ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "חזווא דרבי חייא"
הגיגיו העצומים של הנברא, כאמצעי לפתיחת השערים להשגת אורו של משיח
בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "חזווא דרבי חייא", בסקירת מבט כללי מן המאמרים הקודמים ועד עתה, המשלימה לנו את השגת המציאות המחודשת, הנלמדת בתקציר זה.
במאמרים הקודמים למדנו על השושנה שהיא בחינת המלכות, המצויה ב-ב' המצבים של הקטנות והגדלות ולאחר מכן עקבנו אחר כל הפרטים בדרך, עד אותה מציאות של גילוי לה זכה רבי חייא בהשתוקקותו אחר האמת, היא אותה המציאות בה הסתכל רבי חייא באותו המחזה שראה במתיבתא דרבי שמעון בר יוחאי, על-ידי זווג דהכאה מצד התחתון, הבא בהשפלת עיניין.
לאחר מכן כשעלה למקום זה וראה אותו המחזה, שמע את שבועת המלאך מט"ט, אודות אפשרותו של הנברא להגיע לשלמות, על-ידי תיקון אותה המלכות דגמר תיקון המתתקנת מעט מעט עד שיעשה עליה הזווג השלם, זאת נוסף על ש"צ (390) הרקיעים עליהם נעשו זווגים בבחינת "בועט בעיטות".
שאלה זו העולה מן התחתונים אל העליונים, יוצרת את הפירוט, הגורם לעליון להתגדל במוחין עליונים יותר, מציאות זו נובעת מן החוק המושרש בעולמות העליונים, הקובע שראיית הפרטים מאפשרת להתגלותו של אור גדול יותר.
נמצא אם כן, שהיות שאותם הרצונות התחתונים בבחינת 'גוף', תלויים ברצון העליון של ההשראה העליונה, שבבחינת 'ראש', מן ההכרח שכל אותם המדרגות הקטנות של האדם מתחילות להתתקן ולהגיע לשלמותן הרצויה ולמעשה כל פעולה הבאה מצד האדם, יש באפשרותה להגיע אל שלמותה.
ממשיך הזוה"ק בכתוב: "באותה שעה קמו כל החברים וכו'", ומבאר שאותם החברים הגיעו למדרגה עליונה וגבוהה יותר, בעוד שאורו של רבי שמעון בר יוחאי הגיע למדרגת יחידה.
עוד ממשיך בכתוב: "אומר לו רבי אשריך שמדרגתך עולה לש"ע (370) מדרגות וכו' (מדרגת יחידה הבאה בתיקון צמצום ב' הנותנת את האור הגדול בצורה מוגבלת של ש"ע מדרגות)", כלומר שאורו מאיר עד גמר תיקון בבחינת "רום הרקיעים" (דלשם כך נצרך תיקון כל צמצום ב' עד שיבוא בזווג של מטי רגלין ברגלין לקבל ההארה השלמה דגמר תיקון) , חסר מן הג"ר שלמעלה מימות המשיח, בבחינת האלף השמיני, העשירי והאחד-עשרה, שגם אליהם נגיע בסופו של דבר (תיקון צמצום א' – זווג על בחינת מלכות שנגנזא ברדל"א שבבחינת מדרגת יחידה).
עוד כותב הזוה"ק: "שכל אור ואור מתפרט לטעמים", טעמים הוא בחינת 'חכמה', ומסביר שכל אותם תרי"ג (613) מצוות, הם בבחינת ו"ק (חוסר שלמות), המקבלים את שלמותן, ועוד יש לומר שתרי"ג מצוות עם ז' מצוות דרבנן עולים כמניין כת"ר, שהוא בחינה שלמה, כלומר שכל אותם הרצונות יגיעו על שלמותן הרצויה.
"והקב"ה חותם תורה מישיבתך ומישיבת חזיקה המלך וכו'", כלומר שגם הג"ר שבבחינת ה-ל' אלפים החסרים מישיבתך ומישיבת רבי חיזקייה ואחיה השילוני, הוא המגלה את האור הגדול והעצום שבבחינת 'גמר תיקון', אשר מעבר לימות המשיח.
כל זאת מגלה לנו הזוה"ק, להפיח בנו רוח חיים, כדי שנוכל לדעת אודות קיומן של בחינות אלו, שאף אנו נרדוף אחריהם בשקיקה להשיגן.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

על-ידי התמדה ויגיעה אפשר להגיע לשלמות!
בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "חזווא דרבי חייא", בפירוט אותם ההבחנות שנלמדו בשיעורים הקודמים, המתגלים לנו עתה כהבחנות חדשות של המציאות, המעוררות את נפש האדם להגיע לשלמות ההטבה שבמחשבת הבריאה.
מתאר הזוה"ק, אותה המחלוקת הפנימית, של רבי חייא על בחינת "העפר" אותו ברא הבורא, המעוררת אותו הרגש החסרון שבעצלות, אשר בבחינת העפר (מלכות — רצון לקבל) העומד לכליון.
מסביר הזוה"ק שכאשר אדם רוצה לחוש את האמת כרבי חייא, עליו להתענות ולהגיע למצב של התבטלות גמורה וויתור הרצון בבחינת עיבור, של מ"ם יום ראשונים (עיבור ב' — מדרגת נשמה) ועוד מ"ם יום נוספים (עיבור ג' — מדרגת חיה), ועל אף שיתרגשו עליו גלים של ייאוש הדוברים שקר בלבו, שאין אפשרות להגיע לאהבה ולהשיג את האמת, מכל מקום יבקש את האמת בעיקשות מתמדת בלא רפיון ידיים, עד שירצוהו מן השמים, ויראו לו התגלות אלוקית.
לאחר ריבוי התעניתים שהתענה רבי חייא, מתאר הזוה"ק אותו קול הכרוז, שנתגלה אליו ואת השמחה שנתלוותה אל גילוי כרוז זה, המעורר את רבי חייא ומספר לו אודות ב' כיתות של אנשים, המתחלקים, לאותם אנשים עירניים (שבבחינת עולם האצילות), שעליהם להמשיך בזווגים, להמשך יצירת תענוג מן האהבה אליה הגיעו ולאותם אנשים ישנים (שבבחינת עולמות בי"ע), המסתעפים לכאלו המשתוקקים לאמת וכאלה, אשר ישנים את חייהם באופן מוחלט, אשר אין מקומם אצל רבי שמעון בר יוחאי.
מצד עבודת הנפש פירוש הדברים הוא, שיש באדם ב' הבחנות:
הבחנה ה-א' — היא עולם האצילות, בבחינת אותה האהבה אליה הוא הגיע, שאותה עליו להמשיך בזווגים, שפירושם יצירת תענוג מן האהבה.
הבחנה ה-ב' — היא עולמות בי"ע, המסתעפים ל-ב' חלקים, כאשר חלק ה-א' מתאר את כוח ההשתוקקות של האדם לפעול, כדי להגיע אל האמת וחלק ה-ב' מתאר את ההירדמות הטוטלית של האדם לדרך האמת, כאשר לאדם זה אין רשות להיכנס במחיצתו של רבי שמעון בר יוחאי.
לאחר תיאור כללי של הבחנות אלו, מאתר הזוה"ק לפרטים, אודות הבחנות אלו, ופותח באותו מעמד של גילוי אליו זכה רבי חייא, בו ראה את רבי שמעון בר יוחאי וחבריו, עוסקים במילת בר"א, כשהם עצמם עומדים למעלה מכל ההסתרות של בחינת הבר"א, היא הבריאה (רצון לקבל), שיצא מחוץ לבורא, ועושים זווגים.
על כך תמה רבי חייא, הכיצד יגיעו כלי הקבלה בבחינת "ארבע מאות" (כנגד ד' אותיות דשם הווי"ה הנספרים במאות), לייעודם, הלא ישנם ש"צ רקיעים, חסר מן המלכות דמלכות, שהיא גדלות כלי הקבלה, ואם כן נראה שאין היא יכולה להגיע על תיקונה?! על זאת נשבע מט"ט לרבי חייא "שהמלך מפקיד בכל יום את האיילה (מלכות)", הפקדה לשון זווג, כלומר שגם על בחינה זו יגיע זווג.
מסיים הזוה"ק בכך, שכאשר יקומו על האדם בחינת 'אומות העולם', כלומר שכל רצון מרצונותיו יבקש את פרטיותו, אזי כל אותם הדמעות יתייבשו ויתנו את הכוח לרהב שיבלע את כל המים הללו, כלומר שכל החיות תתבלע בכלל, ואצליהם תהיינה יבשה, לסיבה שיוכלו לקבל את המים הללו. ומי שלא יהיה לאל ידו לקבל המים הללו, יטבע בהם כמבי המבול (בחינת "המים הזדונים").
מצד נפש האדם פירוש הדברים הוא, שמי שמגיע לאהבה, אור האהבה במקום להמיתו הוא מחיהו, ובמקום שהענג יביא לנגע, אותו ענג ישאר לנצחיות.

על-ידי התמדה ויגיעה אפשר להגיע לשלמות!
בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "חזווא דרבי חייא", בפירוט אותם ההבחנות שנלמדו בשיעורים הקודמים, המתגלים לנו עתה כהבחנות חדשות של המציאות, המעוררות את נפש האדם להגיע לשלמות ההטבה שבמחשבת הבריאה.

הבורא לא מתבלבל אפשר להגיע לשלמות! מתאר הזוה"ק, אותה המחלוקת הפנימית, של רבי חייא על בחינת "העפר" אותו ברא הבורא, המעוררת אותו הרגש החסרון שבעצלות, אשר בבחינת העפר (מלכות — רצון לקבל) העומד לכליון. מסביר הזוה"ק שכאשר אדם רוצה לחוש את האמת כרבי חייא, עליו להתענות ולהגיע למצב של התבטלות גמורה וויתור הרצון בבחינת עיבור, של מ"ם יום ראשונים (עיבור ב' — מדרגת נשמה) ועוד מ"ם יום נוספים (עיבור ג' — מדרגת חיה), ועל אף שיתרגשו עליו גלים של ייאוש הדוברים שקר בלבו, שאין אפשרות להגיע לאהבה ולהשיג את האמת, מכל מקום יבקש את האמת בעיקשות מתמדת בלא רפיון ידיים, עד שירצוהו מן השמים, ויראו לו התגלות אלוקית.

