022- הדף היומי בזוהר הסולם – פיקודי – סב-סד למתקדמים

022- הדף היומי בזוהר הסולם – פיקודי – סב-סד למתקדמים

פיקודי סב-סד

חוֹשֵן ואֵפֹד

 

היחס בין חושן לאפוד הוא כיחס בין ז"א למלכות. החושן מחולק ל י"ב אבנים המתארים את י"ב שבטי ישראל.

 

קעט בשעה שהכוהן הגדול היה שם אלו י"ב אבנים, ולבש אותם בחושן ואפוד, אז שרתה עליו השכינה. ואלו י"ב אבנים מפותחות בשמות כל השבטים. וכל שבט ושבט נחקק על אבן אחת, והאותיות היו משוקעות באבנים, וכשהאבנים האירו, היו האותיות בולטות לחוץ, והאירו על מה שהיו צריכים. רבנו בחיי אומר שאלו עיקרי כל האבנים והכל נובע מהם, כמו יסודות. בגדי הכהן הגדול מביאים את החסדים השלמים המכוסים שאין בהם חיסרון וכשלובש אותם שורה עליו השכינה הקדושה לכל שבט הייתה אבן מיוחדת על החושן, דהיינו הבנה מיוחד המאפיינת אותו.

האות ט לא נכתבה בשמות השבטים למרות שהיא מבטאת את המילה טוב, מפני שהיא צמודה לאות ח.

ע"י האורים והתומים שהם כעין מדרגת חוכמה יכול היה הכהן הגדול לקבל מסרים מלמעלה. דומה הדבר לתפילין בהם יכלו חכמים לראות אהרה ובקשר שלהם היה אור שאינו גלוי.

הבחינות של גלוי ונסתר משלמים זה את זה כמו קול ודיבור. קול פנימי בלי לומר אותו אינו מועיל מפני שאינו מבטא את ההוצאה מהכוח אל הפועל. וכך התפילה היא עבודה שבלב, אך יש לבטא אותה בפה כדי להשלים התפילה. תפילה שבלב ללא ביטוי בפה אינה עולה. גם תפילת הלחש חייבת להיות בהוצאה בפה אך ישמיע רק לאוזניו. כשמתפללים או קוראים בתורה את שם הויה, אומרים א-ד-נ-י שזה השם המבטא את המלכות עם הדינים שבא, למרות בפנימיות זה שם הרחמים. וכך כל דברי התורה, יש בהם גלוי ופנימי. וכך האפוד הוא בחינת המלכות והחושן הוא הפנימי, בחינת זעיר אנפין.

קפ בכל שמות השבטים לא היו ב' האותיות ח' ט', אותיות חטא, משום שבכולם לא היה נמצא חטא. ח' שהשם גרם, כי השם חת פירושו ירידה, או נחיתה. יפה הוא שאינו בשמות השבטים. אבל ט', היא אות טובה. ומי שרואה אות ט' בחלומו, טוב לו, משום שבה פתח התורה, כי טוב, כמ"ש: וירא אלקים את האור כי טוב. והרי היא אות טובה, א"כ למה לא נכתב בשבטים?

קפא משום שב' אותיות אלו סמוכות זו לזו, שהסמיכות שלה מורה חטא. ע"כ לא היו בשבטים. ועוד, כי אות ט' גנוזה ונסתרת, שהיא מורה על יסוד הבינה, והיא מאירה הארת כולן, ואין אור נמצא חוץ מהאות הזו, כי כל האורות יוצאים מיסוד הבינה, כמ"ש: וירא אלקים את האור כי טוב, שהוא הארת האור ההוא שבאות ט', הגנוזה והנסתרת. ועל האות הזאת כתוב: לא ימנע טוב להולכים בתמים, וזהו האור של כל השבטים. וכיוון שהיא גנוזה כל כך, אינה נמצאת בשבטים. ועוד, שכל י"ב שבטים יוצאים מהמסדרון הזה, יסוד דבינה, הנסתר, שהוא אות ט', וע"כ היא נסתרת וגנוזה ואינה נראית בשבטים. האותיות מתחלקות למלכות ז"א ובינה. אומר שאות ט  היא יסוד דבינה ממנה בא כל האור דרך היסוד שהוא קו אמצעי דנה"י שלה. היות וכל האור בא דרך היסוד באות זו שהיא נסתרת, האור גנוז

