007- הדף היומי בזוהר הסולם – מקץ – כה-כז (שיעור השקפה)

007- הדף היומי בזוהר הסולם – מקץ – כה-כז (שיעור השקפה)

שיעור שמע:

bmp3 (1)

וַיְהִי מִקֵּץ כה-כז

וַיַּרְא יַעֲקֹב  כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם.

הבא להתפתח ברוחניות, יבקש גם עזרה וכוח מלמעלה להתגבר על הגוף.  אומרת הגמרא במסכת קידושין: אִלְמָלֵא אֵין הַקַּב"הַ עוזרו, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ. והכל בתנאי מוקדם שקודם האדם עצמו בא להיטהר, דהיינו בלי גאווה, ואם בא לדרוש ברגל גאווה, גם את מה שהיה לו לוקחים ממנו. כי כפי מה שבא לטהר כן מסייעים אותו. וזהו, יוצר רוח אדם בְּקִרְבּוֹ, שנותן לו תוספת רוח, שיוכל להתפשט בגוף האדם.

עד אשר מתעורר האדם לבוא ולהתקדם, זו מַעֲמָסָה  על ה' כלומר על תפיסת הקב"ה באדם,  מפני שכאשר במקום שאמור להיות שלום כסדר, והאדם ישן, מופיע דין – זו מַעֲמָסָה. וכך זו גם מעמסה נפשית על האדם לראות שיש דין קשה, על ישראל ושלום על עמי העולם.

צד ימין באדם, האמונה נותן את הקיום, וצד שמאל את השאיפה לשכלול. כל אחד מקבל תחילה מלמעלה את הקיום, אך לצורך השכלול צריך את שמירת הברית, את יוסף שמקשר אל הכלל, אל השכינה הקדושה, אליה ניתן להתחבר רק בטהרה ועבודה נפשית מקדימה.

וַיַּרְא יַעֲקֹב  כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם  וַיֹּאמר יַעֲקֹב לְבָנָיו, לָמָּה תִּתְרָאוּ. ושואל: כיון שנסתלקה ממנו שכינה במכירת יוסף, איך ראה שיש שבר במצרים? רבי חייא פתח:  מַשָּׂא דְבַר ה' על ישראל. מַשָּׂא דְבַר ה', למה אומר מַשָּׂא? עונה: בכל מקום של דין על שאר העמים, ואומר מַשָּׂא, הוא לטוב. בכל מקום שהוא על ישראל, ואומר מַשָּׂא, הוא לרע. משא הוא דין וכשבא על שאר העמים הוא טוב, ומשא על ישראל אינו טוב.

בכל מקום שהוא על דין של שאר העמים, לטוב הוא. משום שמשא פירושו מַעֲמָסָה. מַעֲמָסָה היא על הקב"ה שלום העמים עובדי כוכבים ומזלות, וכשנגזר עליהם הדין, מעביר מעל עצמו אותה המעמסה, שהיה סובל בשבילם. וע"כ כשנאמר: בהם משא, הוא לטוב.

בכל מקום שהדין נגזר על ישראל, ואומר משא, כביכול הוא מעמסה על הקב"ה להעניש את ישראל. והוא משא, מצד זה ומצד זה. הן אם יענישם והן אם לא יענישם הוא משא עליו כביכול. כי אם לא יענישם ישארו בזוהמת החטא, ואם יענישם הוא מֵצר כביכול בצרת ישראל. וע"כ כשנאמר: בהם משא הוא לרע. דומה לאב שנאלץ להעניש את בנו, ובוודאי שהוא מצר על כך.

כיון שאמר: נֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, למה נצרך עוד לומר, וְיֹצֵר רוּחַ-אָדָם, בְּקִרְבּוֹ? וכי לא היינו יודעים שהוא יוצר רוח האדם, אם לא היה נאמר? אלא להורות בזה מדרגה, שכל הרוחות והנשמות שבעולם עומדים בה, הנוקבא, שבה עומדים כל הרוחות והנשמות בסוד העיבור, וממנה מקבלים התחתונים. מאחר ויוצאים כולם מאותה מדרגה של השכינה הקדושה, יש באפשרות כל הפרטים להתאחד במדרגה זו, כאשר יביא לידי ביטוי את המדרגה.