לאחר ריבוי התעניתים שהתענה רבי חייא, מתאר הזוה"ק אותו קול הכרוז, שנתגלה אליו ואת השמחה שנתלוותה אל גילוי כרוז זה, המעורר את רבי חייא ומספר לו אודות ב' כיתות של אנשים, המתחלקים, לאותם אנשים עירניים (שבבחינת עולם האצילות), שעליהם להמשיך בזווגים, להמשך יצירת תענוג מן האהבה אליה הגיעו ולאותם אנשים ישנים (שבבחינת עולמות בי"ע), המסתעפים לכאלו המשתוקקים לאמת וכאלה, אשר ישנים את חייהם באופן מוחלט, אשר אין מקומם אצל רבי שמעון בר יוחאי. מצד עבודת הנפש פירוש הדברים הוא, שיש באדם ב' הבחנות:
הבחנה ה-א' — היא עולם האצילות, בבחינת אותה האהבה אליה הוא הגיע, שאותה עליו להמשיך בזווגים, שפירושם יצירת תענוג מן האהבה.
הבחנה ה-ב' — היא עולמות בי"ע, המסתעפים ל-ב' חלקים, כאשר חלק ה-א' מתאר את כוח ההשתוקקות של האדם לפעול, כדי להגיע אל האמת וחלק ה-ב' מתאר את ההירדמות הטוטלית של האדם לדרך האמת, כאשר לאדם זה אין רשות להיכנס במחיצתו של רבי שמעון בר יוחאי.
לאחר תיאור כללי של הבחנות אלו, מאתר הזוה"ק לפרטים, אודות הבחנות אלו, ופותח באותו מעמד של גילוי אליו זכה רבי חייא, בו ראה את רבי שמעון בר יוחאי וחבריו, עוסקים במילת בר"א, כשהם עצמם עומדים למעלה מכל ההסתרות של בחינת הבר"א, היא הבריאה (רצון לקבל), שיצא מחוץ לבורא, ועושים זווגים.
על כך תמה רבי חייא, הכיצד יגיעו כלי הקבלה בבחינת "ארבע מאות" (כנגד ד' אותיות דשם הווי"ה הנספרים במאות), לייעודם, הלא ישנם ש"צ רקיעים, חסר מן המלכות דמלכות, שהיא גדלות כלי הקבלה, ואם כן נראה שאין היא יכולה להגיע על תיקונה?! על זאת נשבע מט"ט לרבי חייא "שהמלך מפקיד בכל יום את האיילה (מלכות)", הפקדה לשון זווג, כלומר שגם על בחינה זו יגיע זווג.
מסיים הזוה"ק בכך, שכאשר יקומו על האדם בחינת 'אומות העולם', כלומר שכל רצון מרצונותיו יבקש את פרטיותו, אזי כל אותם הדמעות יתייבשו ויתנו את הכוח לרהב שיבלע את כל המים הללו, כלומר שכל החיות תתבלע בכלל, ואצליהם תהיינה יבשה, לסיבה שיוכלו לקבל את המים הללו. ומי שלא יהיה לאל ידו לקבל המים הללו, יטבע בהם כמבי המבול (בחינת "המים הזדונים").
מצד נפש האדם פירוש הדברים הוא, שמי שמגיע לאהבה, אור האהבה במקום להמיתו הוא מחיהו, ובמקום שהענג יביא לנגע, אותו ענג ישאר לנצחיות.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "חזווא דרבי חייא"

שיעור זה הוא המשך ישיר, של המאמר "חזווא דרבי חיא", המתאר את עיקשותו של הנברא להשיג את האמת, הנובעת מתוך געגוע פנימי לאמת זו.

על כך השתומם רבי חייא, ועצר לרגע חד, והגיע לתפישת מציאות חדשה, בה ראה את רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו במחזה, מתגברים על העצלות ועל החשכות שבבחינת בר"א, שהוא הרצון לקבל של הבריאה, אשר יצאה אל מחוץ לבורא, ומייצרים חיים, על-ידי מעבר בלתי פוסק, מתנועה לתנועה.
והיות שראה, שביכולותו של רבי שמעון בר יוחאי לייצר חיים, על-ידי לימוד פנימיות התורה הנותנת חיים לחיצוניות התורה, חשק להידבק בו.
דביקות זו דרשה מרבי חייא, יגיעה ותענית למשך מ"ם יום (עיבור ה-ב' — מדרגת נשמה),
רבי חייא המשיך בעיקשותו, והתענה למשך מ"ם יום נוספים (עיבור ה-ג' — מדרגת חיה), עד שמן השמים ראו את הגיגיו של רבי חייא ורחמוהו, להכניסו למתיבתא דרקיעא בו ישבו רבי שמעון וחבריו, אותם ראה עוסקים במילת בר"א, כלומר במתן עצות להתנתקות מבחינת החשכות המצויינת במילת בר"א, המתארת אותה העצלות שבבחינת העפר (הבעל מנת לקבל), המותירה את האדם במדרגת דומם, ללא תנועה וללא רוח חיים.
בתוך כך שעוסקים רבי שמעון בר יוחאי וחבריו במילת בר"א הנ"ל, רואה רבי חייא שיש הסתרות על הבחנות אלו, אלא שהם עומדים למעלה מן ההסתרות הללו, ומאחר שכך, יוצא קול כרוז, הפונה אל רבי חייא, להשפיל את עיניו, היות שהמחזה אותו מבקש לראות, הוא למעלה מדעתו.
לאחר שזכה להשפיל את עיניו זכה לקול הכרוז הבא מלמעלה, לאלו הנשמות שהקשיבו לדבריו של רבי שמעון בר יוחאי וכמו-כן לאלו אשר לא היו שם.
אשר המה נתחלקו לב-' כיתות:
כת ה-א': קדושי עליונים (שבעולם אצילות) אשר זכו לפקיחת עיניים (זווג על מדרגת חכמה), התענגו בעונג עילאי בבחינת "עונג שבת", כלומר שזכו לראות ולהתענג ברזי התורה , המקנה להם תפישת מציאות מחודשת, המעוררת אותם להתבונן אל מעבר למקרים שבעולם הזה, שכל זאת לסיבת השתוקקותם והגיגיהם אחר הקשר עם המלך, אף במצבי הגילוי וההארה.
כת ה-ב': אותם התחתונים (שבעולמות בי"ע), אשר לא זכו לפקיחת עינים, כלומר שמתבוננים על התורה בחיצוניותה, ואינם משימים ליבם להסתכל אל מעבר למקרים שבעולם הזה, להיותם מייצרים מן החושך (בבחינת בר"א) אור ומן החסרון יתרון, אף קודם שבאו לעולם העליון וטעמו טעם אור — מהו, להם אומר רבי שמעון בר יוחאי, התעוררו, אחרת אין לי חפץ בכם, שכל חפצי הוא אחר אנשי הלבב ולא אחר אנשים טכנוקרטים.
אומר הזוה"ק, שמאחר שאין לו לרבי חייא האפשרות לעלות למתיבתא דרקיעא, לחזות בעניינים אשר למעלה מן השגתו, מכל מקום יוכל לקבל ידיעות כלשהם בדרך שמועה.
והנה שומע שהמלאך מט"ט נשבע שבועה, ומספר אודות הקורה למעלה ואומר, אשר המלך נותן לכל יהודי באשר הוא, הזדמנות להתקשר אליו בכל זמן נתון, אלא שצריך הוא לפקיחת העיניים, זאת מאחר שהקב"ה זוכר את האיילה, היא המלכות, השוכבת בעפר (הבעל מנת לקבל), שלכך מוריד דמעות על השכינה המתבלה בעפר, אשר דמעות אלו נופלות כאש אל הים הגדול (גדלות כלי הקבלה), היוצר את הייסורים שבעולם.
אולם בשעה שכל רצונות העם הקדוש יתאספו, אזי המים יתייבשו ויעברו ביבשה, ואזי יהיה כוח הצלה לעם היהודי המתגעגע אחר האמת ולא מוותר עליה בשום מחיר.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "חזווא דרבי חייא"

שיעור זה הוא המשך ישיר, של המאמר "חזווא דרבי חיא", המתאר את עיקשותו של הנברא להשיג את האמת, הנובעת מתוך געגוע פנימי לאמת זו.

על כך השתומם רבי חייא, ועצר לרגע חד, והגיע לתפישת מציאות חדשה, בה ראה את רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו במחזה, מתגברים על העצלות ועל החשכות שבבחינת בר"א, שהוא הרצון לקבל של הבריאה, אשר יצאה אל מחוץ לבורא, ומייצרים חיים, על-ידי מעבר בלתי פוסק, מתנועה לתנועה.
והיות שראה, שביכולותו של רבי שמעון בר יוחאי לייצר חיים, על-ידי לימוד פנימיות התורה הנותנת חיים לחיצוניות התורה, חשק להידבק בו.
דביקות זו דרשה מרבי חייא, יגיעה ותענית למשך מ"ם יום (עיבור ה-ב' — מדרגת נשמה),
רבי חייא המשיך בעיקשותו, והתענה למשך מ"ם יום נוספים (עיבור ה-ג' — מדרגת חיה), עד שמן השמים ראו את הגיגיו של רבי חייא ורחמוהו, להכניסו למתיבתא דרקיעא בו ישבו רבי שמעון וחבריו, אותם ראה עוסקים במילת בר"א, כלומר במתן עצות להתנתקות מבחינת החשכות המצויינת במילת בר"א, המתארת אותה העצלות שבבחינת העפר (הבעל מנת לקבל), המותירה את האדם במדרגת דומם, ללא תנועה וללא רוח חיים.
בתוך כך שעוסקים רבי שמעון בר יוחאי וחבריו במילת בר"א הנ"ל, רואה רבי חייא שיש הסתרות על הבחנות אלו, אלא שהם עומדים למעלה מן ההסתרות הללו, ומאחר שכך, יוצא קול כרוז, הפונה אל רבי חייא, להשפיל את עיניו, היות שהמחזה אותו מבקש לראות, הוא למעלה מדעתו.
לאחר שזכה להשפיל את עיניו זכה לקול הכרוז הבא מלמעלה, לאלו הנשמות שהקשיבו לדבריו של רבי שמעון בר יוחאי וכמו-כן לאלו אשר לא היו שם.
אשר המה נתחלקו לב-' כיתות:
כת ה-א': קדושי עליונים (שבעולם אצילות) אשר זכו לפקיחת עיניים (זווג על מדרגת חכמה), התענגו בעונג עילאי בבחינת "עונג שבת", כלומר שזכו לראות ולהתענג ברזי התורה , המקנה להם תפישת מציאות מחודשת, המעוררת אותם להתבונן אל מעבר למקרים שבעולם הזה, שכל זאת לסיבת השתוקקותם והגיגיהם אחר הקשר עם המלך, אף במצבי הגילוי וההארה.
כת ה-ב': אותם התחתונים (שבעולמות בי"ע), אשר לא זכו לפקיחת עינים, כלומר שמתבוננים על התורה בחיצוניותה, ואינם משימים ליבם להסתכל אל מעבר למקרים שבעולם הזה, להיותם מייצרים מן החושך (בבחינת בר"א) אור ומן החסרון יתרון, אף קודם שבאו לעולם העליון וטעמו טעם אור — מהו, להם אומר רבי שמעון בר יוחאי, התעוררו, אחרת אין לי חפץ בכם, שכל חפצי הוא אחר אנשי הלבב ולא אחר אנשים טכנוקרטים.
אומר הזוה"ק, שמאחר שאין לו לרבי חייא האפשרות לעלות למתיבתא דרקיעא, לחזות בעניינים אשר למעלה מן השגתו, מכל מקום יוכל לקבל ידיעות כלשהם בדרך שמועה.
והנה שומע שהמלאך מט"ט נשבע שבועה, ומספר אודות הקורה למעלה ואומר, אשר המלך נותן לכל יהודי באשר הוא, הזדמנות להתקשר אליו בכל זמן נתון, אלא שצריך הוא לפקיחת העיניים, זאת מאחר שהקב"ה זוכר את האיילה, היא המלכות, השוכבת בעפר (הבעל מנת לקבל), שלכך מוריד דמעות על השכינה המתבלה בעפר, אשר דמעות אלו נופלות כאש אל הים הגדול (גדלות כלי הקבלה), היוצר את הייסורים שבעולם.
אולם בשעה שכל רצונות העם הקדוש יתאספו, אזי המים יתייבשו ויעברו ביבשה, ואזי יהיה כוח הצלה לעם היהודי המתגעגע אחר האמת ולא מוותר עליה בשום מחיר.

שם המאמר: "חזווא דרבי חייא"

ב' ההבנות עליהם מדבר הזוה"ק, הן בחינת ב' האבנים השוחקות זו בזו, עד לכדי יצירת מחלוקת פנימית, שאותה מתאר רבי חייא, כניגוד בין ב' הבנות בתפיסת המציאות, שמחד ישנה תפיסה הקובעת שתכלית הבריאה היא להיטיב לנבראיו, ומאידך ישנה תפיסה הרגשית שפרטיותו של האדם, היא אותו הרצון לאושר, מבלה אותו בעפר ומונעת ממנו להגיע לשלמותו הרצויה. וראייה לכך מרבי שמעון בר-יוחאי, שעל אף שהוא מעמודי העולם, מכל מקום נדמה בעינינו שנטמן בעפר, והיות שכך היה מקום לומר שמן הנמנע שיגיע האדם על תיקונו. ולכאורה נראה הדבר כסימן, שאם נתבלו אלו מחמדי עינין בעפר, כרבי שמעון בר יוחאי שנטמן בעפר הארץ, אם כן נדמה בעינינו שלא באו לידי הקיום השלם של קבלת ההארה.

