שיעור שמע:

וַיְחִי  יג-טו

וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר

טעות גדולה היא לנסות להקדים את מטרת הבריאה לתיקונה.

מטרת הבריאה היא כן להשתמש בפרטיות, ברצון לקבל הגדול את כל ההטבה – אך יש להקדים ולתקן את כלי הקבלה. בזמן תיקון "חופש הפרט" הוא הפקרות המרחיקה את האדם מתכליתו. מבחינה רוחנית האנשים הפועלים את פרטיותם לעצמם, אינם בדרגת אדם הראוי לגאולה.

בגמר התיקון שהמלכות יורדת למקומה לְעֵת-עֶרֶב אל הרצון המופרז לקבל, בו עדיין לא נעשה שימוש במהלך התיקון, וכאן ניתן יהיה להשתמש בפרטיות שבזמן התהליך היה החושך הוּא יִוָּדַע לַיהוָה ולא לנברא, שהביא לפירוד מהבורא. וּלְעֵת-עֶרֶב ניתן יהיה לפעול את עצם הרצון העצמי ולהיות מחובר לבורא יתברך – יִהְיֶה-אוֹר. כאן הרצון הכי גדול יהיה לשם שמים.

זו ההבחנה בין זמן תיקון בו אכילה מעץ הדעת, דהיינו ניסיון להשתמש ברצון המופרז לקבל, ניסיון לקבל אור המביא להחשכה, ובגמר תיקון אותו חושך – הפרטיות תהפוך לאור, דהיינו מלכות מתוקנת. ואז כש-בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים; וְחֶרְפַּת עַמּוֹ, יָסִיר מֵעַל כָּל-הָאָרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר – ידעו כולם שהצרות והגלות הם חלק מהגאולה, שהשם יתברך תמיד טוב ומטיב.

תפיסת הנברא היא מהפרטים לכלל, כלומר שבזמן תיקון הוא רואה בנפרד את השמאל ואת הימין. הפיתרון שדורש יעקב, שכבר זכה טרם מיתתו לדרגת ישראל – להפנים שאת החושך מתקנים ע"י אמונה, ועליהם להישבע בברית מעל טעם ודעת, בלי שֹכל – שבכל מצב יש בורא טוב ומטיב, ורק כאשר זוכים באחדות עם הכלל, זוכים לממש את הפוטנציאל לקבלת ההטבה המלאה.

רבי יוסי פתח: וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר. מוסיף רבי יוסי את הכתוב: וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ אֶת-מְנַשֶּׁה, וְאֶת-אֶפְרָיִם רוצה לומר שני מקרים רעים יבואו לבניו של יעקב  א. שיהיו בגלות בארץ אויביהם  ב. שלא יסתכל בהם שנים רבות על עוונותיהם באמת, וכה ישכח אותם בארץ אויביהם, שזו היא בחינת אפרים ומנשה. ולבסוף יוליך אותם לארץ הטובה.

שר אחד מבחינת אפרים מדתו להחזיק את ישראל בגלות ושיפרו וירבו שמה, שר שני בחינת מנשה מדתו להשכיחם  בגלות. בשתי בחינות אלו יש מידות טובות ורעות. מנשה לשון נשייה, שכחה – ישכחו העוונות, אך הצד השלילי הוא כיצד יתקן אדם השוכח? ובחינת אפרים טובה שהיא פריה ורביה וגדילה, אך הרע שבא מופיע כאשר מגדלים את צד הטומאה. פרייה ורביה היא טובה בארץ ישר-אל, אך ברצונות נוכריים היא עוון. השכחה מביאה אדם לחשוב שאין השגחה ושכר ועונש, מפני שאינו משלם מייד על עוונותיו. הרחמים על הרשעים משכיחים מהם את הצורך בתיקון, כאן הרחמים הם עונש.

והיו שני שרים גדולים וחשובים, שהיו דופקים תחת כיסא הכבוד של המשגיח על ישראל, המידה החמישית, בעבור, שיהיו בגלות כל הזמן שצריכים, שהיא בחינת אפרים. וגרוע מזה, שישכח אותם בארץ אויביהם, שהיא בחינת מנשה. שר אחד הוא מבחינת אפרים, וע"כ מידתו להחזיק את ישראל בגלות, ושיפְרוּ וירְבּוּ שמה. ושר השני הוא מבחינת מנשה, וע"כ מידתו להשכיחם בגלות.

ב' שרים אלו הם שתי מידות שבכל אחת ב' דעות. יצאה מידה אחת ודיברה בפני ריבון העולם. וניתן לה רשות, שתדבר כל מה שתרצה. וראתה בישראל מצד אחד, שיש לגזור על ישראל, שיצאו מהגלות בזכות אבותיהם. ומצד אחר ראתה, שיש לגזור עליהם להישאר בגלות, בעבור עוונותיהם, שאמרו המקטרגים עליהם רעות גדולות. הרי הם ארבע מידות. כי כל אחד מהשרים, שהם ב' מידות, היו לו ב' לשונות, פעם לזכות ופעם לחובה. ולא הייתה בהן מידה החמישית, המשגיח של ישראל, ודיברו כל מה שרצו. שפעם דיברו ב' השרים לזכות, ופעם דיברו לחובה. ולא הייתה בהן מידה החמישית, המחזירה הכל לזכות.

המלכות מצד עצמה נבחנת למדת הדין, ואינה ראויה לקבל אור העליון, מחמת הצמצום והמסך שעליה. וכל תיקונה לקבל אור הוא ע"י עלייתה והתכללותה עם הבינה, מדת הרחמים. והן ב' מידות שבב' השרים, מדה"ד ומדה"ר, הכלולות זו בזו, בינה ומלכות. והן נעשות לארבע מלכויות, כי הבינה נכללה מבינה ומלכות, וכן המלכות נכללה מבינה ומלכות, וע"כ הן מתהפכות מרחמים לדין ומדין לרחמים. לעיתים זכרים ולעיתים נקבות. כי חלקי הבינה שבהן הם זכרים ורחמים, וחלקי המלכות שבהן הן נקבות ודין.

והם שתי מידות, מדה"ר בינה, ומדה"ד מלכות, אחר שנכללו זו בזו:

שׂר הא', שמידתו להחזיק את ישראל בגלות ולהפרותם ולהרבותם, זהו ממידת המלכות, שהיא מדה"ד. כמ"ש: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. שׂר הב', המשכיח אותם בארץ אויביהם, שלא יסתכל בהם שנים רבות על עוונותיהם באמת, שאינו דן אותם על עוונותיהם, שמחמת זה באה השִכחה, מבינה, מדה"ר. וע"כ אינו מסתכל על עוונותיהם.

ושכתוב, שהם שתי מידות שבכל אחת ב' לשונות, הרי הם ארבע מידות, כי אחר שנכללו זו מזו נעשו ד' מלכויות, שנעשה בבינה רחמים ודין, ובמלכות רחמים ודין, זכות וחובה שבכל אחת מהמלכויות, ומתהפכות פעם לזכות, שיצאו מהגלות בזכות אבותיהם, ופעם לחובה, שיישארו בגלות בעבור עוונותיהם. ושכתוב, וניתן לה רשות, שתדבר כל מה שתרצה, מפני שהמלכות בפני עצמה מדה"ד גמור, לכן אפילו אחר שהשתתפה במדה"ר, גורמת דין וחוב בכל מקום שנראתה שם.

אמנם בגמר התיקון, כשהמלכות תקבל תיקונה השלם, ויתבטל הדין שבה, ותהיה ראויה לקבלת האורות כמו הבינה, תתבטל גם התהפכות מרחמים לדין גם במלכות משותפת עם הבינה. ומלכות זו נקראת מידה החמישית. שלא תהא עוד משותפת עם הבינה, כמו ד' המלכויות, אלא שתהיה מתוקנת בפני עצמה.

וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר. פתח רבי יוסי: עד שהגיעה להם מידה החמישית, שתתגלה בגמה"ת, שהמלכות בפני עצמה בלי שיתוף הבינה (דהיינו ירדה למקומה לגדלות כלי הקבלה, לרצון הגדול לקבל), תתתקן לכיסא הכבוד כמו הבינה, ותאמר על ישראל טוב, כי יתבטלו ממנה כל הדינים, ולא היו מפחדים עוד ב' מידות הראשונות, שהן בינה דבינה ובינה דמלכות, לדבר לפניו זכות על ישראל, כמו שהיו מפחדים מקודם לכן, שב' המידות האחרות, מלכות דבינה ומלכות דמלכות, תהפוכנה אותן לחובה, משום שמידה החמישית, שעד כאן הייתה נמשלת ללילה, מחמת הדינים שבה, יצאה עתה להאיר להם, שנהפכה לאור ורחמים, ונתבטלו כל הדינים שבב' מידות, שהיו מלמדים חובה על ישראל.

