"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "ביאור על-פי מראות הסולם, בכתיבת ידו החופשית של בעל הסולם זצוק"ל"

המגדר השלם של שתי תפישות המציאות,
כבסיס לייחוד השלם שבינהם!

בשיעור זה אנו ממשיכים ללמוד את הזוה"ק בביאור "מראות הסולם", הנותן ביאור כללי לכל י"ד הפיקודין, בכתיבת ידו הרציפה והחופשית של בעל הסולם זצוק"ל.

לאחר שביאר הזוה"ק את ג' המצוות הראשונות בקצרה, מבאר זה עתה את המצווה הרביעית, אולם בטרם תתבאר מצווה נוספת זו, נזכיר את תמציתן של ג' המצוות, שהן כדלקמן.

הכרה:
יראה מצד הראש – היא המצווה הראשונה, המהווה את הפתח לכל המצוות כולן, בהיותה סמיכה ומשענת לכל מבקשי ה' החפצים לכנוס בשערי עבודת הבורא יתברך, שהוא סיבת הסיבות בבחינת "הוודאי הראשוני", שכולל הכל ומתחיל את הכל ואי אפשר בלעדיו. עובדה זו מנציחה את ההכרה במציאותו הנצחית, של הבורא יתברך המצוי בעולם, אולם בכדי להכיר במציאות זו על האדם לפעול בוויתור גמור על בחינת "הגאווה האישית" המצויה בתוכו.

אהבה מצד הראש – היא המצווה השנייה, לפיה על האדם להכיר בכך שישנה בריאה הצריכה להגיע לקשר של אהבה עם הבורא יתברך ב-ב' צדדים, הן בצד הטוב (השפעה) והן בצד הרע (קבלה). ההכרה ב-ב' צדדים אלו הן מצד הטוב (רצון להשפיע) והן מצד הרע (רצון לקבל), מתייחסת ל-ב' בחינות העולות בשם "איש גמזו" ו- "רבי עקיבא" בהתאמה.

תודעה:
יראה מצד הגוף דראש – היא המצווה השלישית המתבטאת בפסוק: "שמע ישראל", בו מוגדרים ב' התפישות – הן של הבורא (השתוקקות להשפיע) והן של הבריאה (השתוקקות לקבל), כתודעת הקיום השלם, בה כל אחד מ-ב' תפישות אלו חשובה כיחידה שלמה, העומדת בפני עצמה. אמנם אף על-פי שתודעת הקיום הנזכרת נותנת את המגדר השלם ל-ב' התפישות שבמציאות, להיות שכל אחת מהן חשובה כבחינה יחידנית בעולם, מכל מקום עדיין מציאות זו נבחנת לחסרת שלמות.

אהבה מצד הגוף דראש – היא המצווה הרביעית המתבטאת בפסוק: "בשכמל"ו", בו מתייחדים ב' התפישות השלמות הנזכרות לעיל בהכרה העליונה, לתפישה המשתפת בין שתי בחינות אלו. ב' תודעות אלו מייצגות את תודעת הייחוד השלם, להיות שבאות לבחינת "השתוות הצורה". מציאות התודעה השלמה צריכה להיות כזו הרואה את תודעת הגוף כבחינה יחידנית, השלמה מצד עצמה, זאת בכדי שתוכל לבוא בייחוד השלם עם תודעת הראש. לאחר הייחוד השלם המדובר, על האדם לקחת אחריות אישית, הבאה לידי ביטוי בפעולות ומעשים המגלים בפועל את שלבי התכנון של ההכרה והתודעה שלמדנו הזוה"ק עד כה.

שם המאמר: "ביאור על-פי מראות הסולם, בכתיבת ידו החופשית של בעל הסולם זצוק"ל"

במה מתבטאת שלמות המציאות?
בשני עיקרים הבאים להתאחד בנושא אחד! בשיעור זה אנו למדים את הזוה"ק בביאור "מראות הסולם", הנותן ביאור כללי לכל י"ד הפיקודין, בכתיבת ידו הרציפה והחופשית של בעל הסולם זצוק"ל. בטרם יפרוט הזוה"ק את הפיקודין הראשונים, יש לו לעמוד תחילה על ביאורם של ב' עיקרים נבדלים, אשר הם כללות כל המצוות כולן.

ב' עיקרים , עולים בשם "תרי"ג עיטין" ו- "תרי"ג פקודין". תרי"ג העיטין הן אותן העצות והפעולות, המשמשות כשלבי הכנה אל תרי"ג הפיקודין, בהן מופקדות אותן ההשגות או לחילופין תוצאות הפעולות העתידות להיות מקובלות בטווח הארוך. ב' עיקרים אלו, הם המפתח להגדרת כל מצווה ומצווה על-פי תפקידה ואופיה וכן להגדרת היחסים שבין מצווה אחת לרעותה. כעת מונה הזוה"ק את ג' המצוות הראשונות, על-פי החלוקה שתתבאר לקמן. הכרה [מצוות היראה ו- האהבה כפי שהן קיימות בעולמות העליונים]: ראש דראש (השפעה) – אותו החלק של מצוות היראה, בו עיקר אימונו של כל אדם הוא, ביכולת ההתגברות שלו על בחינת "הגאווה האישית", הבאה מטעם יראת הרוממות, שיש בכוחו לאפשר לאדם העובד את בוראו להיכנס בשער הראשון שהוא הפתח לכל המצוות כולן, בהיותו מדביק את האדם בבוראו. ואלמלא פתח זה לא היה לאל ידו של האדם להתחיל בעבודת ה' כלל וכלל ואף גרוע מכך, שכן בהיעדרה של מצווה ראשונה זו מן האדם, ניתנת אחיזה לד' מיתות בית הדין באדם זה.

גוף דראש (קבלה) – אף על-פי שהמצווה הראשונה היא מבוא ושער למצוות האהבה, מכל מקום אין די בה, בכדי למצות את שלמות האהבה, שהרי שלמות האהבה סובבת על ב' צדדים של השפעה וקבלה, ובהיעדר אחד מ-ב' צדדים אלו, תחסר אותה השלמות הנחשקת. לכן אף על-פי שעל האדם להקדים את שלב הביטול בהכנעה לבורא יתברך, מכל מקום עליו לערב ולשתף את חשקיו ורצונותיו בקשר הדביקות שלו עם בוראו, שבכך תושג שלמות האהבה ב-ב' הצדדים הנזכרים לעיל.

עתה נבאר את צד התודעה שבאדם, המייצגת את חוסר השלמות מצד הראש, כאשר תפקידו של האדם הוא להביא את חוסר השלמות הזו אל השלמות ההכרתית.

תודעה [ קבלת אותן המצוות ההכרתיות של היראה ו- האהבה, כפי שהן מצויות בעולמות העליונים]:

ראש דגוף דראש (השפעה) – הוא אותו החלק המכוון כנגד הפסוק של "שמע ישראל", דרכו מתקבלת ביד כל אדם מחשבת ייחודו ואחדותו של הבורא יתברך, המאוחד במחשבת ההטבה, שמטרם יציאת הבריאה לבר (לחוץ) מן הבורא.

גוף דגוף דראש (קבלה) – הוא אותו החלק המכוון כנגד הפסוק של "ברוך שם כבוד מלכותו", דרכו נתקבל ביד כל אדם צד שותפותו של הנברא, הבא להתייחד מצד עצמו בבורא יתברך, באהבה השלמה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "ביאור על-פי מראות הסולם, בכתיבת ידו החופשית של בעל הסולם זצוק"ל"

במה מתבטאת שלמות המציאות?
בשני עיקרים הבאים להתאחד בנושא אחד!

בשיעור זה אנו למדים את הזוה"ק בביאור "מראות הסולם", הנותן ביאור כללי לכל י"ד הפיקודין, בכתיבת ידו הרציפה והחופשית של בעל הסולם זצוק"ל.

בטרם יפרוט הזוה"ק את הפיקודין הראשונים, יש לו לעמוד תחילה על ביאורם של ב' עיקרים נבדלים, אשר הם כללות כל המצוות כולן.

ב' עיקרים המדוברים לעיל, עולים בשם "תרי"ג עיטין" ו- "תרי"ג פקודין". תרי"ג העיטין הן אותן העצות והפעולות, המשמשות כשלבי הכנה אל תרי"ג הפיקודין, בהן מופקדות אותן ההשגות או לחילופין תוצאות הפעולות העתידות להיות מקובלות בטווח הארוך. ב' עיקרים אלו, הם המפתח להגדרת כל מצווה ומצווה על-פי תפקידה ואופיה וכן להגדרת היחסים שבין מצווה אחת לרעותה. כעת מונה הזוה"ק את ג' המצוות הראשונות, על-פי החלוקה שתתבאר לקמן.

הכרה [מצוות היראה ו- האהבה כפי שהן קיימות בעולמות העליונים]:

ראש דראש (השפעה) – אותו החלק של מצוות היראה, בו עיקר אימונו של כל אדם הוא, ביכולת ההתגברות שלו על בחינת "הגאווה האישית", הבאה מטעם יראת הרוממות, שיש בכוחו לאפשר לאדם העובד את בוראו להכנס בשער הראשון שהוא הפתח לכל המצוות כולן, בהיותו מדביק את האדם בבוראו. ואלמלא פתח זה לא היה לאל ידו של האדם להתחיל בעבודת ה' כלל וכלל ואף גרוע מכך, שכן בהיעדרה של מצווה ראשונה זו מן האדם, ניתנת אחיזה לד' מיתות בית הדין באדם זה.