נמצא שאותה פרטיות שהיא בחינת "הבעל מנת לקבל" לוקחת עימה הכל, בבחינת "מעפר באת ואל עפר תשוב", כלומר שממלכות דא"ס (בעל מנת לקבל) בא האדם ולשם הוא ישוב, אלא שנותרה לה השאלה, האם ישוב אליה מתוקן. שואלת אותה פרטיות, שהיא בחינת העפר (אותיות הערף, ערפה, פרעה) שבאדם : "במה אני עזת פנים וחצופה ומה לא בסדר עימי?"
מסביר הזוה"ק, שפרטיותו של האדם חצופה, בכך שמבלה בעפר את הכל, אף את עמודי העולם, באופן הזה שמסיתה את אדם לקבל לעצמו אושר חיצוני, גם מלימוד פנימיות התורה או הזוה"ק. על זאת בכה רבי חייא, "הכיצד רבי שמעון בר יוחאי נתבלה בעפר?! , הלא הוא מעמודי העולם, שמנהיג ומקיים את כל העולם כולו!" , וכיוון שראה זאת בכלל העולם, העלה שאלה זו בביקוש למקומו הפרטי והיה דובר כעין מילים אלו לרבי שמעון בר יוחאי שבפנימיותו…

לאחר העלאת שאלה זו של רבי חייא בתוכו, השתומם רגע חד, כלומר שעצר את התגובה הטבעית, שפירושה וויתור על הרצון הפרטי שבבחינת 'רגע אחד', דהיינו אותו רגע מיוחד של השתוקקות עצמית ורגעית, בבחינת ביטול גמור ובתענית של מ"ם יום, כאותה מ"ם של עיבור (בחינת מ"ם דלמרבה המשרה – שיוצרת את הרחם), שהרי אין אפשרות להגיע לגילוי, אלא בתנאי מוקדם של עיבור וביטול גמור של הרצון העצמי.
עיבור ה-ב' (אפשר לומר השלמת כלים או מדרגת נשמה – בחינת מ"י) של רבי חייא לא צלח, כלומר שלא הגיע לידי גילוי של בחינת "רבי שמעון בר יוחאי", אולם מתוך עיקשות מתמדת ואי-וויתור על האמת אותה ביקש רבי חייא, נכנס למ"ם יום נוספים של עיבור ה-ג' (מדרגת חיה – בחינת מ"ה), עד שהראוהו במחזה על-ידי בחינת זווג (כעין צל ולא דמות ממשית), את מדרגת "רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר" (בחינת עיבור צדיק), שהיו עוסקים בישיבה של מעלה במילת בר"א, שבבחינת המנעולא.
לאחר דחיית וסירוב הרצון בבחינת "עקידת יצחק", הגיע רבי חייא למסקנה, שאין אפשרות לוותר על אותו העפר, המייצג את רצונו הפרטי של האדם, בבחינת: "אברהם אברהם אל תשלח ידך אל הנער וכו'".

בהמשך הפסוק נכתב: "וכשרבי חייא נכנס עמדו כולם בפניו, והוא השמיט עצמו למרגלותיו של רבי שמעון", פירוש הדברים הוא, שרבי חייא נכנס 'בבושה' שזה עניין מה 'שישב למרגלותיו של רבי שמעון', על אף שאמנם זכה למעין התגלות אלוקית, בעוד שחבריו קיבלו מכך גדלות (על-פי החוק שכשהתחתונים מעלים מ"ן ושאלה, העליונים מקבלים הארה יותר גדולה בבחינת הופכיות כלים באורות).

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "חזווא דרבי חייא"

ב' ההבנות עליהם מדבר הזוה"ק, הן בחינת ב' האבנים השוחקות זו בזו, עד לכדי יצירת מחלוקת פנימית, שאותה מתאר רבי חייא, כניגוד בין ב' הבנות בתפישת המציאות, שמחד

ישנה תפישה הקובעת שתכלית הבריאה היא להיטיב לנבראיו, ומאידך ישנה תפישה הרגשית שפרטיותו של האדם, היא אותו הרצון לאושר, מבלה אותו בעפר ומונעת ממנו להגיע לשלמותו הרצויה.

וראייה לכך מרבי שמעון בר-יוחאי, שעל אף שהוא מעמודי העולם, מכל מקום נדמה בעינינו שנטמן בעפר, והיות שכך היה מקום לומר שמן הנמנע שיגיע האדם על תיקונו.

ולכאורה נראה הדבר כסימן, שאם נתבלו אלו מחמדי עינין בעפר, כרבי שמעון בר יוחאי שנטמן בעפר הארץ, אם כן נדמה בעיננו שלא באו לידי הקיום השלם של קבלת ההארה.
ונמצא שאותה פרטיות שהיא בחינת "הבעל מנת לקבל" לוקחת עימה הכל, בבחינת "מעפר באת ואל עפר תשוב", כלומר שממלכות דא"ס (בעל מנת לקבל) בא האדם ולשם הוא ישוב, אלא שנותרה לה השאלה, האם ישוב אליה מתוקן.

שואלת אותה פרטיות, שהיא בחינת העפר (אותיות הערף, ערפה, פרעה) שבאדם : "במה אני עזת פנים וחצופה ומה לא בסדר עימי?"
מסביר הזוה"ק, שפרטיותו של האדם חצופה, בכך שמבלה בעפר את הכל, אף את עמודי העולם, באופן הזה שמסיתה את אדם לקבל לעצמו אושר חיצוני, גם מלימוד פנימיות התורה או הזוה"ק.

על זאת בכה רבי חייא, "הכיצד רבי שמעון בר יוחאי נתבלה בעפר?! , הלא הוא מעמודי העולם, שמנהיג ומקיים את כל העולם כולו!" , וכיוון שראה זאת בכלל העולם, העלה שאלה זו בביקוש למקומו הפרטי והיה דובר כעין מילים אלו לרבי שמעון בר יוחאי שבפנימיותו.
לאחר העלאת שאלה זו של רבי חייא בתוכו, השתומם רגע חד, כלומר שעצר את התגובה הטבעית, שפירושה וויתור על הרצון הפרטי שבבחינת 'רגע אחד', דהיינו אותו רגע מיוחד של השתוקקות עצמית ורגעית, בבחינת ביטול גמור ובתענית של מ"ם יום, כאותה מ"ם של עיבור (בחינת מ"ם דלמרבה המשרה – שיוצרת את הרחם), שהרי אין אפשרות להגיע לגילוי, אלא בתנאי מוקדם של עיבור וביטול גמור של הרצון העצמי.
עיבור ה-ב' (אפשר לומר השלמת כלים או מדרגת נשמה – בחינת מ"י) של רבי חייא לא צלח, כלומר שלא הגיע לידי גילוי של בחינת "רבי שמעון בר יוחאי", אולם מתוך עיקשות מתמדת ואי-וויתור על האמת אותה ביקש רבי חייא, נכנס למ"ם יום נוספים של עיבור ה-ג' (מדרגת חיה – בחינת מ"ה), עד שהראוהו במחזה על-ידי בחינת זווג (כעין צל ולא דמות ממשית), את מדרגת "רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר" (בחינת עיבור צדיק), שהיו עוסקים בישיבה של מעלה במילת בר"א, שבבחינת המנעולא.
לאחר דחיית וסירוב הרצון בבחינת "עקידת יצחק", הגיע רבי חייא למסקנה, שאין אפשרות לוותר על אותו העפר, המייצג את רצונו הפרטי של האדם, בבחינת: "אברהם אברהם אל תשלח ידך אל הנער וכו'".

בהמשך הפסוק נכתב: "וכשרבי חייא נכנס עמדו כולם בפניו, והוא השמיט עצמו למרגלותיו של רבי שמעון", פירוש הדברים הוא, שרבי חייא נכנס 'בבושה' שזה עניין מה 'שישב למרגלותיו של רבי שמעון', על אף שאמנם זכה למעין התגלות אלוקית, בעוד שחבריו קיבלו מכך גדלות (על-פי החוק שכשהתחתונים מעלים מ"ן ושאלה, העליונים מקבלים הארה יותר גדולה בבחינת הופכיות כלים באורות).

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "בהבראם באברהם"

האמונה כבסיס להתפתחות המרחב הנפשי של האדם, לצורך קבלת האושר המחולט

בשיעור זה אנו חותמים את מאמר "בהבראם באברהם", בהשלמה של הבנת המציאות, המורכבת גם ממידת החכמה המשלימה את מידת החסד של בחינת "אברהם".

מסביר הזוה"ק שמציאותו של אברהם, היא השורש לקיום העולם, בבחינת מידת החסד והאמונה, שמחד מבקשים לוותר על התפישה המדעית, המוגבלת בצרות בלתי נסבלת של הקיום, ומאידך מאפשרים להגדיל את המרחב של החיים והתפישה האנושית למרחב אין סופי.

הזוה"ק מתאר את דרכו של אברהם אבינו כדרך מתקנת לחטאו של אדם הראשון, תהליך המאפשר בסופו את ביטויו, של האושר המוחלט בנפש האדם.

תהליך תיקון החטא של אדם הראשון על-ידי דרכו של אברהם אבינו, מבסס את ההבנה, שלא ניתן לתקן את המציאות בצורה של התפרטות בלא מסגרת הכלל, ואף לא בבחינת קין והבל, הממשיכים את תיקונו של אדם הראשון, על-ידי התפרטות המציאות לבחינת "מחלוקת של ב' קווים", המייצגים את הפירוד בין של הנברא מהבורא לבחינת "שתי רשויות", הנובעות מתפישתו הפרטית של הנברא את עצמו כיישות עצמאית, ככזו אשר איננה תלויה במציאות של הבורא ח"ו.

לצורך תיקון מציאות זו, יצאה מציאותו של אברהם אבינו המתארת את שבירת הפסלים, שפירושה – שבירת התפישה הפרטית של ב' קווים, הנפרדת והמוגבלת, בדרך של אמונה והכנעה, המאפשרים את היכולת לוותר על הגאווה והתפישה הפרטית של הנברא כפרט,המנותק ממציאות הבורא המייצג את הכלל, שלאחר תהליך זה תתאפשרנה הבדלה והמתקה.

ועתה נתבאר היטב מה שכתוב: "אל תקרי בהבראם אלא באברהם", פירוש : שאברהם המייצג את מידת ההכנעה, הוא המפתח לקיום מציאות העולם, שהיה נעול עד עתה בבחינת מילת בר"א, אשר סתם את המציאות, להיות מלאה חשכויות, תהיות וספקות.

ישנם ב' בחינות של מ"י ומ"ה במציאות העולמות, כפי הנלמד במאמר: "מי ברא אלה", הבאות כנגד אותם בחינות השמות של אלוהי-ם ואברה"ם, כאשר מ"י (כנגד ישסו"ת שב-או"א עיליאין), הרומזת לנון שערי בינה הנעולים בבחינת המנעולא, באה כנגד השם אלוהי-ם, ומ"ה (כנגד זו"ן שב-או"א עילאין), בא כנגד השם אברה"ם, כאשר מילת מ"י כוללת את האות יו"ד (מצד העליונים: עולם הבא – מדרגת חסדים) של שם הווי"ה הקדוש ומילת מ"ה כוללת את האות ה"י (מצד התחתונים: עולם הזה – מדרגת חכמה) של שם הווי"ה במילוי אלפין העולה בגימטריא אד"ם.

צירוף זה של שם הווי"ה ושם אלוהי-ם, הוא צירוף של מידת הרחמים במידת הדין, כאשר שם הווי"ה מייצג אותם הכוחות העליונים, המתארים את האמונה שבבחינת החסדים, דרכה לחם יעקב בעשיו, כדי לקבל את לבושי החכמה המיוחסים אליו, שכל קבלת אור החכמה מותנה בהקדמתם של לבושי החסדים.