רבי שמעון אמר: אם היה כתוב וְיֹצֵר רוּחַ-אָדָם, ולא יותר היה טוב, אבל, בְּקִרְבּוֹ, מה פירושו? אלא סוד הכתוב הוא בשני צדדים, ביסוד ובנוקבא. כי מאותו הנהר הנמשך ויוצא מעדן, יסוד, משם יוצאות ופורחות כל הנשמות, ומתקבצות למקום אחד, בנוקבא, ויסוד יוצר רוח האדם, בְּקִרְבּוֹ, שהיא הנוקבא, וזו, הנוקבא, דומה כאשה שנתעברה מן הזכר, שהוָלָד מֵיצר לה במעיה, עד שנצטייר כולו בַּציור השלם במעיה.

כך וְיוצר רוח האדם בְּקִרְבּוֹ. בְּקִרְבּוֹ, בהנוקבא, עומד הרוח ומִצטייר שם, עד שנברא האדם בעולם, והיא נותנת לו הרוח. ויוֹצר מלשון צִיוּר, שמצייר בה רוח האדם. ולפי שמטרם שנגמר ציור הוָלָד הוא מֵיצר לאמו, ע"כ אומר כאן משא, שאצל ישראל הוא לרע, דהיינו הזמן שצריך לצייר את הוולד בקרבה, זמן התיקון שעוד לא יכול לבוא לידי קיום.

פירוש נוסף, ויוצר רוח אדם בְּקִרְבּוֹ. בקרבו של אדם ממש, ולא בנוקבא העליונה. כי כשנברא האדם, והקב"ה נתן לו נשמתו, ויָצא לאויר העולם, אותו הרוח שבתוכו אינו מוצא הגוף מספיק שיתפשט בתוכו ועומד בו בצד אחד, בימין, ולא יתפשט לימין ושמאל.

וכשגוף האדם מתפשט (הרצון לקבל), מתפשט גם הרוח, ונותן בו כוח. וכן כפי שהגוף נתגדל, כן נותן הרוח כוח אל האדם שיתחזק על ידו. ומשום זה, יוצר רוח אדם בְּקִרְבּוֹ ממש.

ואם תאמר יוצר רוח אדם, מה פירושו? משיב, משום שהרוח צריך לתוספת כוח מלמעלה להיעזר על ידו. ועל כן הקב"ה יוצר רוח האדם בְּקִרְבּוֹ, שנותן לו עזרה, שיוכל להתפשט בתוך האדם.

כי בעת שהאדם נולד ויוצא לאויר העולם, לא יוכל הרוח להתפשט בו, ועומד בו בצד אחד, שאינו כלול משמאל, וע"כ הוא בחוסר ג"ר. וכשמתגדל ומטיב מעשיו (לשיכלול), נותנים לו תוספת רוח, ג"ר, כי ו"ק נבחנים לעיקר הרוח, והג"ר לתוספת רוח. ואז יש לו התפשטות בגוף האדם בכל הצדדים.

כיון שנאבד יוסף מאביו יעקב, אִבד יעקב את תוספת הרוח שהיה בו, הג"ר, ונסתלקה ממנו השכינה. אח"כ כתוב: וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, וכי עד עתה היה מת? אלא תוספת רוח הזה נסתלקה ממנו ולא היתה בתוכו, כי העצבות שהיה בו, גרם שרוחו לא היה בקיומו, שנסתלק ממנו ג"ר, שהן קיומו של הרוח. ומשום זה כתוב: וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, כי הג"ר חזרו לתחיה. כלומר קודם מת מצד השכלול, התוספת ונשאר בחינת קיום הגוף. אם כך כיצד ידע שיש שבר במצרים, שכתוב: וַיַּרְא יַעֲקֹב  כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם  שראה ברוח הקודש. הלא עד עתה עוד לא נתבשר שיוסף חי, ועוד היה בהסתלקות השכינה, ומאין היה יודע שיש שבר במצרים? אלא, וירא יעקב, שראה (בגשמיות) שכל יושבי הארץ הולכים למצרים ומביאים תבואה, ולא שראה ברוח הקודש. בקבלת ו"ק בלבד לקיום, דומים כולם גם הגויים, אך בכדי להשתכלל ולקבל אורות של ג"ר, צריך שמחה ופנימיות.

אמר רבי יצחק: דוד המלך זכה להתחבר באבות, וירש מקום בתוכם שכתוב: אֶבֶן, מָאֲסוּ הַבּוֹנִים  הָיְתָה, לְרֹאשׁ פִּנָּה. (דוד הוא בחינת המלכות, ונהיה לראש פינה כאשר המלכות עולה לתפארת, בחינת יעקב, ואז הופך להיות בחינת משיח ואדם הראשון ממנו ירש את שבעים שנותיו, ותפקידו להביא את הגאולה.

אין תגובות

להגיב