עמוד 2030

שיעור שמע:

MP3-הורד6

וַיְחִי  יג-טו

 

וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר

טעות גדולה היא לנסות להקדים את מטרת הבריאה לתיקונה.

מטרת הבריאה היא כן להשתמש בפרטיות, ברצון לקבל הגדול את כל ההטבה – אך יש להקדים ולתקן את כלי הקבלה. בזמן תיקון "חופש הפרט" הוא הפקרות המרחיקה את האדם מתכליתו. מבחינה רוחנית האנשים הפועלים את פרטיותם לעצמם, אינם בדרגת אדם הראוי לגאולה.

בגמר התיקון שהמלכות יורדת למקומה לְעֵת-עֶרֶב אל הרצון המופרז לקבל, בו עדיין לא נעשה שימוש במהלך התיקון, וכאן ניתן יהיה להשתמש בפרטיות שבזמן התהליך היה החושך הוּא יִוָּדַע לַיהוָה ולא לנברא, שהביא לפירוד מהבורא. וּלְעֵת-עֶרֶב ניתן יהיה לפעול את עצם הרצון העצמי ולהיות מחובר לבורא יתברך – יִהְיֶה-אוֹר. כאן הרצון הכי גדול יהיה לשם שמים.

זו ההבחנה בין זמן תיקון בו אכילה מעץ הדעת, דהיינו ניסיון להשתמש ברצון המופרז לקבל, ניסיון לקבל אור המביא להחשכה, ובגמר תיקון אותו חושך – הפרטיות תהפוך לאור, דהיינו מלכות מתוקנת. ואז כש-בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים; וְחֶרְפַּת עַמּוֹ, יָסִיר מֵעַל כָּל-הָאָרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר – ידעו כולם שהצרות והגלות הם חלק מהגאולה, שהשם יתברך תמיד טוב ומטיב.

תפיסת הנברא היא מהפרטים לכלל, כלומר שבזמן תיקון הוא רואה בנפרד את השמאל ואת הימין. הפיתרון שדורש יעקב, שכבר זכה טרם מיתתו לדרגת ישראל – להפנים שאת החושך מתקנים ע"י אמונה, ועליהם להישבע בברית מעל טעם ודעת, בלי שֹכל – שבכל מצב יש בורא טוב ומטיב, ורק כאשר זוכים באחדות עם הכלל, זוכים לממש את הפוטנציאל לקבלת ההטבה המלאה.

רבי יוסי פתח: וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר. מוסיף רבי יוסי את הכתוב: וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ אֶת-מְנַשֶּׁה, וְאֶת-אֶפְרָיִם רוצה לומר שני מקרים רעים יבואו לבניו של יעקב  א. שיהיו בגלות בארץ אויביהם  ב. שלא יסתכל בהם שנים רבות על עוונותיהם באמת, וכה ישכח אותם בארץ אויביהם, שזו היא בחינת אפרים ומנשה. ולבסוף יוליך אותם לארץ הטובה.

שר אחד מבחינת אפרים מדתו להחזיק את ישראל בגלות ושיפרו וירבו שמה, שר שני בחינת מנשה מדתו להשכיחם  בגלות. בשתי בחינות אלו יש מידות טובות ורעות. מנשה לשון נשייה, שכחה – ישכחו העוונות, אך הצד השלילי הוא כיצד יתקן אדם השוכח? ובחינת אפרים טובה שהיא פריה ורביה וגדילה, אך הרע שבא מופיע כאשר מגדלים את צד הטומאה. פרייה ורביה היא טובה בארץ ישר-אל, אך ברצונות נוכריים היא עוון. השכחה מביאה אדם לחשוב שאין השגחה ושכר ועונש, מפני שאינו משלם מייד על עוונותיו. הרחמים על הרשעים משכיחים מהם את הצורך בתיקון, כאן הרחמים הם עונש.

והיו שני שרים גדולים וחשובים, שהיו דופקים תחת כיסא הכבוד של המשגיח על ישראל, המידה החמישית, בעבור, שיהיו בגלות כל הזמן שצריכים, שהיא בחינת אפרים. וגרוע מזה, שישכח אותם בארץ אויביהם, שהיא בחינת מנשה. שר אחד הוא מבחינת אפרים, וע"כ מידתו להחזיק את ישראל בגלות, ושיפְרוּ וירְבּוּ שמה. ושר השני הוא מבחינת מנשה, וע"כ מידתו להשכיחם בגלות.

ב' שרים אלו הם שתי מידות שבכל אחת ב' דעות. יצאה מידה אחת ודיברה בפני ריבון העולם. וניתן לה רשות, שתדבר כל מה שתרצה. וראתה בישראל מצד אחד, שיש לגזור על ישראל, שיצאו מהגלות בזכות אבותיהם. ומצד אחר ראתה, שיש לגזור עליהם להישאר בגלות, בעבור עוונותיהם, שאמרו המקטרגים עליהם רעות גדולות. הרי הם ארבע מידות. כי כל אחד מהשרים, שהם ב' מידות, היו לו ב' לשונות, פעם לזכות ופעם לחובה. ולא הייתה בהן מידה החמישית, המשגיח של ישראל, ודיברו כל מה שרצו. שפעם דיברו ב' השרים לזכות, ופעם דיברו לחובה. ולא הייתה בהן מידה החמישית, המחזירה הכל לזכות.

המלכות מצד עצמה נבחנת למדת הדין, ואינה ראויה לקבל אור העליון, מחמת הצמצום והמסך שעליה. וכל תיקונה לקבל אור הוא ע"י עלייתה והתכללותה עם הבינה, מדת הרחמים. והן ב' מידות שבב' השרים, מדה"ד ומדה"ר, הכלולות זו בזו, בינה ומלכות. והן נעשות לארבע מלכויות, כי הבינה נכללה מבינה ומלכות, וכן המלכות נכללה מבינה ומלכות, וע"כ הן מתהפכות מרחמים לדין ומדין לרחמים. לעיתים זכרים ולעיתים נקבות. כי חלקי הבינה שבהן הם זכרים ורחמים, וחלקי המלכות שבהן הן נקבות ודין.

והם שתי מידות, מדה"ר בינה, ומדה"ד מלכות, אחר שנכללו זו בזו:

שׂר הא', שמידתו להחזיק את ישראל בגלות ולהפרותם ולהרבותם, זהו ממידת המלכות, שהיא מדה"ד. כמ"ש: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. שׂר הב', המשכיח אותם בארץ אויביהם, שלא יסתכל בהם שנים רבות על עוונותיהם באמת, שאינו דן אותם על עוונותיהם, שמחמת זה באה השִכחה, מבינה, מדה"ר. וע"כ אינו מסתכל על עוונותיהם.

ושכתוב, שהם שתי מידות שבכל אחת ב' לשונות, הרי הם ארבע מידות, כי אחר שנכללו זו מזו נעשו ד' מלכויות, שנעשה בבינה רחמים ודין, ובמלכות רחמים ודין, זכות וחובה שבכל אחת מהמלכויות, ומתהפכות פעם לזכות, שיצאו מהגלות בזכות אבותיהם, ופעם לחובה, שיישארו בגלות בעבור עוונותיהם. ושכתוב, וניתן לה רשות, שתדבר כל מה שתרצה, מפני שהמלכות בפני עצמה מדה"ד גמור, לכן אפילו אחר שהשתתפה במדה"ר, גורמת דין וחוב בכל מקום שנראתה שם.

אמנם בגמר התיקון, כשהמלכות תקבל תיקונה השלם, ויתבטל הדין שבה, ותהיה ראויה לקבלת האורות כמו הבינה, תתבטל גם התהפכות מרחמים לדין גם במלכות משותפת עם הבינה. ומלכות זו נקראת מידה החמישית. שלא תהא עוד משותפת עם הבינה, כמו ד' המלכויות, אלא שתהיה מתוקנת בפני עצמה.

וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר. פתח רבי יוסי: עד שהגיעה להם מידה החמישית, שתתגלה בגמה"ת, שהמלכות בפני עצמה בלי שיתוף הבינה (דהיינו ירדה למקומה לגדלות כלי הקבלה, לרצון הגדול לקבל), תתתקן לכיסא הכבוד כמו הבינה, ותאמר על ישראל טוב, כי יתבטלו ממנה כל הדינים, ולא היו מפחדים עוד ב' מידות הראשונות, שהן בינה דבינה ובינה דמלכות, לדבר לפניו זכות על ישראל, כמו שהיו מפחדים מקודם לכן, שב' המידות האחרות, מלכות דבינה ומלכות דמלכות, תהפוכנה אותן לחובה, משום שמידה החמישית, שעד כאן הייתה נמשלת ללילה, מחמת הדינים שבה, יצאה עתה להאיר להם, שנהפכה לאור ורחמים, ונתבטלו כל הדינים שבב' מידות, שהיו מלמדים חובה על ישראל.

כמ"ש: וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר. כי כל עוד שהמלכות אינה מתוקנת בפני עצמה, אלא ע"י שיתוף עם הבינה, נקראת בחינת הבינה יום ובחינת המלכות לילה, שלילה מאירה ע"י הלבנה והכוכבים, המקבלים מהשמש, אור יום. אבל בגמה"ת, והיה יום אחד לא יום ולא לילה, שלא תצטרך המלכות החשוכה לתיקון יום ולילה, אלא והיה לעת ערב, בזמן שתגלה עצמות המלכות (אשר גנוזה ברדל"א בזמן התיקון), הנקראת ערב, יהיה אור, כי החושך עצמה של המלכות ייהפך לאור, ולא תצרך עוד ללבנה וכוכבים, המקבלים מאור יום, שהיא המידה החמישית. וע"כ כתוב, וייקח עימו את מנשה ואת אפרים, ב' מידות, בינה ומלכות, שזהו רומז על זמן הגאולה שתתגלה המידה החמישית, שאז, יהיה ב' מידות הללו כולן רחמים ולא יתהפכו לחובה עוד.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה פירושו שהנוקבא דז"א נק' חשך המקבלת מהיום שהוא ז"א. ושם נאמר וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם, משמע שהחשך היא קליפה ולא קדושה. שאל רבי אלעזר את אביו על הסתירה. אמר לו רבי שמעון, מבראשית עד שישה דורות, חג"ת נה"י דז"א, ברא הויה אחד, בינה. ו' דהויה, ז"א, שהבינה נתנה בו רוח חכמה, ע"כ עד כאן לא היה נודע מהו חושך. כי המוחין דחכמה מבטלים כל הקליפות. ואחר שז"א קיבל חכמה מבינה, והשפיע חג"ת נה"י אל הנוקבא, נתבטל מהם החושך. ע"כ עד כאן לא היה נודע מהו חושך. כמ"ש, ולחושך קרא לילה.

אבל מתחת ו' דורות חג"ת נה"י דז"א, למטה מעולם אצילות, שם יש חושך, קליפה, ועל זה נאמר, וחושך על פני תהום.

קם רבי אבא ושאל, מהו חושך? עמלו ולא השיגו החברים להשיבו על מה ששאל. עשו מעשה, כלומר איזה ייחוד, והגיע קול מלפני ריבון העולם במקרא הזה: אֶרֶץ עֵפָתָה, כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת, וְלֹא סְדָרִים; וַתֹּפַע כְּמוֹ-אֹפֶל, שעוד מקודם שנברא העולם נגנז לרשעים. ומכאן, שחושך הוא גיהינום.

אוֹי להם לרשעים, שיהיו בחושך הזה. אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה לא ברא בעדם זה החושך, אַשְׁרֵי הָעָם, שֶׁכָּכָה לּוֹ: אַשְׁרֵי הָעָם, שֱׁיְהוָה אֱלֹהָיו. שנתן להם את הכוח להתגבר על ידי כך שהמלכות, הרצון התכללו עם השפעה בזמן התיקון.

שאלות חזרה ויחי י-יב
1. ממה אנו לומדים שכשקרא יעקב ליוסף הכוונה היא לכל אחיו?
2. מה אמר יעקב לבניו כשבאו אליו?
3. מהם ג' התנאים למצוא רחמים על כל הצרות הרבות והרעות של העתיד?
4. מהי השבועה שנשבע יוסף ליעקב? מהיכן אנו לומדים שניתן לפרש זה גם על הקב"ה?
5. מהו הכלל לגבי הטוב שה' ית' גוזר על אנשים?
6. במה יפה רוח האב על רוח הבן ומדוע יש סכנה שרוח הבן תטמא ברוח של ס"א?
7. מה הברכה שברך ס"ם ליעקב כאשר אמר לו "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל"?
8. מתי יגיע המשיח לפי אות ל"ה?
9. מה הפירוש ואביך חולה?
10. מה הפירוש אפרים ומנשה לגבי הגאולה העתידה?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

MP3-הורד6

וַיְחִי  י-יב

 וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף

 

בזמן שגואה הרצון הפרטי, נצרכת שבועה שלא לשכוח את הבורא.

השם ישראל כלל דין ורחמים, גלות וגאולה – ישראל = 541 = אור וחושך, הברכה היא החיבור של שניהם, שאין הוא רק יעקב הקטן, אלא גם יכול להגיע לגדלות, לישראל. ברכה שאין ייאוש בזמן הירידה, ניתן לפעול ולהגיע לגאולה.

וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. חקר יעקב את בניו כולם ואמר להם, צרות רבות וגדולות אני רואה שעתיד לבא לבניכם וצריכים למצוא רחמים עליונים. חייבת להיות גלות לפני גאולה, גלות בה יש לעבוד עם הפרטים המכילים גם את השמאל, שהם ירידות וייסורים, והפיתרון הוא מציאת רחמים.

ואם אתם רוצים לצאת מכל הצרות, הישבעו לי וניתן בינינו לעד את ריבון העולם, שתעשו אמת ודין ותהיו כאבותיכם, ותצוו זה בכל דור ודור שיבוא אחריכם, ואם אתם רוצים לעשות כן, תצאו מכל הצרות שיבואו. כלומר המתכון הוא קבלה שיש את היסוד הראשון, שהוא נבדל לגמרי מהבריאה, שברא יש מאין.

רבי שמעון אמר: וכדי שלא יקשה לך, הרי הכתוב אומר שקרא רק לבנו יוסף לבדו ולא לכל השבטים, מביא על זה את הכתוב: שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב, וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט; אוּלַי יֶחֱנַן יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף, שכל בני ישראל כולם נקראים יוסף אף כאן השם יוסף כולל לכל השבטים שקראם והזהירם ואמר להשביעם. יוסף הוא יסוד הנק' כל – שכולל ואוסף את כולם.

אחר שהזֹהר הביא דברי רבי שמעון, חוזר לסיים דבריו שיעקב אמר: ואם תעשו כן לא תקברו אף אחד מבני במצרים, אלא תשובו אתי לארצכם בשלום. אומר להם הכן תהיו בגלות, אך לא תמותו מזה, בתנאי שתשמרו על שלושת הדברים: צריך שבועה, עשיית אמת ודין, ולימוד הדורות הבאים. תורה ניתנת במסורת, שנמסרת מדור לדור.

