מצורע ד – ו
דִּינִים שֶׁל נֶפֶשׁ וגוף
יש ללמוד לעבור ולעבד חוויות נכון.
מביא כאן הזוהר תיאור של מוות קליני. כאשר לומדים זוהר "בגוף אחד" מדובר במוות או בפרידה של אדם ממקרה מסוים. האתגר הוא להביא כל רושם נפשי לחיבור הנצחי, כחוויה שמקדמת ותורמת לכלל. לכן כאשר לומדים תורה, כדאי לצרף תענוג וחוויה או אווירה עם הלימוד, וכך כל חוויה יש להקדיש "למאגר" החוויות הכללי, הוא השכינה הקדושה, ואז כאשר יפטר מהמקרה, יהיה לו טוב וירגיש שלמות פנימית. כל מפגש עם מקרה במציאות, הוא למעשה מסר שמגיע מהקב"ה. מכאן שכל ביקורת, או הרהור על המתרחש הוא לשון הרע על הקב"ה.
הנשמה יורדת לעולם הזה לגוף כדי לעשות תפקיד.
י) כשמגיעה השעה שתהיה נפרדת הנפש מן הגוף היי כשאדם מסכים לוותר על המקרה לגמרי, או שנגמר הקשר בין גוף לנפש, אין הנפש יוצאת מן הגוף, עד שתתגלה עליו השכינה אור המלכות מפתה את הנשמה שמרגישה שיש לה השתוקקות גדולה אליו, והנפש, מתוך שמחה וחביבות השכינה, יוצאת כנגדה מן הגוף. אם צדיק הוא, הוא נקשר בה ומתדבק בה. ואם לא, השכינה הולכת ממנו, והנפש נשארת, והולכת ומתאבלת על פרידת הגוף.
כל מקרה שקורה הוא כדי שהנפש/התענוג/החוויה של אותו מקרה תתחבר לחיות העצומה של החיים, היי לשייך כל מקרה לכלל ואז המקרה הפרטי חיי את המעבר למקרה, חי את הנצח, את השכינה הקדושה. שמי שאינו צדיק אצלו הנפש תופסת רק את הלבוש מבלי להפיק את הרושם שנוצר את הנרצה. שכל זמן שהנשמה קשורה בגוף מתאפשר אימון, היי מניית הפרטים אם אלף, אלופו של עולם. משל: החתול שאינו נפרד מן האש, חדד הסכין, וילך אחריך, כי ידמה לו שאתה הולך לחתוך בשר, וכך יפרד מן האש. אף כאן, כשהנפש אינה רוצה לצאת מן הגוף, נראית לה השכינה, והיא יוצאת כנגדה, ונפרדת מן הגוף.
יא) אח"כ נדונו שניהם ע"י המלאך דוּמָה שאחראי בגיהנום על כל העברות הקשורות לחיי אישות. הגוף נדון בקבר עד שחוזר לעפר, והנפש נדונית באש הגיהנם בכמה דינים, עד הזמן שנגזר עליה לקבל עונש בד"כ שנים עשר חודש. אחר שקיבלה עונשה, והגיע הזמן שתטהר, אז היא עולה מגיהנם, והיא מתלבנת מחטאיה כברזל המתלבן באש, ומלאכים עולים עמה, עד שנכנסת לגן עדן התחתון, ומתרחצת שם במים חסדים, ומתרחצת בבשמים המתיקות של הבינה אשר שם כמ"ש: מקוטרת מור ולבונה. ועומדת שם עד הזמן, שנגזר עליה להתרחק ממקום שיושבים שם הצדיקים בג"ע העליון או חוזרת בגלגול.
יב) וכשהגיע הזמן שתעלה לג"ע העליון, אז עולה עמה, מדרגה אחר מדרגה, עד שמתקרבת כקרבן על המזבח, שעולה למ"ן להמלכות, הנקראת מזבח כמ"ש: זאת תהיה תורת המצורע ביום טוהורתו, והובא אל הכהן. כהן העליון למעלה, מלאך מיכאל. זו היא נפש שלא נטמאה כל כך בעולם הזה, זו יש לה תקנה. ואם לא, הרי זה מעוות לא יוכל לתקון שזה לא המסלול לתיקונים האחרונים ויצטרך לחזור בגלגול. לכן לא עוזר לאדם שירצה לגמור את המקרים מבלי לנצל אותם לחיבור.
מִי שׁהוֹצִיא לָשׁוֹן הָרַע
המוציא לשון הרע, זוהי העדות שהוא איבד את הקשר עם הקב"ה שהוא טוב ומטיב, שהרי כל מה שמחוץ לאדם, זו מציאות בה ההשגחה מדברת איתו.
יג) רבי יצחק פתח: וזרח השֶמש, ובא השָמש. שבשעה שנמצאת הנשמה עם האדם בעולם הזה, אז, וזרח השמש. ובא השמש בשקיעה, הוא בזמן שאדם יוצא מעולם הזה. ואם נמצא בתשובה, אז, אל מקומו שואף זורח הוא, שם. אם צדיק הוא, ובא השמש וטהר. בעת שבא השמש ונפטר מן העולם, הוא טהור, ואחר יאכל מן הקדשים. הכל נבחן לפי נשמת האדם, זרח בא לעולם, ובא בשקיעה. האדם נבדק כשנגמר המקרה האם הוא טהור או לא.