כמ"ש: וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר. כי כל עוד שהמלכות אינה מתוקנת בפני עצמה, אלא ע"י שיתוף עם הבינה, נקראת בחינת הבינה יום ובחינת המלכות לילה, שלילה מאירה ע"י הלבנה והכוכבים, המקבלים מהשמש, אור יום. אבל בגמה"ת, והיה יום אחד לא יום ולא לילה, שלא תצטרך המלכות החשוכה לתיקון יום ולילה, אלא והיה לעת ערב, בזמן שתגלה עצמות המלכות (אשר גנוזה ברדל"א בזמן התיקון), הנקראת ערב, יהיה אור, כי החושך עצמה של המלכות ייהפך לאור, ולא תצרך עוד ללבנה וכוכבים, המקבלים מאור יום, שהיא המידה החמישית. וע"כ כתוב, וייקח עימו את מנשה ואת אפרים, ב' מידות, בינה ומלכות, שזהו רומז על זמן הגאולה שתתגלה המידה החמישית, שאז, יהיה ב' מידות הללו כולן רחמים ולא יתהפכו לחובה עוד.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה פירושו שהנוקבא דז"א נק' חשך המקבלת מהיום שהוא ז"א. ושם נאמר וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם, משמע שהחשך היא קליפה ולא קדושה. שאל רבי אלעזר את אביו על הסתירה. אמר לו רבי שמעון, מבראשית עד שישה דורות, חג"ת נה"י דז"א, ברא הויה אחד, בינה. ו' דהויה, ז"א, שהבינה נתנה בו רוח חכמה, ע"כ עד כאן לא היה נודע מהו חושך. כי המוחין דחכמה מבטלים כל הקליפות. ואחר שז"א קיבל חכמה מבינה, והשפיע חג"ת נה"י אל הנוקבא, נתבטל מהם החושך. ע"כ עד כאן לא היה נודע מהו חושך. כמ"ש, ולחושך קרא לילה.

אבל מתחת ו' דורות חג"ת נה"י דז"א, למטה מעולם אצילות, שם יש חושך, קליפה, ועל זה נאמר, וחושך על פני תהום.

קם רבי אבא ושאל, מהו חושך? עמלו ולא השיגו החברים להשיבו על מה ששאל. עשו מעשה, כלומר איזה ייחוד, והגיע קול מלפני ריבון העולם במקרא הזה: אֶרֶץ עֵפָתָה, כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת, וְלֹא סְדָרִים; וַתֹּפַע כְּמוֹ-אֹפֶל, שעוד מקודם שנברא העולם נגנז לרשעים. ומכאן, שחושך הוא גיהינום.

אוֹי להם לרשעים, שיהיו בחושך הזה. אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה לא ברא בעדם זה החושך, אַשְׁרֵי הָעָם, שֶׁכָּכָה לּוֹ: אַשְׁרֵי הָעָם, שֱׁיְהוָה אֱלֹהָיו. שנתן להם את הכוח להתגבר על ידי כך שהמלכות, הרצון התכללו עם השפעה בזמן התיקון.

שיעור שמע:

וַיְחִי  י-יב

 וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף

בזמן שגואה הרצון הפרטי, נצרכת שבועה שלא לשכוח את הבורא.

השם ישראל כלל דין ורחמים, גלות וגאולה – ישראל = 541 = אור וחושך, הברכה היא החיבור של שניהם, שאין הוא רק יעקב הקטן, אלא גם יכול להגיע לגדלות, לישראל. ברכה שאין ייאוש בזמן הירידה, ניתן לפעול ולהגיע לגאולה.

וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. חקר יעקב את בניו כולם ואמר להם, צרות רבות וגדולות אני רואה שעתיד לבא לבניכם וצריכים למצוא רחמים עליונים. חייבת להיות גלות לפני גאולה, גלות בה יש לעבוד עם הפרטים המכילים גם את השמאל, שהם ירידות וייסורים, והפיתרון הוא מציאת רחמים.

ואם אתם רוצים לצאת מכל הצרות, הישבעו לי וניתן בינינו לעד את ריבון העולם, שתעשו אמת ודין ותהיו כאבותיכם, ותצוו זה בכל דור ודור שיבוא אחריכם, ואם אתם רוצים לעשות כן, תצאו מכל הצרות שיבואו. כלומר המתכון הוא קבלה שיש את היסוד הראשון, שהוא נבדל לגמרי מהבריאה, שברא יש מאין.

רבי שמעון אמר: וכדי שלא יקשה לך, הרי הכתוב אומר שקרא רק לבנו יוסף לבדו ולא לכל השבטים, מביא על זה את הכתוב: שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב, וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט; אוּלַי יֶחֱנַן יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף, שכל בני ישראל כולם נקראים יוסף אף כאן השם יוסף כולל לכל השבטים שקראם והזהירם ואמר להשביעם. יוסף הוא יסוד הנק' כל – שכולל ואוסף את כולם.

אחר שהזֹהר הביא דברי רבי שמעון, חוזר לסיים דבריו שיעקב אמר: ואם תעשו כן לא תקברו אף אחד מבני במצרים, אלא תשובו אתי לארצכם בשלום. אומר להם הכן תהיו בגלות, אך לא תמותו מזה, בתנאי שתשמרו על שלושת הדברים: צריך שבועה, עשיית אמת ודין, ולימוד הדורות הבאים. תורה ניתנת במסורת, שנמסרת מדור לדור.

שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. שואל מהו ידך? חֲגוֹר-חַרְבְּךָ עַל-יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ, וַהֲדָרֶךָ. וגם ידך תחת ירכי פירושו חרב שיש בה חסד ואמת, דהיינו יסוד שיש בו אור החסדים ואור החכמה שנק' אמת, ונק' אור הפנים, וע"ז אומר חסד ואמת יקדמו פניך, פני ה' חלקם.

ואם היו בניו טובים ועשו מה שקבלו עליהם, לא היה מת אף אחד מבניהם במצרים, כי כל טוב וטוב שהשם יתברך גוזר על אנשים, אינו אלא בתנאי שיהיו טובים כמו שאמר דוד: לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת-דְּבָרוֹ, אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר, אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת-דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל-לְבָבָם וּבְכָל-נַפְשָׁם:  לֵאמֹר לֹא-יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ, מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל, ואם לא, לא.

וַיֹּאמֶר, הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה רבי חזקיה אמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו, נשבע שיוציא את ישראל מן הגלות שלהם. וזהו שנשבע להם. ויישבע לו, סובב ג"כ על הקב"ה, שנשבע, שלא יעזוב אותם בארץ אויביהם.

וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי, שואל מהו ברכתני? ומשיב שנותן להם גלות ונשבע להם שיוציאם ממנו. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל אשר השם ישראל כולל דין ורחמים שהוא גלות וגאולה, והגלות הוא סבה ישרה לגאולה, וכאן אומר שהברכה היא כלות וגאולה.

עתיד הקב"ה לעשות בשביל בניו של ישראל, שיהיה כל אחד תחת כסאו, ויהיו חשובים מכל מלאכים עליונים. משום זה תמצא אות וו ארוכה בתורה, כגון כל הולך על גחון, הרומזת שהקב"ה נשבע על שלמות של וו דורות מאברהם יצחק יעקב משה אהרון יוסף. ומשום שש הללו וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה כי ישראל ה"ס ז"א הכולל חג"ת נה"י. השתחווה ישראל רומז שיבא המשיח בסוף מנין זה, דהיינו בסוף ששה אלפים שנה. הגאולה תהיה אחר האלף השישי.

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת-מְנַשֶּׁה וְאֶת-אֶפְרָיִם. אמר רבי חזקיה לא בא הכתוב: להשמיענו מה שעשה יוסף, אלא להביא מה שיהיה בסוף הגלות. וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה שיבא משיח שה"ס יוסף, ויאמר לו, אביך שבשמים נחפז לקבל פניך הצופים על הקץ של המשיח. אָבִיךָ חֹלֶה פירושו דואג ונחפז. וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת-מְנַשֶּׁה וְאֶת-אֶפְרָיִם לומר יהי רצון מן האלקים שבשמים שיקבל את בניו, שפרו ורבו בגלות, סוד אפרים, ושנשכחו עונותיהם מכח הגלות סוד מנשה, כי שכח הקב"ה את עוונותיהם באמת. אפרים בחינת פרייה ורבייה, ומנשה לשון נשייה – שכחה.