 

שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. שואל מהו ידך? חֲגוֹר-חַרְבְּךָ עַל-יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ, וַהֲדָרֶךָ. וגם ידך תחת ירכי פירושו חרב שיש בה חסד ואמת, דהיינו יסוד שיש בו אור החסדים ואור החכמה שנק' אמת, ונק' אור הפנים, וע"ז אומר חסד ואמת יקדמו פניך, פני ה' חלקם.

ואם היו בניו טובים ועשו מה שקבלו עליהם, לא היה מת אף אחד מבניהם במצרים, כי כל טוב וטוב שהשם יתברך גוזר על אנשים, אינו אלא בתנאי שיהיו טובים כמו שאמר דוד: לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת-דְּבָרוֹ, אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר, אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת-דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל-לְבָבָם וּבְכָל-נַפְשָׁם:  לֵאמֹר לֹא-יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ, מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל, ואם לא, לא.

וַיֹּאמֶר, הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה רבי חזקיה אמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו, נשבע שיוציא את ישראל מן הגלות שלהם. וזהו שנשבע להם. ויישבע לו, סובב ג"כ על הקב"ה, שנשבע, שלא יעזוב אותם בארץ אויביהם.

 

וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי, שואל מהו ברכתני? ומשיב שנותן להם גלות ונשבע להם שיוציאם ממנו. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל אשר השם ישראל כולל דין ורחמים שהוא גלות וגאולה, והגלות הוא סבה ישרה לגאולה, וכאן אומר שהברכה היא כלות וגאולה.

עתיד הקב"ה לעשות בשביל בניו של ישראל, שיהיה כל אחד תחת כסאו, ויהיו חשובים מכל מלאכים עליונים. משום זה תמצא אות וו ארוכה בתורה, כגון כל הולך על גחון, הרומזת שהקב"ה נשבע על שלמות של וו דורות מאברהם יצחק יעקב משה אהרון יוסף. ומשום שש הללו וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה כי ישראל ה"ס ז"א הכולל חג"ת נה"י. השתחווה ישראל רומז שיבא המשיח בסוף מנין זה, דהיינו בסוף ששה אלפים שנה. הגאולה תהיה אחר האלף השישי.

 

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת-מְנַשֶּׁה וְאֶת-אֶפְרָיִם. אמר רבי חזקיה לא בא הכתוב: להשמיענו מה שעשה יוסף, אלא להביא מה שיהיה בסוף הגלות. וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה שיבא משיח שה"ס יוסף, ויאמר לו, אביך שבשמים נחפז לקבל פניך הצופים על הקץ של המשיח. אָבִיךָ חֹלֶה פירושו דואג ונחפז. וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת-מְנַשֶּׁה וְאֶת-אֶפְרָיִם לומר יהי רצון מן האלקים שבשמים שיקבל את בניו, שפרו ורבו בגלות, סוד אפרים, ושנשכחו עונותיהם מכח הגלות סוד מנשה, כי שכח הקב"ה את עוונותיהם באמת. אפרים בחינת פרייה ורבייה, ומנשה לשון נשייה – שכחה.

רבי אבא אמר שבא לפרש את סוד הכתוב: יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר כמו שפרשנו את השם הקדוש ביוסף, דהיינו ה"ס השם בן שלוש אותיות יה"ו (השפעה), עד"ז כתוב, ויאמֶר ליוסף, הנה אביך, בעל עוה"ב, ז"א במוחין דבינה עילאה, שנקראת עוה"ב, יאמר לו הנה אביך, בעל עולם הבא, רוצה לעשות טוב לבניו שיצאו מן הגלות שלהם. ואם לא תרצה באמתיותך, שלא תמצא אותם זכאים לזה, הנה השם בן ארבע – הויה אחד, יתקן אותך ויצרה שתשוב השכינה למקומה. אם אינם כדאים לגאולה מצד עצמם יתקן אותם ז"א מצד העלאתם לעולם הבא.

כי האבות הם מרכבה של מעלה של השם הקדוש, שכתוב: וַיַּעַל אֱלֹהִים, מֵעַל אַבְרָהָם, הרי שהיה רוכב עליו. וכתוב: תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. הרי שיעקב היה מרכבה לת"ת שנק' אמת ואברהם מרכבה לחסד, שע"י ייחוד שם הויה יבא משיח.

 

שאלות חזרה ויחי ז-ט
1. כיצד מחושבים 400 שנה של הגלות ומדוע?
2. מדוע נפטר יוסף בגיל 110 שנים? מה זה מורה לנו בעבודה?
3. מה ההבדל בין הריון המוקדם ללידת הגלות ולבין הגלות עצמה? כיצד זה מרומז לנו במילה "ארץ"?
4. מה הכוונה לא לעורר את האהבה עד שתחפץ?
5. מה הכוונה שאהבה הגדולה אינה מתגלה זולת ע"י הגלות?
6. כיצד מס' חייו של יעקב מרמזים על הגלויות?
7. מהיכן למדנו שהקב"ה נמצא עם ישראל בגלות וכן השכינה רק שאין ביניהם זיווג?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

MP3-הורד6

יש להאמין שניתן לצאת מכל גלות – ירידה נפשית או רוחנית.

 

אותיות א ר"ץ הן בארץ הנעצבת ובאה בגלות בגזירת ספר התורה, דהיינו בארבע מאות שנה שבזירת בין הבתרים והן מתחלקים בארץ רצ=290 מילוי האות אלף 110 שהם 400.

כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה – כלומר בזמן זה הם ירכשו כלי אמונה, שיאפשרו קבל האור, וזו התשובה לשאלת אברהם בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. התשובה אומרת שם יוכלו ע"י התכללות עם רצונות אומות העולם, מהם יפדו את הרצונות שבשבי וכך יוכלו לקבל את הרצון לקבל, שבא לידי ביטוי במילוי האותיות, וכן במילוי דמילוי. מרגע שיוסף הפך למלך עד סוף הגלות עברו 290 שנה.

פירוש שחושב התחלת ימי הגאולה מזמן מכירת יוסף שהיה בן 17 ועד שנעשה למלך עוד 13 שנה ועד שאו יעקב ובניו כבר היה יוסף בן 39, שעברו 7 שנות השובע ושנתיים של רעב, ויוסף חי לאחר שבא יעקב עוד שבעים ואחד שנה, וכל זמן שיוסף היה חי לא התחיל השעבוד. ומהגלות יצאו אחרי 210 שנה. לפני תחילת הגלות ישנה הכנה לירידה (הריון מוקדם).

וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים, רבי שמעון פתח: הִנֵּה הָעַלְמָה, הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ, עִמָּנוּ אֵל, ונמצא במקרא הזה הריון ולידה שנתמלאו לגליות וצרות רבות וזמנים רעים, כמו שמסיים כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר, מָאֹס בָּרָע וּבָחֹר בַּטּוֹב   יָמִים אֲשֶׁר לֹא-בָאוּ, לְמִיּוֹם סוּר-אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה:  אֵת, מֶלֶךְ אַשּׁוּר ואע"פ שהקב"ה יהיה עמנו באלו השנים, כי כן יורה שם הילד שהוא שם השכינה, אמנם השכינה נזדעזעה ונתרחקה מבעלה ונמצאת עמנו בגלות, עם זה היא בצער הגלות ובלי זווג. נתבאר שיש הריון מוקדם לגלות בן מאה ועשר היא החקיקה הנוספת הנבחנת להריון אל מציאות הגלות, ירצה לומר שכבר עבר מן גלות מצרים מאה ועשר שנים, אשר עם מאתים ותשעים שהיו בגלות ממש, הם 400.

שאמר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים, ולא נמנה הגלות של יעקב אלא כשמת יוסף, ועל מאה ועשר שנים אלו של הריון הגלות, מרמז המילוי ל"ף של האלף דארץ, שהוא בגי' מאה ועשר. ועל מאתיים ותשעים, שהיו בגלות ממש, מרמזות ר"ץ דארץ. וכל זה כמ"ש: וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד, וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים, אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים. אשר הכתוב אומר אלף על גבי מאתיים ותשעים. והוא כמבואר, שהגלות מתחלקת להריון וגלות ממש. ואלף הוא הריון, שבגי' של מילוי ל"ף שלו ק"י (110), ומאתיים ותשעים הם גלות ממש. והם אותיות ארץ, אָלף-רץ. הרצון השלם לגדלות כלי ההשגה, צריך 110 שנה הריון בחינת השפעה, ו 290 הוצאה לפועל של הגלות. 400 זה הרצון הגדול, בחינת האהבה.

וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה כאן 147 שנה של חיי יעקב סוד המספר לתיקוני הגלות, שהיו לבָּנים שגלו במדת הדין בשלוש גלויות, תקון ראשון הוא למצרים שנמשל בשבע שנים. רבי חייא פתח ואמר: הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה:  אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. אף כאן מספר שבע של חיי יעקב הוא לשון שבועה שיורה שלא לעורר את האהבה, דהיינו הגאולה עד שתחפץ. עד שיהיה חפץ חסד.

רבי שמעון מבאר מהכתוב: מֵרָחוֹק (בגלות), יְהוָה נִרְאָה לִי; וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. והיה זה מפני האהבה הגדולה שאינה מתגלה זולת ע"י הגלות (שצריך השלמה, חיסרון אמיתי ליחד). כאן סוד שהגלות הוא התיקון שהיו בני ישראל משתחררים מן הגלות ויתגלה אהבתו יתברך אלינו. ובמספר שבע שבחיי יעקב מלמד שהבנים הקדושים שגלו על עוונותיהם יהיו בדין שנים רבות עד שיהיו שבע כחטאיכם, כמו שאומר שבעתים יוקם קין. שמספר הזמן מתקן הקלקולים שעשו ומגלה את אור הגאולה. וזהו בגלות ראשון של מצרים, שהוא הקטן שבג' גלויות.

גלות שניה הוא בבל שנמשל ל – וְאַרְבָּעִים שנה שבחיי יעקב ביחס השבע של מרצים שהם גדולים מהם. כי לגלות מצרים באו כהדיוטות ולא היה ערב רב, אל לגלות בבל באו כמו בני מלכים שנשבו, כי כבר היה להם תורה וארץ ובית מקדש, ונבחן לארבעים שנה בערך השבע של מצרים.

גלות השלישית הארוכה בה אנו נמצאים נמשלה ל – וּמְאַת שָׁנָה, שבחיי יעקב ביחס אל הארבעים שבגלות בבל.

וַיִּקְרְבוּ  – וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, רבי חזקיה אמר: ראה צרה זו של הגלות שתקרה לבניו וקרבה לנפשו, ותקצר נפשו למות והוא לא נשאר חי, כשירד ממדרגותיו בשביל חטאיהם של ישראל, ולא ירד ישראל שהוא ז"א עימהם בגלות. אשרי חלקם של ישראל, כי אם לא ירד עימהם ז"א בגלות, היו נשארים בין העמים, ולא יכלו לצאת מהם. וכתוב: מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ, קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת, וְאִם-אֵין-בִּי כֹחַ לְהַצִּיל; הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר, תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם, וְתָמֹת בַּצָּמָא. וְאֵין עוֹנֶה, זה ישראל, ז"א. בָּאתִי וְאֵין אִישׁ, זה השכינה, הֲקָצוֹר קָצְרה. הרי שגם ז"א ירד עימהם בגלות.

אלא הקב"ה נתן חלק לישראל, שלא ישלוט שר אחר בהם, וע"כ נמצא עימהם בגלות. וכן כשירדו לגלות, השכינה עימהם. אבל ז"א רחוק מהשכינה. שבאמת נמצא גם ז"א עם ישראל בגלות. וכן השכינה. אבל הוא רחוק מהשכינה ואין ביניהם זיווג. וע"כ אמר מקודם, שז"א לא ירד לגלות.