גוף דראש (קבלה) – אף על-פי שהמצווה הראשונה היא מבוא ושער למצוות האהבה, מכל מקום אין די בה, בכדי למצות את שלמות האהבה, שהרי שלמות האהבה סובבת על ב' צדדים של השפעה וקבלה, ובהיעדר אחד מ-ב' צדדים אלו, תחסר אותה השלמות הנחשקת. לכן אף על-פי שעל האדם להקדים את שלב הביטול בהכנעה לבורא יתברך, מכל מקום עליו לערב ולשתף את חשקיו ורצונותיו בקשר הדביקות שלו עם בוראו, שבכך תושג שלמות האהבה ב-ב' הצדדים הנזכרים לעיל.

עתה נבאר את צד התודעה שבאדם, המייצגת את חוסר השלמות מצד הראש, כאשר תפקידו של האדם הוא להביא את חוסר השלמות הזו אל השלמות ההכרתית.

תודעה [ קבלת אותן המצוות ההכרתיות של היראה ו- האהבה, כפי שהן מצויות בעולמות העליונים]:

ראש דגוף דראש (השפעה) – הוא אותו החלק המכוון כנגד הפסוק של "שמע ישראל", דרכו מתקבלת ביד כל אדם מחשבת ייחודו ואחדותו של הבורא יתברך, המאוחד במחשבת ההטבה, שמטרם יציאת הבריאה לבר (לחוץ) מן הבורא.

גוף דגוף דראש (קבלה) – הוא אותו החלק המכוון כנגד הפסוק של "ברוך שם כבוד מלכותו", דרכו נתקבל ביד כל אדם צד שותפותו של הנברא, הבא להתייחד מצד עצמו בבורא יתברך, באהבה השלמה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא ארביסר"

הבדלה,
זו הדרך היחידה לחיות בשני קטבים מנוגדים, באופן המושכל ביותר!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא ארביסר", בפירוט ג' מיני הקללות הממשיכות רעה על האדם המבקשם.

מסביר הזוה"ק כי ישנן ג' בחינות הבאות כנגד נושא, נשוא ומושא הפעולה, כאשר האדם המקלל את עצמו הוא נושא הפעולה, האדם הזורק פירורים כשיעור כזית הוא נשוא הפעולה והאדם המדליק את נר במוצאי שבת מטרם שיבואו הציבור לקדושא דסדרא (קדושת ובא לציון) הוא מושא הפעולה.

כעת מבארם הזוה"ק אחת לאחת, כסדרן וככתבן:

א. המקלל את עצמו [נושא הפעולה] – אדם המקלל את עצמו הוא הכופר בבורא יתברך, בהיותו שולל את השלמות הנרצית, אותה הכין הבורא בעבור נבראיו. האדם הכופר בשלמות הוא אדם פסימי, עצוב, נרגן המטיל דופי ביכולת הגעתו אל השלמות אותה ייעד לו הבורא יתברך.

ב. שזורק לחם או פירורים שיש בהם כזית [נשוא הפעולה] – כזית הוא שיעור שאין בו בכדי להשביע את האדם, כאשר לעומתו שיעור כביצה הוא שיעור שיש בו כדי שביעה. שיעור כדי שביעה בבחינת "כביצה", מייצג את המטרה בעוד ששיעור שאין בו כדי שביעה בבחינת "כזית", מייצג את הדרך למטרה. המטרה היא נקודת הציון והתכלית שבבחינת "לשמה", אליה שואף האדם להגיע בכל מאודו, לעומת זאת הדרך אל המטרה היא מעין שלב ביניים, בבחינת "שלא לשמה", עימה צריך האדם לשמש כאמצעי למטרה הנחשקת. כאשר האדם מגלה זלזול כלפי בחינת המעשה האמוני, בחינת היגיעה וכן כלפי שאר הבחינות המייצגות את בחינת "השלא לשמה", בכך הוא מושך על עצמו קללה ורעה וחמור מכך מקלל ואף מגדף כלפי הבורא יתברך.

ג. מי שמדליק את הנר טרם שיגיעו הציבור לקדושא דסידרא (קדושת ובא לציון) ; [מושא הפעולה] – כאשר האדם מדליק את הנר במוצאי שבת קודם ההבדלה, בכך הוא מערבב בין הקודש לחול בבחינת: "עץ הדעת טוב ורע". ובעקבות כך הוא גורם לשריפת כל שאר הרצונות שבתוכו, הבאים כנגד אותם הרשעים הנרשפים בגהינם על שום שחיללו את קדושת השבת. בכדי שהאדם יוכל לעבוד בצורה מושכלת עם רצונותיו, עליו לעשות הבדלה בין זמן התענוג שבמטרה, המכוון כנגד "קדושת השבת", לזמן היגיעה שבדרך אל המטרה, המכוון כנגד "יום החול". הבדלה זו נותנת את ההבחנה שבין זמני הקודש לזמני החול, ובכך ניתנת לו לאדם האפשרות להשתמש בכוח הנדלה מקדושת יום השבת עבור ימות החול, לצורך הליך אימונו ותיקונו ולא ח"ו לצורך תאוות בשרו וגופו. הבחנה זו מחזקת את העובדה, שכל אימת שההפרדה בין האמצעי למטרה, בין מאורי אור למאורי אש, נעשית במקומה ובזמנה (לאחר קדושת השבת – קדושא דסדרא), אזי ניתן להשתמש באש ההתלהבות של האמצעי עבור המטרה הנחשקת, שאם לא כן כל ההתלהבות תהיינה אך לאמצעי לבדו ולא למטרה, התוצאה הנגרמת בעטייה של פעולה זו היא רבת נזקים, כפי שהאריך הזוה"ק מעניין אסימון וכת דילה, שבכוחם להזיק את האדם המדליק את אש התענוג של יום החול טרם הבדיל את קדושת השבת מששת ימות החול.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא ארביסר"

הבדלה,
זו הדרך היחידה לחיות בשני קטבים מנוגדים, באופן המושכל ביותר!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא ארביסר", בפירוט ג' מיני הקללות הממשיכות רעה על האדם המבקשם.

מסביר הזוה"ק כי ישנן ג' בחינות הבאות כנגד נושא, נשוא ומושא הפעולה, כאשר האדם המקלל את עצמו הוא נושא הפעולה, האדם הזורק פירורים כשיעור כזית הוא נשוא הפעולה והאדם המדליק את נר במוצאי שבת מטרם שיבואו הציבור לקדושא דסדרא (קדושת ובא לציון) הוא מושא הפעולה.

כעת מבארם הזוה"ק אחת לאחת, כסדרן וככתבן:

א. המקלל את עצמו [נושא הפעולה] – אדם המקלל את עצמו הוא הכופר בבורא יתברך, בהיותו שולל את השלמות הנרצית, אותה הכין הבורא בעבור נבראיו. האדם הכופר בשלמות הוא אדם פסימי, עצוב, נרגן המטיל דופי ביכולת הגעתו אל השלמות אותה ייעד לו הבורא יתברך.

ב. שזורק לחם או פירורים שיש בהם כזית [נשוא הפעולה] – כזית הוא שיעור שאין בו בכדי להשביע את האדם, כאשר לעומתו שיעור כביצה הוא שיעור שיש בו כדי שביעה. שיעור כדי שביעה בבחינת "כביצה", מייצג את המטרה בעוד ששיעור שאין בו כדי שביעה בבחינת "כזית", מייצג את הדרך למטרה. המטרה היא נקודת הציון והתכלית שבבחינת "לשמה", אליה שואף האדם להגיע בכל מאודו, לעומת זאת הדרך אל המטרה היא מעין שלב ביניים, בבחינת "שלא לשמה", עימה צריך האדם לשמש כאמצעי למטרה הנחשקת. כאשר האדם מגלה זלזול כלפי בחינת המעשה האמוני, בחינת היגיעה וכן כלפי שאר הבחינות המייצגות את בחינת "השלא לשמה", בכך הוא מושך על עצמו קללה ורעה וחמור מכך מקלל ואף מגדף כלפי הבורא יתברך.

ג. מי שמדליק את הנר טרם שיגיעו הציבור לקדושא דסידרא (קדושת ובא לציון) ; [מושא הפעולה] – כאשר האדם מדליק את הנר במוצאי שבת קודם ההבדלה, בכך הוא מערבב בין הקודש לחול בבחינת: "עץ הדעת טוב ורע". ובעקבות כך הוא גורם לשריפת כל שאר הרצונות שבתוכו, הבאים כנגד אותם הרשעים הנרשפים בגהינם על שום שחיללו את קדושת השבת. בכדי שהאדם יוכל לעבוד בצורה מושכלת עם רצונותיו, עליו לעשות הבדלה בין זמן התענוג שבמטרה, המכוון כנגד "קדושת השבת", לזמן היגיעה שבדרך אל המטרה, המכוון כנגד "יום החול". הבדלה זו נותנת את ההבחנה שבין זמני הקודש לזמני החול, ובכך ניתנת לו לאדם האפשרות להשתמש בכוח הנדלה מקדושת יום השבת עבור ימות החול, לצורך הליך אימונו ותיקונו ולא ח"ו לצורך תאוות בשרו וגופו. הבחנה זו מחזקת את העובדה, שכל אימת שההפרדה בין האמצעי למטרה, בין מאורי אור למאורי אש, נעשית במקומה ובזמנה (לאחר קדושת השבת – קדושא דסדרא), אזי ניתן להשתמש באש ההתלהבות של האמצעי עבור המטרה הנחשקת, שאם לא כן כל ההתלהבות תהיינה אך לאמצעי לבדו ולא למטרה, התוצאה הנגרמת בעטייה של פעולה זו היא רבת נזקים, כפי שהאריך הזוה"ק מעניין אסימון וכת דילה, שבכוחם להזיק את האדם המדליק את אש התענוג של יום החול טרם הבדיל את קדושת השבת מששת ימות החול.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא ארביסר"