רבי אבא אמר שבא לפרש את סוד הכתוב: יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר כמו שפרשנו את השם הקדוש ביוסף, דהיינו ה"ס השם בן שלוש אותיות יה"ו (השפעה), עד"ז כתוב, ויאמֶר ליוסף, הנה אביך, בעל עוה"ב, ז"א במוחין דבינה עילאה, שנקראת עוה"ב, יאמר לו הנה אביך, בעל עולם הבא, רוצה לעשות טוב לבניו שיצאו מן הגלות שלהם. ואם לא תרצה באמתיותך, שלא תמצא אותם זכאים לזה, הנה השם בן ארבע – הויה אחד, יתקן אותך ויצרה שתשוב השכינה למקומה. אם אינם כדאים לגאולה מצד עצמם יתקן אותם ז"א מצד העלאתם לעולם הבא.

כי האבות הם מרכבה של מעלה של השם הקדוש, שכתוב: וַיַּעַל אֱלֹהִים, מֵעַל אַבְרָהָם, הרי שהיה רוכב עליו. וכתוב: תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. הרי שיעקב היה מרכבה לת"ת שנק' אמת ואברהם מרכבה לחסד, שע"י ייחוד שם הויה יבא משיח.

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

..

..שיעור שמע:

שיעור שמע:

וַיִּגַּשׁ מ-מב

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ

מסוכן להיות בסביבה כמו העולם הזה, אך כאשר שומרים על בינה יציבה ניתן לקנות כוח אמוני חיובי.

הרצון לקבל הגדול שהיה במצרים גרם לפריה ורביה, שהרי אומות העולם, הס"א מחזיקים את הרצונות עבור ישראל. כך אדם צריך לקחת את הרצונות שבו, ולנקות אותם מהלבושים שאינם ראויים. כלומר אפילו כשפועלים במקום הס"א תוך שמירה על אמונה וקשר עם השם, ניתן להצליח.

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, רבי יצחק פתח: וּדְמוּת עַל-רָאשֵׁי הַחַיָּה, רָקִיעַ, כְּעֵין, הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל-רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה. אבל יש חיה למעלה מחַיה. החיה מבחינת קו ימין, פני אריה, חסד, היא למעלה וחשובה יותר מהחיה שבקו שמאל, פני שור. כי ד' חיות הן במרכבה, אריה שור ונשר הן כנגד ג' קווים ימין שמאל ואמצע. וחיה הרביעית הוא פני אדם, הכוללת את הג'. קורא לכולם חיה במובן של אור החיים, לא במובן של בעל חי, אלא שדרכם עובר אור החיים.

ויש חיה קדושה, העומדת על ראשי החיות. היא החיה מקו שמאל, פני שור, גבורה. אחר התכללותה בימין נמשכת ממנה המוחין דראש לכל החיות. כי מקו שמאל נמשך הארת החכמה. גדולה מצד זה שגורם לאור החיה. כל אחד מייצג ראש שונה.

ויש חיה עליונה למעלה על כל שאר החיות, החיה שמבחינת קו אמצעי, פני נשר, ת"ת. ומתוך שהיא מכרעת על ב' החיות שבימין ושמאל, וכוללן יחד זו בזו, ע"כ היא נבחנת למעלה מהן, חשובה מהן. וחיה זו שולטת על כולן, משום כאשר חיה הזו נותנת כוחה ומאירה לכולן, שהוא כוח המסך דחיריק והארת החסדים, שהם ב' עניינים הפועלים בקו אמצעי, אז כולן נוסעות למסעיהן, שנכללות זו מזו, ונותנת זו לזו מכוחה, ושולטות זו על זו, שניתן שליטה לכל אחת ואחת על כולן, כי בג' שבקו ימין שולטת פני האריה, ובג' שבשמאל שולטת פני השור, ובג' שבאמצעי שולטת פני נשר. מבחוץ ישנם פרטים שיותר גדולים מהכלל בפרטיותם, יש להם שליטה, אך אין הם שלמים. כלומר יכול נשר להכיל פרט ראייה טוב זה של האדם, אך רק האדם הוא מכלול עם פוטנציאל שלם.

ויש חיה שהיא למעלה על התחתונים, על שאר החיות, שהן למטה מעולם אצילות, שהיא פני אדם, הנוקבא (שנא"ן). וכולן ניזונות ממנה. וארבע רוחות העולם רשומות בה, חו"ב תו"מ. פנים ידועות מאירים לכל רוח, שהן ג' פנים אריה שור נשר, המאירים בכל רוח מד' הרוחות. שב' הרוחות דרומית וצפונית הם ימין ושמאל. ומזרחית קו אמצעי. ומערבית, הנוקבא, המקבלת את כולן וכוללת כולן. והיא, הנוקבא, שולטת על ד' הרוחות. והן ג' לרוח זו, וג' לרוח זו, וכן לד' רוחות העולם. כלומר, אחר שכולן נכללות זו מזו, אינן ד' בכל רוח, שהן ט"ו (15), אלא ג' לכל רוח, שהן י"ב (12) פנים.

ויש רקיע למעלה מרקיע, ורקיע הזה השולט עליהם. כלומר, ג' רקיעים, שהימני והשמאלי הם זה למעלה מזה. ורקיע האמצעי הוא השולט על שניהם, שמכריע אותם וכוללם זה בזה. כנ"ל אצל החיות. כולם מסתכלים אליו, שמקבלים ממנו ההכרעה וההתכללות. ותחת הרקיע כנפיהן ישרות, משום שכולן שולטות על מה שנתמנו. כי קו האמצעי מקיים הארת שניהם יחד, שהימני יאיר ממעלה למטה, והשמאלי ממטה למעלה (דהיינו הפוך מטבעו, שטבע הימין להשפיע וכאן יאיר ממעלה למטה). וע"כ כנף הימנית שווה עם כנף השמאלית, והתפשטות מידת החבל בהם, כלומר כוח המסך שבקו האמצעי, שקושר הימין ושמאל ביחד. התפשטות והשקאה, שהוא שדה שמשקים אותו מים, והמים מתפשטים בו.  כוח אמצעי נותן להם כוח השתוות, שכל אחד מקיים את תפקידו ביחד. שלכאורה אפשר היה לשאול מי חשוב יותר, אך כמו חלק ממערכת, של ההשלמה שלו מועילה כאשר הוא מקיים תפקידו בתוך הכלל, בו מחוברים כל החלקים בסוד האמונה.

ג' הרקיעים נמצאים בכל רוח, שנכללים זה מזה. ובכל אחד מג' יש ג'. והם תשעה, תשעה לכל הצדדים. שיש תשעה ברוח מזרחית, ותשעה ברוח מערבית, ד"פ תשעה, ל"ו (36) רקיעים. וכשמתחברים, כולם נעשו לרושם אחד, לרקיע אחד, בשם אחד, הנוקבא הנקראת שם, ביחוד השלם כראוי.

כשהרקיעים והחיות מתתקנים לבחינת כיסא, כתוב, וממעל לרקיע אשר על ראשם, כמראֵה אבן ספיר דמות כיסא, ועל דמות הכיסא כמראֵה אדם עליו מלמעלה. אותה אבן טוב, הנוקבא, מתתקנת בכיסא, העומדת על ד' עמודים. ועל כיסא ההיא דמות אדם, ז"א, להתחבר עימו יחד. שהכיסא, הנוקבא, תתחבר עם האדם שעליו, ז"א.

הרקיע והחיות לפעמים מתתקנים בבחינת כיסא, ולפעמים בבחינת מרכבה. ושניהם הם תיקון הנוקבא לזיווג עם ז"א. אלא כשמתתקנים בשליטת הימין, מכונים כיסא. וכשמתתקנים בשליטת השמאל, מכונים מרכבה.

כשהרקיעים והחיות, הנוקבא, מתתקנת להיות הכל מרכבה אחת לאדם הזה, ז"א. אז כתוב, ויאסור יוסף מרכבתו, ויַעַל לקראת ישראל אביו גושְׁנָה. זהו צדיק, יסוד דז"א, הנקרא יוסף הצדיק, שקָשר ואיחד את מרכבתו, הנוקבא, הרקיעים והחיות.

