סיום מאמר מֹשֶׁה וְיַעֲקֹב

תחילת מאמר נַעֲשֶׂה אָדָם

האדם יכול ללמוד על נפשו ע"י שלומד כיצד בנויים העולמות העליונים, ויש בכוחו להתחבר אליהם!

כל האורות עליונים נמצאים בצורתן בארץ למטה: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ.
רק כאשר יש שלמות של שני צדדים, ניתן להגיע לאהבה. כך הנשמה והגוף הרוחני, (המאורות שבאדם) צריכים להיות שלמים, ואז יוכלו להתחבר בסוד יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
משה, הפנימיות, בחינת האמונה – יעקב מבטא את הנקודה החיצונית שבאה לבטא את משה בפנימיות. האבות הם שורשים בתוכנו, וכפי שאברהם יצא מע.ז, כך עם שלם יצא ממצרים. אלו דמויות חשובות בנפש האדם, ואף אחת מהן לא יכולוה לבוא לידי ביטוי בלי הברית – יוסף. לכן לקח משה את עצמות יוסף עמו.

מאמר נַעֲשֶׂה אָדָם

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. מספר כאן הזוהר על זקן שקרא: שמעון שמעון ושאל מי הוא שאמר נַעֲשֶׂה אָדָם? מי הוא כאן השם אלקים הזה? בינתים פרח לו אותו זקן ולא נראה עוד. אמר רשב"י לחבריו: בודאי שזה הוא הקב"ה, שהרי אם היה קטן מרבי שמעון היה קורא לו "רבי". וכך מגיע הזוהר למסקנה: הרי עתה השעה לפתוח בסוד הזה, משמע שניתן הרשות לגלות. זהו סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם: אם יש יראה ניתן להשיג אהבה.

בא ה' למלאכים, (לכוחות בתוך האדם) ואומר נַעֲשֶׂה אָדָם, לראות האם יש הסכמה אם הכוחות הכלולים בתוך האדם. אין כאן שאלה האם הם מרשים להשם יתברך, אלא האם יש הסכמה בטבע הרוחני למציאות האדם. על האדם להיות תשקיף של העולמות העליונים. אין טעם למציאות כוח בטבע אם אינו פוטנציאל באדם, להשתמש בו כראוי. בע"ס מלמד שצדיקים בדור הזוהר השיגו ע"י השראה עליונה, היו להם מגידי אמת.

כי נודע שהסודות שנגלו לחכמי הזהר, היו על ידי השגת האורות של המדרגות העליונות, בדרך השראה – דמיון זך, כמעט כמו מדרגת נבואה. כאשר אדם חי על פי כוחות העולם, אין לו פחד. אומר בע"ס מי שהולך נגד הטבע, נחשב שבוגד בטבע=86 גימ' אלוקים. לכן מי שפוחד משמע שבתוכו הוא יודע שאינו סומך על ה', שאינו הולך בדרך החוקית. יש ללכת, לחשוב, להרגיש על פי החוקים העליונים. ואז בשלב ראשון מגיעים לאמונה, ושלב שני אהבה, מצב של גמר תיקון.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר משה ויעקב

הזוהר הקדוש הוא ההכנה לכניסה לא"י!
ארץ הקודש היא בחינת הגוף, שליבו הוא ירושלים.

משה ויעקב הם ב' מרכבות, להם שיוכים חשובים לנפש האדם. משה השקט הפנימי, אמונה גדולה, רוחניות והשגחה, מעבר לתפיסת העולם הזה, שֹכל שבא לספר ולהאיר את הלב. יעקב פראקטי לעולם הזה — ההלכה. וכפי שהאדם בנוי כך בנויה גם היהדות.

היתרון של משה בעולם הזה, שהיה לו גוף, תודעה גשמית, שאיפשר לו לפעול את התודעה, וכשנפטר חזר למדרגת בינה. כמו גנרל שירד לעשות עבודת שדה, ולאחר שסיים חוזר למדרגה העליונה. יעקב שייך לשם שדי, ולא לשם הויה. כפי שאומר ה': וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

תפקיד משה לחבר בין עליונים לתחתונים איש האלוקים=גימ' בן עמרם, מחבר שמים וארץ. תפקיד יעקב לייצר את הפעולה בתחתונים בצורה שלמה — עולם ההלכה.

משה פנימיות, זכר – יעקב חיצוניות הנקבה שמושכת את אור החוכמה — וזה ההבדל בין זכר לנקבה. ערכה של הנוקבא כלפי הבינה, הוא כמו גוף אל רוח. כאמור יעקב המוחש הגוף, משה תפיסה מופשטת, כמו פנימיות וחיצוניות התורה צריך את שניהם.

עליונות דור המדבר חשובה, אך כשחסרה את הפרקטיקה, ולכן לא תוכל להיכנס לא"י, מאחר ועלולים לגרום לרצון לפעול בקיצוניות- הכל או כלום, כפי שלמדנו על האות ת' במאמר האותיות.
לא יהיה עוד דור, ולא היה דור כדור המדבר, אשר נראה להם זיו יקר רבונם פנים בפנים. את המופשטות העליונה קשה להכיל בתוך התפיסה הגשמית. בא"י ניתן להגיע לכך רק בגמר תיקון. כל שניתן למשה לתפקד בעולם זה, היה רק להורדת התורה, ולמעשה הוא שייך לעולם העליון.

כדי להגיע לכור ההיתוך, עלינו לרדת עם הגוף, עם יעקב ובניו, כדי לייצר הרחקה מהרצון לקבל לעצמו — אדם צריך להגיע למסקנה עם צד הלב שבו – יעקב, שירגיש שהוא משועבד לרצונות הגשמיים. עד אשר מגיע אל תפיסת משה, שדרך הזיווג ביוסף יקבל את הכוח לקנות דעה רוחנית, אף זו עדיין לא מספיקה בכדי לקנות מדרגת אהבה.

המוח משמש כמדריך ללב, שבו לא ניתן עדיין להשתמש. כרגע הלב הוא כ-לב, הנתון ליצרים. לכן יעקב מייצג כיום את ההלכה, ומשה את תורת הקבלה.

מאמר משה ויעקב

הזוהר הקדוש הוא ההכנה לכניסה לא"י!
ארץ הקודש היא בחינת הגוף, שליבו הוא ירושלים.

משה ויעקב הם ב' מרכבות, להם שיוכים חשובים לנפש האדם. משה השקט הפנימי, אמונה גדולה, רוחניות והשגחה, מעבר לתפיסת העולם הזה, שֹכל שבא לספר ולהאיר את הלב. יעקב פראקטי לעולם הזה — ההלכה. וכפי שהאדם בנוי כך בנויה גם היהדות.

היתרון של משה בעולם הזה, שהיה לו גוף, תודעה גשמית, שאיפשר לו לפעול את התודעה, וכשנפטר חזר למדרגת בינה. כמו גנרל שירד לעשות עבודת שדה, ולאחר שסיים חוזר למדרגה העליונה. יעקב שייך לשם שדי, ולא לשם הויה. כפי שאומר ה': וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

תפקיד משה לחבר בין עליונים לתחתונים איש האלוקים=גימ' בן עמרם, מחבר שמים וארץ. תפקיד יעקב לייצר את הפעולה בתחתונים בצורה שלמה — עולם ההלכה.

משה פנימיות, זכר – יעקב חיצוניות הנקבה שמושכת את אור החוכמה — וזה ההבדל בין זכר לנקבה. ערכה של הנוקבא כלפי הבינה, הוא כמו גוף אל רוח. כאמור יעקב המוחש הגוף, משה תפיסה מופשטת, כמו פנימיות וחיצוניות התורה צריך את שניהם.