שאלות חזרה זוהר ויחי עמודים ד'-ו':
1. מיהו "לב נדכאים" לפי רשב"י? ומדוע?
2. מהו הכלל המסביר למי ניתנת הנבואה? הסבר זאת לפי הרבי מקוצק, וכן עפ"י נפשך.
3. מיהו יעקב לדברי רבי יוסי, ומה תפקידו?
4. מהו ההבדל בין יעקב לישראל? כיצד נוהג הבדל זה במצרים?
5. הסבר את הפסוק "כה אמר ה', מלך ישראל וגאלו, ה' צבאות".
6. מהו ההבדל בין האותיות הפשוטות שבשם לבין אותיות המילוי? כיצד זה נוגע לפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'"?
7. מהי התקנה לגלות ולעוונות שבאו מצד הדין והאמת?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי ד-ו לצפיה בשיעור לחץ כאן אדם ההופך כראוי לב שבור, לאתגר נפשי לביטול הגאווה – יצליח. לב הפועל בגאווה לעצמו מביא לפירוד מהשם, לכן לגאוותן לא ניתנת נבואה, ממילא הוא רואה רק בתוך עצמו. במצב קטנות – יעקב דרושה עבודה נפשית ובגדלות – בחינת ישראל לא, לכן כותב וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל. מלמד כאן שלא ניתנה נבואה אלא לנשברי לב, דהיינו לביטול האני. הנבואה באה מטעם שברון הלב, שאדם מוכן לוותר על ליבו, שאין לו ברירה, אלא לשבור ליבו לבוא בביטול להקב"ה. לב האדם מזויף, רע מנעוריו ועליו לתקנו. ירידה למצרים מביאה אדם לראות את הרע, וכאשר רואה כמה מצרים וגאווה יש בליבו, אז נשבר. בכדי שבחינת יעקב תגיע לגדלות עליה לצרף אליה את בחינת הספיר. ספיר זו בחינה א הממעטת החוכמה ומביאה אותה לו"ק, דין טוב שעושה גבול שבא לבטא דבר חיובי. עדיף לקבל רק חלק מהאור שבא להועיל, מאשר לנסות לקבל את כל האור – ג"ר, ולהינזק. כאשר הצמצום – הדין, בא לידי רחמים – יתרון, אז גם הוא יתרון, כפי שירידה בזמן קפיצה למעלה, הירידה עצמה היא חלק מהיתרון. כמו גבול שלכאורה מצמצם ומגביל, אך בא הוא לטוב, לאפשר חופש בתוך הגבול. וכך בחינת הגלות היא רחמים כשמביאה לגאולה, שהרי כל העומד להיגבות כגבוי דמה. רק שעל האדם לפעול כך שהדין לא יישאר רק כדממה, אלא להופכו לרחמים. רבי שמעון פתח: וְאֶת-דַּכָּא, וּשְׁפַל-רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. לב נדכאים זהו יעקב, כי ויחי יעקב מתחת המדרגה דהיינו מאחוריים ירדו עליו נבואות וברכות במצרים. ועל כן היה ליבו נדכא כמו שיתבאר לפנינו. אמר רבי אבא: הלב רואה שיעקב שהיה במצרים לא הייתה נבואתו נעלה כי הארץ הייתה שנואה. לא זכה לברך אף אחד מבניו ולא היה בידו רוח לברך, אלא במצרים כאשר ברך אותם לכל אחד ואחד על פי סוד. והסוד הוא וַיַּרְא יַעֲקֹב, כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו, לָמָּה תִּתְרָאוּ. שלא נתנה נבואה אלא לנשברי לב, כמש"כ רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם. ולא הגיע יעקב אל הנבואה של ויחי, אלא במצרים, הוא מטעם, ופני לא ייראו. לכן לא היה לו רוח לברך את בניו, אלא במצרים, ששם בחינת אחוריים. שמשום זה היה לו ליעקב לב נדכאים. וע"כ מביא ע"ז ראָיה מהכתוב: וירְא יעקב, כי יש שבר במצרים, הרומז על שבירת הלב, שיהיה לו במצרים. ותכף נתעורר לשלוח בניו שמה, מטעם שידע, שלא ניתנה נבואה זו אלא לנשברי לב. וכן הוא אומר, רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ, הרומז ג"כ על שבירת הלב. אמר רבי יוסי: תחת כיסא הכבוד הקדוש יש יעקב ספיר, שהספיר מדת הדין של בחינתו (בחינה א). בא הכתוב ואמר יֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. ויעקב ראה לבחינתו מדה"ד, שכתוב, וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. והוא הדבר, אוֹי לָנוּ כִּי-פָנָה הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי-עָרֶב. רבי שמעון אמר: כשגלו מן ירושלים והוסר התמיד, והאויב טמא את ההיכל, בעת ההוא לא יכלה המלכות לסבול עוונותיהם של בני ישראל, אלא מדרגת השם ישראל סבל אותם משום שהיא בשני צדדים, רחמים ודין שהוא סיבה לגילוי הרחמים, וע"כ גם הדין נחשב לרחמים. ישראל מכיל דין ורחמים ויכול לסבול העוונות. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. מתבאר בהבנה נמצא ישראל יעקב עליון זה מן זה, שישראל חשוב יותר מיעקב ולכן ברכו בשם ישראל. ועל הוראתם היה מטה משה חקוק משני צדדיו שמו הקדוש, אחד רחמים בדין שהיא מדרגת ישראל, ואחד דין בדין שהיא מדרגת יעקב. דין שבא אף הוא לרחמים. וזה סוד לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ, משמע שביעקב לא ראה און, אבל אמר ראה, מה שאין כן בישראל אפילו עמל לא ראה, משום שהדין נחשב בו ג"כ לרחמים. כי דוחק הגלות בין האויבים נעשה זה סיבה שלבסוף ישרה שכינה בינינו ויגאל אותנו (שכל העומד להיגבות כגבוי דמה). כי הדוחק מביאנו לתשובה והתשובה לגאולה. לפיכך גם הדין שבמדרגת ישראל נהפך לרחמים, לא ראה עמל בישראל, אלא כולו רחמים, אבל במדרגת יעקב אינו כן, וע"כ נמצא בו עמל. ולפיכך ברכו המלאך וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל, שיש בו דין ורחמים דהיינו גלות וגאולה – וכולו רחמים. וזה סוד כֹּה-אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהוָה צְבָאוֹת, ויחי חי פירושו כי מלך, ה"ס הדין שבשם ישראל וגואלו, ה"ס הרחמים שבשם ישראל ושנים נכללים בצבאות שהו נצח והוד. אשר הנצח הוא הרחמים שבו והוד הוא הדין שבו, ומכונים ויחי, חי. כי נצח רגל ימין מאיר רק ממטה למעלה ע"כ מכונה ויחי לשון עבר, וההוד רגל שמאל מאיר גם ממעלה למה ומכונה חי לשום הווה. למטה ממדרגת ישראל כתוב: כֹּה אָמַר יְהוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, שתי רגלי חי. הדום רגלי שהוא לשון דממה היפך החיים. ועל כן מתחברות יחד: חלוקה ב' רומזת על הגלות עם חלוקה א' הרומזת על תחייה וגאולה. בֵּית, יַעֲקֹב–לְכוּ וְנֵלְכָה, בְּאוֹר יְהוָה, האותיות הרומזות על הגלות שנגזר עליהם על עוונותיהם באמת ומדין יש להם תקנה בתורה, שבקיומה תצאו מן הטיט והפרש שהיא הגלות, ותלכו לאור ה', ועל ידי שתתחזקו שם בתורה תזכו ונלכה באור ה' שהיא התחייה והגאולה, ונמצא שהגלות היא סבה לגאולה. מכאן שכל הירידה למצרים הייתה לצורך הגאולה, ונבואת יעקב במצרים מלמדת על כך.

שיעור שמע:

MP3-הורד6

וַיְחִי  ד-ו

אדם ההופך כראוי לב שבור, לאתגר נפשי לביטול הגאווה – יצליח.

לב הפועל בגאווה לעצמו מביא לפירוד מהשם, לכן לגאוותן לא ניתנת נבואה, ממילא הוא רואה רק בתוך עצמו. במצב קטנות – יעקב דרושה עבודה נפשית ובגדלות – בחינת ישראל לא, לכן כותב וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל.

מלמד כאן שלא ניתנה נבואה אלא לנשברי לב, דהיינו לביטול האני. הנבואה באה מטעם שברון הלב, שאדם מוכן לוותר על ליבו, שאין לו ברירה, אלא לשבור ליבו לבוא בביטול להקב"ה. לב האדם מזויף, רע מנעוריו ועליו לתקנו. ירידה למצרים מביאה אדם לראות את הרע, וכאשר רואה כמה מצרים וגאווה יש בליבו, אז נשבר.

בכדי שבחינת יעקב תגיע לגדלות עליה לצרף אליה את בחינת הספיר. ספיר זו בחינה א הממעטת החוכמה ומביאה אותה לו"ק, דין טוב שעושה גבול שבא לבטא דבר חיובי. עדיף לקבל רק חלק מהאור שבא להועיל, מאשר לנסות לקבל את כל האור – ג"ר, ולהינזק. כאשר הצמצום – הדין, בא לידי רחמים – יתרון, אז גם הוא יתרון, כפי שירידה בזמן קפיצה למעלה, הירידה עצמה היא חלק מהיתרון. כמו גבול שלכאורה מצמצם ומגביל, אך בא הוא לטוב, לאפשר חופש בתוך הגבול. וכך בחינת הגלות היא רחמים כשמביאה לגאולה, שהרי כל העומד להיגבות כגבוי דמה.

רק שעל האדם לפעול כך שהדין לא יישאר רק כדממה, אלא להופכו לרחמים.

רבי שמעון פתח: וְאֶת-דַּכָּא, וּשְׁפַל-רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. לב נדכאים זהו יעקב, כי ויחי יעקב מתחת המדרגה דהיינו מאחוריים ירדו עליו נבואות וברכות במצרים. ועל כן היה ליבו נדכא כמו שיתבאר לפנינו.

אמר רבי אבא: הלב רואה שיעקב שהיה במצרים לא הייתה נבואתו נעלה כי הארץ הייתה שנואה. לא זכה לברך אף אחד מבניו ולא היה בידו רוח לברך, אלא במצרים כאשר ברך אותם לכל אחד ואחד על פי סוד. והסוד הוא וַיַּרְא יַעֲקֹב, כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו, לָמָּה תִּתְרָאוּ. שלא נתנה נבואה אלא לנשברי לב, כמש"כ רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם.

ולא הגיע יעקב אל הנבואה של ויחי, אלא במצרים, הוא מטעם, ופני לא ייראו. לכן לא היה לו רוח לברך את בניו, אלא במצרים, ששם בחינת אחוריים. שמשום זה היה לו ליעקב לב נדכאים. וע"כ מביא ע"ז ראָיה מהכתוב: וירְא יעקב, כי יש שבר במצרים, הרומז על שבירת הלב, שיהיה לו במצרים. ותכף נתעורר לשלוח בניו שמה, מטעם שידע, שלא ניתנה נבואה זו אלא לנשברי לב. וכן הוא אומר, רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ, הרומז ג"כ על שבירת הלב.

אמר רבי יוסי: תחת כיסא הכבוד הקדוש יש יעקב ספיר, שהספיר מדת הדין של בחינתו (בחינה א). בא הכתוב ואמר יֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. ויעקב ראה לבחינתו מדה"ד, שכתוב, וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. והוא הדבר, אוֹי לָנוּ כִּי-פָנָה הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי-עָרֶב.

רבי שמעון אמר: כשגלו מן ירושלים והוסר התמיד, והאויב טמא את ההיכל, בעת ההוא לא יכלה המלכות לסבול עוונותיהם של בני ישראל, אלא מדרגת השם ישראל סבל אותם משום שהיא בשני צדדים, רחמים ודין שהוא סיבה לגילוי הרחמים, וע"כ גם הדין נחשב לרחמים. ישראל מכיל דין ורחמים ויכול לסבול העוונות.

וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל:  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. מתבאר בהבנה נמצא ישראל יעקב עליון זה מן זה, שישראל חשוב יותר מיעקב ולכן ברכו בשם ישראל. ועל הוראתם היה מטה משה חקוק משני צדדיו שמו הקדוש, אחד רחמים בדין שהיא מדרגת ישראל, ואחד דין בדין שהיא מדרגת יעקב. דין שבא אף הוא לרחמים.

וזה סוד לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ, משמע שביעקב לא ראה און, אבל אמר ראה, מה שאין כן בישראל אפילו עמל לא ראה, משום שהדין נחשב בו ג"כ לרחמים. כי דוחק הגלות בין האויבים נעשה זה סיבה שלבסוף ישרה שכינה בינינו ויגאל אותנו (שכל העומד להיגבות כגבוי דמה). כי הדוחק מביאנו לתשובה והתשובה לגאולה. לפיכך גם הדין שבמדרגת ישראל נהפך לרחמים, לא ראה עמל בישראל, אלא כולו רחמים, אבל במדרגת יעקב אינו כן, וע"כ נמצא בו עמל. ולפיכך ברכו המלאך וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל, שיש בו דין ורחמים דהיינו גלות וגאולה – וכולו רחמים.

וזה סוד כֹּה-אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהוָה צְבָאוֹת, ויחי חי פירושו כי מלך, ה"ס הדין שבשם ישראל וגואלו, ה"ס הרחמים שבשם ישראל ושנים נכללים בצבאות שהו נצח והוד. אשר הנצח הוא הרחמים שבו והוד הוא הדין שבו, ומכונים ויחי, חי. כי נצח רגל ימין מאיר רק ממטה למעלה ע"כ מכונה ויחי לשון עבר, וההוד רגל שמאל מאיר גם ממעלה למה ומכונה חי לשום הווה. למטה ממדרגת ישראל כתוב: כֹּה  אָמַר יְהוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, שתי רגלי חי. הדום רגלי שהוא לשון דממה היפך החיים.

ועל כן מתחברות יחד: חלוקה ב' רומזת על הגלות עם חלוקה א' הרומזת על תחייה וגאולה. בֵּית, יַעֲקֹב–לְכוּ וְנֵלְכָה, בְּאוֹר יְהוָה, האותיות הרומזות על הגלות שנגזר עליהם על עוונותיהם באמת ומדין יש להם תקנה בתורה, שבקיומה תצאו מן הטיט והפרש שהיא הגלות, ותלכו לאור ה', ועל ידי שתתחזקו שם בתורה תזכו ונלכה באור ה' שהיא התחייה והגאולה, ונמצא שהגלות היא סבה לגאולה.

מכאן שכל הירידה למצרים הייתה לצורך הגאולה, ונבואת יעקב במצרים מלמדת על כך.

וַיְחִי א – ג

צריך אדם להרגיש את מצרים, את הגאווה שבתוכו, בכדי לצאת לחופשי.

הגאווה מביא לעבודה זרה, ולכן שורש בניית העם היהודי, הוא יציאה מעבודה זרה. הגאווה אומרת הרצון הפרטי שלי מפריד אותי מהכלל, מהקשר. ראה יעקב שגלות מצרים היא שורש לכל הגלויות, שמצרים היא בחינת העבודה הזרה, הנובעת משורש הגאווה. לכן בכל ברכה ותפילה מזכירים את יציאת מצרים – שורש היהדות, יציאה מעבודה זרה. יציאה זו אינה חיצונית, אלא תנועת נפש פנימית, עם בחינת משה שבאדם, פנימיות התפארת.

גם במצב של גלות קשה, יש תקווה, שאז לפחות אור אחוריים מאיר, אור גדול שמציל מגלויות – כוח להליכה באמונה, כוח של דחייה, של אי קבלת האור בסביבת הקליפות.

ויחי פירושו שהחיים באים בזכות הקשר לבורא. המושג יעקב מצביע על קטנות וישראל גדלות. בכדי לזכות בגדלות דרושה אחדות, השתתפות והצטרפות עם הכלל.

לא ניתן לפדות שבוי מבחוץ, אלא יש לרדת אליו, וכך בכדי להוציא הניצוצות (הרצונות) שבשבי, יש לשמור על חבל, קשר למקור. לכל אחד צריכה להיות השקפה ברורה בבואו לחקור רעיונות חדשים, זהו החבל שישמור על האיזון והמיקום המחשבתי הנכון. וכך אלו שלא נזהרו בתקופת ההשכלה, לא החזיקו את חבל בדת, ואיבדו עצמם.

חסדים זה הכוח שעל הנברא לתת מעצמו, בחינת כל שיש בכוחך לעשות – עשה. מי שרוצה לפעול בחסד, צריך ללמוד גם להיות אכזרי. גבול הוא דבר הכרחי לאו דווקא למניעה, אלא למתן תחום פעילות מותר וראוי.

פחד בא כתוצאה ממעשים לא טובים. התמימות והשלמות הפנימית מונעים את הפחד, שנוצר בעיקר מספקות ואי שליטה במצב. כאן יש להבחין שאין מדובר על שליטה על המצב, אלא על ההתייחסות של האדם למצב, והתייחסות אמונית נכונה מסירה כל פחד. בני אדם הרוצים שליטה חיצונית פוחדים על גופם, מפני שאין להם שליטה על המצבים החיצוניים. על האדם לפתח כוח פנימי להתגבר על פחד ממצבים חיצוניים. אין לחפש לשנות מצב עליו אין שליטה, אלא לארגן היגיון אמוני להתייחסות נכונה והתמודדות. המצב לא קובע – היחד קובע.

השכינה היא היחד, וגם במצבים קשים, שמירה על היחד, על האמונה, על הכלל יאפשרו ניצחון. העיקר לא לפחד כלל, שעולם זה הוא רק גשר צר – מצב חיצוני ולא הטרקלין – עולם הנצח.

 

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה, אמר רבי יוסי: ליבו של יעקב ראה בנבואה במצרים שבניו יהיו בכמה גלויות עד הקץ וזמן ביאת המשיח.

ולא הגיע יעקב אל הנבואה של ויחי, אלא במצרים, והיא נבואה חשובה שלא התנבאו כמותה, ולא הגיע לשום איש  מבני הנביאים, אלא לו ולמשה בלבד. במשה כתוב: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וביעקב  כתוב: וַיְחִי יַעֲקֹב, פירושו נבואה היורדת מן מראה המאירה, שהוא תפארת.