לקראת ישראל, זהו אדם (שם ישראל הוא בחינת קו אמצעי, בחינת אדם ראשון). האדם שממעל לכיסא, שהוא ז"א. גושְׁנָה, הוא גישה אחת להתקרב יחד בהתקרבות אחת ויחוד אחד. גושנה, מלשון, גשוּ אלי, שהוא קריבה והזיווג ז"א ונוקבא, המרומזים כאן במרכבתו של יוסף וישראל אביו. והוציא הכתוב לרמוז הזיווג בלשון גישה, הוא להיותו בחינת שליטת השמאל, הנוהג בתחילת כל זיווג התעוררות והשתוקקות, בניית כלים כמ"ש, שמאלו תחת לראשי, שהיא רק גישה אחת, ותֵכף נפרשׁ וחוזר לימין, מטעם הדינים, המתעוררים עם שליטה זאת. ומטעם שנסתמים אז כל האורות.

ואז ויֵרָא אליו, נראה אליו ונסתלק. כאשר השמש נראה אל הלבנה, אז מאירה הלבנה לכל אלו שהם למטה בעולם. כעין זה, כל זמן שהקדושה העליונה, אור ז"א, שורה על בית המקדש למטה, הנוקבא, מאיר בית המקדש ועומד בשלמותו. אבל כאן נאמר, וירא אליו, שנראה לה האור ונסתלק. ולאחר שנסתלק ממנה אור העליון של ז"א, כולם בכו על בית המקדש שנחרב, על הפסק האור מהנוקבא, בסיבת הזיווג הזה שבשליטת השמאל, שמסיבה זו תכף חוזר לימין. והכתוב אומר, שזה גלות האחרון, רוב הדינים הנמשכים על ישראל בגלות האחרון מסיבת שליטת השמאל. שמשום זה נפרשׁ תכף מזה, וחזר לימין.

וכיוון שראה יעקב והסתכל, שהתיקון שלמטה בזו"ן הוא כעין שלמעלה באו"א, שנזדווג בשליטת הימין והאורות חזרו ונפתחו כמו למעלה, אז אמר, אָמוּתָה הפעם אחרי ראוֹתי את פניך כי עודך חי. שאתה מתקיים בברית הקדוש, שנקרא חי העולמים. ומשום זה, כי עודך חי. וע"כ אמר יעקב בתחילה, רב עוד יוסף בני חי, כי הוא צריך להיות חי. ראה יעקב שיוסף הוא המשך התיקון. רואה את קו אמצעי של היסוד, שעליו לעשות את תיקון הברית, אז השמאל יכול להסתלק.

כי הסתלקות האורות שנעשה אחר הזיווג שבשליטת השמאל (ימא דקפא, אור בלי חסדים), נבחן כמו מיתה, שהיא הסתלקות אורות החיים. וכמ"ש, אָמוּתה הפעם אחרי ראוֹתי את פניך. כי ע"כ נסתלקו האורות אחר התחלת הזיווג, המרומז בהכתוב, וירא אליו. שהוא מיתה. מטעם, כי עודך חי, עודך ברית קדוש, חי העולמים, ימין. שאז אור החכמה, שנקרא חי, מתלבש בחסדים ומתקיים, וע"כ הוכרחתי להחזיר הזיווג בשליטת הימין.

כתוב: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב, אֶת-פַּרְעֹה. אמר רבי יוסי: אע"פ שבארוהו, שפרעה אינו קליפה רעה, אלא הוא בחינת אמא דאצילות. אמנם לפי הפשט הוא קליפה רעה. פרעה הוא מדרגה בעולמות העליונים, בינה – וכאשר נופל לקליפות הוא בחינת הרשע, רצון לקבל גדול. יש ופרעה בבינה שהוא המקור המחבר בין ג"ר לו"ק, בין שלמות וחוסר שלמות.

וכתוב: לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דמִּיתִּיך, יש מרכבות לשמאל, הס"א. ויש מרכבות לימין, שלמעלה בקדושה. ואלו לעומת אלו. אלו של הקדושה הן של רחמים. ואלו של הס"א הן של דין. כנגד מרכבות הקדושה, ישנן מרכבות הבאות מצד הס"א תחת הפרסה, ופועלות להרע.

כאשר עשה הקב"ה דין במצרים, כל דין שעשה היה ממש באותו הדרך של אלו המרכבות של הס"א, ובאותו אופן של אותו הצד ממש. מה צד ההוא הורג ומוציא נשמות, אף הקב"ה עשה באותו אופן ממש, שכתוב: וַיַּהֲרֹג יְהוָה כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. אע"פ שדרכו היא רחמים. וכן הכל מה שעשה במצרים, היה באותו אופן ממש. יש הרג בעולמות התחתונים הניראה כדבר רע ובעליונים מופיע כתיקון. החוק הוא שהעדר קודם להוויה, כמו צמח שבשלב הגרעין נרקב ואז צומח, או צמח שנאכל ע"י בהמה, ואדם כלפי הקב"ה. כל רצון שמשרת רצון גדול ממנו, הוא בחינת מת כלפי העליון.

ומשום זה כתוב, דִמִיתִיךְ רעייתי. כי נדמתה כרכבי פרעה להרוג ולהוציא נשמות בני אדם, כדרך של מרכבות פרעה, שהוא הס"א. להרוג, שכתוב, כי אני ה', אני הוא ולא אחר. ולעתיד לבוא כתוב, מי זה בא מאדום חמוּץ בגדים מִבָּצְרה, שגם אז יהרוג אותם ה', ולא שליח.

כתוב: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד, שהיא אחוזת עולם. ויאחזו בה, כי להם ראוי לאחוז בה, ולא למצרים. ויפרו וירבו מאד, כי לא היה להם צער ונמצאו בתפנוקי מלכים, כל עוד שהשבטים היו בחיים. ומשום זה ויפרו וירבו מאד.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

שיעור שמע:

קְחוּ לָכֶם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם

כשיש בכוחך לשמור על הברית – אתה חי.

מי שאינו שומר על בינה יציבה, ובכל קושי שנתקל נשבר ומחפש תענוג גופני מזויף – אינו חי. אין להשתמש בתירוצים, אלא לפעול כיהודי אמיתי השומר על הברית, על הקשר עם הקב"ה.

בנוסף צריך האדם להיזהר מלחשוב שכל פנטזיה רוחנית היא אמונה. עליו לבדוק מהי האמונה, המחברת אותו לבורא יתברך. העגלות הם המסר הנפשי שאדם שולח לאביו שבשמים, מסר שאומר אני דבוק באמונה, שומר על המסגרת ולא אחפש תענוג במקום אחר.

המושג עגלה יפיפייה היא הכוח להשגת האמונה מצד המלכות, דווקא ממצרים, מקום של מציאות קשה בנפש. לכן המצטער על הריחוק מהבורא, או כָּל המתאבל עַל יְרוּשָׁלַיִם זוֹכָה וְרוֹאֶה בשמחתה.

לפני שנפרדו יעקב ויוסף, ישבו ולמדו את נושא עגלה ערופה, ויעקב נתן ליוסף כותונת פסים, דהיינו את היכולת לפעול בקו אמצעי – היסוד – הברית. ברית זו אומרת שכאשר פועל אדם בגאווה בדרכי השם, ונמצא בשלמות, אז גם במצבי הירידה כוח הברית יאפשר לצלוח את הקשיים. וכך כאשר אדם מרגיש גלות בנפשו, עליו לקחת את העגלה – הרצון לקבל ולערוף אותו, לבוא לבחינת היסוד (נחל איתן), ובדרך זו קונים אמונה וכוח הישרדות.

על האדם להשיג את אור האמונה. כאשר משיג זאת, יכול לתקן ע"י שלוקח רק מה שנחוץ מבחינת תיקון הרצון – עגלה יפיפייה. ואם ירצה לקחת יותר ממה שדרוש לרכישת האמונה, יפגום.

רומז יוסף לאביו בעגלות, שאינו יודע מי שפך את הדם הזה שהורידו אותו למצרים, לא יודע למה הקב"ה סובב כך שהוא מרגיש מוות, גלות, שהקב"ה הסתלק ממנו, וכעת עליו להיות עבד במצרים.

אך שומר בקנאות את הברית, ויודע שבתוך הבעיות הללו עליו לקחת את אור האמונה. וכך כל אחד במצב של ירידה קשה, שאינו מבין כיצד קורה הדבר, עליו לפעול ולומר: ידינו לא שפכה את הדם, ולהסכים שדווקא כאן לא יחפש אור ממקומות שמציע הס"א בלבושי קליפה ויפול, אלא יבחר לקבל את אור האמונה. מאמין שהבורא עשה כל זאת לטובתו. יודע שלא יכול לקבל את האור במקום הנוכחי, ולוקח את אור הדבקות להמשך התיקון. מלמד יוסף ע"י שאומר לאביו: אין לי תירוצים, אלא מאמין בהשגחת הבורא, מונע עצמו מלקבל אור שלא ראוי. רק יוסף שבאדם , היסוד שירד למקום שלמטה ממקום האורות – מסוגל לשמור על האמונה.