עליונות דור המדבר חשובה, אך כשחסרה את הפרקטיקה, ולכן לא תוכל להיכנס לא"י, מאחר ועלולים לגרום לרצון לפעול בקיצוניות- הכל או כלום, כפי שלמדנו על האות ת' במאמר האותיות.
לא יהיה עוד דור, ולא היה דור כדור המדבר, אשר נראה להם זיו יקר רבונם פנים בפנים. את המופשטות העליונה קשה להכיל בתוך התפיסה הגשמית. בא"י ניתן להגיע לכך רק בגמר תיקון. כל שניתן למשה לתפקד בעולם זה, היה רק להורדת התורה, ולמעשה הוא שייך לעולם העליון.

כדי להגיע לכור ההיתוך, עלינו לרדת עם הגוף, עם יעקב ובניו, כדי לייצר הרחקה מהרצון לקבל לעצמו — אדם צריך להגיע למסקנה עם צד הלב שבו – יעקב, שירגיש שהוא משועבד לרצונות הגשמיים. עד אשר מגיע אל תפיסת משה, שדרך הזיווג ביוסף יקבל את הכוח לקנות דעה רוחנית, אף זו עדיין לא מספיקה בכדי לקנות מדרגת אהבה.

המוח משמש כמדריך ללב, שבו לא ניתן עדיין להשתמש. כרגע הלב הוא כ-לב, הנתון ליצרים. לכן יעקב מייצג כיום את ההלכה, ומשה את תורת הקבלה.

מאמר משה ויעקב

עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ קבוצת חָבֵרים!

הלכו בנ"י במדבר ואפילו אחד מאותו הדור לא בא לארץ, חוץ מכלב בן יפונה ויהושע, שעשו תיקון מיוחד: חיבור המופשט למוחש. דור מדבר אכלו לחם אבירים -מן, אחזו רק בתפיסות פילוסופיות. בניהם עסקו בעבודת האדמה. כניסה לא"י לקדושה קשה, זהו מעבר שמצריך תיקון בדרך מסודרת.

כשיצאו ישראל ממצרים, היה זה מצד הארת הבינה הנקראת יובל. חירות היובל נותנת כוח הנקרא חפץ חסד שיכול להתגבר על כל הרצון לקבל, כפי שהיה במעמד הר סיני. דור המדבר היו נמשכים מעולם עליון, לא היו עובדי אדמה, אלא סוג של פילוסופים, בעלי השקפה גבוהה, שחסרים פראקטיקה.
בא"י האורות גדולים, ומי שנכנס צריך להיות מסוגל לעבוד את האדמה, ולא מאנשי הצווארון לבן, היכולים לתכנן, ובתכלס קשה להם לפעול.

הם יכלו לצאת מהאנוכיות, מתפיסת ע.ז, אך כאשר זה מגיע להורדה אל הלב אין להם כוח. שולחים מרגלים ונשארים רק עובדי שכל. אלו אנשים שיכולים להפוך עולמות בלימוד, בהבנה, יכולים לאחוז בהשקפה גבוהה ובלי כוח לשלב פראקטיקה, מתקשים בהתמדה, בויתור ויגיעה.

כלב ויהושע קיבלו תיקון מיוחד. כוח לעבור מהמופשטות לפראקטיקה. "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן" וַיָּבֹא לשון יחיד, רק כלב בן יפונה בא לחיבור, לקבלת כוח מבחינת קבוצת חברים. וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן יְהוֹשֻׁעַ. קיבל ברכה ממשה, את האות יוד, מדרגת התבטלות הגמורה.
שני תיקונים אלו מעבירים ממופשטות לפראקטיקה. אדם צריך לבטל עצמו לרב ולעבוד בתוך קבוצה. עשה לך רב – עשייה מעל טעם ודעת, ביטול מוחלט, לא יועץ שתבחר רק עצות שנראות לך.

קבוצה ורב הם הכוחות להיכנס לא"י. לצורך יציאה ממצרים מספיק כוח השקפה חזקה, לאחר מכן צריך לקבל עול מלכות שמים בצורה מלאה. השילוב בין מופשטות לפראקטיקה, בין משה ליעקב קשה, ובכדי להחזיקו צריך ברית. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ.

מאמר משה ויעקב

עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ קבוצת חָבֵרים!

הלכו בנ"י במדבר ואפילו אחד מאותו הדור לא בא לארץ, חוץ מכלב בן יפונה ויהושע, שעשו תיקון מיוחד: חיבור המופשט למוחש. דור מדבר אכלו לחם אבירים -מן, אחזו רק בתפיסות פילוסופיות. בניהם עסקו בעבודת האדמה. כניסה לא"י לקדושה קשה, זהו מעבר שמצריך תיקון בדרך מסודרת.

כשיצאו ישראל ממצרים, היה זה מצד הארת הבינה הנקראת יובל. חירות היובל נותנת כוח הנקרא חפץ חסד שיכול להתגבר על כל הרצון לקבל, כפי שהיה במעמד הר סיני. דור המדבר היו נמשכים מעולם עליון, לא היו עובדי אדמה, אלא סוג של פילוסופים, בעלי השקפה גבוהה, שחסרים פראקטיקה.
בא"י האורות גדולים, ומי שנכנס צריך להיות מסוגל לעבוד את האדמה, ולא מאנשי הצווארון לבן, היכולים לתכנן, ובתכלס קשה להם לפעול.

הם יכלו לצאת מהאנוכיות, מתפיסת ע.ז, אך כאשר זה מגיע להורדה אל הלב אין להם כוח. שולחים מרגלים ונשארים רק עובדי שכל. אלו אנשים שיכולים להפוך עולמות בלימוד, בהבנה, יכולים לאחוז בהשקפה גבוהה ובלי כוח לשלב פראקטיקה, מתקשים בהתמדה, בויתור ויגיעה.

כלב ויהושע קיבלו תיקון מיוחד. כוח לעבור מהמופשטות לפראקטיקה. "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן" וַיָּבֹא לשון יחיד, רק כלב בן יפונה בא לחיבור, לקבלת כוח מבחינת קבוצת חברים. וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן יְהוֹשֻׁעַ. קיבל ברכה ממשה, את האות יוד, מדרגת התבטלות הגמורה.
שני תיקונים אלו מעבירים ממופשטות לפראקטיקה. אדם צריך לבטל עצמו לרב ולעבוד בתוך קבוצה. עשה לך רב – עשייה מעל טעם ודעת, ביטול מוחלט, לא יועץ שתבחר רק עצות שנראות לך.

קבוצה ורב הם הכוחות להיכנס לא"י. לצורך יציאה ממצרים מספיק כוח השקפה חזקה, לאחר מכן צריך לקבל עול מלכות שמים בצורה מלאה. השילוב בין מופשטות לפראקטיקה, בין משה ליעקב קשה, ובכדי להחזיקו צריך ברית. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ.

מאמר משה ויעקב

יש ליהנות רק מדבר שיש בו תועלת!

הזוהר בודק את היחס בין יעקב משה ויוסף בנפש האדם, דרך ביאתם לארץ. משה לא נכנס, יעקב כן, ויוסף רק עצמותיו נכנסו לארץ. דרכם לומדים את היסודות שבונים את נפש היהודי, שהם המרכבות של העולמות העליונים.

למה דמויות אלו שבנפש האדם צריכים להיקבר בארץ?
כשקוברים משהו בארץ, זה אומר שרוצים להצמיח משהו חדש, שצריך תחיית המתים מרצונות שלא נאחזו בהן קליפות, כמו עצם הלוז שלא אכלה שום תענוג. יש להסתכל על הדברים ששימשו ולא פגמו, שאיתם ניתן להצמיח. אם יש אחיזה לחיצונים באיזשהו רצון, הוא לא יוכל לקום בתחייה.
יש רצונות שכדאי לשמר, את חטאי העבר לא להחיות, לא לומר אברם. מעשה טוב, עזרה, כיבוד הורים…זה כדאי לזכור, ומזה ניתן לגדול עוד.