כי הארת החכמה ה"ס חיים כמ"ש: והחכמה תחיה בעליה, וה"ס הנבואה של ויחי. ויש הפרש גדול בין נבואת יעקב ומשה לשאר הנביאים. כי שאר הנביאים קבלו נבואתם מנצח והוד דז"א, שהוא מטבורו ולמטה, ששם בחינת נוקבא הנק' אספקלריא שאינה מאירה וע"כ התנבאו במלת כה – אבל יעקב ומשה קבלו ממלכות שעלתה לתפארת שנק' אספקלריא שמהירה, שהוא מטבור ולמעלה דז"א, אלא מבחינת אחוריים אשר שם, ע"כ נאמר למשה וראית את אחורי ופני (באמונה) לא יראו. וליעקב לא הגיע הנבואה אלא במצרים שהיא בחינת אחוריים. ויש הפרש בין יעקב למשה כי יעקב מתפארת ומשה מפנימיות התפארת שה"ס דעת. חיוּת ניתן לקבל גם מאמונה, שזו בחינת צדיק באמונתו יחיה, שהאמונה מחייה בעליה, מכוח החסדים המכוסים.

רצה יעקב לומר נבואות על הגלויות שיקרו לבניו בארץ כנען ובכל ארץ אשר גרו בה, שהם מארץ מצרים, כלומר שכל הגלויות נכללות בארץ מצרים, והיה לבו נשבר שכתוב:  כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם.

ועל כן הגיע ויחי יעקב במצרים, ולא היה שמח כי בארץ ההיא קשרם (הזוהמה) של העמים, כלומר שכל זוהמת העמים כלולה שם, וגם הספירים של כסא הכבוד שה"ס הניצוצים של החכמה השבוים ביניהם שמכונים ספירים. והוא בסו"ה וּמִמַּעַל, לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם, כְּמַרְאֵה אֶבֶן-סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא. (יחזקאל) ולא הגיע אליהם לבררם שום איש לא מן העליונים ולא מן התחתונים אלא ח"י וזה סד, כי לא יראני האדם וחי.

מפאת חטאו של אדה"ר נפלו הכלים והניצוצים של מדרגת החכמה לקליפת מצרים שהיא קליפה קשה שזוהמת כל העמים קשורים בה, משום זה לא היה שם בשמחה.

ואין מדרגת החכמה יכולה להאיר, אלא רק בהתכללות עם אור החסדים, שאז נק' או החכמה בשם אור החיה, בסו"ה החכמה תחייה בעליה. אלא ח"י ששום אדם לא יוכל לזכות לחוכמה אלא המקבלים בהתכללות החסדים, שהמקבל נק' אז ח"י, בסו"כ וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, אָמוּתָה הַפָּעַם, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי, ומדרגת יסוד דגדלות שנק' יוסף הוא סוד אור החיה, כי אור החיה אינו מאיר בפרצוף מטרם שיש שם בחינת יוסף, יסוד דכלים.

ועל ויחי שנזכר עמו יעקב, היה לו לומר ישראל, דהיינו ויחי ישראל כי השם יעקב יורה על קטנות והמלה ויחי רומז על מוחין דגדלות. ישראל מורה על גדלות שכתוב:  קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, וכן כתוב: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל ובכור רומז על גדלות. רבי אלעזר ברבי שמעון אמר: וכי לא אמר הכתוב וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב, הרי שעם בכורה שהיא גדלות נזכר גם כן השם יעקב, וע"כ לא יקשה לך. אין קדושה בלי גדלות – שם ישראל, וכך גם אין קטן יכול לקדש אישה. ועדיין לאחר שקנה את הבכורה עדיין נק' יעקב, וניתן לומר שבכורה זהו פוטנציאל שיש לממש.

אמר רבי שמעון: בזמן שהיו ישראל אנשי אמת וצדיקים ועושים צדקה, לא היו מפחדים ישראל, אלא יעקב בלבד כתוב: בו שהיה מפחד, שנאמר כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים.

משחטאו והגלו מחמת עונותיהם ומעשיהם הרעים, לא יכלו לסבול מפחד, שלא יישארו באמת בגלות לעולם על עוונותיהם. ועל זה באו מדת הרחמים והדין ביחד, שהוא הוראת השם ישראל ונתנו אותם בארץ גלותם. פירוש שהשכינה גלתה עימהם, שעליה יורה השם ישראל וע"כ היו בטוחים שיגאלו יחד עם השכינה, ועי"ז סבלו הגלות ולא פחדו.

אמר לו יפה שאלת בני, כי בכורה הוא מוחין דגדלות, אבל האיש המסתכל ידע אותו, שיעקב המחובר עם ויחי, הוא קדוש. ועל סוד זה אמרו, יעקב בחר בו הקב"ה להיות ספיר בכסא הכבוד, ואל אמרו ישראל, משום שמפורש הגדלות. כלומר יעקב עם "ויחי" – זה ישראל, מצב הגדלות. בחרו ביעקב להיות מאבני הספיר של כיסא הכבוד, ובתוספת זו קטנות השם יעקב הופכת לבחינת ישראל. יעקב בתוספת ויחי איפשר לעם ישראל קיום מחוץ לקליפות, אך לגאולה ממש צריכים את בחינת פנימיות יעקב, הוא משה רבנו – האמונה.

שיעור שמע:

MP3-הורד6

וַיִּגַּשׁ מ-מב

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ

 

מסוכן להיות בסביבה כמו העולם הזה, אך כאשר שומרים על בינה יציבה ניתן לקנות כוח אמוני חיובי.

הרצון לקבל הגדול שהיה במצרים גרם לפריה ורביה, שהרי אומות העולם, הס"א מחזיקים את הרצונות עבור ישראל. כך אדם צריך לקחת את הרצונות שבו, ולנקות אותם מהלבושים שאינם ראויים. כלומר אפילו כשפועלים במקום הס"א תוך שמירה על אמונה וקשר עם השם, ניתן להצליח.

 

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, רבי יצחק פתח: וּדְמוּת עַל-רָאשֵׁי הַחַיָּה, רָקִיעַ, כְּעֵין, הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל-רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה. אבל יש חיה למעלה מחַיה. החיה מבחינת קו ימין, פני אריה, חסד, היא למעלה וחשובה יותר מהחיה שבקו שמאל, פני שור. כי ד' חיות הן במרכבה, אריה שור ונשר הן כנגד ג' קווים ימין שמאל ואמצע. וחיה הרביעית הוא פני אדם, הכוללת את הג'. קורא לכולם חיה במובן של אור החיים, לא במובן של בעל חי, אלא שדרכם עובר אור החיים.

ויש חיה קדושה, העומדת על ראשי החיות. היא החיה מקו שמאל, פני שור, גבורה. אחר התכללותה בימין נמשכת ממנה המוחין דראש לכל החיות. כי מקו שמאל נמשך הארת החכמה. גדולה מצד זה שגורם לאור החיה. כל אחד מייצג ראש שונה.

ויש חיה עליונה למעלה על כל שאר החיות, החיה שמבחינת קו אמצעי, פני נשר, ת"ת. ומתוך שהיא מכרעת על ב' החיות שבימין ושמאל, וכוללן יחד זו בזו, ע"כ היא נבחנת למעלה מהן, חשובה מהן. וחיה זו שולטת על כולן, משום כאשר חיה הזו נותנת כוחה ומאירה לכולן, שהוא כוח המסך דחיריק והארת החסדים, שהם ב' עניינים הפועלים בקו אמצעי, אז כולן נוסעות למסעיהן, שנכללות זו מזו, ונותנת זו לזו מכוחה, ושולטות זו על זו, שניתן שליטה לכל אחת ואחת על כולן, כי בג' שבקו ימין שולטת פני האריה, ובג' שבשמאל שולטת פני השור, ובג' שבאמצעי שולטת פני נשר. מבחוץ ישנם פרטים שיותר גדולים מהכלל בפרטיותם, יש להם שליטה, אך אין הם שלמים. כלומר יכול נשר להכיל פרט ראייה טוב זה של האדם, אך רק האדם הוא מכלול עם פוטנציאל שלם.

ויש חיה שהיא למעלה על התחתונים, על שאר החיות, שהן למטה מעולם אצילות, שהיא פני אדם, הנוקבא (שנא"ן). וכולן ניזונות ממנה. וארבע רוחות העולם רשומות בה, חו"ב תו"מ. פנים ידועות מאירים לכל רוח, שהן ג' פנים אריה שור נשר, המאירים בכל רוח מד' הרוחות. שב' הרוחות דרומית וצפונית הם ימין ושמאל. ומזרחית קו אמצעי. ומערבית, הנוקבא, המקבלת את כולן וכוללת כולן. והיא, הנוקבא, שולטת על ד' הרוחות. והן ג' לרוח זו, וג' לרוח זו, וכן לד' רוחות העולם. כלומר, אחר שכולן נכללות זו מזו, אינן ד' בכל רוח, שהן ט"ו (15), אלא ג' לכל רוח, שהן י"ב (12) פנים.

ויש רקיע למעלה מרקיע, ורקיע הזה השולט עליהם. כלומר, ג' רקיעים, שהימני והשמאלי הם זה למעלה מזה. ורקיע האמצעי הוא השולט על שניהם, שמכריע אותם וכוללם זה בזה. כנ"ל אצל החיות. כולם מסתכלים אליו, שמקבלים ממנו ההכרעה וההתכללות. ותחת הרקיע כנפיהן ישרות, משום שכולן שולטות על מה שנתמנו. כי קו האמצעי מקיים הארת שניהם יחד, שהימני יאיר ממעלה למטה, והשמאלי ממטה למעלה (דהיינו הפוך מטבעו, שטבע הימין להשפיע וכאן יאיר ממעלה למטה). וע"כ כנף הימנית שווה עם כנף השמאלית, והתפשטות מידת החבל בהם, כלומר כוח המסך שבקו האמצעי, שקושר הימין ושמאל ביחד. התפשטות והשקאה, שהוא שדה שמשקים אותו מים, והמים מתפשטים בו.  כוח אמצעי נותן להם כוח השתוות, שכל אחד מקיים את תפקידו ביחד. שלכאורה אפשר היה לשאול מי חשוב יותר, אך כמו חלק ממערכת, של ההשלמה שלו מועילה כאשר הוא מקיים תפקידו בתוך הכלל, בו מחוברים כל החלקים בסוד האמונה.

 

ג' הרקיעים נמצאים בכל רוח, שנכללים זה מזה. ובכל אחד מג' יש ג'. והם תשעה, תשעה לכל הצדדים. שיש תשעה ברוח מזרחית, ותשעה ברוח מערבית, ד"פ תשעה, ל"ו (36) רקיעים. וכשמתחברים, כולם נעשו לרושם אחד, לרקיע אחד, בשם אחד, הנוקבא הנקראת שם, ביחוד השלם כראוי.

כשהרקיעים והחיות מתתקנים לבחינת כיסא, כתוב, וממעל לרקיע אשר על ראשם, כמראֵה אבן ספיר דמות כיסא, ועל דמות הכיסא כמראֵה אדם עליו מלמעלה. אותה אבן טוב, הנוקבא, מתתקנת בכיסא, העומדת על ד' עמודים. ועל כיסא ההיא דמות אדם, ז"א, להתחבר עימו יחד. שהכיסא, הנוקבא, תתחבר עם האדם שעליו, ז"א.

הרקיע והחיות לפעמים מתתקנים בבחינת כיסא, ולפעמים בבחינת מרכבה. ושניהם הם תיקון הנוקבא לזיווג עם ז"א. אלא כשמתתקנים בשליטת הימין, מכונים כיסא. וכשמתתקנים בשליטת השמאל, מכונים מרכבה.

כשהרקיעים והחיות, הנוקבא, מתתקנת להיות הכל מרכבה אחת לאדם הזה, ז"א. אז כתוב, ויאסור יוסף מרכבתו, ויַעַל לקראת ישראל אביו גושְׁנָה. זהו צדיק, יסוד דז"א, הנקרא יוסף הצדיק, שקָשר ואיחד את מרכבתו, הנוקבא, הרקיעים והחיות.

לקראת ישראל, זהו אדם (שם ישראל הוא בחינת קו אמצעי, בחינת אדם ראשון). האדם שממעל לכיסא, שהוא ז"א. גושְׁנָה, הוא גישה אחת להתקרב יחד בהתקרבות אחת ויחוד אחד. גושנה, מלשון, גשוּ אלי, שהוא קריבה והזיווג ז"א ונוקבא, המרומזים כאן במרכבתו של יוסף וישראל אביו. והוציא הכתוב לרמוז הזיווג בלשון גישה, הוא להיותו בחינת שליטת השמאל, הנוהג בתחילת כל זיווג התעוררות והשתוקקות, בניית כלים כמ"ש, שמאלו תחת לראשי, שהיא רק גישה אחת, ותֵכף נפרשׁ וחוזר לימין, מטעם הדינים, המתעוררים עם שליטה זאת. ומטעם שנסתמים אז כל האורות.

ואז ויֵרָא אליו, נראה אליו ונסתלק. כאשר השמש נראה אל הלבנה, אז מאירה הלבנה לכל אלו שהם למטה בעולם. כעין זה, כל זמן שהקדושה העליונה, אור ז"א, שורה על בית המקדש למטה, הנוקבא, מאיר בית המקדש ועומד בשלמותו. אבל כאן נאמר, וירא אליו, שנראה לה האור ונסתלק. ולאחר שנסתלק ממנה אור העליון של ז"א, כולם בכו על בית המקדש שנחרב, על הפסק האור מהנוקבא, בסיבת הזיווג הזה שבשליטת השמאל, שמסיבה זו תכף חוזר לימין. והכתוב אומר, שזה גלות האחרון, רוב הדינים הנמשכים על ישראל בגלות האחרון מסיבת שליטת השמאל. שמשום זה נפרשׁ תכף מזה, וחזר לימין.

וכיוון שראה יעקב והסתכל, שהתיקון שלמטה בזו"ן הוא כעין שלמעלה באו"א, שנזדווג בשליטת הימין והאורות חזרו ונפתחו כמו למעלה, אז אמר, אָמוּתָה הפעם אחרי ראוֹתי את פניך כי עודך חי. שאתה מתקיים בברית הקדוש, שנקרא חי העולמים. ומשום זה, כי עודך חי. וע"כ אמר יעקב בתחילה, רב עוד יוסף בני חי, כי הוא צריך להיות חי. ראה יעקב שיוסף הוא המשך התיקון. רואה את קו אמצעי של היסוד, שעליו לעשות את תיקון הברית, אז השמאל יכול להסתלק.

כי הסתלקות האורות שנעשה אחר הזיווג שבשליטת השמאל (ימא דקפא, אור בלי חסדים), נבחן כמו מיתה, שהיא הסתלקות אורות החיים. וכמ"ש, אָמוּתה הפעם אחרי ראוֹתי את פניך. כי ע"כ נסתלקו האורות אחר התחלת הזיווג, המרומז בהכתוב, וירא אליו. שהוא מיתה. מטעם, כי עודך חי, עודך ברית קדוש, חי העולמים, ימין. שאז אור החכמה, שנקרא חי, מתלבש בחסדים ומתקיים, וע"כ הוכרחתי להחזיר הזיווג בשליטת הימין.