רבי אלעזר אמר: רֶמז רָמז יוסף ליעקב על עֶגלה ערופה, כי כשעסקו (למדו) בפרק הזה של עגלה ערופה, נפרד ממנו. עגלה ערופה באה, על שנמצא הרוג לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ, וכדי שלא תשלוטנה על הארץ רוחות רעות, שאין בהם חפץ, נותנים את עגלה הזו לתיקון, שלא יכירו בו ולא ישלטו על הארץ. התיקון של עגלה ערופה בא כאשר ישנו כוח של הרג בארץ, מציאות לא נכונה, שאין יודע האדם מי האשם. כלומר אדם מרגיש גלות נפשית וריחוק מהשם, ואינו יכול להצביע על האשם – התיקון לרכישת האמונה – להביא עגלה ערופה.

כל בני אדם נפטרים ע"י מלאך המוות, חוץ מזה שהקדימו אותו בני אדם והרגוהו, מטרם שהגיע זמנו של מלאך המוות לשלוט עליו, ולקבל רשות לקחת נשמתו. כי אינו שולט על האדם עד שמקבל רשות מלמעלה. יש מצב בו אדם הורג אדם אחר לפני מלאך המוות, או שמלאך המוות שלט על ההורג. וקשה, מפני שכל דבר הקורה כאן כתוב בעולמות העליונים, אך ההורג הוא שליח. אלא מוות הוא הסתלקות אור, וכשמסתלק האור מאדם, אל יפנה לעצת הס"א לקבל תחליפים מזויפים, אלא יתקן מה שפגם.

ומשום זה יש לו למלאך המוות לשלוט עליו מן הדין כמ"ש: לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. ויש לו ג"כ דין, שלֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ, כדי לקטרג על מקום הזה, הנוקבא. וע"כ וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל. כדי להעביר הדין מאותו המקום, ולהתתקן שלא ישלוט עליו המקטרג, וינצל ממנו. כשמלאך המוות רואה הרג במקום מסוים, הוא מבין שיש לו מרחב פעולה. לכן כאשר פוגעים או הורגים אדם ולא יודעים מי פעל – המקום מקבל חטא.

יוסף כשנפרד מאביו (לחפש את אחיו), נשלח בלי לוויה ובלי אכילה, והיה מה שהיה. וכשאמר יעקב, טָרוף טורַף יוסף, אמר: כי ארד אל בני אָבֵל שְׂאולָה, כי אני גרמתי לו שנהרג, משום ששלחתי אותו בלי לוויה

ואיני יכול לומר: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה, כבעגלה ערופה, שפירושו, לא פטרנוהו בלי לוויה. ועוד שידעתי שאחיו שונאים אותו ושלחתי אותו אֲליהם. ורֶמז רָמז לו יוסף על כל זה בשליחת העגָלות.

אמר רבי יהודה: אלו העגָלות על פי פרעה שלח אותם כמ"ש: וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל-פִּי פַרְעֹה; וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה, לַדָּרֶךְ. ולמה נאמר, שרֶמז רָמז לו יוסף בשליחת העגָלות? אמר רבי אלעזר: ואתה צוּוֵיתָה. שלא היה צריך לומר, ואתה צוּוֵיתָה, כי כבר כתוב: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אֱמֹר אֶל-אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ. אלא, ואתה צוּוֵיתָה, שאומר כאן הוא בדיוק. וע"כ כתוב: צוויתָה עם ה' לבסוף, להורות שהוא בדיוק, שבא ללמדנו, שיוסף דרש ממנו, שייתן לו עגָלות. וע"כ: וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל-פִּי פַרְעֹה, כי יוסף היה הנותן, והוא ביקש מפרעה. ולמה דרש מפרעה עגָלות? הוא מטעם שרצה לרמוז לאביו, על עֶגלה ערופה. וע"כ יעקב לא האמין הדבר, עד שראה את העגָלות, והבין הרֶמז שרָמז לו, שכתוב, ויַרְא את העגָלות. למה יעקב צריך רמז, למה לא למסור לו ישר? אלא שרמז בא על צד ששני הצדדים יש להם הבנה באותו הדבר, וניתן להשיג יותר מהגלוי.

אמר רבי שמעון: בתחילה כתוב: וַיַּרְא אֶת-הָעֲגָלוֹת, אֲשֶׁר-שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ; וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, ואח"כ וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי חָי; אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ, בְּטֶרֶם אָמוּת. למה מתחיל ביעקב וגומר בישראל? יעקב מדרגה של קטנות וישראל של גדלות. אלא בתחילה קראו התורה יעקב, בשביל השותפות שנשתתפה השכינה בחרם, שעשו השבטים כשנמכר יוסף, שלא לגלות הדבר. שמשום זה נסתלקה השכינה מיעקב כל אותו הזמן. ועתה שחזרה אליו השכינה, נאמר, ותחי רוח יעקב אביהם, שזה השכינה, הנקראת רוח יעקב. ואחר שהשכינה נתקיימה בו, אז המדרגה של מעלה עברה ממדרגת יעקב אל מדרגת ישראל, ממוחין דו"ק, שנקרא יעקב, למוחין דג"ר, שנקרא ישראל. מכאן נשמע, שהמדרגה שלמעלה אינה מתעוררת למעלה, מטרם שנתעורר למטה. כי כאן כתוב: ותחי רוח יעקב תחילה. מכאן שרוחו של האדם היא בחינת השכינה בעזרתה יכול לחזור לשיתוף. התעוררות שלמטה. ואח"כ כתוב, ויאמר ישראל, התעוררות שלמעלה. על האדם להקדים ולעשות את העבודה וההשתוקקות מלמטה (יעקב), ואז תבוא בחינת ישראל מלמעלה.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה. במראַת כתוב בלי ו', מלשון יחיד, הרומז למדרגת הנוקבא, הנקראת מראָה, ונקראת לילה. וַיִּזְבַּח זְבָחִים, לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק, כתוב בתחילה, כדי לעורר השמאל, שנקרא יצחק, באהבה אל הנוקבא, אהבת דודים, הנמשכת משמאל. ואז: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, שנתגלה עליו. באותה מדרגת נוקבא, הנקראת מראת הלילה. דבר ראשון מעורר השמאל, הלילה, הרצון לקבל – וכעת נשאלת השאלה מה עושה האדם עם התעוררות זו.

וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ. מהו הטעם שהזכיר לו את שמו? משום שהצד הקדוש שלמעלה נוהג כן. כי צד הטומאה אינו מזכיר שמו של הקב"ה, וכל צד הקדושה נזכר בשמו. וכתוב: אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ., שהשכינה ירדה עימו בגלות. ובכל מקום שגלו ישראל, גלתה עימהם השכינה.

ואלו ואלו באו ליעקב, הן מבחינת עגָלה ששלח יוסף (בחינת קו אמצעי), והן מבחינות שלמעלה מעגָלה ששלח פרעה. וע"כ כתוב, אשר שלח יוסף, וכתוב, אשר שלח פרעה. וכשיצאו ישראל מהגלות, כתוב, והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מִנחה לה'. כי אז יביאו כל האומות מִנחה לה' כמו פרעה.

שיעור שמע:

קְחוּ לָכֶם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם

כאשר מופיעים רצון ותאווה חזקים – יש לבנות מהם אמונה,

זהו אתגר תמידי שיש לעשות בזמן התיקון.

מאמר זה בא לספר מהו התיקון כאשר מתעוררת התאווה באדם. ואם לא יעשה זאת, כאשר יגיע התיקון, האהבה – הוא יזרוק אותה מתוך שהוא עסוק בדברים הפרטיים. קשה להבין כיצד בני ישראל במדבר, לאחר שראו כל הניסים, יתלוננו ויפעלו נגד השם – מכאן שזה טבע האדם אותו עליו לתקן. כאשר מגיע הרצון העצמי, יש לקחת אותו כחומר לגלם לרכישת אמונה, לבחון כל דבר מעבר למקרה.

בא להסביר כאן כיצד על האדם להתנהל בעולם הבנוי משמאל וימין, בדיוק כפי שהאדם מורכב. את השמאל חייבים לפגוש בעבודה, ויש לחברו לימין, אחרת נפרדות הרצון לקבל הרסנית, שהרי לא ניתן להשתמש בחוכמה/בשפע – ללא החסדים של הימין. לכן על האדם ליצור מהשמאל אמונה, מההשתוקקות רצון לקשר.