אי אפשר להזדווג עם השכינה כאשר נמצאים בגלות. רוצה משה לקבל את הרגשת האהבה של כלל ישראל. להרגשת תענוג צריך שֹכל שמוביל. לזווג בין השכל ללב, דרושה התחייבות למסגרת והבנות שכליות, ברית, אחרת אין בסיס לקשר. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. צריך בסיס שכלי על תענוג, שמקומו להיות רק לוואי, ולא יכול להיות עצם. "העיקר שאתה נהנה מזה" זה השקר הבסיסי שיש ברחוב.

אכילת סעודת שבת להנאה, בלי להתחבר לרעיון, זה לא מועיל. לכן חייב להיות משיח בן יוסף לפני משיח בן דוד. הנפש בנויה כך שיש תועלת שמתלווה לכל פעולה.

נכון שתענוג מתקיים, רק כלוואי לערך עליון.

מאמר משה ויעקב

יש ליהנות רק מדבר שיש בו תועלת!

הזוהר בודק את היחס בין יעקב משה ויוסף בנפש האדם, דרך ביאתם לארץ. משה לא נכנס, יעקב כן, ויוסף רק עצמותיו נכנסו לארץ. דרכם לומדים את היסודות שבונים את נפש היהודי, שהם המרכבות של העולמות העליונים.

למה דמויות אלו שבנפש האדם צריכים להיקבר בארץ?
כשקוברים משהו בארץ, זה אומר שרוצים להצמיח משהו חדש, שצריך תחיית המתים מרצונות שלא נאחזו בהן קליפות, כמו עצם הלוז שלא אכלה שום תענוג. יש להסתכל על הדברים ששימשו ולא פגמו, שאיתם ניתן להצמיח. אם יש אחיזה לחיצונים באיזשהו רצון, הוא לא יוכל לקום בתחייה.
יש רצונות שכדאי לשמר, את חטאי העבר לא להחיות, לא לומר אברם. מעשה טוב, עזרה, כיבוד הורים…זה כדאי לזכור, ומזה ניתן לגדול עוד.

אי אפשר להזדווג עם השכינה כאשר נמצאים בגלות. רוצה משה לקבל את הרגשת האהבה של כלל ישראל. להרגשת תענוג צריך שֹכל שמוביל. לזווג בין השכל ללב, דרושה התחייבות למסגרת והבנות שכליות, ברית, אחרת אין בסיס לקשר. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. צריך בסיס שכלי על תענוג, שמקומו להיות רק לוואי, ולא יכול להיות עצם. "העיקר שאתה נהנה מזה" זה השקר הבסיסי שיש ברחוב.

אכילת סעודת שבת להנאה, בלי להתחבר לרעיון, זה לא מועיל. לכן חייב להיות משיח בן יוסף לפני משיח בן דוד. הנפש בנויה כך שיש תועלת שמתלווה לכל פעולה.

נכון שתענוג מתקיים, רק כלוואי לערך עליון.

מי שמתלונן שקשה לו, יבין שעושים לו כך מפני שהוא לא טהור!

דבריו של שמואל היו בדין בהתחלה ובסוף, שבהיות כל עקרו היה לטהר את הנצח מהחולשה שגרם ליעקב שרו של עשו. טהרה מחייבת קושי, המעבר ממצרים מחייב מכות, יקיצה מחייבת שיהיה שוני ברגילות. לכן במקווה יש לעזוב את הקרקע להיות מוקף במי תורה. המקווה הוא סימן שאני מוכן להיכנס לרחם הבורא.

נחלש ירך יעקב, משום שצד הטומאה קרב אליו, ולקח חיזוק ממנו. בכל מקום שיש חיסרון בקדושה נאחז הס"א! לכן בכדי להתעסק בקדושה, על האדם להתגבר, ללמוד באופן רציף ולמלא את הזמן בקדושה, כדי שלא יסתכן בנפשו. "תרבות הפנאי" של הגויים ממלאת את האדם בטומאה. כאשר אור הקדושה מסתלק מאדם, החיסרון מביאו לחפש תענוג במקום אחר, משיג אור דומה, ואחרי שרודף אחריו מוצא שזה לא מה שחיפש.

גם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם. אומרים אברהם יצחק ויעקב, ולא ישראל, מפני שיעקב צריך באופן קבוע להיות בתנועה מקטנות לגדלות. הוא מייצג את הבריאה שצריכה תנועה מתמדת.
מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל, בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ. שקול שמואל כמשה ואהרן. כל אחד מהם בנפרד היה גדול בהרבה משמואל, מפני שכל בחינה למעלה מחזה גדולה מבחינה שלמטה מחזה. רק שיש לה דבר דומה, שנכלל מימין ושמאל.

יעקב זה אמונה שניתן ליהנות רק מהאמת — קו אמצע, לא יכול לקבל את כל השפע לכן שׁם יעקב הוא קטנות. נותנים לו את המפגש עם הרצון לקבל הגדול, הפך לצולע, ובכך ידע היכן נקודת התיקון, הבין שעליו לעבוד לפי צמצום ב', קודם שלא לשמה ומתוכה לבוא ללשמה.

מדובר באדם שכבר הגיע לאמונה, עכשיו הניסיון הוא ביצירת רצונות חדשים, המצריכים טהרה. צריך גבורה להתגבר על הרצון שלך, לכן אמר רב אשי: כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם.

לא לפחד מקושי וכאב, הטהרה מחייבת דינים וגבורות.

מי שמתלונן שקשה לו, יבין שעושים לו כך מפני שהוא לא טהור!

דבריו של שמואל היו בדין בהתחלה ובסוף, שבהיות כל עקרו היה לטהר את הנצח מהחולשה שגרם ליעקב שרו של עשו. טהרה מחייבת קושי, המעבר ממצרים מחייב מכות, יקיצה מחייבת שיהיה שוני ברגילות. לכן במקווה יש לעזוב את הקרקע להיות מוקף במי תורה. המקווה הוא סימן שאני מוכן להיכנס לרחם הבורא.

נחלש ירך יעקב, משום שצד הטומאה קרב אליו, ולקח חיזוק ממנו. בכל מקום שיש חיסרון בקדושה נאחז הס"א! לכן בכדי להתעסק בקדושה, על האדם להתגבר, ללמוד באופן רציף ולמלא את הזמן בקדושה, כדי שלא יסתכן בנפשו. "תרבות הפנאי" של הגויים ממלאת את האדם בטומאה. כאשר אור הקדושה מסתלק מאדם, החיסרון מביאו לחפש תענוג במקום אחר, משיג אור דומה, ואחרי שרודף אחריו מוצא שזה לא מה שחיפש.

גם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם. אומרים אברהם יצחק ויעקב, ולא ישראל, מפני שיעקב צריך באופן קבוע להיות בתנועה מקטנות לגדלות. הוא מייצג את הבריאה שצריכה תנועה מתמדת.
מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל, בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ. שקול שמואל כמשה ואהרן. כל אחד מהם בנפרד היה גדול בהרבה משמואל, מפני שכל בחינה למעלה מחזה גדולה מבחינה שלמטה מחזה. רק שיש לה דבר דומה, שנכלל מימין ושמאל.

יעקב זה אמונה שניתן ליהנות רק מהאמת — קו אמצע, לא יכול לקבל את כל השפע לכן שׁם יעקב הוא קטנות. נותנים לו את המפגש עם הרצון לקבל הגדול, הפך לצולע, ובכך ידע היכן נקודת התיקון, הבין שעליו לעבוד לפי צמצום ב', קודם שלא לשמה ומתוכה לבוא ללשמה.

מדובר באדם שכבר הגיע לאמונה, עכשיו הניסיון הוא ביצירת רצונות חדשים, המצריכים טהרה. צריך גבורה להתגבר על הרצון שלך, לכן אמר רב אשי: כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם.