 

כתוב: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב, אֶת-פַּרְעֹה. אמר רבי יוסי: אע"פ שבארוהו, שפרעה אינו קליפה רעה, אלא הוא בחינת אמא דאצילות. אמנם לפי הפשט הוא קליפה רעה. פרעה הוא מדרגה בעולמות העליונים, בינה – וכאשר נופל לקליפות הוא בחינת הרשע, רצון לקבל גדול. יש ופרעה בבינה שהוא המקור המחבר בין ג"ר לו"ק, בין שלמות וחוסר שלמות.

וכתוב: לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דמִּיתִּיך, יש מרכבות לשמאל, הס"א. ויש מרכבות לימין, שלמעלה בקדושה. ואלו לעומת אלו. אלו של הקדושה הן של רחמים. ואלו של הס"א הן של דין. כנגד מרכבות הקדושה, ישנן מרכבות הבאות מצד הס"א תחת הפרסה, ופועלות להרע.

כאשר עשה הקב"ה דין במצרים, כל דין שעשה היה ממש באותו הדרך של אלו המרכבות של הס"א, ובאותו אופן של אותו הצד ממש. מה צד ההוא הורג ומוציא נשמות, אף הקב"ה עשה באותו אופן ממש, שכתוב: וַיַּהֲרֹג יְהוָה כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. אע"פ שדרכו היא רחמים. וכן הכל מה שעשה במצרים, היה באותו אופן ממש. יש הרג בעולמות התחתונים הניראה כדבר רע ובעליונים מופיע כתיקון. החוק הוא שהעדר קודם להוויה, כמו צמח שבשלב הגרעין נרקב ואז צומח, או צמח שנאכל ע"י בהמה, ואדם כלפי הקב"ה. כל רצון שמשרת רצון גדול ממנו, הוא בחינת מת כלפי העליון.

ומשום זה כתוב, דִמִיתִיךְ רעייתי. כי נדמתה כרכבי פרעה להרוג ולהוציא נשמות בני אדם, כדרך של מרכבות פרעה, שהוא הס"א. להרוג, שכתוב, כי אני ה', אני הוא ולא אחר. ולעתיד לבוא כתוב, מי זה בא מאדום חמוּץ בגדים מִבָּצְרה, שגם אז יהרוג אותם ה', ולא שליח.

 

כתוב: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד, שהיא אחוזת עולם. ויאחזו בה, כי להם ראוי לאחוז בה, ולא למצרים. ויפרו וירבו מאד, כי לא היה להם צער ונמצאו בתפנוקי מלכים, כל עוד שהשבטים היו בחיים. ומשום זה ויפרו וירבו מאד.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

שאלות חזרה ויגש לז-לט
1. הסבר עפ"י הפשט מהו סוד עגלה ערופה?
2. מה הכוונה שכל בני אדם נפטרים ע"י מלאך המוות חוץ מזה שהקדימו אותו בני אדם והרגוהו? והרי גזרת האדם לא תלויה בבחירה של חברו.
3. אילו ב' דינים נכללים בכתוב לא נודע מי הכהו?
4. מהו הסימן ששלח יוסף עגלות ליעקב?
5. מה תשובת רשב"י לר"י ששואל על כך ששלח יוסף עגלות והרי פרעה שלח ולא יוסף?
6. מדוע הוחלף בפסוק "ותחי רוח וגו'" השם יעקב לישראל?
7. כמה עגלות היו? ועל מה זה מצביע?
8. מה ההבדל בין העגלות ששלח יוסף לעגלות שלח פרעה בנפש האדם

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

MP3-הורד6

קְחוּ לָכֶם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם

 

כשיש בכוחך לשמור על הברית – אתה חי.

מי שאינו שומר על בינה יציבה, ובכל קושי שנתקל נשבר ומחפש תענוג גופני מזויף – אינו חי. אין להשתמש בתירוצים, אלא לפעול כיהודי אמיתי השומר על הברית, על הקשר עם הקב"ה.

בנוסף צריך האדם להיזהר מלחשוב שכל פנטזיה רוחנית היא אמונה. עליו לבדוק מהי האמונה, המחברת אותו לבורא יתברך. העגלות הם המסר הנפשי שאדם שולח לאביו שבשמים, מסר שאומר אני דבוק באמונה, שומר על המסגרת ולא אחפש תענוג במקום אחר.

המושג עגלה יפיפייה היא הכוח להשגת האמונה מצד המלכות, דווקא ממצרים, מקום של מציאות קשה בנפש. לכן המצטער על הריחוק מהבורא, או כָּל המתאבל עַל יְרוּשָׁלַיִם זוֹכָה וְרוֹאֶה בשמחתה.

לפני שנפרדו יעקב ויוסף, ישבו ולמדו את נושא עגלה ערופה, ויעקב נתן ליוסף כותונת פסים, דהיינו את היכולת לפעול בקו אמצעי – היסוד – הברית. ברית זו אומרת שכאשר פועל אדם בגאווה בדרכי השם, ונמצא בשלמות, אז גם במצבי הירידה כוח הברית יאפשר לצלוח את הקשיים. וכך כאשר אדם מרגיש גלות בנפשו, עליו לקחת את העגלה – הרצון לקבל ולערוף אותו, לבוא לבחינת היסוד (נחל איתן), ובדרך זו קונים אמונה וכוח הישרדות.

על האדם להשיג את אור האמונה. כאשר משיג זאת, יכול לתקן ע"י שלוקח רק מה שנחוץ מבחינת תיקון הרצון – עגלה יפיפייה. ואם ירצה לקחת יותר ממה שדרוש לרכישת האמונה, יפגום.

רומז יוסף לאביו בעגלות, שאינו יודע מי שפך את הדם הזה שהורידו אותו למצרים, לא יודע למה הקב"ה סובב כך שהוא מרגיש מוות, גלות, שהקב"ה הסתלק ממנו, וכעת עליו להיות עבד במצרים.

אך שומר בקנאות את הברית, ויודע שבתוך הבעיות הללו עליו לקחת את אור האמונה. וכך כל אחד במצב של ירידה קשה, שאינו מבין כיצד קורה הדבר, עליו לפעול ולומר: ידינו לא שפכה את הדם, ולהסכים שדווקא כאן לא יחפש אור ממקומות שמציע הס"א בלבושי קליפה ויפול, אלא יבחר לקבל את אור האמונה. מאמין שהבורא עשה כל זאת לטובתו. יודע שלא יכול לקבל את האור במקום הנוכחי, ולוקח את אור הדבקות להמשך התיקון. מלמד יוסף ע"י שאומר לאביו: אין לי תירוצים, אלא מאמין בהשגחת הבורא, מונע עצמו מלקבל אור שלא ראוי. רק יוסף שבאדם , היסוד שירד למקום שלמטה ממקום האורות – מסוגל לשמור על האמונה.

רבי אלעזר אמר: רֶמז רָמז יוסף ליעקב על עֶגלה ערופה, כי כשעסקו (למדו) בפרק הזה של עגלה ערופה, נפרד ממנו. עגלה ערופה באה, על שנמצא הרוג לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ, וכדי שלא תשלוטנה על הארץ רוחות רעות, שאין בהם חפץ, נותנים את עגלה הזו לתיקון, שלא יכירו בו ולא ישלטו על הארץ. התיקון של עגלה ערופה בא כאשר ישנו כוח של הרג בארץ, מציאות לא נכונה, שאין יודע האדם מי האשם. כלומר אדם מרגיש גלות נפשית וריחוק מהשם, ואינו יכול להצביע על האשם – התיקון לרכישת האמונה – להביא עגלה ערופה.

כל בני אדם נפטרים ע"י מלאך המוות, חוץ מזה שהקדימו אותו בני אדם והרגוהו, מטרם שהגיע זמנו של מלאך המוות לשלוט עליו, ולקבל רשות לקחת נשמתו. כי אינו שולט על האדם עד שמקבל רשות מלמעלה. יש מצב בו אדם הורג אדם אחר לפני מלאך המוות, או שמלאך המוות שלט על ההורג. וקשה, מפני שכל דבר הקורה כאן כתוב בעולמות העליונים, אך ההורג הוא שליח. אלא מוות הוא הסתלקות אור, וכשמסתלק האור מאדם, אל יפנה לעצת הס"א לקבל תחליפים מזויפים, אלא יתקן מה שפגם.

ומשום זה יש לו למלאך המוות לשלוט עליו מן הדין כמ"ש: לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. ויש לו ג"כ דין, שלֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ, כדי לקטרג על מקום הזה, הנוקבא. וע"כ וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל. כדי להעביר הדין מאותו המקום, ולהתתקן שלא ישלוט עליו המקטרג, וינצל ממנו. כשמלאך המוות רואה הרג במקום מסוים, הוא מבין שיש לו מרחב פעולה. לכן כאשר פוגעים או הורגים אדם ולא יודעים מי פעל – המקום מקבל חטא.

יוסף כשנפרד מאביו (לחפש את אחיו), נשלח בלי לוויה ובלי אכילה, והיה מה שהיה. וכשאמר יעקב, טָרוף טורַף יוסף, אמר: כי ארד אל בני אָבֵל שְׂאולָה, כי אני גרמתי לו שנהרג, משום ששלחתי אותו בלי לוויה

ואיני יכול לומר: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה, כבעגלה ערופה, שפירושו, לא פטרנוהו בלי לוויה. ועוד שידעתי שאחיו שונאים אותו ושלחתי אותו אֲליהם. ורֶמז רָמז לו יוסף על כל זה בשליחת העגָלות.

 

אמר רבי יהודה: אלו העגָלות על פי פרעה שלח אותם כמ"ש: וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל-פִּי פַרְעֹה; וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה, לַדָּרֶךְ. ולמה נאמר, שרֶמז רָמז לו יוסף בשליחת העגָלות? אמר רבי אלעזר: ואתה צוּוֵיתָה. שלא היה צריך לומר, ואתה צוּוֵיתָה, כי כבר כתוב: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אֱמֹר אֶל-אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ. אלא, ואתה צוּוֵיתָה, שאומר כאן הוא בדיוק. וע"כ כתוב: צוויתָה עם ה' לבסוף, להורות שהוא בדיוק, שבא ללמדנו, שיוסף דרש ממנו, שייתן לו עגָלות. וע"כ: וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל-פִּי פַרְעֹה, כי יוסף היה הנותן, והוא ביקש מפרעה. ולמה דרש מפרעה עגָלות? הוא מטעם שרצה לרמוז לאביו, על עֶגלה ערופה. וע"כ יעקב לא האמין הדבר, עד שראה את העגָלות, והבין הרֶמז שרָמז לו, שכתוב, ויַרְא את העגָלות. למה יעקב צריך רמז, למה לא למסור לו ישר? אלא שרמז בא על צד ששני הצדדים יש להם הבנה באותו הדבר, וניתן להשיג יותר מהגלוי.

אמר רבי שמעון: בתחילה כתוב: וַיַּרְא אֶת-הָעֲגָלוֹת, אֲשֶׁר-שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ; וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, ואח"כ וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי חָי; אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ, בְּטֶרֶם אָמוּת. למה מתחיל ביעקב וגומר בישראל? יעקב מדרגה של קטנות וישראל של גדלות. אלא בתחילה קראו התורה יעקב, בשביל השותפות שנשתתפה השכינה בחרם, שעשו השבטים כשנמכר יוסף, שלא לגלות הדבר. שמשום זה נסתלקה השכינה מיעקב כל אותו הזמן. ועתה שחזרה אליו השכינה, נאמר, ותחי רוח יעקב אביהם, שזה השכינה, הנקראת רוח יעקב. ואחר שהשכינה נתקיימה בו, אז המדרגה של מעלה עברה ממדרגת יעקב אל מדרגת ישראל, ממוחין דו"ק, שנקרא יעקב, למוחין דג"ר, שנקרא ישראל. מכאן נשמע, שהמדרגה שלמעלה אינה מתעוררת למעלה, מטרם שנתעורר למטה. כי כאן כתוב: ותחי רוח יעקב תחילה. מכאן שרוחו של האדם היא בחינת השכינה בעזרתה יכול לחזור לשיתוף. התעוררות שלמטה. ואח"כ כתוב, ויאמר ישראל, התעוררות שלמעלה. על האדם להקדים ולעשות את העבודה וההשתוקקות מלמטה (יעקב), ואז תבוא בחינת ישראל מלמעלה.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה. במראַת כתוב בלי ו', מלשון יחיד, הרומז למדרגת הנוקבא, הנקראת מראָה, ונקראת לילה. וַיִּזְבַּח זְבָחִים, לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק, כתוב בתחילה, כדי לעורר השמאל, שנקרא יצחק, באהבה אל הנוקבא, אהבת דודים, הנמשכת משמאל. ואז: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, שנתגלה עליו. באותה מדרגת נוקבא, הנקראת מראת הלילה. דבר ראשון מעורר השמאל, הלילה, הרצון לקבל – וכעת נשאלת השאלה מה עושה האדם עם התעוררות זו.

וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ. מהו הטעם שהזכיר לו את שמו? משום שהצד הקדוש שלמעלה נוהג כן. כי צד הטומאה אינו מזכיר שמו של הקב"ה, וכל צד הקדושה נזכר בשמו. וכתוב: אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ., שהשכינה ירדה עימו בגלות. ובכל מקום שגלו ישראל, גלתה עימהם השכינה.

ואלו ואלו באו ליעקב, הן מבחינת עגָלה ששלח יוסף (בחינת קו אמצעי), והן מבחינות שלמעלה מעגָלה ששלח פרעה. וע"כ כתוב, אשר שלח יוסף, וכתוב, אשר שלח פרעה. וכשיצאו ישראל מהגלות, כתוב, והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מִנחה לה'. כי אז יביאו כל האומות מִנחה לה' כמו פרעה.

 

שיעור שמע:

MP3-הורד6

קְחוּ לָכֶם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם

 

כאשר מופיעים רצון ותאווה חזקים – יש לבנות מהם אמונה,

זהו אתגר תמידי שיש לעשות בזמן התיקון.

מאמר זה בא לספר מהו התיקון כאשר מתעוררת התאווה באדם. ואם לא יעשה זאת, כאשר יגיע התיקון, האהבה – הוא יזרוק אותה מתוך שהוא עסוק בדברים הפרטיים. קשה להבין כיצד בני ישראל במדבר, לאחר שראו כל הניסים, יתלוננו ויפעלו נגד השם – מכאן שזה טבע האדם אותו עליו לתקן. כאשר מגיע הרצון העצמי, יש לקחת אותו כחומר לגלם לרכישת אמונה, לבחון כל דבר מעבר למקרה.

בא להסביר כאן כיצד על האדם להתנהל בעולם הבנוי משמאל וימין, בדיוק כפי שהאדם מורכב. את השמאל חייבים לפגוש בעבודה, ויש לחברו לימין, אחרת נפרדות הרצון לקבל הרסנית, שהרי לא ניתן להשתמש בחוכמה/בשפע – ללא החסדים של הימין. לכן על האדם ליצור מהשמאל אמונה, מההשתוקקות רצון לקשר.