יוצא מן המאמר שעד שלא נתגלתה בחינתו של אברהם, הייתה הארץ תלויה על בלי מ"ה, כלומר שכל התולדות היו בלא השלמות הראויה להם.
ולאחר מכן, משנתגלתה בחינתו של יעקב שלחם בעשיו בכוחו של אברהם, שהוא מידת האמונה, כדי לקבל את לבושי החכמה, הושרש על-ידו האושר באופן המוחלט.

בשיעור זה אנו חותמים את מאמר "בהבראם באברהם", בהשלמה של הבנת המציאות, המורכבת גם ממידת החכמה המשלימה את מידת החסד של בחינת "אברהם". מסביר הזוה"ק שמציאותו של אברהם, היא השורש לקיום העולם, בבחינת מידת החסד והאמונה, שמחד מבקשים לוותר על התפיסה המדעית, המוגבלת בצרות בלתי נסבלת של הקיום, ומאידך מאפשרים להגדיל את המרחב של החיים והתפיסה האנושית למרחב אין סופי. הזוה"ק מתאר את דרכו של אברהם אבינו כדרך מתקנת לחטאו של אדם הראשון, תהליך המאפשר בסופו את ביטויו, של האושר המוחלט בנפש האדם.

מציאותו של אברהם אבינו המתארת את שבירת הפסלים, שפירושה – שבירת התפיסה הפרטית של ב' קווים, הנפרדת והמוגבלת, בדרך של אמונה והכנעה, המאפשרים את היכולת לוותר על הגאווה והתפיסה הפרטית של הנברא כפרט המנותק ממציאות הבורא המייצג את הכלל, שלאחר תהליך זה תתאפשרנה הבדלה והמתקה. שכתוב: "אל תקרי בהבראם אלא באברהם", פירוש : שאברהם המייצג את מידת ההכנעה, הוא המפתח לקיום מציאות העולם, שהיה נעול עד עתה בבחינת מילת בר"א, אשר סתם את המציאות, להיות מלאה חשכויות, תהיות וספקות.

שם המאמר: "בהבראם באברהם"

האמונה כבסיס להתפתחות המרחב הנפשי של האדם, לצורך קבלת האושר המחולט

בשיעור זה אנו חותמים את מאמר "בהבראם באברהם", בהשלמה של הבנת המציאות, המורכבת גם ממידת החכמה המשלימה את מידת החסד של בחינת "אברהם". מסביר הזוה"ק שמציאותו של אברהם, היא השורש לקיום העולם, בבחינת מידת החסד והאמונה, שמחד מבקשים לוותר על התפיסה המדעית, המוגבלת בצרות בלתי נסבלת של הקיום, ומאידך מאפשרים להגדיל את המרחב של החיים והתפיסה האנושית למרחב אין סופי. הזוה"ק מתאר את דרכו של אברהם אבינו כדרך מתקנת לחטאו של אדם הראשון, תהליך המאפשר בסופו את ביטויו, של האושר המוחלט בנפש האדם.

תהליך תיקון החטא של אדם הראשון על-ידי דרכו של אברהם אבינו, מבסס את ההבנה, שלא ניתן לתקן את המציאות בצורה של התפרטות בלא מסגרת הכלל, ואף לא בבחינת קין והבל, הממשיכים את תיקונו של אדם הראשון על-ידי התפרטות המציאות לבחינת "מחלוקת של ב' קווים", המייצגים את הפירוד בין של הנברא מהבורא לבחינת "שתי רשויות", הנובעות מתפיסתו הפרטית של הנברא את עצמו כיישות עצמאית, ככזו אשר איננה תלויה במציאות של הבורא ח"ו. לצורך תיקון מציאות זו, יצאה מציאותו של אברהם אבינו המתארת את שבירת הפסלים, שפירושה – שבירת התפיסה הפרטית של ב' קווים, הנפרדת והמוגבלת, בדרך של אמונה והכנעה, המאפשרים את היכולת לוותר על הגאווה והתפיסה הפרטית של הנברא כפרט המנותק ממציאות הבורא המייצג את הכלל, שלאחר תהליך זה תתאפשרנה הבדלה והמתקה. ועתה נתבאר היטב מה שכתוב: "אל תקרי בהבראם אלא באברהם", פירוש : שאברהם המייצג את מידת ההכנעה, הוא המפתח לקיום מציאות העולם, שהיה נעול עד עתה בבחינת מילת בר"א, אשר סתם את המציאות, להיות מלאה חשכויות, תהיות וספקות.

ישנם ב' בחינות של מ"י ומ"ה במציאות העולמות, כפי הנלמד במאמר: "מי ברא אלה", הבאות כנגד אותם בחינות השמות של אלוהי-ם ואברה"ם, כאשר מ"י (כנגד ישסו"ת שב-או"א עיליאין), הרומזת לנון שערי בינה הנעולים בבחינת המנעולא, באה כנגד השם אלוהי-ם, ומ"ה (כנגד זו"ן שב-או"א עילאין), בא כנגד השם אברה"ם, כאשר מילת מ"י כוללת את האות יו"ד (מצד העליונים: עולם הבא – מדרגת חסדים) של שם הווי"ה הקדוש ומילת מ"ה כוללת את האות ה"י (מצד התחתונים: עולם הזה – מדרגת חכמה) של שם הווי"ה במילוי אלפין העולה בגימטריא אד"ם.

צירוף זה של שם הווי"ה ושם אלוהי-ם, הוא צירוף של מידת הרחמים במידת הדין, כאשר שם הווי"ה מייצג אותם הכוחות העליונים, המתארים את האמונה שבבחינת החסדים, דרכה לחם יעקב בעשיו, כדי לקבל את לבושי החכמה המיוחסים אליו, שכל קבלת אור החכמה מותנה בהקדמתם של לבושי החסדים.

יוצא מן המאמר שעד שלא נתגלתה בחינתו של אברהם, הייתה הארץ תלויה על בלי מ"ה, כלומר שכל התולדות היו בלא השלמות הראויה להם.
ולאחר מכן, משנתגלתה בחינתו של יעקב שלחם בעשיו בכוחו של אברהם, שהוא מידת האמונה, כדי לקבל את לבושי החכמה, הושרש על-ידו האושר באופן המוחלט.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "בהבראם באברהם"

הבסיס לפתיחת השערים הנעולים בנפש האדם, לצורך קבלת האושר הגדול:

בשיעור זה אנו פותחים במאמר "בהבראם באברהם", המתאר אותם השרשים שעל-פיהם נבנית היהדות, המהווים גם את הבסיס לפתיחת אותם השערים הנעולים בנפשו וליבו של האדם.
המושג אברהם משוייך לג' האבות, המייצגים אותם השרשים המוקדמים ביהדות, לפיכך אברהם הוא בחינת השורש לקיום האני של האדם, עד כדי שאומר הכתוב: "אל תקרי בהבראם אלא באברהם", להורות שעל האדם מוטל להפעים נקודה שרשית זו בתוכו, באופן בו האני וכן כל רצון פרטי של האדם יהיה מושתת על בסיס הנקודה השרשית הנ"ל שבבחינת "אברהם".

המושג בר"א ממילת אברהם מורה על יציאת הבריאה המתארת את החשכות והניתוק מהבורא, לבחינה מחודשת של "יש מאין", כאשר 'יש' הוא הבריאה המחודשת בבחינת 'אין', כלומר שלא הייתה קודם בבורא.
ניתוק זה של הבריאה מן הבורא מצד העולם , וכן ניתוק האני של האדם מבחינת הבורא שבו, מצד נפש האדם, מעורר תהייות וספקות על הראשונות, המייצגות את הוודאי הראשוני, המהווה את משענת הבסיס לקיום האני של האדם.
והיות שכך, מאמר זה מברר איזו מידה בנפש האדם, היא זו המאפשרת את הקשר לאותו וודאי ראשוני, המהווה מבוא ושער לקשר בין הבריאה (האני של האדם) לבין הבורא.

מסביר הזוה"ק שישנו שער נעול העומד בין הבריאה לבורא, ותפקידו של האדם הוא לפתוח שער זה, בסדר של ג' שלבים, המתארים את אופני פתיחת אותו שער, והם כדלהלן:

א. מעבר ממצב קטנות (חג"ת נה"י) לגדלות, היא מציאות אותה ייצר בחינת אברהם, המייצג אותו האיבר הנקרא יסוד בבחינת החסד הנקרא מ"ן, המבטא את הוויתור הגמור על הגאווה (מלכות שעלתה לבינה בבחינת אח"פ דעלייה, הנקראת עתה עטרת היסוד), דבר המאפשר את היציאה ממקום הצרות והקטנות של האדם בבחינת "מצרים", למקום של אני-נשמתי החפץ בגדלות ויצירת קשר בבחינת "ברית" (ירידת ה' תתאה לפה בבחינת אח"פ דעלייה – באמצעות אור ע"ב ס"ג המבטל את מצב הגדלות ומגלה את הרצונות הגדולים שבאדם).

ב. שימוש באני של האדם, ליצירת דברים חדשים בתוכו (גדלות חלקית של קומת נשמה – בחינת השפעה גמורה).

ג. ביאת אברהם מאפשרת את הולדת מוצר זה בנפש האדם, בבחינת חסד שעולה לחכמה, לצורך קניית מדרגת הולדה שבבחינת חכמה, המאפשרת שימוש בפרטיות הבא על מדרגת חכמה, במסגרת הכלל המייצג את בחינת החסדים (גדלות לצורך מדרגת הולדה בבחינת 'חכמה').

נמצא מכל האמור לעיל, שהבורא יצר מציאות של ב' הפכים, מחד את אברהם המייצג את צד הרחמים ומאידך את יצחק המייצג את צד הדין.
תפקיד האדם הוא, לעשות מעין חיבור בין שני הפכים אלו, באופן שהגם שיש לאדם את צד אברהם המבטא את יכולותו של האדם לייצר קשר, עדיין התמודדות האדם בעינה, ולכן אין די בכך, אלא שצריכה להתווסף לכך מציאותו של יצחק, המבטא את הארת הרצון הגדול וכוח הדין השלם, המאפשר לקבל עם גדלות כלי הקבלה בתנאי שקשור למידתו של אברהם, שאו אז ניתן לקבל על גדלות הרצון באופן הראוי.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "בהבראם באברהם"

הבסיס לפתיחת השערים הנעולים בנפש האדם, לצורך קבלת האושר הגדול:

בשיעור זה אנו פותחים במאמר "בהבראם באברהם", המתאר אותם השרשים שעל-פיהם נבנית היהדות, המהווים גם את הבסיס לפתיחת אותם השערים הנעולים בנפשו וליבו של האדם.
המושג אברהם משוייך לג' האבות, המייצגים אותם השרשים המוקדמים ביהדות, לפיכך אברהם הוא בחינת השורש לקיום האני של האדם, עד כדי שאומר הכתוב: "אל תקרי בהבראם אלא באברהם", להורות שעל האדם מוטל להפעים נקודה שרשית זו בתוכו, באופן בו האני וכן כל רצון פרטי של האדם יהיה מושתת על בסיס הנקודה השרשית הנ"ל שבבחינת "אברהם".

המושג בר"א ממילת אברהם מורה על יציאת הבריאה המתארת את החשכות והניתוק מהבורא, לבחינה מחודשת של "יש מאין", כאשר 'יש' הוא הבריאה המחודשת בבחינת 'אין', כלומר שלא הייתה קודם בבורא.
ניתוק זה של הבריאה מן הבורא מצד העולם , וכן ניתוק האני של האדם מבחינת הבורא שבו, מצד נפש האדם, מעורר תהייות וספקות על הראשונות, המייצגות את הוודאי הראשוני, המהווה את משענת הבסיס לקיום האני של האדם.
והיות שכך, מאמר זה מברר איזו מידה בנפש האדם, היא זו המאפשרת את הקשר לאותו וודאי ראשוני, המהווה מבוא ושער לקשר בין הבריאה (האני של האדם) לבין הבורא.