לא לפחד מקושי וכאב, הטהרה מחייבת דינים וגבורות.

מאמר ג' נהורין

אי אפשר לשחד ולפגוע באדם שלא רוצה כלום, אך במצב זה גם לא ניתן להשיג דבר!

נכון שאם לא תרצה כלום, אי אפשר לפגוע בך, אך גם לא תגיע למטרת הבריאה, שהרי עליך להשתמש בגמר תיקון עם הרצון המופרז לקבל. מי שרוצה להיות "ראש קטן" לא לקחת אחריות בחיים, מלמעלה כבר ידאגו שהוא יפגוש אחריות לחיים. לא תוכל לברוח מהמערכה להיות אדם, תיאלץ להתמודד עם הדין שחייבים להתענג בחיים, עליך להיות מאושר, לא תוכל להסתפק באושר של זבוב.

החיות העליונות במרכבה, הן נקודות האמונה של היהודי: כנגד אברהם – האריה, יצחק – שור, יעקב — נשר. יעקב עשה קצת מהטעות של אדם ראשון, בניסיון לקחת אורות מחזה ולמטה מנצח הוד, ושם פגש את שרו של עשיו. חשב לעצמו מאחר וקניתי את הבכורה ממנו, וקיבלתי ממנו את הרצון לקבל, אוכל להצליח. באה רבקה ואומרת אתה צריך את הלבושים של נצח הוד — וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב. אמר לו שרו של עשיו, את העבודה למעלה מחזה גמרת, כאן למטה עוד נשארה לך עבודה. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.

חשב יעקב לקחת את ההשתוקקות הגדולה ולהשתמש בה, מפני שלעצמו כבר לא רצה כלום, כולו השפעה. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל — לפגוע במידת ההשפעה שלו, כל עוד הוא במידת הת"ת למעלה מחזה, אך כשרוצה לקבל כוחות בנצח הוד, וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, דהיינו שהמלאך נתגבר עליו.
כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל — במידת ההשפעה הצלחת, אך לא במידת הקבלה. לוּ היה יכול לו, היה נגמר התיקון. הירך מחוץ לגוף, ולשתי הרגלים אין קו אמצעי אמיתי.
יעקב לא יכול יעקב לבוא לפני יוסף, שהוא היסוד שמחבר נצח והוד. כאשר אדם חי בשלמות, את כל צד האדם שבו, אף אחד לא יכול לפגוע בו, וכל החיות פוחדות ממנו. יעקב רוצה להאיר מקום תחתון זה, כדי למשוך אור גם לרחל, חייב היה לעורר את המקום מחזה ולמטה, אחרת אין גמר תיקון.

לא נתנבא איש ממדרגת הנצח עד שבא שמואל, השקול כנגד משה ואהרן ותיקן את הנצח. לפני שמואל צלעו גם על ימין. יהושע קיבל מהודו של משה, דכתיב וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו — אך תיקן רק את הוד שמעל החזה, ורק דוד תיקן את הנצח — הספירה שהיא האידיאה העליונה שנמצאת בשמים. דכתיב נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח כלומר החזיר אותו עתה לבחינת ימין.

כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם, רק כאשר מחובר לעליון. אדם בלי רצון חזק — לא יכול להגיע לאושר!

מאמר ג' נהורין

אי אפשר לשחד ולפגוע באדם שלא רוצה כלום, אך במצב זה גם לא ניתן להשיג דבר!

נכון שאם לא תרצה כלום, אי אפשר לפגוע בך, אך גם לא תגיע למטרת הבריאה, שהרי עליך להשתמש בגמר תיקון עם הרצון המופרז לקבל. מי שרוצה להיות "ראש קטן" לא לקחת אחריות בחיים, מלמעלה כבר ידאגו שהוא יפגוש אחריות לחיים. לא תוכל לברוח מהמערכה להיות אדם, תיאלץ להתמודד עם הדין שחייבים להתענג בחיים, עליך להיות מאושר, לא תוכל להסתפק באושר של זבוב.

החיות העליונות במרכבה, הן נקודות האמונה של היהודי: כנגד אברהם – האריה, יצחק – שור, יעקב — נשר. יעקב עשה קצת מהטעות של אדם ראשון, בניסיון לקחת אורות מחזה ולמטה מנצח הוד, ושם פגש את שרו של עשיו. חשב לעצמו מאחר וקניתי את הבכורה ממנו, וקיבלתי ממנו את הרצון לקבל, אוכל להצליח. באה רבקה ואומרת אתה צריך את הלבושים של נצח הוד — וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב. אמר לו שרו של עשיו, את העבודה למעלה מחזה גמרת, כאן למטה עוד נשארה לך עבודה. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.

חשב יעקב לקחת את ההשתוקקות הגדולה ולהשתמש בה, מפני שלעצמו כבר לא רצה כלום, כולו השפעה. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל — לפגוע במידת ההשפעה שלו, כל עוד הוא במידת הת"ת למעלה מחזה, אך כשרוצה לקבל כוחות בנצח הוד, וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, דהיינו שהמלאך נתגבר עליו.
כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל — במידת ההשפעה הצלחת, אך לא במידת הקבלה. לוּ היה יכול לו, היה נגמר התיקון. הירך מחוץ לגוף, ולשתי הרגלים אין קו אמצעי אמיתי.
יעקב לא יכול יעקב לבוא לפני יוסף, שהוא היסוד שמחבר נצח והוד. כאשר אדם חי בשלמות, את כל צד האדם שבו, אף אחד לא יכול לפגוע בו, וכל החיות פוחדות ממנו. יעקב רוצה להאיר מקום תחתון זה, כדי למשוך אור גם לרחל, חייב היה לעורר את המקום מחזה ולמטה, אחרת אין גמר תיקון.

לא נתנבא איש ממדרגת הנצח עד שבא שמואל, השקול כנגד משה ואהרן ותיקן את הנצח. לפני שמואל צלעו גם על ימין. יהושע קיבל מהודו של משה, דכתיב וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו — אך תיקן רק את הוד שמעל החזה, ורק דוד תיקן את הנצח — הספירה שהיא האידיאה העליונה שנמצאת בשמים. דכתיב נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח כלומר החזיר אותו עתה לבחינת ימין.

כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם, רק כאשר מחובר לעליון. אדם בלי רצון חזק — לא יכול להגיע לאושר!

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר ג' נהורין

להיות "צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ" זה דבר טוב!

גאוותן עומד על שני הרגלים — רוצה את כֹל האור בבת אחת. עבודה נכונה היא ההסכמה לקבל אור חלקי, כשלא ניתן לעמוד על שני רגלים רוחניות — כאשר הכלים התחתונים חסרים. בזמן תיקון אין להרגיש שלמות!

אור ראשון אברהם חסד, בפתח האוהל -הלב, ע"י שמבטל עצמו, יודע שיש משהו מעליו.

אור שני ההולך ונחשך לפנות ערב, והוא סוד תפלת מנחה: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב. אור חוכמה החסר חסדים, כפי המשל שמביא הרב"ש: יש אוכל קפוא, אך חסר טבח — חסדים, יש אור ולא ניתן לקבל אותו כמו ביום כיפור – חושך המאיר להשלמת כלים. עליך להיות בעל חסד, מוותר על הגאווה, ואם לא תתכלל עם הימין, אברהם, החסד, לא תוכל לממש את החוכמה, השפע.

אור שלישי קו אמצעי הכולל את ב' האורות הללו – המאיר לרפואה – שמשמעותה הכנסת האין סוף לתוך הסופיות, חיבור. קו ימין הוא אין סוף, צד הבריאה הוא סופי שאינו יכול להתקיים מעצמו לאחר שיצא ויצר את החלל, החולי, שאותו יש לרפא. מי שרוצה לקבל את הבריאות רק על ידי מילוי הרצון, זה לא רפואה, זה עלול להביא לחולי גדול יותר.