גלות אומר שזה חוסר הרגש של חשיבות הדבר. כאשר האני החשוב של האדם הוגלה, אומר הדבר שאין זה חשוב אצלו בהרגשה, ואינו יכול לחוות את החיסרון. גלות גם אומרת שאין האור המאיר ואין את הכלי שמחזיק את האור – כלומר אפילו ההשתוקקות איננה.

הגלות היא של נפש האדם, עם כל הכוחות שבו הנק' מלאכים. כל זה קורה "בפמיניזם הרוחני" דהיינו צד האישה שבאדם הרוצה עצמאות ללא קשר לעליון, בלי להמליך את המלך העליון – פירוד זה הוא הגלות.

חייב אדם שיהיה לו שֹכל להצטער על הדברים הרעים. מי שמוכן בנפשו להתאבל על אובדן הקשר, ולהשקיע ולקחת על עצמו יגיע – אז כאשר זוכה בדבר יכול להגיע למצב: שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ, כָּל-אֹהֲבֶיהָ. שמחה יש רק באני המשותף, וכאשר בונים לאני הזה השתוקקות ורצון לחיבור, שמחים. כל הרע הוא שבזמן תיקון, בדרך שעוד טרם מגיע למטרה – אדם שמח במקום להתגעגע לתכלית. וכך בדרך צריך להרגיש חיסרון, אך במטרה (בחינת שבת) יש להרגיש שלימות. אם לא יבין שהוא תחת קליפת מצרים, כיצד יזכה לגאולה. הכוח באדם מתקבל כאשר מוותר הוא על קבלה בכלים דעיגולים (בעגלה של מצרים), ברצון לקבל לעצמו. כל הצער על עגל הזהב, שהעיגולים שולטים עלינו – כאשר דוחים את האור שלא יבוא לרצון לקבל – מקבלים כוח לבניית כלי השפעה ועבודה בקו אמצעי.

הניצוצות הם רשימות של הכלי של הרצון – לדעת מה לרצות. וכאשר אינך יודע מה לרצות, הקליפה מציעה לך רצון מזויף. ותפקיד האדם לגאול את הניצוץ, את הרצון האמיתי השבוי בקליפות. אין לאדם ברירה אלא לעבוד גם עם קו שמאל, אך יש להבחין ולהבין שאין השמאל כלי ראוי לקבל, אלא רק חומר גלם של תאווה, הנדרש לעבודה, ויש להכפיף לימין.

וכאשר אדם חוטא, אל ייתן לעצמו תירוצים שירחיקו אותו יותר, אלא יצטער, שלפי הצער השכר, וימנף את מצבו להתקדם.

על האדם להרגיש מושפל כאשר הוא רוצה לקבל על הפרטיות שלו. ברחוב אומרים העיקר שאתה נהנה מזה – זו עצת הקליפה לא לבדוק את הדבר ביחס לרצון הכלל. המלחמה הזו מתמשכת כל זמן התיקון – שהיא לקיחה הדרגתית של רצון קטן, לבחון ולכוון אותו ביחס לטובת הכלל. עדיף לקבל אור חלקי שמטיב, מאשר את כל האור שפוגם.

וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם, וּנְשָׂאתֶם אֶת-אֲבִיכֶם וּבָאתֶם. רבי חייא פתח: שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ, כָּל-אֹהֲבֶיהָ; שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ, כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. אלא כשנחרב בית המקדש, והחטאים גרמו שהוגלו ישראל מן הארץ, נסתלק הקב"ה למעלה למעלה. ולא השגיח על החורבן של ביהמ"ק ועל עמו שהוגלו, ואז השכינה הוגלתה עימהם.

כאשר ירד השגיח על ביתו והנה נשרף. הסתכל על עמו, והנה הוגלו. שאל על הגבירה, השכינה, והיא הוגלתה. אז: וַיִּקְרָא, אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא: לִבְכִי, וּלְמִסְפֵּד, וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק. ועל השכינה כתוב: אֱלִי, כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת-שַׂק עַל-בַּעַל נְעוּרֶיהָ כמ"ש כי איננו (הקב"ה). כך בעלה איננו, משום שנסתלק ממנה, ונעשה פירוד.

ואפילו שמים וארץ התאבלו כולם כמ"ש: אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם, קַדְרוּת; וְשַׂק, אָשִׂים כְּסוּתָם. מלאכים העליונים כולם התאבלו עליה כמ"ש: הֵן אֶרְאֶלָּם  צָעֲקוּ. השמש והלבנה התאבלו ונחשכו אורותיהם כמ"ש, חָשַׁך השמש בצאתו. וכל העליונים ותחתונים בכו עליה, והתאבלו, משום שהס"א שלטה עליה, ששלטה על ארץ הקדושה, דהיינו הרצון לקדושה של האדם, שליטה על האני האמיתי שלו.

וְאַתָּה בֶן-אָדָם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ:  בָּא הַקֵּץ, עַל-ארבעת (אַרְבַּע) כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. קץ לימין, קץ לשמאל. לשמאל כמ"ש: קץ שׂם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר. וזהו קץ כל בשר. בפרשת נח לימד שהקץ בשמאל הוא הצד החוקר, השואל, ועושה חלוקה – יש לו סיום וחיתוך מהבורא. קץ הימין קדוש והוא אין סופי – אמונה. קץ הימים – השמאל הוא כשאדם שואל מה יהיה בסוף איתי, וקץ הימין – מה יהיה בסוף איתנו, עם כלל ישראל.

קץ הימין כמ"ש: לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ. בא הקץ על ארבע כנפות הארץ, זהו קץ השמאל. קץ הימין זהו קץ יצה"ט. קץ השמאל זה הוא קץ היצה"ר. וזהו, כאשר החטאים גרמו ונתגברו, נגזר וניתן ממשלה למלכות הרשעה, לשלוט ולהחריב ביתו ומקדשו. וכתוב: כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה: רָעָה אַחַת רָעָה, הִנֵּה בָאָה. והכל אחד. הכל תלוי במעשי התחתונים, שביקשו נפרדות וללכת אחר עצתם הרעה. הרעות באות כשאדם רוצה ללכת עם הפרטיות שלו ולא עם הכלל.

השמאל הוא רעה, ששם דינים ועונשים. וקץ השמאל הוא רעה שנייה, היצה"ר, השטן ומלאך המוות (הרוצה למשוך אורות תחת הפרסה). וב' רעות אלו נעשו אחד, כי נתחברו זה בזה.

ומשום זה התאבלו העליונים ותחתונים על שניתן הממשלה לקץ הזה של השמאל (לפרטיות). ומשום זה, כיוון שמלכות הקדושה, מלכות שמים, הושפלה, ומלכות הרשעה התגברה, יש לכל אדם להתאבל עם המלכות הקדושה, ולהיות מושפל עימה (שאם אינו בדרכי השם שלא יהיה בגאווה). ובשביל זה, כאשר תקום המלכות הקדושה, והעולם יהיה שמח, ישמח גם הוא עימה כמ"ש: שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ, כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ.

כתוב במצרים: עֶגְלה יפֵיפיה מצרים. ועגלה הזו, היו ישראל תחת ממשלתה רד"ו (210) שנים, שהיו במצרים. ומשום שאח"כ עתידים ישראל למשול עליה, נרמז להם זה עתה, בכתוב: זֹאת עֲשׂוּ:  קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת, לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם, וּנְשָׂאתֶם אֶת-אֲבִיכֶם, וּבָאתֶם.

קליפת מצרים הוא המשכת החכמה ממעלה למטה מקו השמאל, כמו החטא דעצה"ד. כי הכלים והניצוצים, שפגם אותם אדם בחטאו בעצה"ד, נפלו לחלקם של המצרים.

וכתוב, קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת, שיקבלו מרכבות מארץ מצרים להמשכת המוחין. והיתכן שישמשו השבטים ויעקב בעגלות ארץ מצרים, שהן מרכבות הטומאה? אלא הדינים הקשים השולטים בשעת הארת השמאל, שהם חורבן ביהמ"ק, וגלות ישראל, וגלות השכינה. כמ"ש, ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבְכי ולמספְּד ולקורחָה, שהוא נוהג בכל זיווג. וכן הוא בזיווגים הכוללים, שהם גלות וגאולה. שבזמן שליטת השמאל, ניתן כוח לס"א לשלוט על ישראל, ולהחריב בתו ומקדשו, שבזה הוכן זיווג השלם לשעת הגאולה, בשלמות ג' התיקונים.