יד) כל עוונות העולם, הקב"ה מכפר ע"י תשובה, חוץ מלשון הרע, שהוציא שם רע על חבירו. והעמידוהו כמ"ש: זאת תהיה תורת המצורע, היינו זאת היא תורתו של מוציא שם רע, כי מצורע אותיות מוציא רע. רבי חייא אמר: כל מי שמוציא שם רע, נטמאים כל אבריו, וראוי להיסגר, משום שאותו דיבור רע עולה ומעורר עליו את רוח הטומאה, והוא נטמא. הבא להיטמא, מטמאים אותו, בדבר שלמטה נתעורר דבר אחר גם את הנפש מטמאים כשמדבר לשון הרע.
טו) איכה הייתה לזונה, קריה נאמנה. איך מי שהייתה נאמנה לבעלה, חזרה ונעשית זונה? אישה חייבת נאמנה לבעלה וכולנו נאמנים לקב"ה מְלאתי משפט. משפט, הקב"ה. צדק, כנסת ישראל, המלכות. ומשום שהס"א נתעורר בחטאם של ישראל, נסתלק הקב"ה, שנקרא משפט, מהמלכות, שנקראת צדק, ושורה בה רוח של מרצחים כמ"ש: ועתה מרצחים. ומה ירושלים עיר הקודש, כך שאר בני אדם על אחת כמה וכמה כמ"ש: זאת תהיה תורת המצורע. הזוהר משווה בין מקום, ירושלים עיר הקודש לנשמות בני אדם, וכמו שירושלים יכולה להפוך מקריה נאמנה לזונה בגלל לשון הרע, כך אנשים יכולים להפוך למרצחים.
כשאדם מוציא דבר מפיו, שזו למעשה הוצאה לפועל של המחשבה, בכך הוא מאמין לנפשו, וכך יכול לקלקל את הנפש.
טז) רבי יהודה אמר: זאת, שהיא המלכות, תהיה ודאי כנגדו, להפרע ממנו, מאותו מוציא שם רע, כי מצורע, הוא אותיות מוציא רע. ביום טהרתו. והובא אל הכהן. שמי שיש בו לשון הרע, אין תפילתו נכנסת לפני הקב"ה, כי מתעורר עליו רוח הטומאה. כיון שחזר בתשובה וקבל עליו תשובה, כתוב: ביום טוהרתו. והובא אל הכהן.
שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת
יז) וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. רבי יצחק ורבי יוסי היו מצוים לפני רבי שמעון. יום אחד אמר להם עץ ארז הרי ידוע שהוא ת"ת שכתוב: מן הארז אשר בלבנון, כי עץ ארז, ת"ת, אין נטיעותיו משתרשות אלא בלבנון, בינה. אבל אזוב למה ומה הוא.
יח) ולקח לַמיטהֵר שתי צפורים חיות, טהורות. ועץ ארז, ושנִי תולעת ואזוב. אדם, העוסק בעבודת ריבונו להתחבר, ועוסק בתורה, הקב"ה שורה עליו, והשכינה מתחברת עמו. כיון שהאדם בא להיטמא, השכינה מסתלקת ממנו, הקב"ה מתרחק ממנו, וכל צד הקדושה של רבונו מתרחקים ממנו, ורוח הטומאה שורה עליו וכל צד הטומאה. בא להיטהר, עוזרים אותו בנשמה קדושה, היי תענוג מהאמת, זו ידיעה אמיתית שמחברת בין השראה עליונה לבין הפרטים באופן מאוזן, שמגלים את אותה השראה. ואחר שנטהר וחזר בתשובה, חוזר אליו מה שנסתלק ממנו, הקב"ה ושכינתו, ושורים עליו. ציפור אחת שוחטים, ששוחטים את החלק מהחופש שהוא הפקרות וציפור שניה משוחררת אך טבולה בדם השחוטה. בזכות ויתור על החופש יוצרים גבול, ואז אפשר להיות חופשיים, שהרי חופש ייתכן במסגרת גבולות.
יט) כתוב: ולקח למיטהר שתי צפורים חיות, טהורות. כיון שכבר אמר, שתי צפורים, איני יודע שהן חיות? ולמה כתוב: חיות? אלא, חיות ממש כמ"ש: וארא, החיות. שהם כנגד המקום, שיונקים ממקור החיים משם נביאים הנאמנים, נצח והוד, שנקראים חיות תחתונים. עץ ארז, ת"ת. וּשְׁנִי תולעת, צד האדום דגבורה, שבשכינה, שנשתתפה עמו בתחילה. אזוב, זו ו' קטנה, יסוד, שמניק את כנסת ישראל, השכינה. ומשום זה, עץ ארז ואזוב, שהם ת"ת ויסוד, הולכים יחד, שנחשבים כאחד. וע"כ ו' ו' נמצאים כאחד בשם הויה, כי ו' במבטא היא ו"ו ששומעים בהגייה פעמים וו, אחת עליונה, ת"ת, ואחת קטנה, יסוד. ו' עליונה, ו' תחתונה. וכולם הקב"ה, שהוא ת"ת ויסוד, והשכינה, חוזרים לשרות עליו כבתחילה, משום שנטהר. וכנגד אלו שחוזרים אליו, שהם ת"ת, ויסוד והשכינה, הם למטה עץ, ארז, ואזוב וּשְׁנִי תולעת, הנמצאים בטהרה הזו, שתלויים מאלו ספירות העליונות.
הקודם