את השתוקקות האדם מרפא ע"י חסדים, שהביטוי שלהם בנפש- השפעה, ויתור על הגאווה, פחות עקשנות. וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ…וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ. דהיינו לרפאותו מחושך השמאל. אור התפארת הוא מדת יעקב, שבא לקיים את הרפואה בעולם, והוא הראשון שמבטא חולי: וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה – בא כתיקון עולמי של קו אמצע והוא שורש של בני ישראל שבאים לתקן את העולם. תיקון קו אמצעי — זו רפואת העולם.

מכאן והלאה וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ, מוותר על התיקון בבת אחת. מוכן ליהנות אבל רק מהאמת: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, לא לקבל כשאין מספיק חסדים לכל התיקון. חשכות השמאל היא המחלה, ובלי צניעות אי אפשר לעשות את העבודה.

סיכום: אברהם: אמונה שלמה שבעולם העליון יש מי שנותן. יצחק — לעורר השתוקקות לאור הרוחני אותו אתה רוצה להשיג בתנאי שהחשכות תהיה לדבר האמיתי הקשור לאברהם, ולא לרצון לקבל. האור השני יוצר חולי — חלל, יש את צד הבריאה, שלא קשור לבורא, ואותו צריך לרפא.
אור ג — קו אמצע — היכולת לחבר את ההשקפה העליונה עם ההשתוקקות שלי. אדם שלם עם עצמו, בלי לזייף. לב הפועל לפי השכל, לא כפילוסוף מצד אחד, וכבהמה שחיה אחרת. עדיף להחזיק בהשקפה קטנה ולחיות אותה. אחרת יש לאדם חוכמה שאינו יכול לבטא אותה. נצח ישראל – שצולע על ירכו לא משקר, בא מטעם תיקון.

רוצה להירפא? עליך קצת להשתחרר מעצמך, מהדאגה העצמית, אל תעמיס על עצמך יותר מדי דאגות.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר ג' נהורין

להיות "צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ" זה דבר טוב!

גאוותן עומד על שני הרגלים — רוצה את כֹל האור בבת אחת. עבודה נכונה היא ההסכמה לקבל אור חלקי, כשלא ניתן לעמוד על שני רגלים רוחניות — כאשר הכלים התחתונים חסרים. בזמן תיקון אין להרגיש שלמות!

אור ראשון אברהם חסד, בפתח האוהל -הלב, ע"י שמבטל עצמו, יודע שיש משהו מעליו.

אור שני ההולך ונחשך לפנות ערב, והוא סוד תפלת מנחה: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב. אור חוכמה החסר חסדים, כפי המשל שמביא הרב"ש: יש אוכל קפוא, אך חסר טבח — חסדים, יש אור ולא ניתן לקבל אותו כמו ביום כיפור – חושך המאיר להשלמת כלים. עליך להיות בעל חסד, מוותר על הגאווה, ואם לא תתכלל עם הימין, אברהם, החסד, לא תוכל לממש את החוכמה, השפע.

אור שלישי קו אמצעי הכולל את ב' האורות הללו – המאיר לרפואה – שמשמעותה הכנסת האין סוף לתוך הסופיות, חיבור. קו ימין הוא אין סוף, צד הבריאה הוא סופי שאינו יכול להתקיים מעצמו לאחר שיצא ויצר את החלל, החולי, שאותו יש לרפא. מי שרוצה לקבל את הבריאות רק על ידי מילוי הרצון, זה לא רפואה, זה עלול להביא לחולי גדול יותר.

את השתוקקות האדם מרפא ע"י חסדים, שהביטוי שלהם בנפש- השפעה, ויתור על הגאווה, פחות עקשנות. וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ…וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ. דהיינו לרפאותו מחושך השמאל. אור התפארת הוא מדת יעקב, שבא לקיים את הרפואה בעולם, והוא הראשון שמבטא חולי: וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה – בא כתיקון עולמי של קו אמצע והוא שורש של בני ישראל שבאים לתקן את העולם. תיקון קו אמצעי — זו רפואת העולם.

מכאן והלאה וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ, מוותר על התיקון בבת אחת. מוכן ליהנות אבל רק מהאמת: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, לא לקבל כשאין מספיק חסדים לכל התיקון. חשכות השמאל היא המחלה, ובלי צניעות אי אפשר לעשות את העבודה.

סיכום: אברהם: אמונה שלמה שבעולם העליון יש מי שנותן. יצחק — לעורר השתוקקות לאור הרוחני אותו אתה רוצה להשיג בתנאי שהחשכות תהיה לדבר האמיתי הקשור לאברהם, ולא לרצון לקבל. האור השני יוצר חולי — חלל, יש את צד הבריאה, שלא קשור לבורא, ואותו צריך לרפא.
אור ג — קו אמצע — היכולת לחבר את ההשקפה העליונה עם ההשתוקקות שלי. אדם שלם עם עצמו, בלי לזייף. לב הפועל לפי השכל, לא כפילוסוף מצד אחד, וכבהמה שחיה אחרת. עדיף להחזיק בהשקפה קטנה ולחיות אותה. אחרת יש לאדם חוכמה שאינו יכול לבטא אותה. נצח ישראל – שצולע על ירכו לא משקר, בא מטעם תיקון.

רוצה להירפא? עליך קצת להשתחרר מעצמך, מהדאגה העצמית, אל תעמיס על עצמך יותר מדי דאגות.

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

בכדי להגיע לקשר עם הזולת, יש לרדת ולבוא למקומו, עד למקום המשותף.

העולם לא בנוי לפי שלמות המחשבה העליונה שהיא בצורת האות א', אלא נבנה באופן חלקי, ותפקידו להגיע גם הוא לשלמות. ה' בורא את האדם לא שלם, אך עם פוטנציאל להגיע לשלמות. האמצעי לכך: ע"י שהעליון מוריד את האח"פ שלו לתחתחון, ואז מקבל התחתון סוג של סולם לעלות לעליון, לסדר את המחשבה שלו לפי מחשבת הבריאה. באופן טבעי אין הנברא בנוי כך. כעת יש לו את הבחירה לצאת מטבעו ולהגיע למחשבה העליונה שאומרת — אהבה, להטיב לנבראיו, יתר דבקות.

עולם חסד יבנה, חסד זו רק שלימות זמנית. וכאשר בונים משהו, משאירים לו מקום לבוא מצידו אל השלמות. היסוד האמוני עליו נבנה התחתון, תלוי ב- שלושת האבות שהן יסודות האמונה היהודית. חסד, קו ימין, מדת אברהם -דבר מופשט מעבר לכל תפיסה חלוּקית, האמונה בבורא עולם.
מתחילה האיר אור הבינה בשלמות ואח"כ נגנז, עליה רומז הכתוב, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. אהל זה ליבו של האדם, וכאשר מתעורר רצון או השתוקקות זה ניקרא פתח האהל.

אם נאמץ תפיסה אמונית זו, נוכל להביא את העולם הנפסד אל העולם השלם. אי אפשר בגאווה להוריד את זה אלינו, אלא עלינו לעלות למחשבה העליונה. ירידת התורה שמדברת בלשון בני אדם, באה לתת לנו פתח בכדי לעלות לעולמות עליונים של מעבר לזמן ומקום — ששם המחשבה העליונה.

צמצום ב' המאפשר קשר ע"י ירידה. נושא עוון — מוכן לשאת את העיוות, בכדי שהעליון השלם ירד, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. כמו שאבא מוריד את התודעה שלו לרמה של התינוק, מסכים איתו בכדי לתקשר איתו.