גלות אומר שזה חוסר הרגש של חשיבות הדבר. כאשר האני החשוב של האדם הוגלה, אומר הדבר שאין זה חשוב אצלו בהרגשה, ואינו יכול לחוות את החיסרון. גלות גם אומרת שאין האור המאיר ואין את הכלי שמחזיק את האור – כלומר אפילו ההשתוקקות איננה.

הגלות היא של נפש האדם, עם כל הכוחות שבו הנק' מלאכים. כל זה קורה "בפמיניזם הרוחני" דהיינו צד האישה שבאדם הרוצה עצמאות ללא קשר לעליון, בלי להמליך את המלך העליון – פירוד זה הוא הגלות.

חייב אדם שיהיה לו שֹכל להצטער על הדברים הרעים. מי שמוכן בנפשו להתאבל על אובדן הקשר, ולהשקיע ולקחת על עצמו יגיע – אז כאשר זוכה בדבר יכול להגיע למצב: שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ, כָּל-אֹהֲבֶיהָ. שמחה יש רק באני המשותף, וכאשר בונים לאני הזה השתוקקות ורצון לחיבור, שמחים. כל הרע הוא שבזמן תיקון, בדרך שעוד טרם מגיע למטרה – אדם שמח במקום להתגעגע לתכלית. וכך בדרך צריך להרגיש חיסרון, אך במטרה (בחינת שבת) יש להרגיש שלימות. אם לא יבין שהוא תחת קליפת מצרים, כיצד יזכה לגאולה. הכוח באדם מתקבל כאשר מוותר הוא על קבלה בכלים דעיגולים (בעגלה של מצרים), ברצון לקבל לעצמו. כל הצער על עגל הזהב, שהעיגולים שולטים עלינו – כאשר דוחים את האור שלא יבוא לרצון לקבל – מקבלים כוח לבניית כלי השפעה ועבודה בקו אמצעי.

הניצוצות הם רשימות של הכלי של הרצון – לדעת מה לרצות. וכאשר אינך יודע מה לרצות, הקליפה מציעה לך רצון מזויף. ותפקיד האדם לגאול את הניצוץ, את הרצון האמיתי השבוי בקליפות. אין לאדם ברירה אלא לעבוד גם עם קו שמאל, אך יש להבחין ולהבין שאין השמאל כלי ראוי לקבל, אלא רק חומר גלם של תאווה, הנדרש לעבודה, ויש להכפיף לימין.

וכאשר אדם חוטא, אל ייתן לעצמו תירוצים שירחיקו אותו יותר, אלא יצטער, שלפי הצער השכר, וימנף את מצבו להתקדם.

על האדם להרגיש מושפל כאשר הוא רוצה לקבל על הפרטיות שלו. ברחוב אומרים העיקר שאתה נהנה מזה – זו עצת הקליפה לא לבדוק את הדבר ביחס לרצון הכלל. המלחמה הזו מתמשכת כל זמן התיקון – שהיא לקיחה הדרגתית של רצון קטן, לבחון ולכוון אותו ביחס לטובת הכלל. עדיף לקבל אור חלקי שמטיב, מאשר את כל האור שפוגם.

וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם, וּנְשָׂאתֶם אֶת-אֲבִיכֶם וּבָאתֶם. רבי חייא פתח: שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ, כָּל-אֹהֲבֶיהָ; שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ, כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. אלא כשנחרב בית המקדש, והחטאים גרמו שהוגלו ישראל מן הארץ, נסתלק הקב"ה למעלה למעלה. ולא השגיח על החורבן של ביהמ"ק ועל עמו שהוגלו, ואז השכינה הוגלתה עימהם.

כאשר ירד השגיח על ביתו והנה נשרף. הסתכל על עמו, והנה הוגלו. שאל על הגבירה, השכינה, והיא הוגלתה. אז: וַיִּקְרָא, אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא: לִבְכִי, וּלְמִסְפֵּד, וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק. ועל השכינה כתוב: אֱלִי, כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת-שַׂק עַל-בַּעַל נְעוּרֶיהָ כמ"ש כי איננו (הקב"ה). כך בעלה איננו, משום שנסתלק ממנה, ונעשה פירוד.

ואפילו שמים וארץ התאבלו כולם כמ"ש: אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם, קַדְרוּת; וְשַׂק, אָשִׂים כְּסוּתָם. מלאכים העליונים כולם התאבלו עליה כמ"ש: הֵן אֶרְאֶלָּם  צָעֲקוּ. השמש והלבנה התאבלו ונחשכו אורותיהם כמ"ש, חָשַׁך השמש בצאתו. וכל העליונים ותחתונים בכו עליה, והתאבלו, משום שהס"א שלטה עליה, ששלטה על ארץ הקדושה, דהיינו הרצון לקדושה של האדם, שליטה על האני האמיתי שלו.

וְאַתָּה בֶן-אָדָם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ:  בָּא הַקֵּץ, עַל-ארבעת (אַרְבַּע) כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. קץ לימין, קץ לשמאל. לשמאל כמ"ש: קץ שׂם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר. וזהו קץ כל בשר. בפרשת נח לימד שהקץ בשמאל הוא הצד החוקר, השואל, ועושה חלוקה – יש לו סיום וחיתוך מהבורא. קץ הימין קדוש והוא אין סופי – אמונה. קץ הימים – השמאל הוא כשאדם שואל מה יהיה בסוף איתי, וקץ הימין – מה יהיה בסוף איתנו, עם כלל ישראל.

קץ הימין כמ"ש: לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ. בא הקץ על ארבע כנפות הארץ, זהו קץ השמאל. קץ הימין זהו קץ יצה"ט. קץ השמאל זה הוא קץ היצה"ר. וזהו, כאשר החטאים גרמו ונתגברו, נגזר וניתן ממשלה למלכות הרשעה, לשלוט ולהחריב ביתו ומקדשו. וכתוב: כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה: רָעָה אַחַת רָעָה, הִנֵּה בָאָה. והכל אחד. הכל תלוי במעשי התחתונים, שביקשו נפרדות וללכת אחר עצתם הרעה. הרעות באות כשאדם רוצה ללכת עם הפרטיות שלו ולא עם הכלל.

השמאל הוא רעה, ששם דינים ועונשים. וקץ השמאל הוא רעה שנייה, היצה"ר, השטן ומלאך המוות (הרוצה למשוך אורות תחת הפרסה). וב' רעות אלו נעשו אחד, כי נתחברו זה בזה.

ומשום זה התאבלו העליונים ותחתונים על שניתן הממשלה לקץ הזה של השמאל (לפרטיות). ומשום זה, כיוון שמלכות הקדושה, מלכות שמים, הושפלה, ומלכות הרשעה התגברה, יש לכל אדם להתאבל עם המלכות הקדושה, ולהיות מושפל עימה (שאם אינו בדרכי השם שלא יהיה בגאווה). ובשביל זה, כאשר תקום המלכות הקדושה, והעולם יהיה שמח, ישמח גם הוא עימה כמ"ש: שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ, כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ.

כתוב במצרים: עֶגְלה יפֵיפיה מצרים. ועגלה הזו, היו ישראל תחת ממשלתה רד"ו (210) שנים, שהיו במצרים. ומשום שאח"כ עתידים ישראל למשול עליה, נרמז להם זה עתה, בכתוב: זֹאת עֲשׂוּ:  קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת, לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם, וּנְשָׂאתֶם אֶת-אֲבִיכֶם, וּבָאתֶם.

קליפת מצרים הוא המשכת החכמה ממעלה למטה מקו השמאל, כמו החטא דעצה"ד. כי הכלים והניצוצים, שפגם אותם אדם בחטאו בעצה"ד, נפלו לחלקם של המצרים.

וכתוב, קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת, שיקבלו מרכבות מארץ מצרים להמשכת המוחין. והיתכן שישמשו השבטים ויעקב בעגלות ארץ מצרים, שהן מרכבות הטומאה? אלא הדינים הקשים השולטים בשעת הארת השמאל, שהם חורבן ביהמ"ק, וגלות ישראל, וגלות השכינה. כמ"ש, ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבְכי ולמספְּד ולקורחָה, שהוא נוהג בכל זיווג. וכן הוא בזיווגים הכוללים, שהם גלות וגאולה. שבזמן שליטת השמאל, ניתן כוח לס"א לשלוט על ישראל, ולהחריב בתו ומקדשו, שבזה הוכן זיווג השלם לשעת הגאולה, בשלמות ג' התיקונים.

שִׂישוּ איתה מָשׂוש כל המתאבלים עליה, שכל מי שנכלל עם הנוקבא בעת שנתעוררו עליה הדינים דקו שמאל, והתאבל עליה והושפל עימה, הוא ישׂישׂ עימה בעת שתהיה בזיווג השלם.

אמנם אם לא התאבל עליה, כי לא נכלל עימה בעת התעוררות הדינים הקשים, לא יוכל לשׂוּשׂ עימה ולקבל מהארת זיווגה השלם, משום שאינו מובטח להישמר שלא להמשיך הג"ר דשמאל, שאז תחזור ותתחזק שליטת הס"א על הקדושה. לפיכך, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה. כי המתאבל עימה בטוח שימשיך השיעור ו"ק דג"ר (קו אמצעי) כראוי.

נרמז להם בדברי פרעה, קחו לכם מארץ מצרים עֲגָלוֹת, כי שיעור זה מותר להם לקחת ממצרים. מרמז להם שצריך לקחת אמונה ממצרים.

tp://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שאלות חזרה ויגש לד-לו
1. מדוע קורא אלוקים צבאות לבכי ומספד ולקרחה ולחגור שק בזמן הגלות?
2. מדוע גם שאר בריות העולם כמו השמיים והארץ וכו' התאבלו? מה להם ובית המקדש?
3. מה ההבדל בין קץ הימין לקץ השמאל?
4. מדוע רק המתאבלים על ירושלים וחורבן המקדש יכולים לשמוח עמה?
5. מהן המדרגות שור, פרה, עגל ועגלה ואגב כך הסבר את המושג עגלה יפיפיה מצרים.
6. מהי העגלה היפיפיה בכל מקרה פרטי וכיצד זה מושלך על כללים יותר גדולים?
7. באיזה אופן צריך אדם לחפש את האני האמיתי שלו הנקרא עגלה יפיפיה?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

MP3-הורד6

שאלות חזרה ויגש לא-לג
1. מהן ב' הבבחינות של קל שאינו נשמע?
2. מה תפקיד התפילה?
3. מדוע התפילה חייבת להיות בלחש אחרת אינה מתקבלת?
4. מדוע הקל שאינו נשמע תלוי בקול הנשמע?
5. מהיכן נלקח הקל שאינו נשמע ומהי הבחינה הזאת ומדוע היא מסוכנת?
6. מדוע קל שאינו נשמע גרם לחרבן בית המקדשים אם זאת תפילה?
7. מהו התיקון הנצרך להיעשות בכל יום בתפילה בסוד לאקמא שכינתא מעפרא?
8. מדוע רחל מאנה להתנחם על בניה כי הקב"ה איננו ולא כי בניה אינם?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שאלות חזרה ויגש כח-ל
1. על מה בכה יוסף על צוארי בנימין?
2. היכן היא הבחירה של האדם אם היה ידוע מראש שבתי המקדש יחרבו?
3. הסבר מהו "מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב"?
4. מדוע הצואר הוא היופי של הגוף?
5. מדוע בית המקדש הוא הצואר של העולם ומה תפקידו?
6. מדוע מנשק יוסף את כל אחיו ובוכה עליהם ולעומת זאת הם אינם בוכים?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

MP3-הורד6

אל מקום שישנה קדושה, צריך הסתרה ושמירה.

 אל אומות העולם רודפים את ישראל על הצוואר, על בית המקדש שהוא היופי של העולם. הקליפה ניזונת דווקא ממקום היופי של הקדושה, שברצונה לשלוט במקום, וממנו לינוק. לכן עד גמר תיקון: עד אשר יתקיים קו אמצעי המכליל את שני הקווים, את שני הבתים שלא שרדו.

בית המקדש, הצוואר הוא המקום הרגיש ביותר, בו נמצא פוטנציאל הקשר לעליונים, וכאשר חלילה ניתק הקשר, נחשך העולם ומסתפק רק באור קיומי שאינו מספיק לשכלול.

תפקיד הצוואר לקשר בין הגוף שטבעו מוות, לבין המאציל הנצחי. הצוואר הוא מדרגת בינה שיכולה להיות משויכת גם לראש (ג"ר דבינה) וגם לגוף (ז"ת דבינה). לכן קשר חוכמה זה – הצוואר-בית המקדש,  יכול להתקיים רק במסגרת החסדים, אחרת יווצר פגם. זהו המקום, המרכז הכי קרוב לשמים שיכול לחבר ארץ לרוחניות.

 

וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל-צַוָּארָיו. רבי יצחק אמר: בכה על מקדש ראשון ועל מקדש שני, שיבנו בחלקו של בנימין, ויחָרבו. כיצד בוכה יוסף מראש, לפני חורבן הבתים, הרי עוד לא נוצר מצב עתידי של שנאת חינם –האם יש מקום לבחירה חופשית? אלא אפשר לומר שהבכי עצמו הוא בחינת העלאת מ"ן – ביקוש, על המציאות שחייבת להיות בחלקה כנסתרת, שהרי הירידה היא חלק מהמורכבות של השלם בבריאה. בחלקי הבריאה ישנו חיוב ושלילה – כאשר את מצבי הירידה אין לאהוב ולהסכים להם, בהם יש להעלות מ"ן –לבוא ולהתאחד שוב עם הימין. כאשר מתגלה הרצון הגדול, האם כאן פועלים את היחד, הכלל – או חלילה עובדים עבודה זרה לתכלית. חורבן הוא קו שמאל שעומד לעצמו, אך כאשר כפוף הוא לימין, אז זו בחינה של בנייה. ובזמן ירידה יש לעלות ביקוש (מ"ן, בכי) לחיבור, לקשר.

 

פתח: כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת; אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים. מגדל דוד נמצא בירושלים. ודאי שבנה אותו דוד ועומד בתוך ירושלים. אלא כְּמִגְדַּל דָּוִיד שאומר הכתוב, אינו מגדל דוד הזה, אלא זה הוא ירושלים של מעלה, הנוקבא, שכתוב בו: מִגְדַּל-עֹז שֵׁם יְהוָה בּוֹ-יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב. שואל על מי סובב נשגב על הצדיק או על המגדל? ועונה שהמגדל נשגב, משום שבו ירוץ צדיק, יסוד. כלומר שהמגדל נשגב כאשר הצדיק רץ בתוך מדרגות העלייה הרוחנית.

צַוָּארֵךְ, היינו בית המקדש של מטה, דומה למגדל דוד, הנוקבא. הוא נמצא בתיקון היופי. כמו הצוואר, שהוא היופי של הגוף, כן בית המקדש הוא היופי של כל העולם.

בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, הוא תל, שכל בני העולם מסתכלים בו, לשַבח ולהתפלל. תלפיות, אותיות תל פיות, תל שכל פיות העולם משבחים ומתפללים אליו.

אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, הוא אלף תיקונים המתוקנים בו. הארת החכמה המרומזת במספר אלף. כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים, הוא שכולם באים מצד הדין הקשה, ע"כ נקראים גיבורים. הארת חכמה נמשכת מבינה שחזרה להיות חכמה, ומקו שמאל שלה, שנקרא יצחק, דין קשה.

