026- הדף היומי בזוהר הסולם – הקדמת ספר הזהר – עמודים עד-עו...

026- הדף היומי בזוהר הסולם – הקדמת ספר הזהר – עמודים עד-עו (למתקדמים)

פיקודי עד-עו

נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים

עדיין לא הועלה השקפה ולא נשלח

רכד וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ, מַעֲשֵׂה אֹרֵג, לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו, רבי יוסי פתח: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים גמר תיקון, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם. והיה באחרית הימים, כשיפקוד הקב”ה את בת יעקב המלכות, ויקים אותה מעפר מהתפיסה של הרצון בעל מנת לקבל, ויתחבר השמש עם הלבנה, ז”א עם מלכות. אז, נכון יהיה הר בית ה’, ירושלים שלמעלה, המלכות, שתהיה מתוקנת בתיקוניה להאיר באור העליון. כי כל אורותיה אינם מיתקנים אלא באור העליון דז”א שאור חוכמה לא יכול להתקבל ללא חסדים. ובזמן ההוא יאיר עליה אור העליון, פי שבעה ממה שהיה מקודם לכן. כמ”ש: והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים. אור החמה ז”א, ואור הלבנה מלכות יאירו גם ז”ת באור מלא ויהיו בחינת ג”ר.

רכה בראש ההרים, הלא בראשי ההרים היה צריך לומר, אלא אור שיהיה לה אז, הוא בראש ההרים. ראש ההרים, כוהן גדול, חסד דז”א. כי חג”ת נקראים הרים, וחסד ראש שלהם. שכולו צד ימין, חסד, והוא שמתקן את הבית, מלכות, ומברך אותה להאיר פניה. וע”ז כתוב: נכון יהיה. אור זה הוא חסד, הכוהן המתקן את האפשרות להאיר בבית, עם חסדים לטובת היחד.

רכו ובמה יתקן אותה, בלבושים, שהם כעין של מעלה, כז”א. והלבושים עומדים בשש, כנגד מידת ההשפעה חג”ת נה”י או כנגד 6 שהיא בחינת זמן היגיעה, הכלולים בחסד, כוהן גדול. כמ”ש: ויעשו את הכותנות שֵׁשׁ, ואת המצנפת שש ואת פַּארֵי המגבעות שש. והבית הזה, כשיהיה מתוקן בראש ההרים, שהוא כוהן גדול, חסד דז”א, אז מתקשר הבית ומתעלה למעלה בקיום העליון, בינה, ויאיר העולם מאור העליון שבבינה. וזהו, ונישא מגבעות, מכל שאר צבאות ומחנות עליונים. ואז כמ”ש: ונהרו אליו כל הגויים.

רכז בשעה שהכוהן למטה, בעוה”ז, פורש ידיו, אז רוח עליון, בינה, מאיר ויוצא. וכל הנרות, כל הספירות דז”א, מאירים. ואורות נמשכים ומאירים ומתקשרים אלו באלו, עד שיאירו פניה של כנ”י, המלכות, והכול הוא ע”י אור הראשון, הכוהן, חסד. וכשהכוהן מתעורר למטה, מתעורר למעלה, ובמעשים שלמטה מתעורר התעוררות שלמעלה. אמנם הכוונה הכרחית, אך לא ניתן להגיע להנפשה פנימית בלי המעשה החיצוני. את המעשה החיצוני כמו כיסוי ראש, או לקום בלילה ללמוד אין לעשות מתוך כורח אלא מתוך רצון.

רכח וע”כ, נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים אור החסדים, ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. כי עתה, כל שאר עמים עכו”ם, יש להם ממונה ברקיע עליהם. ובעת ההיא, יבעֵר אותם ויפיל אותם הקב”ה מממשלתם. כמ”ש: יפקוד ה’ על צבא המרום במרום. וכיוון שכולם יעברו מממשלתם, אז ישגב הקב”ה לבדו, כמ”ש: ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא. כמובן שהקב”ה תמיד נשגב, אך כאן מדבר על החידוש בתפיסת הנברא ואז, ונהרו אליו כל הגויים. כמ”ש: והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה’, אל בית יעקב. קשה לגוי שבנפש לוותר על “השליטה” אך אז הרצונות הגויים הללו יקבלו את צד ישראל שבנפש שבא כחלוץ לפני המחנה להוביל את כל העולם.