אלו רחמים גדולים של הבורא שנתן לנו את הסדר הזה. "וַיֵּרֶד יְהוָה בּעָנָן" — בהסתרה, "זורק לו חבל" וכעת על הנברא לטפס.
התורה הקדושה ירדה למטה. ונתנה לנו מבוא, אחרת היינו מנחשים והולכים בחושך. הכלי שקיבלנו – צמצום ב' — ראשית חוכמה יראת השם שקודם תסכים להתבטל לעליון. לאחוז בחבל התורה ולא כמו בעלי הגאווה, שמחדשים סתם עליהם אומר הנביא ישעיהו הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

בכדי להגיע לקשר עם הזולת, יש לרדת ולבוא למקומו, עד למקום המשותף.

העולם לא בנוי לפי שלמות המחשבה העליונה שהיא בצורת האות א', אלא נבנה באופן חלקי, ותפקידו להגיע גם הוא לשלמות. ה' בורא את האדם לא שלם, אך עם פוטנציאל להגיע לשלמות. האמצעי לכך: ע"י שהעליון מוריד את האח"פ שלו לתחתחון, ואז מקבל התחתון סוג של סולם לעלות לעליון, לסדר את המחשבה שלו לפי מחשבת הבריאה. באופן טבעי אין הנברא בנוי כך. כעת יש לו את הבחירה לצאת מטבעו ולהגיע למחשבה העליונה שאומרת — אהבה, להטיב לנבראיו, יתר דבקות.

עולם חסד יבנה, חסד זו רק שלימות זמנית. וכאשר בונים משהו, משאירים לו מקום לבוא מצידו אל השלמות. היסוד האמוני עליו נבנה התחתון, תלוי ב- שלושת האבות שהן יסודות האמונה היהודית. חסד, קו ימין, מדת אברהם -דבר מופשט מעבר לכל תפיסה חלוּקית, האמונה בבורא עולם.
מתחילה האיר אור הבינה בשלמות ואח"כ נגנז, עליה רומז הכתוב, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. אהל זה ליבו של האדם, וכאשר מתעורר רצון או השתוקקות זה ניקרא פתח האהל.

אם נאמץ תפיסה אמונית זו, נוכל להביא את העולם הנפסד אל העולם השלם. אי אפשר בגאווה להוריד את זה אלינו, אלא עלינו לעלות למחשבה העליונה. ירידת התורה שמדברת בלשון בני אדם, באה לתת לנו פתח בכדי לעלות לעולמות עליונים של מעבר לזמן ומקום — ששם המחשבה העליונה.

צמצום ב' המאפשר קשר ע"י ירידה. נושא עוון — מוכן לשאת את העיוות, בכדי שהעליון השלם ירד, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. כמו שאבא מוריד את התודעה שלו לרמה של התינוק, מסכים איתו בכדי לתקשר איתו.

אלו רחמים גדולים של הבורא שנתן לנו את הסדר הזה. "וַיֵּרֶד יְהוָה בּעָנָן" — בהסתרה, "זורק לו חבל" וכעת על הנברא לטפס.
התורה הקדושה ירדה למטה. ונתנה לנו מבוא, אחרת היינו מנחשים והולכים בחושך. הכלי שקיבלנו – צמצום ב' — ראשית חוכמה יראת השם שקודם תסכים להתבטל לעליון. לאחוז בחבל התורה ולא כמו בעלי הגאווה, שמחדשים סתם עליהם אומר הנביא ישעיהו הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

אומר הבעש"ט: "במקום שאדם מֶחַָשב שם הוא נמצא"!

הכל תלוי בתודעת האדם, היכן היא נמצאת.

הרקיע יוצר את הקשר בין האדם למחשבה העליונה. מלמד הזוהר כיצד כל המחשבה והפירוט נמצאים בצורת האות א' המורכבת מקו אלכסוני, יוד עליונה מעליו, ויוד תחתיו.
יוד עליונה מייצגת את האין סוף, שלא שייך בו שום שאלה או רעיון להשכלת המחשבה. האלכסון: ישסו"ת, מקום התודעה של האדם, שרק מכאן ולמטה מתחילה להיות תפיסה, שהיא התכללות של הגוף בראש, כי צורת א' יורה על צמצום ב', דהיינו על עלית המלכות למקום בינה.

כאשר מגיעים לאדם ידיעות, ואין לו כלים, יכולת הבנה, הוא לא יקלוט. אנחנו יודעים רק מהמקום בו אנו תופסים. בכדי לקבל הארה, יש לעלות עם ישסו"ת – התודעה, בה נמצאת המערכת המפרשת.

להתקשר לעולמות העליונים אומר לעלות את תפיסת המודעות שלנו למעלה. מצד הבורא שבנברא, מהאין סוף מתחילה להתגלות המחשבה כמאין השראה עליונה, מגיעה כסוג של "מוּזה" — וכל שעלינו לעשות, זה להכין כלים.

הבורא נותן אפשרות לתפיסה בתנועה של עולה ויורד, סולם באלכסון, וכך התודעה שלנו משתנה. הלב – יוד תחתונה, יכול לקבל לפי סוג התודעה. ככול שהתודעה יותר גבוהה, כך נבחן האדם ליותר רוחני, ואמיתי.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ.

אותיות י-ה משם הויה נסתרות, מייצגות את הכלל, הראש, כמו מחשבות שבאות מעצמן שאי אפשר להשיגן, אלא רק את ההתייחסות שלנו אליהן. אותיות ו-ה מייצגות את הגוף בו יש פירוט. יש משהו מעל המחשבה של האדם, אליו אי אפשר לחדור. כל מה שאדם יכול להשיג זה התודעה — איך זה ניתפס אצלו, וגם בתודעה אפשר להשיג רק את ההשלכה, ההרגשה בגוף "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ".

אדם האומר אני פשוט, ורוצה לעבוד את החיצוניות, למעשה עובד עבודה זרה. שלב ראשון חייב אדם בביטול הגאוה=גימ' "יה". לא להשתמש ברצון, כנגד אברהם אבינו, כנגד החמץ בפסח. הנגלות- אותיות ו ה משם הויה, צד יצחק שבו מוזכרת בפעם ראשונה בתורה אהבה: וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ. לכן אדם חיצוני לא יכול לאהוב.

סיפוקים חיצוניים נגמרים במהרה, אהבה לא נגמרת. האדם האידיאי החי את העולם הפנימי, את הדבר האמיתי. לעומתו אנשים עם גילוי חיצוני, חיים בזיוף שמביא לריקנות. כך אדם הנותן מתנה לחברו, חייב שפנימיותו תיתן, אחרת אין תוכו כברו. את הכוח לעשות את המעשה נותנת הכוונה פנימית, ומי שאין לו כוח, סימן שכל פנימיותו מופנית למקום לא נכון. רק אם כולו נרעש מהדברים הפנימיים, יוכל להתגבר על עצלות הגוף. בשכלול הכוונה והכוח הפנימי לעבודת השם, ניתן לקבל כוח להתגבר על הגוף.

בחוכמה, שהאור והכלי באו כאחד, אין שום מודעות, רק בבינה מתחיל הרגש, הרצון לקבל. כמו אמוּנוׂת הטבועות באדם, כמו הרצון לחיות, להיות מאושר, האמונה בלוגיקה — את כל אלו אי אפשר להבין, אלא זו מסגרת כללית הנותנת לנו קיום. אי אפשר לחשוב מחוץ לתבניות המחשבתית אלו. ובמקום שיש אפשרות לדעת -זו מצווה: דַּע אֶת-אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ, בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה

הדרך לתת לעצמנו כוח לפעול בחיצוניות, חייבת לבוא ממחייבות לאמת. להאמין שהפנימיות חשובה, עליה צריך לפרגן, לשלם, וכשבא האור לוותר עליו כסיבה לקבלתו.

הורדת המעמסה הנפשית של הגאווה, נותנת כוח עצום לעשייה!

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ.