מה צוואר, כל תיקוני האישה תלויים בו, כך בית המקדש, כל תיקוני העולם תלויים ושורים בו. על בית המקדש, צוואר והיופי של כל העולם כתוב: עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ יָגַעְנוּ לא הוּנַח לָנוּ. יגענו ולא הונח לנו, שיגענו לבנות אותו שתי פעמים, בית מקדש ראשון והשני. ולא הונח לנו, כי לא הניחו אותנו, ונחרבו, ולא נבנו אחר כך.

מה צוואר כיוון שנשחת, נשחת עימו כל הגוף, כך בית המקדש, כיוון שהוא נשחת ונחשך, נחשך ג"כ כל העולם, והשמש אינו מאיר, ולא שמים וארץ והכוכבים. כדאי לעולם שבית במקדש יבנה באופן הראוי.

משום כך בכה יוסף על זה, על ב' מקדשים שנחרבו, ואחר שבכה על זה, בכה על השבטים שהוגלוּ. כשנחרב בית המקדש, נגלו מיד כל השבטים, ונתפזרו בין העמים. וכמ"ש: וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם, על שנגלו. בכל מקום שמופיע צרה יש לעלות מ"ן – בכי לביקוש קשר ואחדות.

על כולם בכה. על בית המקדש שנחרב ב' פעמים. ועל אחיו, שהם עשרת השבטים שיצאו בגלות, ונתפזרו בין העמים. ואחרי כן דיברו אחיו איתו. ולא כתוב בהם, ויבכו. כי הוא בכה משום שהופיעה עליו רוח הקודש, וראה את כל זה. והם לא בכו, כי לא שׁרה עליהם רוח הקודש, ולא ראו את זה.

ן

לָמָה הֲרֵעֹתָה

 כל מי שמשפיע – נמצא בדבקות עם נותן החיים.

הפליאה של אליהו הייתה איך יהיה מת הבן של האלמנה שגמלה איתו חסד, כשהוא דבוק בנותן החיים – שהרי לכאורה אין השוואת צורה עם המוות במצב השפעה? שזה הפוך לכאורה מהסדר בעולמות.

 

כאן מלמד מתי שולט הטוב ומתי הרע בעולם. כלל נקוט בידינו שהשם יתברך טוב ומטיב ובוודאי לא עושה רע. וכך גם משה וגם אליהו וודאי שלא דיבור רע על ה' הרי מדרך הטוב להטיב. שאלתם הייתה למה נתת לרע רשות לשלוט עליהם.

הבורא שולט ומנהיג את הנבראים בדרך של ימין ושמאל. וכפי שהבריאה יצאה לבר, החוצה ממנו יתברך, כך בבריאה ישנם לבושי מוחין שגם הם יצאו יש מאין, כמו גוף דק המחבר בין הנברא לבורא, דהיינו מלאכים.

אין זה מספיק לפעול בצד ימין, יש צורך גם בפעולה לשמור על זה. כיצד? כאשר מופיע הרע, אין להיתדבק בו, אלא רק דבקות בעץ החיים.

אי אפשר רק להיצמד לימין בלי לקחת סיכון של עבודה עם השמאל, עם הרצון לקבל. לכן כשאדם בא עם גילוי השתוקקות, עלול הוא ליפול לשליטת הס"א. בכדי שלא יהיה כלל מקום לס"א להיאחז, צריך חסדים מכוסים, דהיינו אמונה הנקנית בלילה במקום ההסתרה, ולא בכדי לקבל משהו.

צדיקים פועלים ומתפללים עבור כול העולם, אך כאשר הדבר מגיע אליהם, הם לא מבקשים להטריח את הקב"ה.

רבי יוסי פתח: שניים היו שהטיחו דברים כנגד הקב"ה, משה ואליהו. משה אמר: לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. ואליהו אמר הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת-בְּנָהּ. ושניהם אמרו דבר אחד.

שואל מהו הטעם שאמרו שניהם למה הרֵעוֹתָ? ומשיב, משה אמר משום שניתן רשות לס"א לשלוט על ישראל. הרֵעוֹתָ, שנתת רשות לצד האחר של הרע לשלוט עליהם. אליהו אמר, הרֵעוֹתָ, שנתת רשות לס"א ליטול נשמתו של זה. וזהו שאמר, הרֵעוֹתָ, והכל הוא אחד, שהרֵעוֹתָ, הוא נתינת רשות לס"א, שנקרא רע.

אליהו אמר: הֲגַם עַל-הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר-אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת-בְּנָהּ. משום שהקב"ה אמר לאליהו: הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ. וכל מי שזן ומפרנס, למי שנצרך לו, וכש"כ בימי רעב, הוא מתאחד ונאחז בעץ חיים וגורם חיים לעצמו ולבניו. ועתה, אמר אליהו, כל מי שמקיים נפש בעולם, זוכה חיים לעצמו, וזוכה להתאחד בעץ חיים. ועתה שולט עץ המוות, צד הרע, על האלמנה, אשר ציווית אותה לכלכלני. משום זה אמר, הרֵעוֹתָ.

שואל ואם תאמר, והרי לא נעשה רע לאדם מהקב"ה? אלא בזמן שאדם הולך לימין, שמירתו של הקב"ה נמצאת לו תמיד (מגן אברהם), והס"א אינו יכול לשלוט עליו, ורע הזה נכנע לפניו ואינו יכול לשלוט. ומתוך ששמירתו של הקב"ה הוסר ממנו, אם הוא מתדבק ברע, אז רע ההוא, כיוון שרואה שאין עימו שמירה, שולט עליו אז, ובא להשמידו, ואז ניתן לו רשות ונוטל נשמתו.

משה אמר: לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה. משום שניתן רשות לצד הרע לשלוט על ישראל, להיות תחת השעבוד שלו. פירוש אחר, למה הרעות, כי ראה כמה מישראל שמתים ונמסרו בצד הרע.

בשעה שהטוב נתעורר, שהוא ימין, כל שמחה וכל טוב וכל הברכות נמצאות. והכל הוא בחשאי, שאמרו בני יעקב, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בחשאי (חסדים מכוסים). וזה הוא משום, שאז הוא ייחוד כראוי. ובזה מתבאר למה אמר יוסף בעת הייחוד: הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי, משום שהייחוד צריך להיות בחשאי.

שואל רבי חייא: וכי אליהו, כיוון שהוא גזר והקב"ה מקיים, והוא גזר על השמים שלא להוריד טל ומטר, איך היה מפחד מאִיזֶבֶל, ששלחה אליו כמ"ש: כֹּה-יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים, וְכֹה יוֹסִפוּן, כִּי-כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת-נַפְשְׁךָ, כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם (מאותם נביאי בעל שהרג), ומיד פחד וברח על נפשו.

אמר לו רבי יוסי: הצדיקים אינם רוצים להטריח לאדונם במקום שהנזק מצוי לעין. כמו שמואל שאמר: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ, וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי ? וַיֹּאמֶר יְהוָה, עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ, וְאָמַרְתָּ, לִזְבֹּחַ לַיהוָה בָּאתִי.  משום שהצדיקים אינם רוצים להטריח את אדונם במקום שהנזק מצוי. וג"כ אליהו, כיוון שראה שהנזק מצוי, לא רצה להטריח את אדונו.

אמר לו: באליהו לא כתוב, ויֵרא וַילך אל נפשו. אלא ויירא, שראה ראייה. שראה שמכמה שנים הלך אחריו מלאך המוות, ולא נמסר בידו. ועתה, וילך אל נפשו, שהלך לקיום של הנפש, הוא עץ החיים (התורה, דרך ההשפעה – להדבק בנקודת הקשר בין התפיסה הגופנית לרוחנית), כדי להתדבק שם. ומלאך המוות לא ילך אחריו יותר.

בכל מקום כתוב: אֶת נַפְשׁוֹ. וכאן כתוב, אל נפשו. שאמר רבי שמעון: כל הנשמות שבעולם יוצאות כולן מאותו הנהר, יסוד דז"א, הנמשך ויוצא. וכולן לוקח אותן אותו צרור החיים, הנוקבא (דאצילות). וכשהנוקבא מתעבֵּרת מהזכר, כולן הן בהשתוקקות מב' הצדדים, מהשתוקקות הנקבה אל הזכר, ומהשתוקקות הזכר (החסדים) אל הנקבה. וכשהשתוקקות הזכר יוצאת בחשק גדול, אז הנשמות הן יותר בקיום, משום שהכל תלוי בהשתוקקות וחשק של עץ חיים  ז"א. ואליהו, מתוך שהיה מאותו החשק של הזכר, יותר מאנשים אחרים, הוא נתקיים ולא מת.

ומשום זה כתוב אל נפשו, ולא כתוב, אֶת-נַפְשׁוֹ,  כי אֵת נפשו היא נקבה, שנקראת אֵת. אבל אֶל הוא זכר. אל נפשו, מורה זכר בלבד.

וכשכתוב: ואל האישה אמר, הנקבה, הוא כלל של זכר ונקבה, כי כאשר הנוקבא כלולה בזכר, נאמר אז, ואל האישה אמר. את האישה, את נפשו, מורה נקבה לבדה, בלי התכללות עם הזכר.

ומשום שאליהו מצד הזכר יותר מכל בני העולם, נתקיים בקיומו יותר מכל בני העולם. ולא מת כשאר בני העולם, משום שכולו מעץ חיים, ולא מעפר, כשאר אנשים. ומשום זה נסתלק למעלה ולא מת כדרך כל בני העולם, כמ"ש: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם. (היה ממוחין דשבת)

כתוב: וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם; וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם. כי אז נתפשט הגוף מהרוח. ונסתלק שלא כדרך שאר בני אדם, ונשאר מלאך קדוש כשאר קדושים עליונים, ועושה שליחות בעולם כמו מלאך. שהניסים, שעושה הקב"ה בעולם, על ידי אליהו נעשים. בחינת אליהו שבאדם, זהו צד הזכר של ההשפעה ודבקות בעץ החיים יותר מכל שאר התכונות.

וכתוב, וישאל את נפשו למות. מקודם לכן כתוב, וַיַּרְא  וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, שהוא בקיום. וכאן כתוב, את נפשו למות. מורה על העץ, שבו שורה המוות, הנוקבא, כמ"ש: ורגליה יורדות מוות. ושָׁם נגלה עליו הקב"ה כמ"ש: וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה. וכמ"ש אח"כ: וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, זהו מקום הפנימי מכולם, שממנו כל האורות יוצאים. לאחר סערת הנפש הגדולה, אם אדם זוכה, הוא מגיע לאותה נקודה פנימית שמזינה את כולו. נקודה זו מחברת את כל המציאות בין הבורא לנברא. תודעה זו באה ונעלמת וקשה להחזיק בה בקביעות, לכן יש לשמר תודעה זו במקיפים, ובנוסף לשמר את התודעה שמעבר לזמן ומקום.

ויהי כִשְמוע אליהו, וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אמר לו הקב"ה, עד מתי אתה מקנא לי. סגרת הדלת, שהמוות לא ישלוט עליך לעולם, והעולם אינו יכול לסובלך שתימצֵא עם בני, אתה מקטרג עליהם. אמר לו אליהו: כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אמר לו הקב"ה: חייך, שבכל מקום שבני אדם יקיימו ברית הקדוש, שיעשו ברית מילה, אתה תהיה מצוי שם. להיות סנגור בכל ברית ובליל הסדר, לשמור על האמת הגדולה.

מה גרם דבר ההוא של אליהו שכתוב: וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל  שִׁבְעַת אֲלָפִים  כָּל-הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל  וְכָל-הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ. אמר לו הקב"ה: מכאן ולהלאה, שלא יכול העולם לסובלך עם בני, כי תקטרג עליהם כמ"ש: וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ, שיהיה נביא אחר לבני, ואתה תסתלק למקומך. דווקא בגלל גודלך, שאתה מחפש את מידת האמת השלמה – עליך לבוא רק בגמר תיקון, שכרגע אינך ראוי לבשר את הגאולה הגדולה.

כל אדם המקנא להקב"ה, אין מלאך המוות יכול לשלוט עליו, כמו על שאר בני אדם, ויהיה לו שלום כמ"ש בפינחס: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. מכאן שככול שאדם דבוק בהשפעה, בעץ החיים, יוכל להינצל, כפי שרואים בפנחס. בני אדם לא יכולים להתמודד עם האמת המוחלטת כמו פינחס, אלא רק יחידי סגולה. וכאשר אדם מגיע לנקודה זו, אל לו לדרוש בביקורת אמת מוחלטת מאחרים, אלא רק מעצמו. וכך הוטל על פנחס לבוא לכל מקום ברית כזה ולייצר שלום.

 

שאלות חזרה ויגש כה-כז
1. מדוע משה ואליהו אמרו "למה הרעות"? שהרי ודאי שלא אמרו זאת ישירות על הבורא שהוא בחינת ההטבה השלמה.
2. באיזה מקרה ומדוע שמירתו של הקב"ה על האדם נמצאת תמיד?
3. באיזה מקרה נתן רשות לס"א ליטול נשמתו של אדם?
4. מדוע יש לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בחשאי? כיצד זה מסביר את "הוציאו כל איש מעלי"?
5. מדוע אליהו פחד מאיזבל? והרי הוא בבחנת צדיק גוזר והקב"ה מקיים.
6. מה ההבדל בין הכתוב "אל נפשו" ל"את נפשו"? כיצד זה מסביר את עליית אליהו בסערה השמיימה?
7. מהיכן באים הניסים בעולם ומהיכן באדם בפנימיותו?
8. מדוע אין העולם יכול לסבול את הימצאות אליהו עם בני אדם באופן תדיר?
9. למי הקבה נותן שלום?
10 מדוע אליהו בא לכל ברית מילה?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שאלות חזרה ויגש כב-כד
1. מי הם גבאי צדקה ומה תפקידם?
2. מהו "ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו"?
3. מה מיוחד בשמיני עצרת לגבי הזיווג בין הקב"ה לכנסת ישראל?
4. מהו הפירוש הנוסף באות ס"ח ל-"ולא עמד איש אתו"?
5. מהו "הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם"?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

"

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק

 

רק אדם הנתון מרצונו לכלל, זוכה לקבלת השפע מהכלל.

הרוצה להתקדם לתכליתו, ולהיות ניזון מהשפע שמורידים הצדיקים, צריך להשתייך לכלל ישראל בחינת ואהבת לרעך כמוך. למה יש לפעול ללא איפוק במצבים מסויימים? אלא כך הם החוקים העליונים, ולא נתון הדבר לשיקול האדם. רבי חייא בא ללמד על הנושא שלא יכול היה יוסף להתאפק. האדם הוא כלל, וכל שאר הבריאה פרטים. מאדם זה יוצאים חכמים, טיפשים, עשירים ועניים – הכל בכדי שיטיבו אחד לשני, וע"י השיתוף זוכה אדם לעולם הבא. לכן על האדם לתת לאביונים. המלכות שמקבלת השפע מהיסוד, מפרנסת לכולם.

