוחקת מא"ס ברוך הוא.

ב. מסודרים ביושר זה תחת זה, שבהם היותר פנימי הוא יותר חשוב והחיצון הוא גרוע. סדר הראשון הוא החומר, הטבע, המצב, שם אלוקים. סדר שני הוא הקו, הצורה, ההתייחסות.

העיגולים הם זה בתוך זה כגלדי בצלים. וכאן מדבר בסדר היושר. וע"כ, ארץ הקדושה (שזה כבר תוצר)היא בפנים וע' ארצות של האומות מסבבים אותה מבחוץ. כי בסדר היושר, כל הפנימי ביותר הוא יותר משובח. חומר הגלם בחוץ הוא משובח יותר מזה שבפנים. ומי שבמדרגה גבוהה יכול לקחת גם חומר גלם פנימי, בו התוצאה, התוצר גדול יותר.

לפעמים נדמה לנו שחומר הגלם הוא התוצר, וטועים ומחפשים את האושר בכסף ודברים חיצוניים. מבחוץ לוקחים רק את חומר הגלם לעבודה פנימית. ע"י הכוונה הפנימית מקבלים את התוצר הראוי ואת התענוג. כישרונות האדם, הרצונות הם רק חומר גלם, המכילים צורה וחומר. לכן הנקודה הפנימית, הנשמה, בה מקבלים את התענוג – המוצר, דהיינו צורה עם חומר. הצורה היא עיקר המוצר, החומר רק בא להגדיר ולתחום אותה, כמו דיו שחור על קלף לבן.

ככול שחומר הגלם רע, דהיינו גס יותר, מכיל הוא יותר חומרים שאינם נצרכים. וכך בכתבים קדושים כל אות נצרכת ויש להם משמעות, האותיות הם חומר מזוכך. בסתם כתובים ישנם מילים רבות מיותרות.

קעג) ואלו ז' גבולי הארץ למעלה, שהם כנגד חג"ת נהי"ם, כל אחד ואחד מתפשט לעשר, כי כל אחת מחג"ת נהי"מ כלולה מעשר ספירות, וע"כ הם מתחלקים לע' ממונים, שהתמנו על ע' אומות (7 שהם במצב קטנות). ואותם הארצות, שהן הגבולים של כל עם ועם, שהן ע' ארצות, מסבבות את ארץ הקדושה של ישראל. כמ"ש: הנה מיטתו שלִשלמה, שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל. ויש עשרה הטמונים בהם, שביחד הם ע', והם הע' המסבבים את ארץ הקדושה. וזה הוא למעלה. וכעין זה הוא גם למטה. כאן מדבר רק מזמן תיקון, בו עובדים רק עם ז"א ועדיין לא עם המלכות. הרמז הוא בשלמה, יסוד שלא עם המלכות, היא בחנת דוד.

קעד) אותה הארץ, גבול חלקם של מצרים, הושיט הקדוש ברוך הוא בעת ההוא את האצבע שלו, ונולדו להבות אש באותו הגבול, ונתיבשו כל אלו הגבולים הרטובים מים, וכל טיפה של מים נובעים. אז למטה, בארץ מצרים, נראו הכינים מעפר הארץ. בא לדבר על נושא הכינים, המתארים את המציאות שהעפר הפך לכינים, ואומר שהמקור, המים התייבשו. גבול רטוב הוא גבול שמחבר. תפקיד הגבול הוא לחבר, לאפשר לפעול את הדבר כראוי. וכשהגבול יבש הוא מפריד. בכינים יש מעין חיוּת, אך הם נקודות נקודות מופרדות.

קעה) נאמר שאהרון היה מכה את עפר הארץ בכינים, ונאמר כאן, הושיט הקב"ה אצבעו. אבל בשביל זה היה מכה אהרון, להורות שימינו של הקב"ה שיבר את השונאים, כמ"ש, ימינך ה' תִּרְעַץ אויב. כי אהרון הוא כהן, שהוא מרכבה לימינו של הקב"ה. כעין זה עתיד הקב"ה להביא על עיר רומי הגדולה, שכתוב: ונהפכו נחליה לזפת ועפרהּ לגפרית. ועל זה, שיבֶש המים מן עפר מצרים, כל עפר הארץ היה כינים בכל ארץ מצרים. אותו תיקון שצריך להיעשות בשלילה השלילית, יבוא בייבוש. כאשר אדם מרגיש שהוא נטען רגשית ושונא חלילה את חברו, עליו לייבש את הרגש הזה. כל מה שנתן הקב"ה כמכות למצרי שבנפש, הכל לטובת רצונות ישר אל.