אותיות י-ה משם הויה נסתרות, מייצגות את הכלל, הראש, כמו מחשבות שבאות מעצמן שאי אפשר להשיגן, אלא רק את ההתייחסות שלנו אליהן. אותיות ו-ה מייצגות את הגוף בו יש פירוט. יש משהו מעל המחשבה של האדם, אליו אי אפשר לחדור. כל מה שאדם יכול להשיג זה התודעה — איך זה ניתפס אצלו, וגם בתודעה אפשר להשיג רק את ההשלכה, ההרגשה בגוף "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ".

אדם האומר אני פשוט, ורוצה לעבוד את החיצוניות, למעשה עובד עבודה זרה. שלב ראשון חייב אדם בביטול הגאוה=גימ' "יה". לא להשתמש ברצון, כנגד אברהם אבינו, כנגד החמץ בפסח. הנגלות- אותיות ו ה משם הויה, צד יצחק שבו מוזכרת בפעם ראשונה בתורה אהבה: וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ. לכן אדם חיצוני לא יכול לאהוב.

סיפוקים חיצוניים נגמרים במהרה, אהבה לא נגמרת. האדם האידיאי החי את העולם הפנימי, את הדבר האמיתי. לעומתו אנשים עם גילוי חיצוני, חיים בזיוף שמביא לריקנות. כך אדם הנותן מתנה לחברו, חייב שפנימיותו תיתן, אחרת אין תוכו כברו. את הכוח לעשות את המעשה נותנת הכוונה פנימית, ומי שאין לו כוח, סימן שכל פנימיותו מופנית למקום לא נכון. רק אם כולו נרעש מהדברים הפנימיים, יוכל להתגבר על עצלות הגוף. בשכלול הכוונה והכוח הפנימי לעבודת השם, ניתן לקבל כוח להתגבר על הגוף.

בחוכמה, שהאור והכלי באו כאחד, אין שום מודעות, רק בבינה מתחיל הרגש, הרצון לקבל. כמו אמוּנוׂת הטבועות באדם, כמו הרצון לחיות, להיות מאושר, האמונה בלוגיקה — את כל אלו אי אפשר להבין, אלא זו מסגרת כללית הנותנת לנו קיום. אי אפשר לחשוב מחוץ לתבניות המחשבתית אלו. ובמקום שיש אפשרות לדעת -זו מצווה: דַּע אֶת-אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ, בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה

הדרך לתת לעצמנו כוח לפעול בחיצוניות, חייבת לבוא ממחייבות לאמת. להאמין שהפנימיות חשובה, עליה צריך לפרגן, לשלם, וכשבא האור לוותר עליו כסיבה לקבלתו.

הורדת המעמסה הנפשית של הגאווה, נותנת כוח עצום לעשייה!

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

בשבת אסור לראות חסרון, ובחול אסור לראות שלמות!

השבת רשות היחיד, ימי החול רשות הרבים בהם יש גם לאדם רשות לעבוד – מאורי האש. מאחר ואין עוד מלבדו, יוצא שהכול תלוי בהשם יתברך, אז למה נותן לנברא לעשות מעצמו? אלא, נותנים לאדם לבחור בעובדה שהבורא מוביל אותו, וזה גורם להעלמה של הסתרת הבורא.
כך מביא בעל הסולם משל על אדם הזורק מקל למעלה. כל זמן העלייה, חושב האדם שזה בא מכוחו — מעלימים ממנו את כוח בורא. כאשר מגיע המקל לשיא גובהו, כוח הזורק נעלם, המקל חוזר ועובר על כל הפרטים שבדרך– בלי כוח הזורק. מעלימים את ההרגשה של הכוח העצמי. אך התודעה שלנו מתנגדת, ולא מסכים לזה, לכן האימון והיגיעה.

יש כוח העלמה שבאדם. ברגע שתגיע לתודעה שאינך מוגבל — שהרי הכול עושה הבורא, תגיע למציאות השבת, שהכול כוח הבורא. הקטרוגים באים מהתודעה המוגבלת של האדם, הנובעת ממחשבתו שהוא הפועל את הפעולות, במקום לחשוב שה' עושה.

איך יזכה אדם באור השבת בלי לעשות כלום? לכאורה גם טִרחת הסעודה שייכת לבורא? מי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת?
כל היגיעה באה בכדי להסיר את המוגבלות של האדם כאילו יש 2 רשויות. היגיעה באה בכדי לאפשר לאדם לוותר על עצמו, ולהבין שלמעשה לא צריך שום יגיעה. זה כמו משחק — אתה מתייגע על ריק, ממילא התוצאה ממנו, אתה רק מראה השתוקקות – תרגול לתודעה.

להגיע להכרה שאני כלום, זה דבר עצום. עלינו רק להסכים ולהחזיק את התודעה שאכל טוב, הכול ממנו יתברך. היגיעה היא לא לתת להפרעות להיכנס. זו עבודת יראת הרוממות — שהנהגת ה' היא שלמה, ועלי להגיע לתודעה שאני מפריע לשלמות. אומר אדם בטעות "פעם היה יותר טוב". על זה אומר קהלת: אַל-תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל-זֶה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

בשבת אסור לראות חסרון, ובחול אסור לראות שלמות!

השבת רשות היחיד, ימי החול רשות הרבים בהם יש גם לאדם רשות לעבוד – מאורי האש. מאחר ואין עוד מלבדו, יוצא שהכול תלוי בהשם יתברך, אז למה נותן לנברא לעשות מעצמו? אלא, נותנים לאדם לבחור בעובדה שהבורא מוביל אותו, וזה גורם להעלמה של הסתרת הבורא.
כך מביא בעל הסולם משל על אדם הזורק מקל למעלה. כל זמן העלייה, חושב האדם שזה בא מכוחו — מעלימים ממנו את כוח בורא. כאשר מגיע המקל לשיא גובהו, כוח הזורק נעלם, המקל חוזר ועובר על כל הפרטים שבדרך– בלי כוח הזורק. מעלימים את ההרגשה של הכוח העצמי. אך התודעה שלנו מתנגדת, ולא מסכים לזה, לכן האימון והיגיעה.

יש כוח העלמה שבאדם. ברגע שתגיע לתודעה שאינך מוגבל — שהרי הכול עושה הבורא, תגיע למציאות השבת, שהכול כוח הבורא. הקטרוגים באים מהתודעה המוגבלת של האדם, הנובעת ממחשבתו שהוא הפועל את הפעולות, במקום לחשוב שה' עושה.

איך יזכה אדם באור השבת בלי לעשות כלום? לכאורה גם טִרחת הסעודה שייכת לבורא? מי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת?
כל היגיעה באה בכדי להסיר את המוגבלות של האדם כאילו יש 2 רשויות. היגיעה באה בכדי לאפשר לאדם לוותר על עצמו, ולהבין שלמעשה לא צריך שום יגיעה. זה כמו משחק — אתה מתייגע על ריק, ממילא התוצאה ממנו, אתה רק מראה השתוקקות – תרגול לתודעה.

להגיע להכרה שאני כלום, זה דבר עצום. עלינו רק להסכים ולהחזיק את התודעה שאכל טוב, הכול ממנו יתברך. היגיעה היא לא לתת להפרעות להיכנס. זו עבודת יראת הרוממות — שהנהגת ה' היא שלמה, ועלי להגיע לתודעה שאני מפריע לשלמות. אומר אדם בטעות "פעם היה יותר טוב". על זה אומר קהלת: אַל-תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל-זֶה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

יש כל מיני מכוני ציפורניים המלמדים להיות מכשפות!
אישה המגדלת ציפורנים הבולטות מהבשר — יש בזה סכנה לרוחניות!

ציפורנים הם בחינת אחוריים, המסמלים את שליטתן בימות החול, וצד הפנים של הידיים מסמל הפנימיות – השבת. בהבדלה המעבר הוא לקחת כוח ממצב המנוחה של השבת, למצב התנועה של החול — העברת הכוח, להפרדה, ראיית הפרטים.

שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה'. הרמת הידיים מעל הראש מסמל שהמעשה הוא מעל הדעת, כי כשמגביהים הידיים למעלה, נמצאות האצבעות בחלק העליון ושאר פרקי היד למטה מהן. כשהידים למטה — קטנות הן בחינת חסד וגבורה.

חייב אדם לומר מתי יגיע מעשי למעשי אבותיי! — לכאורה צריך היה לומר מתי תגיע תבונתי, למה אומר מעשי? אלא המעשים הם למעלה מהדעת, כך פעלו האבות. ישאל האדם מתי אוכל לפעול באמת באמונה למעלה מהדעת? האם זו באמת התקווה של אדם? בד"כ תקוות האדם היא לפעול בתוך הדעת-"מתי אבין סוף סוף את הדברים, מתי דעתי תהיה הקובעת, ואם אין לי את הדעת לא רוצה לפעול, ונשאר בגאווה. שרוצה להחזיק במושכות, למרות שתמיד מנהיג את עצמו לשום מקום, ועוד מאשים אחרים. אי אפשר להאיר מעל הדעת, בתוך הדעת, אי אפשר שהרצון לסיפוק אישי –ייתן אהבה.

יש עניין שדווקא בתחילה לא נבין את טעם המצוות ונתרגל פעולה למעלה מטעם ודעת, שלא נדע מה יוצא לי מזה. זה כוחו של אדם. נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע — עשייה היא למעלה מהדעת — "ממעשיך היכרנוך" — כוח לאדם בידו לעשות למעלה מהדעת.

ציפורניים זה עניין של מכשפות. מאחר והעולם הולך ומתפתח מבחינה חיצונית, יש כל מיני מכוני ציפורניים שזה דבר מכוער מאד, קליפה — ועוד שֹמים עליהן כל מיני צבעוניים שמגדילים את כוח הס"א בעולם. יש רשות לאדם להסתכל בציפורניים במוצ"ש –רק ביד ימין, כי שבת זה צד חוכמה. אך עליו להסתיר את האגודל שמסמל את האגו, ובצורת אגרוף להסתיר את הפנימיות, ומסתכלים על האדמומיות של הבשר דרך הציפורניים. וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ שלא יסתכל האדם ישירות בפנימיות האצבעות בשעה שמברך במוצ"ש בורא מאורי האש.

בטבילה לא הלכלוך תחת הציפורן הוא עיקר הבעיה — אלא זה ביטוי של שליטת החול, ואם את השליטה הזו רוצים להעלות בחשיבות יותר מהפנימיות — טועים. זו שליט מאורי האש, ששורפת את הפנימיות — נקודת הקשר.

מוצ"ש היא נקודת הזמן להבדלה בין פנימיות לחיצוניות. אז החיצוניות הולכת לקבל שליטה לששת ימי המעשה. אך רק שליטה הבאה מכוח הפנימיות — מאורי האור. כל ההשלכה החיצונית באה בכדי לעורר את הפנימיות.

השם נותן את השליטה בימי החול לחושך, לגוף, לרצונות הפרטיים — בתנאי שתקום ללמוד תורה בחושך, שתשתמש בירידה, בפרטים, בלא לשמה — להביאו אל כלל, ללשמה, להבין שהאש באה מהמאור.

אומר השם למשה: וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. אתה רוצה להתחבר לצד הפנים, זה רק בשבת, גמר תיקון. לא לראות בזמן התיקון כאילו כבר הכל שלם. לכן לא יסתכל האדם בפנימיות האצבעות בשעה שמברך במוצ"ש בורא מאורי האש.

איך מסתכלים דרך הציפורניים — באמונה!

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

יש כל מיני מכוני ציפורניים המלמדים להיות מכשפות!
אישה המגדלת ציפורנים הבולטות מהבשר — יש בזה סכנה לרוחניות!

ציפורנים הם בחינת אחוריים, המסמלים את שליטתן בימות החול, וצד הפנים של הידיים מסמל הפנימיות – השבת. בהבדלה המעבר הוא לקחת כוח ממצב המנוחה של השבת, למצב התנועה של החול — העברת הכוח, להפרדה, ראיית הפרטים.

שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה'. הרמת הידיים מעל הראש מסמל שהמעשה הוא מעל הדעת, כי כשמגביהים הידיים למעלה, נמצאות האצבעות בחלק העליון ושאר פרקי היד למטה מהן. כשהידים למטה — קטנות הן בחינת חסד וגבורה.

חייב אדם לומר מתי יגיע מעשי למעשי אבותיי! — לכאורה צריך היה לומר מתי תגיע תבונתי, למה אומר מעשי? אלא המעשים הם למעלה מהדעת, כך פעלו האבות. ישאל האדם מתי אוכל לפעול באמת באמונה למעלה מהדעת? האם זו באמת התקווה של אדם? בד"כ תקוות האדם היא לפעול בתוך הדעת-"מתי אבין סוף סוף את הדברים, מתי דעתי תהיה הקובעת, ואם אין לי את הדעת לא רוצה לפעול, ונשאר בגאווה. שרוצה להחזיק במושכות, למרות שתמיד מנהיג את עצמו לשום מקום, ועוד מאשים אחרים. אי אפשר להאיר מעל הדעת, בתוך הדעת, אי אפשר שהרצון לסיפוק אישי –ייתן אהבה.

יש עניין שדווקא בתחילה לא נבין את טעם המצוות ונתרגל פעולה למעלה מטעם ודעת, שלא נדע מה יוצא לי מזה. זה כוחו של אדם. נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע — עשייה היא למעלה מהדעת — "ממעשיך היכרנוך" — כוח לאדם בידו לעשות למעלה מהדעת.

ציפורניים זה עניין של מכשפות. מאחר והעולם הולך ומתפתח מבחינה חיצונית, יש כל מיני מכוני ציפורניים שזה דבר מכוער מאד, קליפה — ועוד שֹמים עליהן כל מיני צבעוניים שמגדילים את כוח הס"א בעולם. יש רשות לאדם להסתכל בציפורניים במוצ"ש –רק ביד ימין, כי שבת זה צד חוכמה. אך עליו להסתיר את האגודל שמסמל את האגו, ובצורת אגרוף להסתיר את הפנימיות, ומסתכלים על האדמומיות של הבשר דרך הציפורניים. וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ שלא יסתכל האדם ישירות בפנימיות האצבעות בשעה שמברך במוצ"ש בורא מאורי האש.

בטבילה לא הלכלוך תחת הציפורן הוא עיקר הבעיה — אלא זה ביטוי של שליטת החול, ואם את השליטה הזו רוצים להעלות בחשיבות יותר מהפנימיות — טועים. זו שליט מאורי האש, ששורפת את הפנימיות — נקודת הקשר.

מוצ"ש היא נקודת הזמן להבדלה בין פנימיות לחיצוניות. אז החיצוניות הולכת לקבל שליטה לששת ימי המעשה. אך רק שליטה הבאה מכוח הפנימיות — מאורי האור. כל ההשלכה החיצונית באה בכדי לעורר את הפנימיות.

השם נותן את השליטה בימי החול לחושך, לגוף, לרצונות הפרטיים — בתנאי שתקום ללמוד תורה בחושך, שתשתמש בירידה, בפרטים, בלא לשמה — להביאו אל כלל, ללשמה, להבין שהאש באה מהמאור.

אומר השם למשה: וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. אתה רוצה להתחבר לצד הפנים, זה רק בשבת, גמר תיקון. לא לראות בזמן התיקון כאילו כבר הכל שלם. לכן לא יסתכל האדם בפנימיות האצבעות בשעה שמברך במוצ"ש בורא מאורי האש.

איך מסתכלים דרך הציפורניים — באמונה!