קיבלת תענוג? אל תהיה רדוף אחריו,

נצל אותו כחומר דלק לעבודה!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא ארביסר", בדבר זמני הייחוד המותרים, בהם ניתן להגיע לבחינת "הקדושה". מסביר הזוה"ק, כי המצווה הארבע-עשרה, היא התכלית שלשמה באות כל המצוות כולן. אותה התכלית המדוברת לעיל, נקראת בשם "מצוות השבת". "מצוות השבת", היא מצווה בה נתקיים הייחוד שבין בחינת הזכר, המייצג את צד "המופשט" לבחינת הנקבה, המייצגת את בחינת "המוחש". מטרת הייחוד הנעשה ביום השבת, בין בחינת הזכר לבחינת הנקבה הוא, הבאתו של המופשט לידי מוחש ראוי. יום השבת הוא אחד מ-ב' הזמנים הראויים לייחוד שבין בחינת המופשט לבחינת המוחש, כאשר ייעודו של ייחוד זה הוא, קיום המופשט בהבאתו לידי פראקטיקה (מוחש) ראויה. הזמן השני הראוי לייחוד זה הוא זמן חצות של יום חול, בו צריך לייחד בין המופשט למוחש מצד מצוות עונה. יום החול הוא הזמן היחיד מבין השתיים, בו נאסר הייחוד הנזכר לעיל, היות שהוא הזמן בו שולטת תאוות הבשרים (תאווה גופנית), שביכולתה לקלקל הייחוד הנ"ל, באופן שגורמת ללידתו של צד המופשט תוך פראקטיקה קלוקלת. אף על-פי שמצד ב' הזמנים הראשונים לכשעצמם, שהם יום השבת ו- זמן חצות, ניתן לשמש מיטתו בבחינת הייחוד הנזכר לעיל, רק שנבדלים הם מצד היתר התענוג (שבת – מותר לכוון לתענוג ; חצות לילה- אסור לכוון לתענוג) שבבחינת "משמש מיטתו לאור הנר" ('אור הנר' עניינו קבלת "תענוג"), מכל מקום על צד היקש התענוג מזמן הקודש (שבת) לזמן החול, עימו משמשת הסיטרא אחרא בכדי להוליד את המופשט, שטרם ראוי לבוא לידי קיום פראקטי, יש להגדיר נכונה את הייחוד ואת אופן צריכת התענוג. הגדר המיוחד המדובר לעיל יתבאר בע"ה לקמן. אותו הגדר המיוחד, כולל ג' מרכיבים, העונים לשמות: "הכנעה, הבדלה, המתקה".

בכדי שצד המופשט יהווה כתולדה הראויה לבוא לידי קיום פראקטי, תחילה על האדם לפעול בהכנעה ולקבל את המציאות בה הוא מצוי, כמציאות שלמה, בבחינת "השבת", המייצגת את צד המופשט. מתוך ראיית שלמות זו, ניתנת לו לאדם האפשרות להתענג ביום השבת ובכך להבדיל יום זה מיום החול, המשמש כמקום לאימון וראיית החסרונות. לאחר הבדלה ברורה זו, יש בסגולת חווית שלמות זו, שבבחינת "השבת", בכדי לתת כוח עבודה להליך האימון, שבבחינת "ששת ימי החול". זוהי הבחינה האחרונה בסדר ג' המרכיבים, העולה בשם "המתקה".

נמצא שכאשר האדם פועל על-פי שלבים אלו התענוג (ביום השבת) אינו משמש עבורו לרועץ (רדיפה אחר תענוגות נוספים בימות החול), אלא ההיפך ההוא הנכון, שמכוח ההבדלה (שבין התענוג של יום השבת לתענוג של יום החול) ניתנה לו לאדם האפשרות להגיע לכלל המתקה (ראיית השבת תוך ימות החול), בכך שהתענוג או לחלופין חווית השלמות מהווה עבורו ככוח עבודה להמשך הליך תיקון מיושב.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא ארביסר"

קיבלת תענוג? אל תהיה רדוף אחריו,

נצל אותו כחומר דלק לעבודה!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא ארביסר", בדבר זמני הייחוד המותרים, בהם ניתן להגיע לבחינת "הקדושה". מסביר הזוה"ק, כי המצווה הארבע-עשרה, היא התכלית שלשמה באות כל המצוות כולן. אותה התכלית המדוברת לעיל, נקראת בשם "מצוות השבת". "מצוות השבת", היא מצווה בה נתקיים הייחוד שבין בחינת הזכר, המייצג את צד "המופשט" לבחינת הנקבה, המייצגת את בחינת "המוחש". מטרת הייחוד הנעשה ביום השבת, בין בחינת הזכר לבחינת הנקבה הוא, הבאתו של המופשט לידי מוחש ראוי. יום השבת הוא אחד מ-ב' הזמנים הראויים לייחוד שבין בחינת המופשט לבחינת המוחש, כאשר ייעודו של ייחוד זה הוא, קיום המופשט בהבאתו לידי פראקטיקה (מוחש) ראויה. הזמן השני הראוי לייחוד זה הוא זמן חצות של יום חול, בו צריך לייחד בין המופשט למוחש מצד מצוות עונה. יום החול הוא הזמן היחיד מבין השתיים, בו נאסר הייחוד הנזכר לעיל, היות שהוא הזמן בו שולטת תאוות הבשרים (תאווה גופנית), שביכולתה לקלקל הייחוד הנ"ל, באופן שגורמת ללידתו של צד המופשט תוך פראקטיקה קלוקלת. אף על-פי שמצד ב' הזמנים הראשונים לכשעצמם, שהם יום השבת ו- זמן חצות, ניתן לשמש מיטתו בבחינת הייחוד הנזכר לעיל, רק שנבדלים הם מצד היתר התענוג (שבת – מותר לכוון לתענוג ; חצות לילה- אסור לכוון לתענוג) שבבחינת "משמש מיטתו לאור הנר" ('אור הנר' עניינו קבלת "תענוג"), מכל מקום על צד היקש התענוג מזמן הקודש (שבת) לזמן החול, עימו משמשת הסיטרא אחרא בכדי להוליד את המופשט, שטרם ראוי לבוא לידי קיום פראקטי, יש להגדיר נכונה את הייחוד ואת אופן צריכת התענוג. הגדר המיוחד המדובר לעיל יתבאר בע"ה לקמן. אותו הגדר המיוחד, כולל ג' מרכיבים, העונים לשמות: "הכנעה, הבדלה, המתקה".

בכדי שצד המופשט יהווה כתולדה הראויה לבוא לידי קיום פראקטי, תחילה על האדם לפעול בהכנעה ולקבל את המציאות בה הוא מצוי, כמציאות שלמה, בבחינת "השבת", המייצגת את צד המופשט. מתוך ראיית שלמות זו, ניתנת לו לאדם האפשרות להתענג ביום השבת ובכך להבדיל יום זה מיום החול, המשמש כמקום לאימון וראיית החסרונות. לאחר הבדלה ברורה זו, יש בסגולת חווית שלמות זו, שבבחינת "השבת", בכדי לתת כוח עבודה להליך האימון, שבבחינת "ששת ימי החול". זוהי הבחינה האחרונה בסדר ג' המרכיבים, העולה בשם "המתקה".

נמצא שכאשר האדם פועל על-פי שלבים אלו התענוג (ביום השבת) אינו משמש עבורו לרועץ (רדיפה אחר תענוגות נוספים בימות החול), אלא ההיפך ההוא הנכון, שמכוח ההבדלה (שבין התענוג של יום השבת לתענוג של יום החול) ניתנה לו לאדם האפשרות להגיע לכלל המתקה (ראיית השבת תוך ימות החול), בכך שהתענוג או לחלופין חווית השלמות מהווה עבורו ככוח עבודה להמשך הליך תיקון מיושב.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מה למדנו היום?

שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא ארביסר"

אתה רוצה לשפר את תודעתך? אתה רוצה לפרש נכון את המציאות?
יש רק דרך אחת – מהיום זה עובר דרך "מסננת" תכליתית!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא ארביסר", בדבר התולדות הקדושות, אותן נדרש האדם לייצר תוך נפשו פנימה.

המצווה הארבע-עשרה שהיא המצווה האחרונה בסדר המצוות אותן מונה רבי שמעון בר יוחאי, היא מצווה בעלת משמעות רבה, בהיותה כוללת את כל המצוות כולן. מצווה מרכזית זו, מחייבת את האדם לזכור שישנה תכלית לעולם, שבסגולתה מתדבק הנברא בבוראו.

לאחר חטא עץ הדעת, חטא האדם בחטא הפרטיות, שעניינה "קבלה עצמית" ובכך הפריד את עצמו מן התכלית, לפיה היה לאל ידו של הנברא להתדבק בבוראו. והיות שנתהוותה מציאות של קבלה עצמית לאחר חטא עץ הדעת, אזי כל הרעיון המופשט (רוחות דאזלין ערטילאין) נתלבש בצורת המוחש הפרטית.

כדי לתקן עיוות זה, העניק הבורא לאדם התחתון את מצוות השבת, כך שדרך תכלית זו יוכל האדם לכלכל את רעיונותיו בצורה מטרתית המשוללת מכל נגיעה אישית ופרטית. כאשר האדם מכלכל את רעיונותיו בצורה מטרתית, בסגולת מצוות השבת, אזי יש לאל ידו להוליד ולהביא את רעיונותיו המופשטים לידי צורת מוחש אמוני. בהיות האדם פועל באופן התכליתי ולא באופן הרגעי-פרטי, הוא משנה את צורת תודעתו, מתודעה פרטית לתודעה אמונית, הקשורה לתכלית הנרצית.