מסביר הזוה"ק שישנו שער נעול העומד בין הבריאה לבורא, ותפקידו של האדם הוא לפתוח שער זה, בסדר של ג' שלבים, המתארים את אופני פתיחת אותו שער, והם כדלהלן:

א. מעבר ממצב קטנות (חג"ת נה"י) לגדלות, היא מציאות אותה ייצר בחינת אברהם, המייצג אותו האיבר הנקרא יסוד בבחינת החסד הנקרא מ"ן, המבטא את הוויתור הגמור על הגאווה (מלכות שעלתה לבינה בבחינת אח"פ דעלייה, הנקראת עתה עטרת היסוד), דבר המאפשר את היציאה ממקום הצרות והקטנות של האדם בבחינת "מצרים", למקום של אני-נשמתי החפץ בגדלות ויצירת קשר בבחינת "ברית" (ירידת ה' תתאה לפה בבחינת אח"פ דעלייה – באמצעות אור ע"ב ס"ג המבטל את מצב הגדלות ומגלה את הרצונות הגדולים שבאדם).

ב. שימוש באני של האדם, ליצירת דברים חדשים בתוכו (גדלות חלקית של קומת נשמה – בחינת השפעה גמורה).

ג. ביאת אברהם מאפשרת את הולדת מוצר זה בנפש האדם, בבחינת חסד שעולה לחכמה, לצורך קניית מדרגת הולדה שבבחינת חכמה, המאפשרת שימוש בפרטיות הבא על מדרגת חכמה, במסגרת הכלל המייצג את בחינת החסדים (גדלות לצורך מדרגת הולדה בבחינת 'חכמה').

נמצא מכל האמור לעיל, שהבורא יצר מציאות של ב' הפכים, מחד את אברהם המייצג את צד הרחמים ומאידך את יצחק המייצג את צד הדין.
תפקיד האדם הוא, לעשות מעין חיבור בין שני הפכים אלו, באופן שהגם שיש לאדם את צד אברהם המבטא את יכולותו של האדם לייצר קשר, עדיין התמודדות האדם בעינה, ולכן אין די בכך, אלא שצריכה להתווסף לכך מציאותו של יצחק, המבטא את הארת הרצון הגדול וכוח הדין השלם, המאפשר לקבל עם גדלות כלי הקבלה בתנאי שקשור למידתו של אברהם, שאו אז ניתן לקבל על גדלות הרצון באופן הראוי.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "מנעולא ומפתחא"

חוקי קבלת האושר במרחב הנפשי של האדם

הבקשה של האדם להיות שותף, נובעת לסיבת רצונו של הנברא להיות מחובר לבורא, אולם בקשה לשיתוף זה מוגבלת בכמה אופנים שיוסברו כדלהלן:
לנפש האדם ישנם ג' חלקים:

א. החלק הראשון (כנגד עתיק וא"א) מייצג את החלק של ההכרה העליונה, בו אדם לומד את הדברים בצורה סכמתית, שמחד אין אפשרות לחקור בהם, היות שהם מוגדרים בצורה אקסיומית שאין עליה שאלה.
ומאידך ניתנה לו לאדם האפשרות לחקור בדברים שאינם בבחינת הקיום של הוודאי הראשוני, אלא בבחינת השכלול הבא על בסיסו של וודאי זה.
וכדוגמא: "קבלת האמונה, לכך שהבריאה היא מורכבת, עניין המבטא אקסיומה שאין עליה שאלה".
ב. החלק השני (כנגד או"א וישסו"ת) מייצג את החלק התודעתי, המבטא את הרגשת הלב של הידיעה, בו אדם חש עניינים מסויימים המונחים בתודעתו באופן כזה שאינו יכול לשנותם.
וכדוגמא: "קבלת האמונה, לכך שישנה לוגיקה של סיבה ותוצאה או שישנה מציאות של בחירה, שאינה ניתנת לשינוי".
ג. החלק השלישי (כנגד זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים) מייצג את הרגשת הגוף, בו האדם מרגיש עניינים המוכתבים באופן כזה שלא ניתן לשנותם.
וכדוגמא: "הרגשת האהבה של הורים לילדיהם או הרגשת החיים של האדם בעולם הזה, שאינה ניתנת לשינוי"

חוקי קבלת האושר, בבחינת הנעילה והפתיחה המוזכרים, כוללים את האופניים והצורות של הפתיחה והסגירה, של אותם שערים, המציינים את השערת ליבו של האדם בבחינת "כפום מה דאדם משער בליבה".
ישנם שערים הנעולים תדיר וכנגדם ישנם שערים הניתנים לפתיחה, באמצעות מפתח צר, הפותח את המקום הנעילה על-פי אותם רשימות מסויימות של מפתח זה, החקוקות בבחינת "המנעול".
פתיחת השערים, דהיינו אותם ההשערות שבלב האדם, בבחינת "ראשית חכמה יראת ה'" המהווה את ראשית הפתיחה, מותנת בבחינת השי"ת (שש), המציין את היגיעה, המוטלת על האדם.
נמצא שישנם מקומות שבבחינת הקיום המייצג את הוודאי הראשוני, הנשארים נעולים באופן תדירי (בבחינת אמונה – אוויר דחסדים מכוסים), וכנגדם ישנם מקומות שבבחינת השכלול, אותם ניתן לפתוח על-ידי אופני פתיחה מוגדרים.
וכדוגמא: "אדם חילוני או כזה אשר מחפש הפקרות, אינו יכול להגיע לשלמות באופן הנ"ל, היות שהשערים להגיע לשלמות באופנים הללו נעולים בפניו, אולם בפני אדם דתי אשר קיבל על עצמו את מסגרת הדת, פתוחים השערים ליצירת חופש וקבלת תענוג במסגרת דתית זו".

לכן יוצא מן הדברים האמורים, שאין האדם יכול לתקן עצמו ממקומו שלו [מלכות (האני של האדם) – אח"פ במקומם], כלומר ממקום האני שלו, המהווה של מקום הקלקול בו הוא מצוי, אלא עליו לעלות למקום גבוה יותר בבחינת "למעלה מפרסא" (לאני חדש הנקרא עטרת היסוד – בבחינת אח"פ דעלייה) , שהוא מקום המסגרת האמונית-הוודאית המייצגת את הכלל,
המבדיל בין קודש לחול בבחינת "מפריס פרסא" , אשר מסגל עבורו את הכוח, להתמודד בפני מכשולות האורבים לו במקומו שלו.

שם המאמר: "מנעולא ומפתחא"

חוקי קבלת האושר במרחב הנפשי של האדם

הבקשה של האדם להיות שותף, נובעת לסיבת רצונו של הנברא להיות מחובר לבורא, אולם בקשה לשיתוף זה מוגבלת בכמה אופנים שיוסברו כדלהלן. לנפש האדם ישנם ג' חלקים: א. החלק הראשון (כנגד עתיק וא"א) מייצג את החלק של ההכרה העליונה, בו אדם לומד את הדברים בצורה סכמתית, שמחד אין אפשרות לחקור בהם, היות שהם מוגדרים בצורה אקסיומית שאין עליה שאלה, ומאידך ניתנה לו לאדם האפשרות לחקור בדברים שאינם בבחינת הקיום של הוודאי הראשוני, אלא בבחינת השכלול הבא על בסיסו של וודאי זה. וכדוגמא: "קבלת האמונה, לכך שהבריאה היא מורכבת, עניין המבטא אקסיומה שאין עליה שאלה". ב. החלק השני (כנגד או"א וישסו"ת) מייצג את החלק התודעתי, המבטא את הרגשת הלב של הידיעה, בו אדם חש עניינים מסויימים המונחים בתודעתו באופן כזה שאינו יכול לשנותם. לכדוגמא: "קבלת האמונה, לכך שישנה לוגיקה של סיבה ותוצאה או שישנה מציאות של בחירה, שאינה ניתנת לשינוי". ג. החלק השלישי (כנגד זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים) מייצג את הרגשת הגוף, בו האדם מרגיש עניינים המוכתבים באופן כזה שלא ניתן לשנותם. כדוגמא: "הרגשת האהבה של הורים לילדיהם או הרגשת החיים של האדם בעולם הזה, שאינה ניתנת לשינוי"

חוקי קבלת האושר, בבחינת הנעילה והפתיחה המוזכרים, כוללים את האופניים והצורות של הפתיחה והסגירה, של אותם שערים, המציינים את השערת ליבו של האדם בבחינת "לפום מה דאדם משער בליבה". ישנם שערים הנעולים תדיר וכנגדם ישנם שערים הניתנים לפתיחה, באמצעות מפתח צר, הפותח את מקום הנעילה על-פי אותם רשימות מסוימות של מפתח זה, החקוקות בבחינת "המנעול". פתיחת השערים, דהיינו אותם ההשערות שבלב האדם, בבחינת "ראשית חכמה יראת ה' המהווה את ראשית הפתיחה, ומותנת בבחינת השי"ת (שש), המציין את היגיעה, המוטלת על האדם. נמצא שישנם מקומות שבבחינת הקיום המייצג את הוודאי הראשוני, הנשארים נעולים באופן תדירי (בבחינת אמונה- חסדים מכוסים), וכנגדם ישנם מקומות שבבחינת השכלול, אותם ניתן לפתוח על-ידי אופני פתיחה מוגדרים.
וכדוגמא: "אדם חילוני או כזה אשר מחפש הפקרות, אינו יכול להגיע לשלמות באופן הנ"ל, היות שהשערים להגיע לשלמות באופנים הללו נעולים בפניו, אולם בפני אדם דתי אשר קיבל על עצמו את מסגרת הדת, פתוחים השערים ליצירת חופש וקבלת תענוג במסגרת דתית זו".

לכן יוצא מן הדברים האמורים, שאין האדם יכול לתקן עצמו ממקומו שלו [מלכות (האני של האדם) – אח"פ במקומם], כלומר ממקום האני שלו, המהווה של מקום הקלקול בו הוא מצוי, אלא עליו לעלות למקום גבוה יותר בבחינת "למעלה מפרסא" (לאני חדש הנקרא עטרת היסוד – בבחינת אח"פ דעלייה) , שהוא מקום המסגרת האמונית-הוודאית המייצגת את הכלל,
המבדיל בין קודש לחול בבחינת "מפריס פרסא" , אשר מסגל עבורו את הכוח, להתמודד בפני מכשולות האורבים לו במקומו שלו.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "מנעולא ומפתחא"

חוקי קבלת האושר במרחב הנפשי של האדם

בשיעור זה כהמשך למאמר "מנעולא ומפתחא", אנו למדים על אופני קבלת התענוג הראויים, ב-ב' היחסים הראשונים מתוך ה-ג', שהם: א. עליון ותחתון ב. מהפרטים לכלל ג. מחוסר השלמות לשלמות

יחס של "עליון ותחתון":
פותח הזוה"ק במילת "בראשית", המתחלקת לשתי בחינות של ברא-שית, כאשר בר"א מתאר את בחינת החסרון ושי"ת מתאר את זמן היגיעה, כלומר שהחסרון שנברא הוא זמן היגיעה המצויין במספר שש כנגד שית אלפי שני, הטומן בחובו יתרון עצום, המאפשר לנברא להגיע לבחינת האהבה מתוך שיתוף ולא מתוך כפייה, שהרי כל יצירת האהבה איננה כפייתית אלא בחירית.

מסביר הזוה"ק שהמושג "בראשית", מלבד העניינים הנזכרים, גונז בתוכו סתרים, שעניינם למעלה מכל שכל והבנה.