שִׂישוּ איתה מָשׂוש כל המתאבלים עליה, שכל מי שנכלל עם הנוקבא בעת שנתעוררו עליה הדינים דקו שמאל, והתאבל עליה והושפל עימה, הוא ישׂישׂ עימה בעת שתהיה בזיווג השלם.

אמנם אם לא התאבל עליה, כי לא נכלל עימה בעת התעוררות הדינים הקשים, לא יוכל לשׂוּשׂ עימה ולקבל מהארת זיווגה השלם, משום שאינו מובטח להישמר שלא להמשיך הג"ר דשמאל, שאז תחזור ותתחזק שליטת הס"א על הקדושה. לפיכך, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה. כי המתאבל עימה בטוח שימשיך השיעור ו"ק דג"ר (קו אמצעי) כראוי.

נרמז להם בדברי פרעה, קחו לכם מארץ מצרים עֲגָלוֹת, כי שיעור זה מותר להם לקחת ממצרים. מרמז להם שצריך לקחת אמונה ממצרים.

tp://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

"

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק

רק אדם הנתון מרצונו לכלל, זוכה לקבלת השפע מהכלל.

הרוצה להתקדם לתכליתו, ולהיות ניזון מהשפע שמורידים הצדיקים, צריך להשתייך לכלל ישראל בחינת ואהבת לרעך כמוך. למה יש לפעול ללא איפוק במצבים מסויימים? אלא כך הם החוקים העליונים, ולא נתון הדבר לשיקול האדם. רבי חייא בא ללמד על הנושא שלא יכול היה יוסף להתאפק. האדם הוא כלל, וכל שאר הבריאה פרטים. מאדם זה יוצאים חכמים, טיפשים, עשירים ועניים – הכל בכדי שיטיבו אחד לשני, וע"י השיתוף זוכה אדם לעולם הבא. לכן על האדם לתת לאביונים. המלכות שמקבלת השפע מהיסוד, מפרנסת לכולם.

מלכות שמים, הנוקבא דז"א, בית המקדש, המקיימת כל העניים בצל משכנה של השכינה. וצדיק, יסוד דז"א, נקרא גבאי צדקה, שתפקידו לחונן ולזוּן את כל העניים שבצילה של השכינה. משום זה גבאי צדקה מקבלים שכר, נגד כולם שנתנו להם הצדקה, להיותם מרכבה ליסוד דז"א, הנקרא גבאי צדקה, ושהוא כולל לכל הספירות שממעלה ממנו. כמו יוסף היסוד נק' כֹּל, כך גבאי הצדקה מחלק לאביונים.

כתוב: וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו,  הם כל העומדים לזון ולשתות ממנו, שהיסוד הנקרא יוסף, לא יכול להתאפק, שלא לתת להם שיפעם. וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. איתו, זוהי כנסת ישראל, הנוקבא. שלא עמד איש איתה, בהתוודע, בעת הזיווג, כי זיווג מכונה ידיעה. אחיו, אלו הם שאר המרכבות והצבאות כמ"ש: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ. שבשבילם נזדווג עם הנוקבא, לתת להם שיפעם. ושיעור הכתוב הוא, בהתוודע יוסף, שנזדווג יוסף עם השכינה בשביל אחיו. כי, אל, פירושו בשביל.

וכן בזמן שהקב"ה בא להזדווג עם כנסת ישראל כמ"ש: בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, כשהקב"ה היה מתחבר בישראל, לא עמד איש מאומות העולם איתו, בעת זיווגו עם הנוקבא. משום שהם בלבדם מקבלים אז מהארת הזיווג, ואין חיבור מהעמים עכו"ם עימהם, משום זה כתוב: בַּיּוֹם, הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת, תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ. כי בזמן ההוא הקב"ה בחיבור אחד עם ישראל בלבדם, כמ"ש בהם, אַחַי וְרֵעָי.

היום השמיני הוא היום בו כונס את כל הסוכות ופועל את הכל ככלל.

רבי ייסא פתח: בזמן הגאולה, שהקב"ה יקים את כנסת ישראל מעפר, וירצה לנקום נקמתו מעמים עובדי עכו"ם, אז כתוב: וּמֵעַמִּים אֵין-אִישׁ אִתִּי. כמ"ש כאן: וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. וכמ"ש: וינטלֵם וינשאֵם כל ימי עולם. מהכוחות שיש לעמים, לא ניתן להפריע למהלך של כוח הגאולה של ישראל, וכך גם באדם, בזמן הגאולה שום כוח לא יכול להפריעו.

כתוב, בזמן הגאולה, וּמֵעַמִּים אֵין-אִישׁ אִתִּי, שאין שום כוח מס"א שיוכל להפריעו מזה, כן הוא פירוש הכתוב, ולא עמד איש איתו, ששום כוח מס"א לא עמד איתו להפריעו מלהתוודע אל אחיו. וכן נאמר, וינטלֵם וינשאֵם כל ימי עולם, שהגביה את ישראל למעלה, באופן שכל כוח שבעולם לא יזיק אותם.

וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, רבי חזקיה פתח: שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת  אֵלֶיךָ, נָשָׂאתִי אֶת-עֵינַי  הַיֹּשְׁבִי  בַּשָּׁמָיִם. וכתוב: אֶשָּׂא עֵינַי אֶל-הֶהָרִים. אֶשָּׂא עֵינַי אֶל-הֶהָרִים, הוא למעלה, לז"א, כדי להמשיך ברכות ממעלה למטה, אל הנוקבא, מהרים עליונים, בסוד אין הרים אלא אבות, שהם חג"ת דז"א, להמשיך מהם ברכות לכנסת ישראל, המתברכת מהם. אליך נשאתי את עיני, הוא למטה לנוקבא, לצפות ולחכות לאלו הברכות היורדים משם, מז"א, למטה, לנוקבא.

וכיוון שהיסוד נתעורר אליה, כמה הם, העומדים בכל הצדדים, להישָתות ולהתברך משם, לקבל מהארת הזיווג, כמ"ש: הַכְּפִירִים, שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל, אָכְלָם. ואז היא עולה לזיווג בסודי סודות כראוי, ומקבלת עידונים מבעלה כראוי לה. וכל אלו העומדים בכל הצדדים, המצפים לקבל ממנה, עומדים בלבדם, ואינם עולים עם הנוקבא. כמ"ש: וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי, ולא עמד איש איתו. אלא אחר שקיבלה עידונים מבעלה, שהוא אחר הזיווג, כולם נִשקים אז וניזונים, כמ"ש: יַשְׁקוּ, כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.

שיעור שמע:

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ

 אין שמחה מסיבת השתוקקות, אלא בזכות הקשר עם ה'.

אין שמחה בגוף, ורק בזמן שליטת הקדושה (ימין) יש שובע בעולם. בעולמ5D7ת העליונים ניסיון שליטה של השמאל מכונה: "ימא דקפא" – ים קפוא שאין אפשרות להפשירו בכדי לקבל השפע, ללא חסדים. רק כאשר הימין שולט – יש אפשרות לחסדים, ואפשרות להשפיע מזונות לנשמות הצדיקים.

מכאן שהגישה של יהודה אפשרה חיבור וקשר של אהבה. פעולה זו לא יכולה לבוא מצד יוסף – הראש, אלא רק יהודה – הלב צריך להתיישר לפי חוקי העולמות העליונים. החיבור והקירבה אפשריים רק ביטול הגאווה, ומתן שליטה לימין – לאמונה – להשפעה.

האדם נבחן האם הוא נכנס לים עם הצד המצרי שבו, או הצד היהודי. הצד המצרי יטביע אותו וימות כשחצי תאוותו בידו, הצד היהודי יאפשר לאחר דחיית השפע – קבלה הדרגתית, מאוזנת ומתוקנת לחיים.

מתי יש לאכול ולברך, ומתי יש קודם לברך את הקב"ה – דהיינו תפילה ורק לאחר מכן אכילה.

בכדי שהנוקבא תיתן מזונות עליה קודם למעט עצמה, על הלב להיכנע לראש. חוכמה/אור/מזונות יכולים להתקבל רק במסגרת חסדים, ולשם כך עליה למעט עצמה. ובחינה דומה בנושא זיווגים – כאשר מגיעה נקודת המנעולא – היקיצה, אין אפשרות לבוא לזיווג שלם – כאן הזכר והנקבה נפרדים, ורק לפי אורחות בני האדם, שאינם מושלמים – ניתן לחבר בהדרגה בחיבורים חלקיים.