והיות שכל פירוש האדם את המציאות תלוי בתודעה זו, אזי נמצא שבתודעה זו, על-ידי האדם העובד את בוראו, בצורה אמונית-תכליתית, אזי כל פירושו את המציאות עובר דרך "המסננת" התכליתית, שהיא בחינת "השבת". נמצאנו למדים שבהלך המחשבה המחודש, מסגל האדם את צורת ההסתכלות השונה על המציאות ובכך מקשר את הסופיות (התודעה פרטית) לאין סופיות (התכלית הנרצית שבבחינת "השבת") ולא זו בלבד, אלא שזוכה להוליד הבנות קדושות ולהביאן לרמה הפראקטית-מעשית, כך שבכוחן של אלו יוכל להסתייע באנרגיות מחודשות לקראת הליך תיקון מחודש ומיושב.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מה למדנו היום?

שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא ארביסר"

אתה רוצה לשפר את תודעתך? אתה רוצה לפרש נכון את המציאות?
יש רק דרך אחת – מהיום זה עובר דרך "מסננת" תכליתית!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא ארביסר", בדבר התולדות הקדושות, אותן נדרש האדם לייצר תוך נפשו פנימה.

המצווה הארבע-עשרה שהיא המצווה האחרונה בסדר המצוות אותן מונה רבי שמעון בר יוחאי, היא מצווה בעלת משמעות רבה, בהיותה כוללת את כל המצוות כולן. מצווה מרכזית זו, מחייבת את האדם לזכור שישנה תכלית לעולם, שבסגולתה מתדבק הנברא בבוראו.

לאחר חטא עץ הדעת, חטא האדם בחטא הפרטיות, שעניינה "קבלה עצמית" ובכך הפריד את עצמו מן התכלית, לפיה היה לאל ידו של הנברא להתדבק בבוראו. והיות שנתהוותה מציאות של קבלה עצמית לאחר חטא עץ הדעת, אזי כל הרעיון המופשט (רוחות דאזלין ערטילאין) נתלבש בצורת המוחש הפרטית.

כדי לתקן עיוות זה, העניק הבורא לאדם התחתון את מצוות השבת, כך שדרך תכלית זו יוכל האדם לכלכל את רעיונותיו בצורה מטרתית המשוללת מכל נגיעה אישית ופרטית. כאשר האדם מכלכל את רעיונותיו בצורה מטרתית, בסגולת מצוות השבת, אזי יש לאל ידו להוליד ולהביא את רעיונותיו המופשטים לידי צורת מוחש אמוני. בהיות האדם פועל באופן התכליתי ולא באופן הרגעי-פרטי, הוא משנה את צורת תודעתו, מתודעה פרטית לתודעה אמונית, הקשורה לתכלית הנרצית.

והיות שכל פירוש האדם את המציאות תלוי בתודעה זו, אזי נמצא שבתודעה זו, על-ידי האדם העובד את בוראו, בצורה אמונית-תכליתית, אזי כל פירושו את המציאות עובר דרך "המסננת" התכליתית, שהיא בחינת "השבת". נמצאנו למדים שבהלך המחשבה המחודש, מסגל האדם את צורת ההסתכלות השונה על המציאות ובכך מקשר את הסופיות (התודעה פרטית) לאין סופיות (התכלית הנרצית שבבחינת "השבת") ולא זו בלבד, אלא שזוכה להוליד הבנות קדושות ולהביאן לרמה הפראקטית-מעשית, כך שבכוחן של אלו יוכל להסתייע באנרגיות מחודשות לקראת הליך תיקון מחודש ומיושב.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא ארביסר"

חייך נראים כמדרון? עצור את המרדף להתבוננות קלה,
כי יש שבת בעולם!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא ארביסר", בדבר מצוות השבת, המהווה את נקודת ההתבוננות של האדם, דרכה הוא מסוגל לשוב לקו אמצעי שבחייו.

מצוות השבת היא אחת המצוות החשובות, שבגינה ניתנת לאדם אותה המדרגה של מטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא אותו הרעיון עליו סובבת מצוות השבת, כאשר רעיון זה בא לבטא את קיומה של השלמות בעולם ובנפש האדם. שלמות תכליתית בחינת "השבת", מחוייבת להיות מקובלת על-ידי האדם התחתון, זאת על אף שהיא נראית לו באופק הרחוק, ויתרה מכך שאיננה נראית לו כלל – ברת יישום לכאורה. קבלת מציאות זו של השלמות התכליתית, המתבקשת מאת האדם העובד את בוראו, יכולה להניב לכאורה תסכולים או חוסר אמונה כביכול, בהיותו נחשף לפערים הקיימים שבינו לבין התכלית הנרצית.

ש. עובדה זו מעוררת את השאלה, מדוע אם כן ניתנה לאדם התחתון מצוות השבת?
ת. כדי לענות על שאלה זו, מקדים הזוה"ק הקדמה קצרה לצורך הבנת העניין, כפי שיתבאר לקמן.

כאשר משתמש האדם בפרטיותו בבחינת "מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע", הוא יוצר קלקול בעולם, שפועל באדם מציאות שלילית בה מתלבשות (רוחות) הבנות רוחניות-מופשטות, שבעטיים אין לאל ידו להתקדם. כאשר אותם הבנות, שבזכותן היה יכול להתקדם, מתלבשות במציאות שלילית, בכך נוצרת מעין רוטינה של הידרדרות או קלקול רוחני-נפשי.

בכדי לעצור את ההידרדרות הרוחנית-נפשית הנזכרת לעיל, העניק הבורא לאדם, את מציאות השבת השלמה, דרכה יוכל לחיות האדם כבאותה השלמות שבגמר תיקון, ובכך להפיק מחווית שלמות זו, את ההבנות הקדושות, הבאות בעקבות ההתבוננות, העוצרת את תהליך הקלקול הרוחני. כך שבאמצעות הבנות אלו יוכל האדם לבנות את עצמו מחדש לקראת הליך תיקון מיושב, אותו פוגש בששת ימי החול שלמחרת יום השבת. נמצא שמצוות השבת ניתנה בכדי לתת לאדם את חווית השלמות, ממנה יוכל האדם לשאוב את הכוחות להמשך העבודה, שאם לא כן, כל הליך תיקונו יתבצע בצורה לא מיושבת ואף מקולקלת, והמשך המרדף אחר חטא הפרטיות, מסיבת הפער והחוסר הקיים בינו לבין השלמות התכליתית, אליה הוא שואף להגיע בכל מאודו.

מלמד הזרה"ק שכוח התיקון בשבת גדול מכוח הרצון לקבל לעצמו שבאדם. השבת היא מתנה, הפסקה זמנית במלאכה, ומאפשרת לאדם לחזור לקו אמצעי בכדי לתקן, להוליד בנים צדיקים, דהיינו הבנות נכונות, הוא שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא ארביסר"

חייך נראים כמדרון? עצור את המרדף להתבוננות קלה,
כי יש שבת בעולם!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא ארביסר", בדבר מצוות השבת, המהווה את נקודת ההתבוננות של האדם, דרכה הוא מסוגל לשוב לקו אמצעי שבחייו.

מצוות השבת היא אחת המצוות החשובות, שבגינה ניתנת לאדם אותה המדרגה של מטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא אותו הרעיון עליו סובבת מצוות השבת, כאשר רעיון זה בא לבטא את קיומה של השלמות בעולם ובנפש האדם. שלמות תכליתית בחינת "השבת", מחוייבת להיות מקובלת על-ידי האדם התחתון, זאת על אף שהיא נראית לו באופק הרחוק, ויתרה מכך שאיננה נראית לו כלל – ברת יישום לכאורה. קבלת מציאות זו של השלמות התכליתית, המתבקשת מאת האדם העובד את בוראו, יכולה להניב לכאורה תסכולים או חוסר אמונה כביכול, בהיותו נחשף לפערים הקיימים שבינו לבין התכלית הנרצית.

ש. עובדה זו מעוררת את השאלה, מדוע אם כן ניתנה לאדם התחתון מצוות השבת?
ת. כדי לענות על שאלה זו, מקדים הזוה"ק הקדמה קצרה לצורך הבנת העניין, כפי שיתבאר לקמן.

כאשר משתמש האדם בפרטיותו בבחינת "מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע", הוא יוצר קלקול בעולם, שפועל באדם מציאות שלילית בה מתלבשות (רוחות) הבנות רוחניות-מופשטות, שבעטיים אין לאל ידו להתקדם. כאשר אותם הבנות, שבזכותן היה יכול להתקדם, מתלבשות במציאות שלילית, בכך נוצרת מעין רוטינה של הידרדרות או קלקול רוחני-נפשי.

בכדי לעצור את ההידרדרות הרוחנית-נפשית הנזכרת לעיל, העניק הבורא לאדם, את מציאות השבת השלמה, דרכה יוכל לחיות האדם כבאותה השלמות שבגמר תיקון, ובכך להפיק מחווית שלמות זו, את ההבנות הקדושות, הבאות בעקבות ההתבוננות, העוצרת את תהליך הקלקול הרוחני. כך שבאמצעות הבנות אלו יוכל האדם לבנות את עצמו מחדש לקראת הליך תיקון מיושב, אותו פוגש בששת ימי החול שלמחרת יום השבת. נמצא שמצוות השבת ניתנה בכדי לתת לאדם את חווית השלמות, ממנה יוכל האדם לשאוב את הכוחות להמשך העבודה, שאם לא כן, כל הליך תיקונו יתבצע בצורה לא מיושבת ואף מקולקלת, והמשך המרדף אחר חטא הפרטיות, מסיבת הפער והחוסר הקיים בינו לבין השלמות התכליתית, אליה הוא שואף להגיע בכל מאודו.