הקבלה למעלה מן השכל וההבנה האישית, מכונה בשם "אמונה" (כל בחינות המנעולא של למעלה מחזה — אויר דחסדים) הבאה כנגד בחינת עתיקא הקדוש והסתום, שהוא בחינת הנקודה הפנימית והעמוקה שבאדם, הנעתקת מהשגתו, כלומר שאי אפשר לו לידע אותה.

האקסיומה הראשונית מחייבת את השכל המדעי לבוא בתוך גבולות של אמונה, כלומר שכל יצירת חופש או קבלת תענוג מחוייבת לבוא בתוך מסגרות ברורים (פתיחת החכמה במסגרת המנעולא שבבחינת האמונה).

גבולות האמונה של זמן תיקון, שבמסגרתם מקבלים את התענוג, מאפשרים לקבל את בחינת האהבה באופן חלקי, כך שלא יווצר כאוס נפשי (קבלת ג"ר (גדלות) דו"ק של אור חכמה במקום המפתחא — שלמות של אהבה חלקית).

אולם לו תצוייר מציאות בה האדם יצא לחופש של הפקרות בלא גבולות (קבלת ג"ר דג"ר דחכמה), כלומר שיקבל את האהבה השלמה בבת אחת, בלא יצירת מסגרות, הנותנות אפשרות לקבל את בחינת האהבה באופן חלקי על סדר המדרגה.

אם כן נמצא שישנם שתי הבחנות באדם: א. האדם הדתי, הנועל את שכלו במקומות שאין לאל ידו להבינם (ג"ר דג"ר דחכמה — מלכות דצמצום א') ב. האדם הדתי החוקר, הפותח את שכלו במקומות שיש לאל ידו להבינם (ג"ר דו"ק דחכמה — מלכות דצמצום ב').

יחס של "מהפרטים לכלל":
מסביר הזוה"ק, שישנם חמישים, כנגד בינה, להורות שישנם אוצרות שהם בחינת תענוגות עצומים ומרובים, כלומר שאינם דבר מיסטי גרידא, אלא מהווים מציאות של תענוג גם מהפרטים.

האדם מצד עצמו — מחד, אינו יכול לתפוש את הכלל (או"א עילאין), שהוא בחינת האמונה, המתארת את אווירת הנפש, הכוללת עולם שלם של רגשות ואהבות, אולם מאידך כן ניתנה לו האפשרות לעסוק בפרטים, הנקראים מ"ט שערים, שהם בבחינת מדרגת ישסו"ת.

האדם מלבד קבלתו את הכלל כוודאי ראשוני, עליו לעסוק גם בפרטים המגלים אותו, שהרי אין תפישת כלל בלא פרטים, וכדוגמת — חובת לעיסת המאכל בשיניים, כדי להביאו אל הגוף.

פירוש הדברים הוא, שכדי להגיע לאווירת נפש, דהיינו לכלל, יש להשתמש בפרטים בבחינת מ"ט שערים, המחלקים ופורטים את הכלל, שרק באופן הזה ניתן להשיגו.

מקום הפרטים בו ניתן לעסוק, הוא לבדו המקום הנתון לפתיחה וסגירה (בבחינת מנעולא ומפתחא) ולא זולתו, אולם מקום האמונה נשאר נעול באופן תמידי ואיננו נתון לפתיחה (בבחינת נעילת המדרגה).

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "חכמה דעלא קיימא עלה"

שלבי בניית המרחב הנפשי של האדם
בשיעור זה כהמשך למאמר "חכמה דעלמא קיימא עלה", אנו למדים, על אותה חכמה (כנגד אריך אנפין), הנקראת "ראשית חכמה יראת ה'", שהיא אותו האור

הבא מן המקור העליון, המשמש כמוחין עליונים, המהווים שורש ראשוני לבניין השלם של האני של האדם.

מסביר הזוה"ק שישנו אמצעי תקשורת בין החכמה העליונה, המהווה את הראשית לכל הדברים, כבורא המוקדם לבריאה, לבין העולם מצד המקום או האני של האדם מצד הנפש.

אותו אמצעי תקשורת עונה לשם "תודעה רוחנית" או "שכל אנושי" (פרצוף ישסו"ת או ו"ק דבינה עליונים), היוצאים מן המוחין העליונים, שהוציאו לחוץ אותה התודעה על-ידי חציית המדרגה (חציית החכמה בבחינת "ברא" שהוציאה את ו"ק העליונים בבחינת "שי"ת").

שכלו של האדם המיוסד על אותם חוקים עליונים, הוא המוביל אותה החכמה העליונה, דרך התודעה המייצגת אותו הגיון אלוקי רציף, שמהווה את תכנית העבודה דרכה, בונים את בחינת הז"א, שהוא בחינת ששת מימדי המרחב, שמהווים את בחינת הלב או האני של האדם, בבחינת ז' ימי בראשית עד בחינת המלכות.

נמצא אם כן שהוויתור על הגאווה בבחינת "כיפה", המצביעה על מוכנתו של הנברא להתכופף לשכל האלוקי ולוותר על שכלו העצמי ככזה העומד בפני עצמו, הוא זה המאפשר לאדם כנברא להגיע אל אותו האושר ולהשיג אותה החכמה העליונה.

שם המאמר: "מנעולא ומפתחא"

חוקי קבלת האושר במרחב הנפשי של האדם
מספר הזוה"ק אודות רבי יוסי (מדרגת נשמה) ורבי חייא (כמעט מדרגת חכמה), שהילכו בדרך והגיעו לבחינת "שדה", כלומר לנקודת הרגש של עבודה, בו אמר רבי חייא לרבי יוסי, שברא-שית המרומז בבראשית מצביע על ששת הימים המקבלים משבת ולא יתרה מכך, להורות שאין האהבה משתלמת בבת אחת אלא מעט מעט על דרך המדרגה, בבחינת ו"ק דחכמה המקובלים בזמן תיקון, עד שתימלא הסאה מצירוף נקודות העבודה, כלומר על-ידי קניין השכל האלוקי על סדר המדרגה, שבגינו תתבטל הפרסא, אשר תחבר בין השכל האנושי להגיון האלוקי, או אז נגיע לבחינת האהבה השלמה.

סדר זה של השתלמות האהבה מעט מעט על סדר המדרגה, מחייב חוקים עליונים המכתיבים את אופן קבלת האושר והאהבה, בבחינת מנעולא ומפתחא, המתחלקים זה למעלה מזה לבחינת "אברי הנשימה" ו"אברי האכילה" בהתאמה, בבחינת גו"ע ואח"פ של כל זוג בחינות בעולם האצילות (עתיק וא"א ; או"א עיליאין וישסו"ת ; זו"ן הגדולים (יעקב) וזו"ן הקטנים (לאה)).

כאשר מנעולא (כנגד אברי הנשימה – אוויר דחסדים) היא המייצגת את נעילת הג"ר דחכמה המקמצת על האור, בפעולת דחייה של התענוג לסיפוק האישי (יראה – וויתור על הגאווה) כבחינת יעקב. ומפתחא (כנגד אברי האכילה – קבלת ו"ק דחכמה) מייצגת את פתיחת המדרגה, לקבלת התענוג באופן חלקי (ו"ק דחכמה), המושפע מו"ק דבינה, והיות שהתודעה המשפעת חכמה היא חלקית, גם קבלת האור היא חלקית, והיא אופן הקבלה הראוי.

הפרדה זו של המנעולא מהמפתחא, להיותם מחולקים זה למעלה מזה, כחלוקת אברי הנשימה מאברי האכילה, היא לסיבת הקבלה באופן נפרד בכל אחת מן החלוקות של המנעולא ומפתחא, שאם לא כן ונקבל את הבערה הנוצרת משילוב השתיים, בבת אחת בלא ההפרדה המדוברת, הייתה עלולה להיווצר שריפה, שפירושה מצד נפש האדם – קבלת כל האור בבת אחת, היוצרת כאוס נפשי.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "חכמה דעלא קיימא עלה"

שלבי בניית המרחב הנפשי של האדם
בשיעור זה כהמשך למאמר "חכמה דעלמא קיימא עלה", אנו למדים, על אותה חכמה (כנגד אריך אנפין), הנקראת "ראשית חכמה יראת ה'", שהיא אותו האור

הבא מן המקור העליון, המשמש כמוחין עליונים, המהווים שורש ראשוני לבניין השלם של האני של האדם.

מסביר הזוה"ק שישנו אמצעי תקשורת בין החכמה העליונה, המהווה את הראשית לכל הדברים, כבורא המוקדם לבריאה, לבין העולם מצד המקום או האני של האדם מצד הנפש.

אותו אמצעי תקשורת עונה לשם "תודעה רוחנית" או "שכל אנושי" (פרצוף ישסו"ת או ו"ק דבינה עליונים), היוצאים מן המוחין העליונים, שהוציאו לחוץ אותה התודעה על-ידי חציית המדרגה (חציית החכמה בבחינת "ברא" שהוציאה את ו"ק העליונים בבחינת "שי"ת").

שכלו של האדם המיוסד על אותם חוקים עליונים, הוא המוביל אותה החכמה העליונה, דרך התודעה המייצגת אותו הגיון אלוקי רציף, שמהווה את תכנית העבודה דרכה, בונים את בחינת הז"א, שהוא בחינת ששת מימדי המרחב, שמהווים את בחינת הלב או האני של האדם, בבחינת ז' ימי בראשית עד בחינת המלכות.

נמצא אם כן שהוויתור על הגאווה בבחינת "כיפה", המצביעה על מוכנתו של הנברא להתכופף לשכל האלוקי ולוותר על שכלו העצמי ככזה העומד בפני עצמו, הוא זה המאפשר לאדם כנברא להגיע אל אותו האושר ולהשיג אותה החכמה העליונה.

שם המאמר: "מנעולא ומפתחא"

חוקי קבלת האושר במרחב הנפשי של האדם
מספר הזוה"ק אודות רבי יוסי (מדרגת נשמה) ורבי חייא (כמעט מדרגת חכמה), שהילכו בדרך והגיעו לבחינת "שדה", כלומר לנקודת הרגש של עבודה, בו אמר רבי חייא לרבי יוסי, שברא-שית המרומז בבראשית מצביע על ששת הימים המקבלים משבת ולא יתרה מכך, להורות שאין האהבה משתלמת בבת אחת אלא מעט מעט על דרך המדרגה, בבחינת ו"ק דחכמה המקובלים בזמן תיקון, עד שתימלא הסאה מצירוף נקודות העבודה, כלומר על-ידי קניין השכל האלוקי על סדר המדרגה, שבגינו תתבטל הפרסא, אשר תחבר בין השכל האנושי להגיון האלוקי, או אז נגיע לבחינת האהבה השלמה.

סדר זה של השתלמות האהבה מעט מעט על סדר המדרגה, מחייב חוקים עליונים המכתיבים את אופן קבלת האושר והאהבה, בבחינת מנעולא ומפתחא, המתחלקים זה למעלה מזה לבחינת "אברי הנשימה" ו"אברי האכילה" בהתאמה, בבחינת גו"ע ואח"פ של כל זוג בחינות בעולם האצילות (עתיק וא"א ; או"א עיליאין וישסו"ת ; זו"ן הגדולים (יעקב) וזו"ן הקטנים (לאה)).

כאשר מנעולא (כנגד אברי הנשימה – אוויר דחסדים) היא המייצגת את נעילת הג"ר דחכמה המקמצת על האור, בפעולת דחייה של התענוג לסיפוק האישי (יראה – וויתור על הגאווה) כבחינת יעקב. ומפתחא (כנגד אברי האכילה – קבלת ו"ק דחכמה) מייצגת את פתיחת המדרגה, לקבלת התענוג באופן חלקי (ו"ק דחכמה), המושפע מו"ק דבינה, והיות שהתודעה המשפעת חכמה היא חלקית, גם קבלת האור היא חלקית, והיא אופן הקבלה הראוי.