 

קעו) רבי יהודה ורבי חייא היו הולכים בדרך. אמר רבי חייא: הָחַבֶרִים כְּשֶׁהם בְּדֶרֶך צְרִיכִים לָלֶכֶת בְּלֵב אֶחָד. ואם הולכים ביניהם רשעי עולם, או אנשים שאינם מהיכל המלך, צריכים להיפרד מהם. שכתוב: וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ,, שנפרד מן המרגלים, כמ"ש: ויעלו בנגב ויבוא עד חברון. היה צריך לומר, ויבואו, לשון רבים. אלא משום שנפרד מן המרגלים ובא בלבדו לחברון, להשתטח על קברי האבות, ע"כ נאמר  ויבוא, בלשון יחיד. חברון היא בחינת חיבור, אהבת חברים, זו אמונת האבות שכל ישראל אחים, מאוחים זה בזה.

לב אחד זה המוחין שיורדים ב-ל"ב נתיבות לרצון משותף. לב זה הרגשה והרצון זה הגוף, לכן נצרכת אידיאה משותפת, היא הצורה איתה ניתן לבנות כלי אהבה. הכלי המשותף חייב להיות צורני, דהיינו שבא מהאידיאה ולא מהגוף. טבע המוחין הוא צורה ולא גוף.

קעז) וחברון ניתנה לו לחֵלק ונחלה להתחזק בה, כמ"ש, ולו אתן את הארץ אשר דרך בה. למה ניתנה לו חברון, אם משום שהשתטח על קברי האבות להינצל מעצה של המרגלים, וניצל? אינו כן. לפי ההשקעה באידיאות המשותפות, דהיינו בנכונות לשלם, זוכים לאהבת החברים.

קעח) אלא הוא כמ"ש: וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוָה לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, עֲלֵה; וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה, וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה. כיוון שכבר מת שאול, ודוד עוד בימיו של שאול נמשח לקבל את המלכות, למה לא המליכו את דוד, ולמה לא קיבל מלכות על כל ישראל, אלא שבא לחברון וקיבל המלכות על יהודה לבדו שבע שנים, והתמהמה שם כל אלו שבע השנים, אלא לאחר שמת איש בושת (צאצא של שאול) קיבל המלכות על כל ישראל בירושלים. כלב משבט יהודה זכה בחברון, ודוד לא זכה להיות מלך על כל ישראל, דהיינו על כל הרצונות, אלא על חברון תחילה 7 שנים.

קעט) מלכות הקדושה, של מעלה, לא קיבלה אור המלכות בשלמות, עד שהתחברה באבות (שמאז האבות החל העולם בתיקון), חג"ת שמחזה ולמעלה דז"א. כשנתחברה בהם, נבנתה בבניין שלם מעולם העליון, שהוא בינה. ועולם העליון נקרא שבע שנים, משום שכל ז' הספירות, חג"ת נהי"מ, נכללים בו. בכדי לרשת את הרצון כולו יש להמתין מגיל 13 עד 20, לעבור תהליך בו אתה מוכן לעבוד רק בהשפעה, זו בחינת חברון, בחינת אמונת האבות. גיל 20 זו בחינת מוחין דחייה. קודם תהיה שמח, דרגת נשמה מגיל 13 ורק לאחר מכן עונג – מדרגת חיה.

קפ) הסימן שלך, ויבנהו שבע שנים, זהו העולם העליון. ועל כן לא כתוב, ויבנהו בשבע שנים. כי סובב על עולם העליון, שנקרא שבע שנים כמ"ש: כי ששת ימים עשה ה'. ששת ימים, אברהם, שכתוב, אלה תולדות השמים והארץ בְהִבָראָם, אותיות אברהם. ואברהם נקרא ששת ימים, החסד דז"א, הכולל חג"ת נה"י. ומשום שהוא ששת ימים, ע"כ נבנה בו העולם (עולם חסד יבנה). וכעין זה, ויבנהו שבע שנים. שסובב על עולם העליון, בינה, הנקרא שבע שנים. אין מדובר כאן על זמן, אלא זהו מושג רוחני.

קפא) דויד רצה להיבנות במלכות השלימה למטה, כעין המלכות של מעלה. ולא נבנה, עד שבא והתחבר באבות בחברון (לפני שתבוא להיות מלך על ישראל, עליך קודם לרכוש אמונה), ועמד שם שבע שנים, להיבנות בתוכם. לאחר שבע שנים הוא נבנה בכל שצריך, ונמשכה מלכותו, שלא תעבור ממנו לעולם (שזכה לבנות אמון, ברית – ויתור על הגאווה, להסכים לרעיון שלכל פרט אחר יש גם תפקיד ביחד). ואם לא היה נתתקן בחברון להתחבר במקומו באבות, לא הייתה מלכותו נבנית, שתוכל להימשך כראוי.

כעין זה כָלֵב, שהאיר בו רוח החכמה, ובא לחברון להתחבר עם האבות. ולמקומו הלך, כי בחינת רוח החכמה אינה מתקבלת אלא ע"י חיבור עם האבות, ואח"כ היתה מקומו, כי ניתנה לו, וירש אותה.

תגיות: חומר, צורה, חופש הפרט, לב אחד