מלמד הזרה"ק שכוח התיקון בשבת גדול מכוח הרצון לקבל לעצמו שבאדם. השבת היא מתנה, הפסקה זמנית במלאכה, ומאפשרת לאדם לחזור לקו אמצעי בכדי לתקן, להוליד בנים צדיקים, דהיינו הבנות נכונות, הוא שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא תליסר ו- פקודי אורייתא פקודי ארביסר"

הבנת שלמות הבורא וזכירתו במצוות עונג השבת

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודי תליסר ופקודי אורייתא פקודי ארביסר", בדבר ראיית מצוות – שלמות הבורא וזכירתו במצוות עונג השבת.

במצווה זו משים הזוה"ק את ראיית הבורא כשלם, מתוך מגמה המבדלת את תפישת הנברא את פרטיותו, כבחינת "הבכור" המשים עצמו כשלם, בהיותו חש את עצמיותו, ככזו המתחלת לכל הפעולות כולן. בכדי לשרש את תפישת פרטיות הנברא, על האדם לקיים את מצוות "פדיון בן בכור", שעניינה פדיית ההבנה השבויה בקליפות, המתייחסת אל רצונו הפרטי העצמי, כאילו הוא המתחיל לכל הפעולות כולן. הרגשת העצמיות והפרטיות של האדם מתחילות להיות נרכשת בשלבי הגדלות שלו, המצביעים על היותו יוצא לבחינה עצמאית. הרגשת עצמיות זו, אותה תופש האדם בהבנתו הקלוקלת, כבכורה עצמית, כזו הלוקחת אחריות בלעדית על כל הפעולות, המציאויות והמצבים, אותן מסמל הבכור. כאשר האדם פועל במצוות הפדיון הנזכרת, בכך הוא פודה את הבנתו הקלוקלת מיד אותו ממונה על המוות הנזכר בזוה"ק, מאותה הבחינה המבקשת להפריד את האדם מבוראו. משמעות הפדיון במובן הנפשי, מסדרת את ההבנה הקלוקלת בנתינת צורה חדשה הקובעת, כי הבורא הוא קדמון וסיבה לכל המציאויות ולכל הפעולות כולן, ואין הרגשת האדם הפרטית נבחנת לבכורה. לאחר שנתבארה צורת ההבנה החדשה, יכול האדם להשכיל ולהבין, כי בחירתו מוגבלת והוא איננו בעל הזכות הראשונית על הבחירה הניתנת לו.

המצווה הארבע-עשרה, היא מצווה המשלימה לקודמתה, בהיותה מייצגת את חשיבותה של שמירת השבת כמצווה המזכירה לאדם, שישנה שלמות בעולם. השלמות מתבטאת בהעדר עשיית המלאכה, להורות שהשבת היא התכלית הנרצית, שאין להוסיף עליה בתיקונים הנצרכים לששת ימי המעשה. כל אימת שהאדם מצוי בששת ימי המעשה, צריך הוא לפעול בהבדלת הטוב מן הרע וכאשר מגיע ליום השבת הוא נדרש לחדול מפעולה זו.

הוראה זו של העדר עשייה ופעולה המתבקשת, מייצגת את השבת כתכלית השלמה הקיימת בעולם, אותה נדרש האדם לגלות גם בתוך נפשו פנימה, שכן מושא זה הוא פנימי-נפשי ולא חיצוני גרידא. יום השבת במובן הנפשי, מייצג את בחינת "השלמות ו- התכלית" של כל פעולה. שלמות זו מתבקשת מנפשו פנימה, מייצגת את בחינת "הכלל", המתקן את כל ההבנות החלוקיות והפרטיות, המתראות בנפשו של האדם, מפרידות אותו מהמפגש עם אותה השלמות התכליתית שביום השבת, בהיותן מבקשות לקיים את בחינתן העצמית. כדי לתקן אותן ההבנות, על האדם לקבל את הבורא כשלם ואת עצמו כפרט המתתקן אגב הכלל השלם, אותו מייצג הבורא. וסימן לקבלה הנזכרת, היא קיום מצוות עשה של עונג השבת וכפי הכתוב תהילים ל"ז: "וְהִתְעַנַּג עַל-יְהוָה וְיִתֶּן-לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ".

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא תליסר ו- פקודי אורייתא פקודי ארביסר"

הבנת שלמות הבורא וזכירתו במצוות עונג השבת

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודי תליסר ופקודי אורייתא פקודי ארביסר", בדבר ראיית מצוות – שלמות הבורא וזכירתו במצוות עונג השבת.

במצווה זו משים הזוה"ק את ראיית הבורא כשלם, מתוך מגמה המבדלת את תפישת הנברא את פרטיותו, כבחינת "הבכור" המשים עצמו כשלם, בהיותו חש את עצמיותו, ככזו המתחלת לכל הפעולות כולן. בכדי לשרש את תפישת פרטיות הנברא, על האדם לקיים את מצוות "פדיון בן בכור", שעניינה פדיית ההבנה השבויה בקליפות, המתייחסת אל רצונו הפרטי העצמי, כאילו הוא המתחיל לכל הפעולות כולן. הרגשת העצמיות והפרטיות של האדם מתחילות להיות נרכשת בשלבי הגדלות שלו, המצביעים על היותו יוצא לבחינה עצמאית. הרגשת עצמיות זו, אותה תופש האדם בהבנתו הקלוקלת, כבכורה עצמית, כזו הלוקחת אחריות בלעדית על כל הפעולות, המציאויות והמצבים, אותן מסמל הבכור. כאשר האדם פועל במצוות הפדיון הנזכרת, בכך הוא פודה את הבנתו הקלוקלת מיד אותו ממונה על המוות הנזכר בזוה"ק, מאותה הבחינה המבקשת להפריד את האדם מבוראו. משמעות הפדיון במובן הנפשי, מסדרת את ההבנה הקלוקלת בנתינת צורה חדשה הקובעת, כי הבורא הוא קדמון וסיבה לכל המציאויות ולכל הפעולות כולן, ואין הרגשת האדם הפרטית נבחנת לבכורה. לאחר שנתבארה צורת ההבנה החדשה, יכול האדם להשכיל ולהבין, כי בחירתו מוגבלת והוא איננו בעל הזכות הראשונית על הבחירה הניתנת לו.

המצווה הארבע-עשרה, היא מצווה המשלימה לקודמתה, בהיותה מייצגת את חשיבותה של שמירת השבת כמצווה המזכירה לאדם, שישנה שלמות בעולם. השלמות מתבטאת בהעדר עשיית המלאכה, להורות שהשבת היא התכלית הנרצית, שאין להוסיף עליה בתיקונים הנצרכים לששת ימי המעשה. כל אימת שהאדם מצוי בששת ימי המעשה, צריך הוא לפעול בהבדלת הטוב מן הרע וכאשר מגיע ליום השבת הוא נדרש לחדול מפעולה זו.

הוראה זו של העדר עשייה ופעולה המתבקשת, מייצגת את השבת כתכלית השלמה הקיימת בעולם, אותה נדרש האדם לגלות גם בתוך נפשו פנימה, שכן מושא זה הוא פנימי-נפשי ולא חיצוני גרידא. יום השבת במובן הנפשי, מייצג את בחינת "השלמות ו- התכלית" של כל פעולה. שלמות זו מתבקשת מנפשו פנימה, מייצגת את בחינת "הכלל", המתקן את כל ההבנות החלוקיות והפרטיות, המתראות בנפשו של האדם, מפרידות אותו מהמפגש עם אותה השלמות התכליתית שביום השבת, בהיותן מבקשות לקיים את בחינתן העצמית. כדי לתקן אותן ההבנות, על האדם לקבל את הבורא כשלם ואת עצמו כפרט המתתקן אגב הכלל השלם, אותו מייצג הבורא. וסימן לקבלה הנזכרת, היא קיום מצוות עשה של עונג השבת וכפי הכתוב תהילים ל"ז: "וְהִתְעַנַּג עַל-יְהוָה וְיִתֶּן-לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ".

שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא חדסר ו- פקודי אורייתא פקודא תריסר"

את הקבוע תקדיש לבורא!
ובמשתנה – אין אתה רשאי ליגע.

בשיעור זה אנו עוסקים במאמרים "פקודי אורייתא פקודא חדסר ופקודי תריסר", בהם מתבארים חלקי בירור הרצון המותרים בנפש האדם. המצוות האחת-עשרה והשתיים-עשרה, הן מצוות המכוונות כנגד מצוות "המעשר" ומצוות "הבאת הביכורים", כאשר הוראתן של ב' מצוות אלו בנפש האדם, באות להצביע על ב' מצבים, הקיימים ברצון שלו. מצב ה-א', המתאר את צד הקביעות שברצון, מכוון כנגד "מצוות הביכורים", המייצגת את בחינת "הכהן" ובחינת "הזכר" שברצון, הבאים בבחינת "מצבי הקביעות". מצב ה-ב', המתאר את צד ההשתנות שברצון, מכוון כנגד "מצוות המעשר", המייצגת את בחינת "הלוי" ובחינת "הנקבה" שברצון, הבאים בבחינת "מצבי ההשתנות".

המצב הראשון הוא אותו החלק המתראה בנפש האדם כצד הזכר, המייצג את מצבי הקביעות, כעין אותה האמונה הקבועה בבורא. היות שמצב זה מתאר את צדדי הקביעות שברצון, צריך כל אדם ליתן אל ליבו אותה האחריות, הקובעת כי יש לברר ולהקדיש צד זה שברצון עבור קשר השותפות של הנברא עם הבורא. היות שמצב זה ניתן לבירור, על-כן בהיות האדם פועל את צדדי הקביעות שבמצווה זו, מועיל הדבר להליך התיקון אף מבלי מודעותו לכך. מכלל זה נגזרת "מצוות הביכורים", הקובעת כי על כל אדם ליתן מראשית פירות ארצו אל הכהן.