הפרדה זו של המנעולא מהמפתחא, להיותם מחולקים זה למעלה מזה, כחלוקת אברי הנשימה מאברי האכילה, היא לסיבת הקבלה באופן נפרד בכל אחת מן החלוקות של המנעולא ומפתחא, שאם לא כן ונקבל את הבערה הנוצרת משילוב השתיים, בבת אחת בלא ההפרדה המדוברת, הייתה עלולה להיווצר שריפה, שפירושה מצד נפש האדם – קבלת כל האור בבת אחת, היוצרת כאוס נפשי.

שם המאמרים: "אותיות דרב המנונא סבא" ו- "חכמה דעלמא קיימא עלה"

בשיעור זה אנו למדים על התורה הגונזת בחובה את סודות התורה העצומים, הקשורים לעולמות העליונים המקבלים ביטוי דרך העולם הזה. התורה מתחלת בכפילותן של האותיות אל"ף ובי"ת, הנובעת מן הפסוק: "ב'ראשית ב'רא א'לוקים א'ת וכו'", שהם ב' פעמים בי"ת ו-ב' פעמים אל"ף. כפילותן של האותיות מצביעה על התגלותה של התורה ממצב הקטנות (עמידה על רגל אחת), לבחינת אמת העומדת על ב' רגליים, כאותה מערת המכפלה, בה קבורה אותה אמת במצב הקטנות, שיש להולידה ולגלותה בצורה השלמה לאחר מכן. מסביר הזוה"ק שישנם בתורה אותיות גדולות כנגד ספירת הבינה (עולם העליון) הכוללת א"ב הראשונות "מבראשית ברא וכו'" וישנם אותיות קטנות כנגד זו"ן (עולם התחתון) הכוללים א"ב השניות "מבראשית מברא וכו'".

לכך, יוצא שהתורה כוללת אותיות גדולות ואותיות קטנות, המכילות אותה האמת הכפולה, הקיימת בעולמות העליונים ומושגת דרך פעולות מעשיות של העולם הזה. העולם העליון אשר מעבר לפעולות המעשיות של העולם הזה, מייצג את בחינת האמונה, שהיא האקסיומה והוודאי הראשוני, עליו מושתתת כל התפיסה המדעית של העולם הזה, עד כדי כך שכל בניין האני הפנימי של האדם לא בנוי זולת אותה אמונה ראשונית, שעל האדם לקבלה בבחינת "למעלה מדעת", כודאי ראשוני שאי אפשר בלעדיו שמתחיל את הכל וכולל את הכל. שאין לו סיבה מוקדמת, שאיננו מתפרק ושיש לו שלמות מצד עצמו, כעין אברהם אבינו שקיבל את האמונה למעלה מדעתו.

בכך אנו חותמים את מאמר האותיות וניגשים לתחילתו של מאמר חדש הנקרא "מאמר חכמה דעלמא קיימא עלה", המדבר אודות בניין המרחב הנפשי של האדם.
המאמר פותח בבחינת הראשית, שהיא אותה החכמה (כנגד אריך אנפין המתאחד עם הכתר שהוא עתיק) הבאה מלמעלה בלא סיוע מצד התחתון כבחינת האור והכלי הבאים כאחד.
אותה חכמה המדוברת, היא צורת מציאות עליונה היורדת אל התחתון ממקום סתום אשר איננו מודע אליו, בבחינת "רישא דלא אתיידע", וכל פעולת התחתון מתחילה מן הצורה בה הוא מגיב למציאות סתומה זו.
כדי שמציאות זו של החכמה תתפשט אל התחתון, צריכה היא לעבור דרך אמצעי קישור בין העליון לתחתון, העונה לשם "תודעה" כחלק מפרצופי אבא ואמא, המתחלקים להכרה (ג"ר דבינה – ראש דגוף דראש) ותודעה (ז"ת דבינה- גוף דגוף דראש).
כדי שתודעה זו תתפשט לתחתון באופן הראוי לכשנוכל לשכלל באמצעותה, עליה להתבסס ולהתארגן על-פי ההכרה העליונה, התופסת באופן עקיף את הקורה למעלה בחכמה העליונה, היא האור העובר דרך הנתיב (בינה) בבחינת ל"ב נתיבות חכמה, שבגין כך נקראת התודעה בשם ל"ב נתיבות חכמה.
לאחר מכן התודעה שהיא בחינת ז"ת דבינה – גוף דגוף דראש, מתפשטת לגוף שהוא המרחב או האני של האדם (הלב – הים הגדול המתפרד לרצונות קטנים) , בבחינת שישה קצוות (ו"ק – חג"ת נה"י ; בחינת ששת מימדי המרחב).
נמצא אם כן שהתודעה המהווה את מרכז חייו של האדם, דרכה הוא חי, חש ואף חושב, מבוססת על מידת ההשפעה בבחינת החסד הראשון, שבהתפשטותה לגוף התחתון יוצרת את בחינת הלב האמיתי של האדם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמרים: "אותיות דרב המנונא סבא" ו- "חכמה דעלמא קיימא עלה"

בשיעור זה אנו למדים על התורה הגונזת בחובה את סודות התורה העצומים, הקשורים לעולמות העליונים המקבלים ביטוי דרך העולם הזה.
התורה מתחלת בכפילותן של האותיות אל"ף ובי"ת, הנובעת מן הפסוק: "ב'ראשית ב'רא א'לוקים א'ת וכו'", שהם ב' פעמים בי"ת ו-ב' פעמים אל"ף.
כפילותן של האותיות מצביעה על התגלותה של התורה ממצב הקטנות (עמידה על רגל אחת), לבחינת אמת העומדת על ב' רגליים, כאותה מערת המכפלה, בה קבורה אותה אמת במצב הקטנות, שיש להולידה ולגלותה בצורה השלמה לאחר מכן.
מסביר הזוה"ק שישנם בתורה אותיות גדולות כנגד ספירת הבינה (עולם העליון) הכוללת א"ב הראשונות "מבראשית ברא וכו'" וישנם אותיות קטנות כנגד זו"ן (עולם התחתון) הכוללים א"ב השניות "מבראשית מברא וכו'".

לכך, יוצא שהתורה כוללת אותיות גדולות ואותיות קטנות, המכילות אותה האמת הכפולה, הקיימת בעולמות העליונים ומושגת דרך פעולות מעשיות של העולם הזה.
העולם העליון אשר מעבר לפעולות המעשיות של העולם הזה, מייצג את בחינת האמונה, שהיא האקסיומה והוודאי הראשוני, עליו מושתתת כל התפישה המדעית של העולם הזה, עד כדי שכל בניין האני הפנימי של האדם לא בנוי זולת אותה אמונה ראשונית, שעל האדם לקבלה בבחינת "למעלה מדעת", כוודאי ראשוני שאין לו סיבה מוקדמת, שאיננו מתפרק ושיש לו שלמות מצד עצמו, כעין אברהם אבינו שקיבל את האמונה למעלה מדעתו.

בכך אנו חותמים את מאמר האותיות וניגשים לתחילתו של מאמר חדש הנקרא "מאמר חכמה דעלמא קיימא עלה", המדבר אודות בניין המרחב הנפשי של האדם.
המאמר פותח בבחינת הראשית, שהיא אותה החכמה (כנגד אריך אנפין המתאחד עם הכתר שהוא עתיק) הבאה מלמעלה בלא סיוע מצד התחתון כבחינת האור והכלי הבאים כאחד.
אותה חכמה המדוברת, היא צורת מציאות עליונה היורדת אל התחתון ממקום סתום אשר איננו מודע אליו, בבחינת "רישא דלא אתיידע", וכל פעולת התחתון מתחילה מן הצורה בה הוא מגיב למציאות סתומה זו.
כדי שמציאות זו של החכמה תתפשט אל התחתון, צריכה היא לעבור דרך אמצעי קישור בין העליון לתחתון, העונה לשם "תודעה" כחלק מפרצופי אבא ואמא, המתחלקים להכרה (ג"ר דבינה – ראש דגוף דראש) ותודעה (ז"ת דבינה- גוף דגוף דראש).
כדי שתודעה זו תתפשט לתחתון באופן הראוי לכשנוכל לשכלל באמצעותה, עליה להתבסס ולהתארגן על-פי ההכרה העליונה, התופסת באופן עקיף את הקורה למעלה בחכמה העליונה, היא האור העובר דרך הנתיב (בינה) בבחינת ל"ב נתיבות חכמה, שבגין כך נקראת התודעה בשם ל"ב נתיבות חכמה.
לאחר מכן התודעה שהיא בחינת ז"ת דבינה – גוף דגוף דראש, מתפשטת לגוף שהוא המרחב או האני של האדם (הלב – הים הגדול המתפרד לרצונות קטנים) , בבחינת שישה קצוות (ו"ק – חג"ת נה"י ; בחינת ששת מימדי המרחב).
נמצא אם כן שהתודעה המהווה את מרכז חייו של האדם, דרכה הוא חי, חש ואף חושב, מבוססת על מידת ההשפעה בבחינת החסד הראשון, שבהתפשטותה לגוף התחתון יוצרת את בחינת הלב האמיתי של האדם.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "אותיות דרב המנונא סבא"

בשיעור זה אנו למדים על האותיות אל"ף (כנגד כתר דבינה) ובי"ת (כנגד חכמה דבינה), המרכזות את ההבחנות אודות שכלול וקיום המציאות.

תחילה נכנסה האות ב"ית בטענה שעל בסיסה ראוי לבנות את האני של האדם, היות שכל חסרונה הוא שאין בה חסרון, כלומר שלא שייך בה רצון אישי ופרטי, אלא שכל רצונה בנוי על ברכת המלך,

הוא הקב"ה שנתברך בה למעלה ולמטה בבחינת "כריעת ברך", המורה על החזרת המעלה למלך להיותו עליון בחשיבות, בכוח התחתון,

המכניע את עצמו ויישותו בבחינת אמונה "למעלה מהדעת", להיותו למטה בחשיבות כלפי המלך, כעין אברהם אבינו שהשליך עצמו לכבשן האש וויתר על רצונו באופן מוחלט וכמו-כן וויתר על העבודה זרה המייצגת את היישות העצמית של האדם.

מבחינה הכרתית פירוש הדברים הוא, וויתור על תפישת הקיום של העולם הזה ומבחינת עבודת הנפש, וויתור על כל הפרטיות, הדעת, השכל והרצון העצמיים באופן מוחלט.

נמצא אם כן, שהיות שהאות בי"ת מייצגת את רצון האדם הבנוי על רצון המלך, לכך היא מקור החסד בבחינת א"ב, ולבר מן האותיות ד' (חסד דבינה) וסמ"ך (חפץ חסד בקטנות – השפעה), היא זו המהווה את בניין וקיום המציאות בגדלות ובקטנות בבחינת 'עולם חסד יבנה', המייצג את בחינת האמונה המבדילה בין צדיק לרשע ובין עובד אלוקים לשלא עבדו, שעל בסיסה ראוי לבנות את האני של האדם.

לאחר האות בי"ת עמדה האות אל"ף, מיד שאלה המלך הוא הקב"ה, לפשר עמידתה, באשר לא עלתה אליו לביקוש (העלאת מ"ן) כשאר האותיות. והיות שכך, שאינה יודעת לשאול ולבקש, יש לעורר בה שאלה וחסרון בבחינת "את פתח לו" כמובא בהגדה.

נענתה האות אל"ף למלך בשתי תירוצים, המסבירים את פשר מעשיה: א. היות שלא הייתה תועלת לכל האותיות שעלו לביקוש, שהרי יצאו במפח נפש ולא עלה לאל ידם להיות בסיס לבניין האני של האדם, לכן לא עליתי גם אני לביקוש.

ב. נוסף על כך מאחר שכבר מסרת את המתנה ביד האות ב"ת, לא נאה למלך להעביר את המתנה שנתן ביד עבדו לאחר.

אמר לה הקב"ה אל"ף (כנגד זמן תיקון) אל"ף (כנגד גמר תיקון), על אף שאות בי"ת נבחרה להיות בסיס לבניין האני של האדם, מכל מקום את תיהי הראש לכל האותיות, כלומר תחילת הרצון ובך יהיו כל הייחודים.