רכט והכול הוא בשעה שהכוהן, ראש ההרים, חסד, יאיר למלכות, והכול בשש, שבכל הו”ק יאיר לה זהו הכוח הגדול של החסד, מידת המרחב הנפשי של האדם.

 

לִפְעָמִים מְשַׁבֵּחַ עַצְמוֹ ולפעמים מַשְׁפִּיל

רל רבי אלעזר ורבי יצחק היו הולכים בדרך. אמר רבי אלעזר: עת היא ללכת עם השכינה, כי השכינה לא תשרה עלינו, אלא מתוך דברי תורה, אמר רבי יהודה, מי שהוא בראש יפתח בראש. אדם הרוצה ללכת בדרך השם צריך ללכת עם השכינה דהיינו מתוך דברי תורה

רלא פתח רבי אלעזר שהוא מדרגת חוכמה: צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה פִּקֻּדֶיךָ, לֹא שָׁכָחְתִּי. דוד המלך לפעמים היה משבח את עצמו, כמ”ש: ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם, וכתוב: נאום דוד בן ישי, ונאום הגבר הוקם על משיח אלקי יעקב. ולפעמים עשה עצמו עני, כמ”ש: כי עני ואביון אני. וכתוב: צעיר אנוכי ונבזה. והוא אמר: אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה. דוד המלך מייצג את בחינת היסוד דמלכות, הזכר שבשכינה, המשיח. מתי הוא מייצג שבח לעצמו ומתי שיפלות

רלב כשהיה עולה במדרגת השלום, ומתעלה בדין אמת, והיה שולט על שונאיו, היה משבח את עצמו. וכשראה את עצמו בצרה ושונאיו היו מצֵרים לו, אז השפיל עצמו, והיה קורא את עצמו, עני, צעיר מכל, משום שלפעמים היה מושל, ולפעמים היה בצרה משונאיו. דוד המלך היה בענווה שמוכן היה לקבל כל ביקורת או לחץ מהשונאים, שהיה ברור לו שהם שליחי השם ועליו לתקן משהו.

רלג  ועכ”ז היה שולט עליהם תמיד ולא יכלו לו דהיינו לא הצליחו להסיטו מדרך השם. ודוד המלך תמיד היה משפיל עצמו אל הקב”ה כלומר כל מה שעשה, ביקש את התוצאה לכבוד הקב”ה, שכל מי שמשפיל עצמו לפני הקב”ה, הקב”ה מגביה אותו על הכול. ומשום זה הקב”ה רצה בדוד בעוה”ז ובעוה”ב. בעוה”ז, כמ”ש: וגַנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי. בעוה”ב, כמ”ש: וביקשו את ה’ אלקיהם ואת דוד מלכם, ופחדוּ אל ה’ ואל טובו באחרית הימים. דוד הוא מלך בעוה”ז, ודוד יהיה מלך לעוה”ב. וע”כ אמר, אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה.

רלד בשעה שהשמש, ז”א, מחזיר פניו ואינו מאיר אל הלבנה, מלכות, עובר האור מהלבנה, ואינה מאירה. אז היא בעניות מכל הצדדים, ונחשכת, ואין לה אור כלל. וכשהשמש חוזר כנגדה ומאיר לה, אז פניה מאירות ומתקשטת לשמש, כמו נוקבא שמתקשטת לזכר. ואז היא בממשלה בעולם ואין היא יכולה לקבל את האור אלא כאשר ממעטת עצמה.

רלה  דוד היה מעטר את עצמו כמו הלבנה, כי דוד הוא מלכות. לפעמים עני, ולפעמים בעשירות על הכול כמו הלבנה שחסרה או מלאה, תלוי בקשר שלה עם המשפיע שלה, השמש. ומשום זה היה אומר, צעיר אנוכי ונבזה. ועכ”ז, פיקודיך לא שכחתי. כעין זה יש לאדם להיות נבזה בעיניו, ולהשפיל עצמו בכל דהיינו ענווה, שיהיה כלי, שהקב”ה רוצה בו.

 

אין תגובות

להגיב