קפב כל האבנים שהיו בחושן, עומדות בדרך אות ונס, כשהיו מאירות, היו מאירות פניו של הכוהן הגדול, והאותיות היו מאירות ובולטות, שיהיו ניכרות מהאבנים ולחוץ. וכשהיו מאירות פניו של כוהן גדול, אז היה ניכר בליטת האותיות שהוא לטוב. ובזה ניכר הכוהן, אם הוא צדיק או לא, וע"כ הכול היה באות ובנס. לפי אחד הפירושים בתוך כפל שבחושן היה פתק של אורים ותומים עם השם המפורש

קפג רבי אבא היה מצוי לפני רבי שמעון, אמר לו זה שכתוב: וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה. אורים מאירים מה ששואלים. תומים משלימים דבריהם. אבל הפירוש אינו מספיק עוד אנו צריכים לדעת.

קפד אמר לו ודאי כך הוא: חושן ואפוד כנגד אורים ותומים. וזה תפילין וקשר של תפילין, שהם כנגד ב' אלו. כתוב: וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ. וראית את אחוריי, שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין שיש בשמים. ופניי, תפילין ממש, סוד עליון, שם הקדוש. אחוריי, קשר של תפילין. תפילין הם מראה המאירה, ז"א. קשר של תפילין מראה שאינה מאירה, המלכות. הראה למשה רק את בחינת המלכות, האחוריים ולא את בחינת ז"א, האור

קפה כנגד זה, אורים מאירים בדבריהם, ז"א, מראה המאירה. תומים משלימים בדבריהם, המלכות, המאירה בהארת חכמה, כמ"ש: וראית את אחוריי, שבה כל השלמות. פנים האורים. אחור התומים. וזה קול ודיבור: קול, ז"א, מאיר לדיבור, המלכות, לדבֵּר. כי הדיבור משלים הדבר. כלומר, שהקול הוא עיקר הממשות, והדיבור משלימו. ועולים תמיד זה בזה, ואינם נפרדים זה מזה לעולם. כי אין להפריד בין הקול לדיבור. וע"כ חושן ואפוד, פנים ואחור. והכול אחד. כך החושן כנגד הקול והאפוד כנגד הדיבור

קפו חושן ואפוד אינם נפרדים לעולם. ומי שמפריד אותם, כתוב עליו, מפריד אלוף, כי הם רומזים לז"א ולמלכות. ושכתוב: ויהי בברוֹח אביתר בן אחימלך אל דוד קעילָה, אפוד ירד בידו. ואילו חושן אינו אומר. נמצא שהפרידם זה מזה.

קפז אמר לו רבי שמעון: כל מה שחשוב הוא נסתר וגנוז ואינו נזכר. כתוב: נושאי אפוד בד, ולא נזכר החושן שידוע שהיה שם מפני חשיבותו. מה שיותר בגלוי נזכר, כדי שיתכסה מה שבגניזה ובמכוסה, וע"כ נזכר מה שבגלוי יותר, שהוא האפוד.

קפח משום זה, שם העליון הוא סוד שבמכוסה ובגניזה, ואינו נזכר אלא בשם שבגלוי. זה נזכר וזה נגנז. השם הנגנז הוא הוי"ה, השם בגלוי הוא אדנ"י. ע"כ נכתב באותיות נסתרות הוי"ה, ונקרא באותיות אדנ"י. והתכסה זה בזה, השם אדנ"י מכסה את השם הוי"ה, כדי שיהיה כבוד העליון מכוסה וגנוז לעולם. שכל דרכי התורה גלוי וסתום. וכל דברי העולם, בין של עוה"ז ובין של עולם העליון, הם מכוסים וגלויים. כלומר, שבכל דבר יש פנימיות.

 

אין תגובות

להגיב