 

מלכות שמים, הנוקבא דז"א, בית המקדש, המקיימת כל העניים בצל משכנה של השכינה. וצדיק, יסוד דז"א, נקרא גבאי צדקה, שתפקידו לחונן ולזוּן את כל העניים שבצילה של השכינה. משום זה גבאי צדקה מקבלים שכר, נגד כולם שנתנו להם הצדקה, להיותם מרכבה ליסוד דז"א, הנקרא גבאי צדקה, ושהוא כולל לכל הספירות שממעלה ממנו. כמו יוסף היסוד נק' כֹּל, כך גבאי הצדקה מחלק לאביונים.

כתוב: וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו,  הם כל העומדים לזון ולשתות ממנו, שהיסוד הנקרא יוסף, לא יכול להתאפק, שלא לתת להם שיפעם. וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. איתו, זוהי כנסת ישראל, הנוקבא. שלא עמד איש איתה, בהתוודע, בעת הזיווג, כי זיווג מכונה ידיעה. אחיו, אלו הם שאר המרכבות והצבאות כמ"ש: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ. שבשבילם נזדווג עם הנוקבא, לתת להם שיפעם. ושיעור הכתוב הוא, בהתוודע יוסף, שנזדווג יוסף עם השכינה בשביל אחיו. כי, אל, פירושו בשביל.

וכן בזמן שהקב"ה בא להזדווג עם כנסת ישראל כמ"ש: בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, כשהקב"ה היה מתחבר בישראל, לא עמד איש מאומות העולם איתו, בעת זיווגו עם הנוקבא. משום שהם בלבדם מקבלים אז מהארת הזיווג, ואין חיבור מהעמים עכו"ם עימהם, משום זה כתוב: בַּיּוֹם, הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת, תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ. כי בזמן ההוא הקב"ה בחיבור אחד עם ישראל בלבדם, כמ"ש בהם, אַחַי וְרֵעָי.

היום השמיני הוא היום בו כונס את כל הסוכות ופועל את הכל ככלל.

רבי ייסא פתח: בזמן הגאולה, שהקב"ה יקים את כנסת ישראל מעפר, וירצה לנקום נקמתו מעמים עובדי עכו"ם, אז כתוב: וּמֵעַמִּים אֵין-אִישׁ אִתִּי. כמ"ש כאן: וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. וכמ"ש: וינטלֵם וינשאֵם כל ימי עולם. מהכוחות שיש לעמים, לא ניתן להפריע למהלך של כוח הגאולה של ישראל, וכך גם באדם, בזמן הגאולה שום כוח לא יכול להפריעו.

כתוב, בזמן הגאולה, וּמֵעַמִּים אֵין-אִישׁ אִתִּי, שאין שום כוח מס"א שיוכל להפריעו מזה, כן הוא פירוש הכתוב, ולא עמד איש איתו, ששום כוח מס"א לא עמד איתו להפריעו מלהתוודע אל אחיו. וכן נאמר, וינטלֵם וינשאֵם כל ימי עולם, שהגביה את ישראל למעלה, באופן שכל כוח שבעולם לא יזיק אותם.

וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, רבי חזקיה פתח: שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת  אֵלֶיךָ, נָשָׂאתִי אֶת-עֵינַי  הַיֹּשְׁבִי  בַּשָּׁמָיִם. וכתוב: אֶשָּׂא עֵינַי אֶל-הֶהָרִים. אֶשָּׂא עֵינַי אֶל-הֶהָרִים, הוא למעלה, לז"א, כדי להמשיך ברכות ממעלה למטה, אל הנוקבא, מהרים עליונים, בסוד אין הרים אלא אבות, שהם חג"ת דז"א, להמשיך מהם ברכות לכנסת ישראל, המתברכת מהם. אליך נשאתי את עיני, הוא למטה לנוקבא, לצפות ולחכות לאלו הברכות היורדים משם, מז"א, למטה, לנוקבא.

וכיוון שהיסוד נתעורר אליה, כמה הם, העומדים בכל הצדדים, להישָתות ולהתברך משם, לקבל מהארת הזיווג, כמ"ש: הַכְּפִירִים, שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל, אָכְלָם. ואז היא עולה לזיווג בסודי סודות כראוי, ומקבלת עידונים מבעלה כראוי לה. וכל אלו העומדים בכל הצדדים, המצפים לקבל ממנה, עומדים בלבדם, ואינם עולים עם הנוקבא. כמ"ש: וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי, ולא עמד איש איתו. אלא אחר שקיבלה עידונים מבעלה, שהוא אחר הזיווג, כולם נִשקים אז וניזונים, כמ"ש: יַשְׁקוּ, כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.

שיעור שמע:

MP3-הורד6

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ

 אין שמחה מסיבת השתוקקות, אלא בזכות הקשר עם ה'.

אין שמחה בגוף, ורק בזמן שליטת הקדושה (ימין) יש שובע בעולם. בעולמ5D7ת העליונים ניסיון שליטה של השמאל מכונה: "ימא דקפא" – ים קפוא שאין אפשרות להפשירו בכדי לקבל השפע, ללא חסדים. רק כאשר הימין שולט – יש אפשרות לחסדים, ואפשרות להשפיע מזונות לנשמות הצדיקים.

מכאן שהגישה של יהודה אפשרה חיבור וקשר של אהבה. פעולה זו לא יכולה לבוא מצד יוסף – הראש, אלא רק יהודה – הלב צריך להתיישר לפי חוקי העולמות העליונים. החיבור והקירבה אפשריים רק ביטול הגאווה, ומתן שליטה לימין – לאמונה – להשפעה.

האדם נבחן האם הוא נכנס לים עם הצד המצרי שבו, או הצד היהודי. הצד המצרי יטביע אותו וימות כשחצי תאוותו בידו, הצד היהודי יאפשר לאחר דחיית השפע – קבלה הדרגתית, מאוזנת ומתוקנת לחיים.

מתי יש לאכול ולברך, ומתי יש קודם לברך את הקב"ה – דהיינו תפילה ורק לאחר מכן אכילה.

בכדי שהנוקבא תיתן מזונות עליה קודם למעט עצמה, על הלב להיכנע לראש. חוכמה/אור/מזונות יכולים להתקבל רק במסגרת חסדים, ולשם כך עליה למעט עצמה. ובחינה דומה בנושא זיווגים – כאשר מגיעה נקודת המנעולא – היקיצה, אין אפשרות לבוא לזיווג שלם – כאן הזכר והנקבה נפרדים, ורק לפי אורחות בני האדם, שאינם מושלמים – ניתן לחבר בהדרגה בחיבורים חלקיים.

וכך קשה קריעת ים סוף שבתוך האדם – כאשר ישנו ניגוד בין צד שמאל – המצרי שבאדם אותו יש להטביע – סור מרע,  לבין הישראל שבאדם אותו יש להמליך על הגוף. כלומר הקושי להפעיל דין על השמאל, ולספק הצלה לישראל שבאדם.

המצרי הגאוותן שבנפש, שרואה שישראל הולך בתוך הים – באורחות ראויים, בתאוותו קופץ פנימה כמו נרקומן לקבל שפע – מחפש בחינת שבילים. זו בדיוק נקודת המפגש בנפש – החלטה ויישום מי השולט, הרצון לקבל המצרי, או הלהשפיע של ישראל.

מכאן שבעבודת הנפש על האדם להראות רעב כאשר מנסה צד שמאל לשלוט – ולפעול מנעולא – דחיית האור, יקדים תפילה. וכאשר מתחזק באמונה והימין שולט – ירגיש שובע – יאכל ויוכל לברך לאחר מכן.

כאשר הימין שבאדם, השֹובע שולט – עליו לשמוח ולברך את השם לפני אכילה, אך כאשר צד התאוות, צד המצרי שבאדם שולט – ינעל את ההשתוקקות – יקדים להתפלל ורק לאחר מכן יאכל.

שלום וברכה בעולם ובתוך האדם מגיעים כאשר נותנים לימין (יוסף) לשלוט על השמאל (יהודה) – מוח שליט על הלב.

וע"כ קָשְׁים מזונותיו שֶׁל אָדָם לְפָנָיו כקריעת יָם סוֹף. כי קריעת ים סוף היה, כדי לפתוח בו שבילים (המובילים חוכמה) למעלה, וכמו שנפתחים שבילים ואורַחות בו, כן נתבקע ונתפתח. הארות המנעולא נקראות שבילים כמ"ש: ושבילךָ במים רבים. והארות המפתחא נקראות אורַחות, כמ"ש: וְאֹרַח צַדִּיקִים, כְּאוֹר נֹגַהּ. והנה כל הקושי שבקריעת ים סוף היה, שב' פעולות הפוכות היו בה:

א. שהיה צריך להטביע את המצרים, הנמשכים מג"ר דחכמה שבשמאל, שאין זה אלא בכוח גילוי המנעולא, שהוא סוד שביל.

ב. והיה צריך להמשיך חיים והצלה לישראל, הנמשכים מו"ק דחכמה שבשמאל, שאין זה אלא בהסתר המנעולא וגילוי המפתחא, כי אין מוחין נמשכים אלא במפתחא, אורַח.

וע"כ נאמר, קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה כקריעת ים סוף, שקריעת ים סוף הייתה לפתוח שבילים למעלה, לגלות המנעולא, כדי להטביע את המצרים. ונמצא שהיו נפתחים שבילים במנעולא להטביע את המצרים, ואורחות במפתחא בִשביל ישראל. וכמו שנפתחים שבילים ואורַחות בו, כן נתבקע ונתפתח, כי כלולים ב' פעולות הפוכות זו מזו בקריעת ים סוף, כי כמו שהיו נפתחים שבילים בכוח המנעולא, ואורַחות בכוח המפתחא, כן נבקע הים ונפתח להטביע המצרים ולהציל את ישראל. וזה הקושי שבקריעת ים סוף ואלו ב' פעולות הפוכות הן ג"כ במיעוט של הנוקבא, כדי להשפיע מזונות לתחתונים. וע"כ קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף.

וע"כ הכל תלוי למעלה, כי אחר שנתמעטה, אין לנקבה מעצמה ולא כלום. וצריכים לברך אותה, וליתן לה חוזק מלמעלה, כדי שתתברך ותקבל מלמעלה, מז"א, ותתחזק כראוי. וע"כ כתוב: וברכת אֶת ה'. המילה, את, רומזת על הנוקבא.

ואל המקום הזה, הנוקבא, צריכים להראות לפניה שובע והארת הפנים, שצריכים ב' דברים. ובזמן שהס"א שולטת בעולם, צריכים להראות לפניה רעב, %9Rי מדרגה ההיא דס"א הוא רעב, וראוי להראות לפניה רעב ולא שובע, כי השובע אינו שולט בעולם בסיבתה וע"כ כתוב: וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. כי בזמן שליטת הקדושה יש שובע בעולם. שהשובע יתגלה עם שליטת הקדושה והרעב עם שליטת הס"א. כך ראה יוסף בחלום – קודם שובע ולאחר מכן באות שנות הרעב שאינם הורגים לאחר שנכנעו לימין.

אמר רבי יהודה: אשרי הם הצדיקים שקרבתם זה לזה מביא שלום בעולם, משום שיודעים לייחד היחוד ולעשות קירבה להרבות שלום בעולם. כי יוסף ויהודה, כל עוד שלא נתקרבו זה לזה, לא היה שלום. כיוון שנתקרבו ביחד יוסף ויהודה, אז נתרבה השלום בעולם. ונתווספה שמחה למעלה ולמטה בעת שנתקרבו יהודה ויוסף. וכל השבטים היו נמצאים יחד עם יוסף. וקִרבה ההיא הרבתה שלום בעולם. כמ"ש, ויגש אליו יהודה.

 

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק

ההשלמה מחייבת שיהיו בחיים כל מיני צדדים – שיבוא למטרה המשותפת. כאן על האדם ללמוד ולאפשר לתת לאחרים לתת לו עזרה, ולזכות באור הדבקות – כאשר הוא נותן לנצרכים מתכונתו החזקה.

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. רבי חייא פתח: פִּזַּר  נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד. הקב"ה ברא העולם, והמשיל את האדם עליו, שיהיה מלך על הכל. האדם הוא כלל העולם, הבריח התיכון, שעליו לשלוט על הפרטים.

ומאדם הזה נפרדים בעולם כמה מינים. מהם צדיקים, מהם רשעים, מהם טיפשים, מהם חכמים. וכל ד' מינים הללו מתקיימים בעולם, עשירים ועניים, כדי שיזַכו וייטיבו אלו עם אלו. שייטיבו הצדיקים עם הרשעים להחזירם בתשובה. וייטיבו החכמים עם הטיפשים ללמדם שכל. וייטיבו העשירים עם העניים למלאות מחסורם. כי עי"ז זוכה האדם לחיי עולם, ומתקשר בעץ חיים כמ"ש: פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים. וצְדקה שעושה עומדת לעד, שנוקבא נבנית ממנה, שהיא נקראת עַד, כמ"ש: צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד.

 

פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים. רבי אלעזר אמר: כאשר ברא הקב"ה את העולם, העמיד אותו על עמוד אחד. וצדיק שמו, היסוד. וצדיק זה הוא קיום העולם. שמקיים את הנוקבא, הנקראת עולם. וזה הוא שמשקה, בהארת חכמה, וזן, בהארת חסדים, לכל. שכתוב, וְנָהָר (היסוד) יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד, וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.

וּמִשָּׁם י%R4פָּרֵד, אותו מזון ומשקה של נהר, שמקבל הגן, הנוקבא, ואח"כ מתפזר המשקה לד' רוחות העולם, שבאי עולם כולם נִשקים ממנה. וכמה הם המצפים לשתות ולזון משם, כמ"ש: עֵינֵי כֹל, אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן-לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. וע"כ: פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, זהו הצדיק, יסוד, המפזר ונותן שיפעו השלם מחכמה וחסדים המשלים לכל אביונים שבעולם.

צִדקתו עומדת לעד, זוהי כנסת ישראל, הנוקבא, צְדקה. שבשביל שמקבלת שפע השלם מהיסוד, היא עומדת בשלום, בקיום שלם, עומדת לעד. רָשע יראֶה וכָעָס, זה מלכות עכו"ם, מלכות דס"א, המקנאת אז את המלכות דקדושה.

שאלות חזרה ויגש יט-כא
1. מהם ב' ההפכים בקריעת ים סוף הצריכים להכיל את המצרי ואת הישראלי?
2. כיצד הקושי של קריעת ים סוף קשור לנתינת מזונות לנשמות הצדיקים וכן לזיווגים?
3. מדוע צריך להראות רעב אל הס"א כאשר היא שולטת בעולם?
4. מדוע צריך להראות שבע אל המלכות דקדושה כאשר היא שולטת בעולם?
5. בזכות מה בא שלום לעולם?
6. מדוע המשיל את האדם על העולם?
7. מדוע נפרד האדם למינים שונים כמו צדיקים ורשעים חכמים וטיפשים וכו'?
8. מה תפקיד הנוקבא המתבדרת כיצד זה פועל בקדושה וכיצד זה פועל בטומאה?