המצב השני הוא אותו החלק המתראה בנפש האדם כצד הנקבה (פרטיות), המייצגת את מצבי ההשתנות. היות שמצב זה מתאר את צדדי ההשתנות שברצון, על-כן כל אדם צריך ליתן אל ליבו אותה העובדה, הקובעת כי ישנם רצונות אותם לא ניתן לברר. היות שכך, על כל אדם ואדם מונחת האחריות להשאיר צדדים משתנים אלו שברצון שלו, בידי הבורא יתברך, וכמו-כן לראות שאין לאל ידו להתעסק עימם ולבררם, אף במצבים של מודעות עצמית גבוהה. הלכך ברצונות אלו לא יעשה שימוש כלל וכלל למען עצמו, כלומר בהבאתם לכלל שיתוף עם הבורא. מכלל זה נגזרת "מצוות המעשר", הקובעת כי על כל אדם ליתן עשירית (פרטיות) מתבואת ארצו אל הלוי.

נמצאנו למדים שישנם ב' צדדים ברצון האדם, הן מן הקבועים והן מן המשתנים, כאשר מ-ב' צדדים אלו נלמדות ב' המצוות הנזכרות לעיל, אשר הן גולת הכותרת של מאמר זה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמרים: "פקודי אורייתא פקודא חדסר ו- פקודי אורייתא פקודא תריסר"

את הקבוע תקדיש לבורא!
ובמשתנה – אין אתה רשאי ליגע.

בשיעור זה אנו עוסקים במאמרים "פקודי אורייתא פקודא חדסר ופקודי תריסר", בהם מתבארים חלקי בירור הרצון המותרים בנפש האדם.

המצוות האחת-עשרה והשתיים-עשרה, הן מצוות המכוונות כנגד מצוות "המעשר" ומצוות "הבאת הביכורים", כאשר הוראתן של ב' מצוות אלו בנפש האדם, באות להצביע על ב' מצבים, הקיימים ברצון שלו.

מצב ה-א', המתאר את צד הקביעות שברצון, מכוון כנגד "מצוות הביכורים", המייצגת את בחינת "הכהן" ובחינת "הזכר" שברצון, הבאים בבחינת "מצבי הקביעות".

מצב ה-ב', המתאר את צד ההשתנות שברצון, מכוון כנגד "מצוות המעשר", המייצגת את בחינת "הלוי" ובחינת "הנקבה" שברצון, הבאים בבחינת "מצבי ההשתנות".

עתה מבאר הזוה"ק פרטי כל מצב ומצב כסדרם וכתיקונם, וכפי שיתבאר לקמן:
המצב הראשון הוא אותו החלק המתראה בנפש האדם כצד הזכר, המייצג את מצבי הקביעות, כעין אותה האמונה הקבועה בבורא. היות שמצב זה מתאר את צדדי הקביעות שברצון, צריך כל אדם ליתן אל ליבו אותה האחריות, הקובעת כי יש לברר ולהקדיש צד זה שברצון עבור קשר השותפות של הנברא עם הבורא. היות שמצב זה ניתן לבירור, על-כן בהיות האדם פועל את צדדי הקביעות שבמצווה זו, מועיל הדבר להליך התיקון אף מבלי מודעותו לכך. מכלל זה נגזרת "מצוות הביכורים", הקובעת כי על כל אדם ליתן מראשית פירות ארצו אל הכהן.

המצב השני הוא אותו החלק המתראה בנפש האדם כצד הנקבה (פרטיות), המייצגת את מצבי ההשתנות. היות שמצב זה מתאר את צדדי ההשתנות שברצון, על-כן כל אדם צריך ליתן אל ליבו אותה העובדה, הקובעת כי ישנם רצונות אותם לא ניתן לברר. היות שכך, על כל אדם ואדם מונחת האחריות להשאיר צדדים משתנים אלו שברצון שלו, בידי הבורא יתברך, וכמו-כן לראות שאין לאל ידו להתעסק עימם ולבררם, אף במצבים של מודעות עצמית גבוהה. הלכך ברצונות אלו לא יעשה שימוש כלל וכלל למען עצמו, כלומר בהבאתם לכלל שיתוף עם הבורא. מכלל זה נגזרת "מצוות המעשר", הקובעת כי על כל אדם ליתן עשירית (פרטיות) מתבואת ארצו אל הלוי.

נמצאנו למדים שישנם ב' צדדים ברצון האדם, הן מן הקבועים והן מן המשתנים, כאשר מ-ב' צדדים אלו נלמדות ב' המצוות הנזכרות לעיל, אשר הן גולת הכותרת של מאמר זה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא עשיראה"

יהודי יקר!
ההפסקה בין תפילין של יד לתפילין של ראש אסורה בתכלית.

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא עשיראה", בדבר הצד הפראקטי של מצוות "הנחת התפילין" ואופן ביטויו את צד המופשט שבמצווה זו.

מסביר הזוה"ק, כי התפילין הן אותיות השם הקדוש, בהיותם מייצגים את הכלל שהוא הקב"ה, תוך נשמת הצדיק שהוא הנברא. הלכך כאשר מניח הנברא תפילין, ישנם ב' סדרים על-פיהם עליו להלך במצוות "הנחת תפילן" זו, כדלהלן:

סדר ה-א': תפילין של ראש – כאשר מניח הנברא "תפילין של ראש", אזי הוא מקבל צלם אלוקים, המייצג את בחינת "ההגיון האמוני" בו מתקבלים המוחין. ונמצא שמשתווה צורתו לצורת הבורא. אמנם אף על-פי שמצווה זו הבאה בבחינת "תפילין של ראש", הינה מצווה החשובה כשיטה, אין בה די בכדי להשלים את הנברא ב-ב' צדדיו – השיטתי (מופשט) והפראקטי. ועל-כן בכדי להשתלם בצד ה-ב', על הנברא לקיים אותה המצוה הבאה בבחינת "תפילין של יד" וכפי שיתבאר לקמן בסדר ה-ב' של ההנחה.

סדר ה-ב': תפילין של יד – כאשר מניח הנברא "תפילין של יד", אזי הוא פועל ומביא למעשה את ביטויה של המחשבה המופשטת, הבאה בבחינת "תפילין של ראש", המייצג את מחשבת ההגיון האמוני. וזאת להיות שבחינה זו של "תפילין של יד", היא גילוי האני של הנברא, המייצג בנברא את הצד המעשי והפראקטי. היות שהבחינה הנוכחית, בה אנו עוסקים זה עתה, היא כזו הבאה בבחינת "הגוף", המוציא מכוח אל הפועל את מחשבת ההגיון האמוני, שבבחינת צד "המופשט", על-כן יש לשים דגש ברור, שאין בחינה זו נפרדת לכשעצמה, אלא במה שמתחברת למצווה זו הבאה בבחינת "תפילין של ראש", וזאת להיות שצד הפראקטיקה שבנברא מחוייבת להיות בחיבור אל הצד המופשט שבו, שבבחינת צד "הבורא שבנברא".

על-פי האמור לעיל נמצאנו למדים ב' סדרים במצוות "הנחת התפילין", כאשר הסדר השני הבא כנגד הנחת התפילין של יד, חייב להיות בחיבור תדירי-בלתי פוסק עם הסדר הראשון הבא כנגד הנחת התפילין של ראש, ומכאן האיסור להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא עשיראה"

יהודי יקר!
ההפסקה בין תפילין של יד לתפילין של ראש אסורה בתכלית.

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא עשיראה", בדבר הצד הפראקטי של מצוות "הנחת התפילין" ואופן ביטויו את צד המופשט שבמצווה זו.

מסביר הזוה"ק, כי התפילין הן אותיות השם הקדוש, בהיותם מייצגים את הכלל שהוא הקב"ה, תוך נשמת הצדיק שהוא הנברא. הלכך כאשר מניח הנברא תפילין, ישנם ב' סדרים על-פיהם עליו להלך במצוות "הנחת תפילן" זו, כדלהלן:

סדר ה-א': תפילין של ראש – כאשר מניח הנברא "תפילין של ראש", אזי הוא מקבל צלם אלוקים, המייצג את בחינת "ההגיון האמוני" בו מתקבלים המוחין. ונמצא שמשתווה צורתו לצורת הבורא. אמנם אף על-פי שמצווה זו הבאה בבחינת "תפילין של ראש", הינה מצווה החשובה כשיטה, אין בה די בכדי להשלים את הנברא ב-ב' צדדיו – השיטתי (מופשט) והפראקטי. ועל-כן בכדי להשתלם בצד ה-ב', על הנברא לקיים אותה המצוה הבאה בבחינת "תפילין של יד" וכפי שיתבאר לקמן בסדר ה-ב' של ההנחה.

סדר ה-ב': תפילין של יד – כאשר מניח הנברא "תפילין של יד", אזי הוא פועל ומביא למעשה את ביטויה של המחשבה המופשטת, הבאה בבחינת "תפילין של ראש", המייצג את מחשבת ההגיון האמוני. וזאת להיות שבחינה זו של "תפילין של יד", היא גילוי האני של הנברא, המייצג בנברא את הצד המעשי והפראקטי. היות שהבחינה הנוכחית, בה אנו עוסקים זה עתה, היא כזו הבאה בבחינת "הגוף", המוציא מכוח אל הפועל את מחשבת ההגיון האמוני, שבבחינת צד "המופשט", על-כן יש לשים דגש ברור, שאין בחינה זו נפרדת לכשעצמה, אלא במה שמתחברת למצווה זו הבאה בבחינת "תפילין של ראש", וזאת להיות שצד הפראקטיקה שבנברא מחוייבת להיות בחיבור אל הצד המופשט שבו, שבבחינת צד "הבורא שבנברא".