תשובתו של הקב"ה לאות אל"ף מסבירה את יעודה של אות זו, במציאות השכלול של העולם והאני של האדם כדמיון שאר האותיות, אלא שהיא השורש הבא מלמעלה המתחיל לכל האותיות (רצונות).

שתי האותיות אל"ף ובי"ת החותמות את סדר ביאתן של האותיות, רמוזות במילה "בראשית", המחולקת לשתיים ב-ראשית, כאשר בי"ת היא מידת האמונה וצד החסד וראשית היא בחינת האל"ף כנגד אריך אנפין.

האותיות אל"ף (כנגד כתר דבינה) ובי"ת (כנגד חכמה דבינה), מרכזות את ההבחנות אודות שכלול וקיום המציאות.תחילה נכנסה האות ב"ית בטענה שעל בסיסה ראוי לבנות את האני של האדם, היות שכל חסרונה הוא שאין בה חסרון, כלומר שלא שייך בה רצון אישי ופרטי, אלא שכל רצונה בנוי על ברכת המלך, הוא הקב"ה שנתברך בה למעלה ולמטה בבחינת "כריעת ברך", המורה על החזרת המעלה למלך להיותו עליון בחשיבות, בכוח התחתון, המכניע את עצמו ויישותו בבחינת אמונה "למעלה מהדעת", להיותו למטה בחשיבות כלפי המלך, כעין אברהם אבינו שהשליך עצמו לכבשן האש וויתר על רצונו באופן מוחלט וכמו-כן וויתר על העבודה זרה המייצגת את היישות העצמית של האדם.

מבחינה הכרתית פירוש הדברים הוא, וויתור על תפיסת הקיום של העולם הזה ומבחינת עבודת הנפש, וויתור על כל הפרטיות, הדעת, השכל והרצון העצמיים באופן מוחלט. נמצא אם כן, שהיות שהאות בי"ת מייצגת את רצון האדם הבנוי על רצון המלך, לכך היא מקור החסד בבחינת א"ב, ולבר מן האותיות ד' (חסד דבינה) וסמ"ך (חפץ חסד בקטנות – השפעה), היא זו המהווה את בניין וקיום המציאות בגדלות ובקטנות בבחינת 'עולם חסד יבנה', המייצג את בחינת האמונה המבדילה בין צדיק לרשע ובין עובד אלוקים ללא עבדו, שעל בסיסה ראוי לבנות את האני של האדם.

לאחר האות בי"ת עמדה האות אל"ף, מיד שאלה המלך הוא הקב"ה, לפשר עמידתה, באשר לא עלתה אליו לביקוש (העלאת מ"ן) כשאר האותיות. והיות שכך, שאינה יודעת לשאול ולבקש, יש לעורר בה שאלה וחסרון בבחינת "את פתח לו" כמובא בהגדה.

נענתה האות אל"ף למלך בשתי תירוצים, המסבירים את פשר מעשיה: א. היות שלא הייתה תועלת לכל האותיות שעלו לביקוש, שהרי יצאו במפח נפש ולא עלה לאל ידם להיות בסיס לבניין האני של האדם, לכן לא עליתי גם אני לביקוש.

ב. נוסף על כך מאחר שכבר מסרת את המתנה ביד האות ב"ת, לא נאה למלך להעביר את המתנה שנתן ביד עבדו לאחר.

אמר לה הקב"ה אל"ף (כנגד זמן תיקון) אל"ף (כנגד גמר תיקון), על אף שאות בי"ת נבחרה להיות בסיס לבניין האני של האדם, מכל מקום את תהי הראש לכל האותיות, כלומר תחילת הרצון ובך יהיו כל הייחודים.

תשובתו של הקב"ה לאות אל"ף מסבירה את יעודה של אות זו, במציאות השכלול של העולם והאני של האדם כדמיון שאר האותיות, אלא שהיא השורש הבא מלמעלה המתחיל לכל האותיות (רצונות).

שתי האותיות אל"ף ובי"ת החותמות את סדר ביאתן של האותיות, רמוזות במילה "בראשית", המחולקת לשתיים ב-ראשית, כאשר בי"ת היא מידת האמונה וצד החסד וראשית היא בחינת האל"ף כנגד אריך אנפין.

 האותיות עולות לביקוש (העלאת מ"ן) בטענה שעל בסיס שלמותן ראוי לבנות את האני של האדם. ומלמדנו הזוה"ק שכל זמן שהאדם נמצא במציאות של תיקון אין הוא יכול לבנות את האני שלו על בסיסם של החסרונות המייצגים את השלמות שבמטרה. כהמשך למאמר האותיות אנו למדים על אותיות זי"ן (כנגד נצח דז"א דבינה), וא"ו ה"י ( ב' אותיות דשם הוי"ה למטה מטבור בבחינת גוף), וגימ"ל דל"ת (גימ"ל כנגד בינה שהיא כתר דחסדים ודל"ת כנגד חסד) ונבארן אחת לאחת.

תחילה נכנסה האות זי"ן (הארת שבת – הארה דז"א בשית אלפי שני), בטענה שבה ראוי לבנות את האני של האדם, באשר היא מייצגת את השלמות של יום השבת. מסביר הזוה"ק שהאות זי"ן מורכבת מאותיות וא"ו ויו"ד, כאשר היו"ד נשואה על הוא"ו כצורת הרומח. וא"ו היא זמן היגיעה בה נערכת המלחמה לקראת האמת התכליתית שבבחינת 'יום השבת' והיו"ד היא בבחינת 'עטרת המלכות', המייצגת את המלכות דקדושה בבחינת השושנה, המבטאת את מקום האהבה (האני המשותף) הבא בשבת. במצב זה מתעוררת באדם הרגשה, המבטאת את היותו מצוי בבחינת השלמות התכליתית של "זכור את יום השבת". אולם, היות שהשבת המדוברת היא שבת חלקית של זמן תיקון (בבחינת מעין עולם הבא) וזאת לסיבה שלאחריה באים ימי החול, בהם מתנהלת מלחמה הכרחית על האמת התכליתית, העלולה לגרום להרג , לכן אין האות זי"ן ראויה שעל בסיסה יבנה האני של האדם.
מיד לאחריה נכנסו אותיות וא"ו וה"י בטענה שבהם ראוי לבנות את האני של האדם, באשר הם מייצגות את האותיות הראשונות של שם הווי"ה, שלהם מיוחסת השלמות.

מסביר הזוה"ק שהיות שאותיות וא"ו וה"י מצויות למטה מטבור בבחינת גוף המייצג את חוסר השלמות, ועוד שאין האות וא"ו יכולה להתפשט יותר מקו אמצעי, שהרי אינה וא"ו של גמר תיקון, הרי שנתונות הם לאחיזת הקליפות שלכך אין ראוי לבנות על בסיסם את האני של האדם.

לאחריהם נכנסו האותיות גימ"ל דל"ת בטענה שבהם ראוי לבנות את האני של האדם. גימ"ל היא בחינת הגומל חסד (רצון להשפיע לכלל) ודל"ת היא הרגשת הדלות והחוסר בבחינת האמונה.

ב' אותיות אלו קשורות זו בזו, באופן שהגימ"ל המייצגת את העשיר משתוקקת להרגשת הדל"ת המייצגת את העני, כלומר להרגשת הדלות והחוסר באמונה.

והיות שאדם משתוקק בהכרח לאמונה בבחינת הדל"ת, אזי מוכרח שיהיה לו קשר לגימ"ל שבבחינת הגומל חסד הנ"ל.

ולו יצוייר מצב בו אדם אינו רדוף אחר האמונה, אלא אחר הרדיפה להנאה וסיפוק אישי, אזי יגרום שייקצץ ראש הדל"ת ויהפוך הדל"ת לרי"ש בבחינת רשע המרשיע את הבורא, כל זמן שאינו ממלא את סיפוקיו והנאותיו הפרטיות.

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "אותיות דרב המנונא סבא"

בשיעור זה אנו למדים על אותיות הבינה, שמהוות סוג של שלמות, אך איננה שלמות מלאה. כעין שאר האותיות שנלמדו בשיעורים הקודמים, עולות האותיות לביקוש (העלאת מ"ן) בטענה שעל בסיס שלמותן ראוי לבנות את האני של האדם. ומלמדנו הזוה"ק שכל זמן שהאדם נמצא במציאות של תיקון אין הוא יכול לבנות את האני שלו על בסיסם של החסרונות המייצגים את השלמות שבמטרה.

כהמשך למאמר האותיות אנו למדים על אותיות זי"ן (כנגד נצח דז"א דבינה), וא"ו ה"י ( ב' אותיות דשם הווי"ה למטה מטבור בבחינת גוף), וגימ"ל דל"ת (גימ"ל כנגד בינה שהיא כתר דחסדים ודל"ת כנגד חסד) ונבארן אחת לאחת.

תחילה נכנסה האות זי"ן (הארת שבת – הארה דז"א בשית אלפי שני), בטענה שבה ראוי לבנות את האני של האדם, באשר היא מייצגת את השלמות של יום השבת.

מסביר הזוה"ק שהאות זי"ן מורכבת מאותיות וא"ו ויו"ד, כאשר היו"ד נשואה על הוא"ו כצורת הרומח. וא"ו היא זמן היגיעה בה נערכת המלחמה לקראת האמת התכליתית שבבחינת 'יום השבת' והיו"ד היא בבחינת 'עטרת המלכות', המייצגת את המלכות דקדושה בבחינת השושנה, המבטאת את מקום האהבה (האני המשותף) הבא בשבת. ומאחר שכך מתעוררת באדם הרגשה, המבטאת את היותו מצוי בבחינת השלמות התכליתית של "זכור את יום השבת".

אולם, היות שהשבת המדוברת היא שבת חלקית של זמן תיקון (בבחינת מעין עולם הבא) וזאת לסיבה שלאחריה מתרגשים ימי החול, בהם מתנהלת מלחמה הכרחית על האמת התכליתית, העלולה לגרום להרג , לכן אין האות זי"ן ראויה שעל בסיסה יבנה האני של האדם.
מיד לאחריה נכנסו אותיות וא"ו וה"י בטענה שבהם ראוי לבנות את האני של האדם, באשר הם מייצגות את האותיות הראשונות של שם הווי"ה, שלהם מיוחסת השלמות.

מסביר הזוה"ק שהיות שאותיות וא"ו וה"י מצויות למטה מטבור בבחינת גוף המייצג את חוסר השלמות, ועוד שאין האות וא"ו יכולה להתפשט יותר מקו אמצעי, שהרי אינה וא"ו של גמר תיקון, הרי שנתונות הם לאחיזת הקליפות שלכך אין ראוי לבנות על בסיסם את האני של האדם.

לאחריהם נכנסו האותיות גימ"ל דל"ת בטענה שבהם ראוי לבנות את האני של האדם. גימ"ל היא בחינת הגומל חסד (רצון להשפיע לכלל) ודל"ת היא הרגשת הדלות והחוסר בבחינת האמונה.

ב' אותיות אלו קשורות זו בזו, באופן שהגימ"ל המייצגת את העשיר משתוקקת להרגשת הדל"ת המייצגת את העני, כלומר להרגשת הדלות והחוסר באמונה.

והיות שאדם משתוקק בהכרח לאמונה בבחינת הדל"ת, אזי מוכרח שיהיה לו קשר לגימ"ל שבבחינת הגומל חסד הנ"ל.

ולו יצוייר מצב בו אדם אינו רדוף אחר האמונה, אלא אחר הרדיפה להנאה וסיפוק אישי, אזי יגרום שייקצץ ראש הדל"ת ויהפוך הדל"ת לרי"ש בבחינת רשע המרשיע את הבורא, כל זמן שאינו ממלא את סיפוקיו והנאותיו הפרטיות.