וכך קשה קריעת ים סוף שבתוך האדם – כאשר ישנו ניגוד בין צד שמאל – המצרי שבאדם אותו יש להטביע – סור מרע,  לבין הישראל שבאדם אותו יש להמליך על הגוף. כלומר הקושי להפעיל דין על השמאל, ולספק הצלה לישראל שבאדם.

המצרי הגאוותן שבנפש, שרואה שישראל הולך בתוך הים – באורחות ראויים, בתאוותו קופץ פנימה כמו נרקומן לקבל שפע – מחפש בחינת שבילים. זו בדיוק נקודת המפגש בנפש – החלטה ויישום מי השולט, הרצון לקבל המצרי, או הלהשפיע של ישראל.

מכאן שבעבודת הנפש על האדם להראות רעב כאשר מנסה צד שמאל לשלוט – ולפעול מנעולא – דחיית האור, יקדים תפילה. וכאשר מתחזק באמונה והימין שולט – ירגיש שובע – יאכל ויוכל לברך לאחר מכן.

כאשר הימין שבאדם, השֹובע שולט – עליו לשמוח ולברך את השם לפני אכילה, אך כאשר צד התאוות, צד המצרי שבאדם שולט – ינעל את ההשתוקקות – יקדים להתפלל ורק לאחר מכן יאכל.

שלום וברכה בעולם ובתוך האדם מגיעים כאשר נותנים לימין (יוסף) לשלוט על השמאל (יהודה) – מוח שליט על הלב.

וע"כ קָשְׁים מזונותיו שֶׁל אָדָם לְפָנָיו כקריעת יָם סוֹף. כי קריעת ים סוף היה, כדי לפתוח בו שבילים (המובילים חוכמה) למעלה, וכמו שנפתחים שבילים ואורַחות בו, כן נתבקע ונתפתח. הארות המנעולא נקראות שבילים כמ"ש: ושבילךָ במים רבים. והארות המפתחא נקראות אורַחות, כמ"ש: וְאֹרַח צַדִּיקִים, כְּאוֹר נֹגַהּ. והנה כל הקושי שבקריעת ים סוף היה, שב' פעולות הפוכות היו בה:

א. שהיה צריך להטביע את המצרים, הנמשכים מג"ר דחכמה שבשמאל, שאין זה אלא בכוח גילוי המנעולא, שהוא סוד שביל.

ב. והיה צריך להמשיך חיים והצלה לישראל, הנמשכים מו"ק דחכמה שבשמאל, שאין זה אלא בהסתר המנעולא וגילוי המפתחא, כי אין מוחין נמשכים אלא במפתחא, אורַח.

וע"כ נאמר, קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה כקריעת ים סוף, שקריעת ים סוף הייתה לפתוח שבילים למעלה, לגלות המנעולא, כדי להטביע את המצרים. ונמצא שהיו נפתחים שבילים במנעולא להטביע את המצרים, ואורחות במפתחא בִשביל ישראל. וכמו שנפתחים שבילים ואורַחות בו, כן נתבקע ונתפתח, כי כלולים ב' פעולות הפוכות זו מזו בקריעת ים סוף, כי כמו שהיו נפתחים שבילים בכוח המנעולא, ואורַחות בכוח המפתחא, כן נבקע הים ונפתח להטביע המצרים ולהציל את ישראל. וזה הקושי שבקריעת ים סוף ואלו ב' פעולות הפוכות הן ג"כ במיעוט של הנוקבא, כדי להשפיע מזונות לתחתונים. וע"כ קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף.

וע"כ הכל תלוי למעלה, כי אחר שנתמעטה, אין לנקבה מעצמה ולא כלום. וצריכים לברך אותה, וליתן לה חוזק מלמעלה, כדי שתתברך ותקבל מלמעלה, מז"א, ותתחזק כראוי. וע"כ כתוב: וברכת אֶת ה'. המילה, את, רומזת על הנוקבא.

ואל המקום הזה, הנוקבא, צריכים להראות לפניה שובע והארת הפנים, שצריכים ב' דברים. ובזמן שהס"א שולטת בעולם, צריכים להראות לפניה רעב, %9Rי מדרגה ההיא דס"א הוא רעב, וראוי להראות לפניה רעב ולא שובע, כי השובע אינו שולט בעולם בסיבתה וע"כ כתוב: וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. כי בזמן שליטת הקדושה יש שובע בעולם. שהשובע יתגלה עם שליטת הקדושה והרעב עם שליטת הס"א. כך ראה יוסף בחלום – קודם שובע ולאחר מכן באות שנות הרעב שאינם הורגים לאחר שנכנעו לימין.

אמר רבי יהודה: אשרי הם הצדיקים שקרבתם זה לזה מביא שלום בעולם, משום שיודעים לייחד היחוד ולעשות קירבה להרבות שלום בעולם. כי יוסף ויהודה, כל עוד שלא נתקרבו זה לזה, לא היה שלום. כיוון שנתקרבו ביחד יוסף ויהודה, אז נתרבה השלום בעולם. ונתווספה שמחה למעלה ולמטה בעת שנתקרבו יהודה ויוסף. וכל השבטים היו נמצאים יחד עם יוסף. וקִרבה ההיא הרבתה שלום בעולם. כמ"ש, ויגש אליו יהודה.

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק

ההשלמה מחייבת שיהיו בחיים כל מיני צדדים – שיבוא למטרה המשותפת. כאן על האדם ללמוד ולאפשר לתת לאחרים לתת לו עזרה, ולזכות באור הדבקות – כאשר הוא נותן לנצרכים מתכונתו החזקה.

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. רבי חייא פתח: פִּזַּר  נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד. הקב"ה ברא העולם, והמשיל את האדם עליו, שיהיה מלך על הכל. האדם הוא כלל העולם, הבריח התיכון, שעליו לשלוט על הפרטים.

ומאדם הזה נפרדים בעולם כמה מינים. מהם צדיקים, מהם רשעים, מהם טיפשים, מהם חכמים. וכל ד' מינים הללו מתקיימים בעולם, עשירים ועניים, כדי שיזַכו וייטיבו אלו עם אלו. שייטיבו הצדיקים עם הרשעים להחזירם בתשובה. וייטיבו החכמים עם הטיפשים ללמדם שכל. וייטיבו העשירים עם העניים למלאות מחסורם. כי עי"ז זוכה האדם לחיי עולם, ומתקשר בעץ חיים כמ"ש: פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים. וצְדקה שעושה עומדת לעד, שנוקבא נבנית ממנה, שהיא נקראת עַד, כמ"ש: צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד.

פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים. רבי אלעזר אמר: כאשר ברא הקב"ה את העולם, העמיד אותו על עמוד אחד. וצדיק שמו, היסוד. וצדיק זה הוא קיום העולם. שמקיים את הנוקבא, הנקראת עולם. וזה הוא שמשקה, בהארת חכמה, וזן, בהארת חסדים, לכל. שכתוב, וְנָהָר (היסוד) יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד, וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.

וּמִשָּׁם י%R4פָּרֵד, אותו מזון ומשקה של נהר, שמקבל הגן, הנוקבא, ואח"כ מתפזר המשקה לד' רוחות העולם, שבאי עולם כולם נִשקים ממנה. וכמה הם המצפים לשתות ולזון משם, כמ"ש: עֵינֵי כֹל, אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן-לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. וע"כ: פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, זהו הצדיק, יסוד, המפזר ונותן שיפעו השלם מחכמה וחסדים המשלים לכל אביונים שבעולם.

צִדקתו עומדת לעד, זוהי כנסת ישראל, הנוקבא, צְדקה. שבשביל שמקבלת שפע השלם מהיסוד, היא עומדת בשלום, בקיום שלם, עומדת לעד. רָשע יראֶה וכָעָס, זה מלכות עכו"ם, מלכות דס"א, המקנאת אז את המלכות דקדושה.

שאלות חזרה ויגש יט-כא
1. מהם ב' ההפכים בקריעת ים סוף הצריכים להכיל את המצרי ואת הישראלי?
2. כיצד הקושי של קריעת ים סוף קשור לנתינת מזונות לנשמות הצדיקים וכן לזיווגים?
3. מדוע צריך להראות רעב אל הס"א כאשר היא שולטת בעולם?
4. מדוע צריך להראות שבע אל המלכות דקדושה כאשר היא שולטת בעולם?
5. בזכות מה בא שלום לעולם?
6. מדוע המשיל את האדם על העולם?
7. מדוע נפרד האדם למינים שונים כמו צדיקים ורשעים חכמים וטיפשים וכו'?
8. מה תפקיד הנוקבא המתבדרת כיצד זה פועל בקדושה וכיצד זה פועל בטומאה?