על-פי האמור לעיל נמצאנו למדים ב' סדרים במצוות "הנחת התפילין", כאשר הסדר השני הבא כנגד הנחת התפילין של יד, חייב להיות בחיבור תדירי-בלתי פוסק עם הסדר הראשון הבא כנגד הנחת התפילין של ראש, ומכאן האיסור להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא עשיראה"

מצוות תפילין, הדרך לקנות אהבה אמיתית
למדנו בשיעור הקודם על הצורך בקבלת היגיון חדש, שהוא שונה מההיגיון הרגיל בו חי האדם. צל"ם נקרא דרכי היגיון. כאשר העליון נותן תשובה, דהיינו הארה לתחתון, הוא צריך להלבישה במסגרת הגיונית, דהיינו בהיגיון כזה שיכול התחתון להבין. אותו דבר כאן בז"א, שצריך להגיע לאהבה שלמה לבורא יתברך – צריך לקבל הארה זו בהיגיון כזה שיהיה מקשר בין האור האלוקי שרוצה הקב"ה לתת, לבין המקום שבו הז"א נמצא. חיבור זה מתבטא בצל"ם, שהוא היגיון אלוקי שניתן לאדם, ומבדיל אותו להיות עליון על כל הבריות. היגיון זה מונח במצוות התפילין, שהיא המצווה העשירית שמונה כאן רשב"י.

למדנו, כי ב' פרשיות ראשונות, שהן הראשונות בסדר של שם הוי"ה, הן בחינת אותיות י"ה. הפרשה הראשונה היא אות י', ופירושה שההיגיון חייב להיות מבוסס על חכמה עליונה. כאן, אנו מדברים על היגיון של של העצמה ושכלול, היגיון שהוא מעבר לקיום הבסיסי, וצריך לפתוח את האדם להשתוקקות גדולה ועצומה לדברים רוחניים שמעבר לגדרי הזמן והמקום. כוח זה הוא בחינת השתוקקות ורצון גדול לשינוי, לצאת מהרגילות בה נמצא האדם. וזהו בחינת "פטר רחם", שהיא הפרשה הראשונה, הפותחת את הרחם כדי שתהיה השתוקקות שלמה. לפעמים כוח זה בא דווקא ברגעי משבר, אולם לעיתים הוא מגיע גם בחוויה חזקה שאדם חווה, כגון שיעור מחזק שהיה בו וכו'.
הפרשה הב' היא בחינת בינה, והיא כנגד השופר, הבא לשפר את האדם כדי שלא ייזרק למקום אפל וחשוך בגין ההשתוקקות הגדולה שהתעוררה בו. הפרשה הב' היא "והיה כי יביאך", ומדברת על חירות, בבחינת היציאה ממצרים. היציאה לחירות, יציאה ממצרים, מחייבת שתהיה לאדם גם תודעה רוחנית, שהיא בחינת חסדים. לא מספיק רק הכרה שיש בורא לעולם, אלא צריך שתהיה במסגרת של חסדים – תודעה רוחנית מסודרת, עם מסגרת של תורה המראה לאדם שיש דרך ברורה. אין גאולה לאדם אם אין שופר (חסדים). אם אדם לא יודע לבוא לתודעה של שיתוף (בינה), לא יוכל להוליד מתוכו אהבה אמיתית. לכן, לא מספיק רק ידע אישי (בחינת י' ופרשה ראשונה), אלא צריך תודעה של שיתוף, שאותה נותן בחינת השופר שהוא פרשה הב'. לכן, ביציאה מעבדות לחירות צריך האדם לוותר על החשקים האישיים שלו. כי אם לא כן, השתוקקותו תביא אותו לאנוכיות עוד יותר גדולה.

פרשה הג' היא קריאת שמע, שהיא בחינת זעיר אנפין, האות ו' של שם הוי"ה, והיא שכוללת את הכל לאחדות אחת. בבחינה זו, כל הרצונות הפרטיים באים לאחדות במסגרת ישראל, הכולל את כל הפרטים לכלל אחד. כל הרצונות הפרטיים של האדם צריכים להיות מאוחדים לרצון מרכזי אחד, הכפוף לבורא יתברך.
פרשה הד' היא "והיה אם שמוע", שהיא כנגד המלכות, שהיא לב האדם. פרשה הד' היא בחינת "כרמל" – כר מלא כל טוב. דהיינו שחייב האדם להיות בשמחה, התרוממות רוח ותענוג עילאי. לב האדם כולל בתוכו גם את המוח, ומאידך גם כל צירוף הרצונות של האדם שבאות ו' של שם הוי"ה, נמצא גם בלב האדם. אולם מי שמנסה להגיע לשמחה ותענוג זה, אך מבלי לוותר על עצמו (שזוהי בחינת פרשה הב', בחינת השופר) ומבלי לאחד את כל הרצונות לה' יתברך (פרשה הג', קריאת שמע) – יגיע רק לאנוכיות. אולם אם פועל לפי סדר הפרשיות הנ"ל, יכול להגיע בפרשה הד' לאהבה, שהיא בחינת התפילין.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא עשיראה"

מצוות תפילין, הדרך לקנות אהבה אמיתית
למדנו בשיעור הקודם על הצורך בקבלת היגיון חדש, שהוא שונה מההיגיון הרגיל בו חי האדם. צל"ם נקרא דרכי היגיון. כאשר העליון נותן תשובה, דהיינו הארה לתחתון, הוא צריך להלבישה במסגרת הגיונית, דהיינו בהיגיון כזה שיכול התחתון להבין. אותו דבר כאן בז"א, שצריך להגיע לאהבה שלמה לבורא יתברך – צריך לקבל הארה זו בהיגיון כזה שיהיה מקשר בין האור האלוקי שרוצה הקב"ה לתת, לבין המקום שבו הז"א נמצא. חיבור זה מתבטא בצל"ם, שהוא היגיון אלוקי שניתן לאדם, ומבדיל אותו להיות עליון על כל הבריות. היגיון זה מונח במצוות התפילין, שהיא המצווה העשירית שמונה כאן רשב"י.

למדנו, כי ב' פרשיות ראשונות, שהן הראשונות בסדר של שם הוי"ה, הן בחינת אותיות י"ה. הפרשה הראשונה היא אות י', ופירושה שההיגיון חייב להיות מבוסס על חכמה עליונה. כאן, אנו מדברים על היגיון של של העצמה ושכלול, היגיון שהוא מעבר לקיום הבסיסי, וצריך לפתוח את האדם להשתוקקות גדולה ועצומה לדברים רוחניים שמעבר לגדרי הזמן והמקום. כוח זה הוא בחינת השתוקקות ורצון גדול לשינוי, לצאת מהרגילות בה נמצא האדם. וזהו בחינת "פטר רחם", שהיא הפרשה הראשונה, הפותחת את הרחם כדי שתהיה השתוקקות שלמה. לפעמים כוח זה בא דווקא ברגעי משבר, אולם לעיתים הוא מגיע גם בחוויה חזקה שאדם חווה, כגון שיעור מחזק שהיה בו וכו'.
הפרשה הב' היא בחינת בינה, והיא כנגד השופר, הבא לשפר את האדם כדי שלא ייזרק למקום אפל וחשוך בגין ההשתוקקות הגדולה שהתעוררה בו. הפרשה הב' היא "והיה כי יביאך", ומדברת על חירות, בבחינת היציאה ממצרים. היציאה לחירות, יציאה ממצרים, מחייבת שתהיה לאדם גם תודעה רוחנית, שהיא בחינת חסדים. לא מספיק רק הכרה שיש בורא לעולם, אלא צריך שתהיה במסגרת של חסדים – תודעה רוחנית מסודרת, עם מסגרת של תורה המראה לאדם שיש דרך ברורה. אין גאולה לאדם אם אין שופר (חסדים). אם אדם לא יודע לבוא לתודעה של שיתוף (בינה), לא יוכל להוליד מתוכו אהבה אמיתית. לכן, לא מספיק רק ידע אישי (בחינת י' ופרשה ראשונה), אלא צריך תודעה של שיתוף, שאותה נותן בחינת השופר שהוא פרשה הב'. לכן, ביציאה מעבדות לחירות צריך האדם לוותר על החשקים האישיים שלו. כי אם לא כן, השתוקקותו תביא אותו לאנוכיות עוד יותר גדולה.

פרשה הג' היא קריאת שמע, שהיא בחינת זעיר אנפין, האות ו' של שם הוי"ה, והיא שכוללת את הכל לאחדות אחת. בבחינה זו, כל הרצונות הפרטיים באים לאחדות במסגרת ישראל, הכולל את כל הפרטים לכלל אחד. כל הרצונות הפרטיים של האדם צריכים להיות מאוחדים לרצון מרכזי אחד, הכפוף לבורא יתברך.
פרשה הד' היא "והיה אם שמוע", שהיא כנגד המלכות, שהיא לב האדם. פרשה הד' היא בחינת "כרמל" – כר מלא כל טוב. דהיינו שחייב האדם להיות בשמחה, התרוממות רוח ותענוג עילאי. לב האדם כולל בתוכו גם את המוח, ומאידך גם כל צירוף הרצונות של האדם שבאות ו' של שם הוי"ה, נמצא גם בלב האדם. אולם מי שמנסה להגיע לשמחה ותענוג זה, אך מבלי לוותר על עצמו (שזוהי בחינת פרשה הב', בחינת השופר) ומבלי לאחד את כל הרצונות לה' יתברך (פרשה הג', קריאת שמע) – יגיע רק לאנוכיות. אולם אם פועל לפי סדר הפרשיות הנ"ל, יכול להגיע בפרשה הד' לאהבה, שהיא בחינת התפילין.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא עשיראה"

לשמוע קול שופר, לקבל היגיון אמיתי
על התפילין נאמר "ראשך עלייך ככרמל". "כרמל" פירושו כר מלא כל טוב. עתה, רוצים אנו להבין מהו העניין שמכוח התפילין מקבלים המוחין העליונים. מהו כוח זה?
מסביר הזוהר הקדוש, שהנקודה החיצונית מפעילה אותנו גם אם איננו מבינים, כפי שרואים בעניין התפילין. אם כי, ודאי עדיף להבין כאשר אפשר. מה שמיוחד בתפילין הוא שיש בהן פרשיות. הפרשה הפותחת את הכל היא "פטר רחם", והיא הפרשה הראשונה בתפילין של ראש. תפילין של ראש מגרות את האדם לקבל מוחין, ופרשה ראשונה נותנת את הפתח למוחין אלו. פרשה זו היא כנגד י' דשם הוי"ה, שהיא בחינת יראה.
התפילין, המסודרות לפי סדר שם הוי"ה, נותנות לאדם היגיון שלם. היגיון האדם המניח תפילין לאט לאט מסתדר לפי הסדר שנתן הבורא. כאשר יהיה לאדם היגיון אמיתי, יהיה לו טוב. ההיגיון צריך להיות מסודר עפ"י הצלם האלוקי. צריך לסדרו כך שהנקודה האמונית שאנו מקבלים תהיה ודאי ראשוני שאי אפשר בלעדיו, שמתחיל את הכל וכולל את הכל. צריך לפתוח את מוחנו לחשוב כך, ואת זה עושה פרשת "פרט רחם".

הפרשה השנייה היא "והיה כי יביאך". הפתיחה שעשתה בה האות י', היא כדי לשמוע את הקול של הבינה. כאשר תודעת האדם מעורבת עם מידת בינה הזו, זהו מצב בו האדם כמו עוזב עצמו לגמרי ומתפשט מגשמיותו. על ידי פתיחה זו ניתן לשמוע את קול השופר, שהוא בחינת הבינה. בינה מוציאה את האדם לחירות מהתפיסה הפרטית והעצמית, המגבילה אותו לחשוב בגדרים של זמן ומקום.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא עשיראה"

לשמוע קול שופר, לקבל היגיון אמיתי
על התפילין נאמר "ראשך עלייך ככרמל". "כרמל" פירושו כר מלא כל טוב. עתה, רוצים אנו להבין מהו העניין שמכוח התפילין מקבלים המוחין העליונים. מהו כוח זה?
מסביר הזוהר הקדוש, שהנקודה החיצונית מפעילה אותנו גם אם איננו מבינים, כפי שרואים בעניין התפילין. אם כי, ודאי עדיף להבין כאשר אפשר. מה שמיוחד בתפילין הוא שיש בהן פרשיות. הפרשה הפותחת את הכל היא "פטר רחם", והיא הפרשה הראשונה בתפילין של ראש. תפילין של ראש מגרות את האדם לקבל מוחין, ופרשה ראשונה נותנת את הפתח למוחין אלו. פרשה זו היא כנגד י' דשם הוי"ה, שהיא בחינת יראה.
התפילין, המסודרות לפי סדר שם הוי"ה, נותנות לאדם היגיון שלם. היגיון האדם המניח תפילין לאט לאט מסתדר לפי הסדר שנתן הבורא. כאשר יהיה לאדם היגיון אמיתי, יהיה לו טוב. ההיגיון צריך להיות מסודר עפ"י הצלם האלוקי. צריך לסדרו כך שהנקודה האמונית שאנו מקבלים תהיה ודאי ראשוני שאי אפשר בלעדיו, שמתחיל את הכל וכולל את הכל. צריך לפתוח את מוחנו לחשוב כך, ואת זה עושה פרשת "פרט רחם".

הפרשה השנייה היא "והיה כי יביאך". הפתיחה שעשתה בה האות י', היא כדי לשמוע את הקול של הבינה. כאשר תודעת האדם מעורבת עם מידת בינה הזו, זהו מצב בו האדם כמו עוזב עצמו לגמרי ומתפשט מגשמיותו. על ידי פתיחה זו ניתן לשמוע את קול השופר, שהוא בחינת הבינה. בינה מוציאה את האדם לחירות מהתפיסה הפרטית והעצמית, המגבילה אותו לחשוב בגדרים של זמן ומקום.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא תשיעאה"

אל לו לאדם להיות רדוף אחר מצבי החיים,
אלא אחר ההתייחסות שלו אליהם!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא תשיעאה", בדבר צורת התייחסות השונה של האדם למציאות אותה הוא פוגש.

במאמר "נעשה אדם וכו'", הוסבר כי ישנם ב' צדדים של צד הזכר וצד הנקבה, כאשר לשניהם נצרך האדם. כאשר ב' תפישות אלו מתפקדות כצרות אחת לשנייה,

אזי נבחנות ב' תפישות אלו כשתי נקודות הנפרדות זו מזו וידוע כאמור שלא ניתן לפעול עם צד הזכר לבדו בבחינת "אמירה" וכן לא ניתן לפעול עם צד הנקבה לבדה בבחינת "עשייה".

המצווה התשיעית, הקובעת כי יש לחון את העניים, היא זו המחברת בין ב' התפישות הללו.

החיבור הנזכר, הוא כוח הנתינה, המאפשר לאדם לצאת אל מחוץ למסגרתו העצמית והפרטית ולבוא למקום, המשותף ל-ב' התפישות הללו.

תהליך החיבור נעשה, בהיות האדם מקבל על עצמו את התנועה בבעלות, אשר איתה הוא משמש במעבר מהבחינה "הפסיבית" לבחינה "האקטיבית".

התנועה מהבחינה "הפסיבית" לבחינה "האקטיבית", מצביעה על היות האדם פועל את הרצון לקבל קרי – חסרון, קרי – מציאות או מקרה בהם הוא נתון , כמשימת אתגר או כנקודת אימון

דרכה שואף האדם להגיע לבחינת "הבחירה ביתר דביקות", המייצגת את בחינת "ההשפעה ו – הנתינה".

כאשר פועל האדם באופן זה, אזי כל גישת ותפישת חייו משתנים, בהיותו רדוף אחר ההתייחסות למצבי החיים, שהם התנועות אותם הוא פועל ולא אחר המצבים לכשעצמם, הנוגעים אל פרטיותו ובחינתו האישית.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא עשיראה"

מהי הצורה הנכונה שיש לתת למציאות?
המצווה העשירית היא להניח תפילין ולהשלים עצמו בצורה העליונה.
השלמות נמצאת בראש, דהיינו שהשקפת האדם מייצרת אמונה שלמה. ברגע שהיגיון האדם מתבסס על אמונה שלמה ונכונה, אזי הוא היגיון שאינו נפסד לעולם. מה שאין כן, כאשר ההיגיון מתבסס על אמונה טפלה, גם ההיגיון הוא פגום, ועתיד להתמוסס. לכן, במצווה זו של הנחת תפילין חייבת להיות מודעות גבוהה של האדם, וצריך להשלים עצמו בצורה העליונה, היות והצורה היא מה שנותן לחומר את התנועה הנכונה. בצורה מקבלים את האור. כפי הצורה שאני נותן בחומר, כך אני יכול לקבל את האור.

אם כן, איזו צורה אני צריך לתת למציאות כדי שתפיסתי תהיה שלמה? הצורה היא שאתה צריך להגיע לאושר מוחלט.
העולם הוא תשקיף של האדם. המפגש של האדם עם העולם צריך להביא אותו לשלמות.

כאשר יצא רשב"י מהמערה, סיפר שזהו מה שלמד – את אלו המצוות המונחות במעשה בראשית. פתח ואמר, "ראשך עלייך ככרמל" – כרמל הוא מציאות של כל-טוב. שם הוי"ה הקדוש חקוק בפרשיות התפילין. התפילין הן כנגד דרכי המחשבה שצריכות להיות לאדם, וההיגיון הזה הוא שעושה את האדם לאדם. אנו צריכים להגיע למה שרשום בתפילין.

"ויברא אלוקים את האדם בצלמו" – המחשבה צריכה להיות מתוקנת בצורה שלמה (ולא רק צד המעשה, כפי שראינו במצווה הקודמת לחון את העני).
האדם אינו מחליט על מה לחשוב. חומר המחשבה מגיע לאדם מלמעלה, ותפקיד האדם הוא להכניסו לתבנית מחשבה נכונה. אם נקבל תבנית זו, כל דבר שנחשוב יביא אותנו לשלמות. וזה נקרא צל"ם. ם' דצלם היא תפיסה אמונית הבאה מלמעלה, שאין לנו שום יד ורגל לגעת בה. ל' דצלם היא הצורה בה אנו תופסים את הדבר, והיא בחינת התודעה שלנו. בה יש לנו עליה וירידה, ואנו יכולים לקבל בה את המוחין, בתנאי שאינה סותרת את האמונה (ם' דצלם). צריכים להסכים שהיות ואנו נמצאים בדרך, גם כל המוחין שנקבל בבחינת הל' דצלם יהיו בלתי שלמים, דהיינו בעולה ויורד. צ' דצלם היא התנועה של הצדיק שבאדם, שצריכה לעבוד בביקוש מתמיד. אלו הם הרצונות הגופניים שצריכים לעורר את האדם לחפש בהתמדה ובעשיה, כדי לקבל תודעה עליונה. היכן שיהיה האדם בתנועה, יוכל לקבל את בחינת הל'. היכן שלא יהיה בתנועה, יצטרך לרדת ממנה.