ספר הזהר

ספר הזהר

ספר הזהר עם פירוש הסולם

שנת הוצאה: תש”ג – תשט”ו (1955 – 1943)
הוצאה לאור ראשונה: בית אולפנה רבתא עיטור רבנים.
תוכן הספר ומהותו: ספר הזוהר – למרות חשיבותו הרבה של ספר הזהר הוא נותר חתום מהמוני בית ישראל מעז התגלותו.
ישנם פירושים רבים מגדולי המקובלים, שהסבירו את הזוה”ק לעומקו, אך לא היה בידם ליתן כלים אל הלומד להבין את דבריהם, כך שגם עם מח כביר וחשק עז פירושם נותר חתום כדברי הזהר עצמו. פירושים אחרים נכתבו בניסיון לפשט את הזהר ולתרגמו ללשון הקודש בצורה עממית השווה לכל נפש, אולם לא היה בהם כדי ליתן סיפוק לחפצים להבין בשיעור מה את רזיה ועומקה, כי הרי אין ההבנה הפשוטה של המילים שלו אלא כקליפה המכסה את הפרי.
עד שהגיעה עת רצון, ובעל הסולם טרח להסיר את הלוט המכסה על הזוהר, והציב “סולם” בו ניתן לעלות בהבנת הזוהר.

פירוש “הסולם” חולל פלאות בהבנת הזוהר ולימודו. מחד גיסא הוא אכן מתרגם בפשטות את כל דברי הזוהר ללשון הקודש, מהחל ועד כלה, באופן שכל יהודי ויהודי יוכל להבין את הנאמר, גם ללא הכנה מוקדמת. אולם מאידך הוא לא עצר בזאת, אלא בפעם הראשונה בתולדות לימוד הזוהר הוא גם נתן פירוש מקיף להבנת פנימיות הזוהר עם פתיחה והקדמות המפשטים ומבארים את נושאי הלימוד, באופן שהרוצה מתוך תשוקה פנימית לבא בשערי הזוהר הקדוש – יוכל להתעלות בסולם שהציב לו בעל הסולם ולצלול בעומק סודות הזוהר.

פעמים רבות מביא בעל הסולם בסופי המאמרים פירוש מקיף יותר לכל תוכן המאמר, ולעיתים, כשנדרש הסבר ארוך, נכתב פירוש “מראות הסולם” לצד פירוש “הסולם”.
לצד פירושו, ערך בעל הסולם גם את גוף דברי הזוהר: חילק את הטקסט לקטעים, פיסק אותו, וערכו לפי סדר מאמרים.
בראש פירושו הצמיד בעל הסולם את הספרים הבאים: פתיחה לחכמת הקבלה – שהוא קיצור של כל סדר השתלשלות חכמת הקבלה, וחשיבותו רבה ללומד המתחיל. פתיחה לפירוש הסולם – שהוא ביאור מקיף לנושאים שונים בחכמת הקבלה המובאים רבות בקיצור בגוף דברי “הסולם”. מבוא לספר הזוהר – הנותן הסבר לתוכן ולמדרגה שבה עוסק ספר הזוהר. הקדמה לספר הזהר – ובה ביאור בדרכי עבודת ה’ למהות האדם ועבודתו בעולם.

פירוש “הסולם” הינו חיבורו המרכזי של בעל הסולם, על שמו הוא מכונה “בעל הסולם”, ובו הוא ראה את עיקר תפקיד חייו ביחס לדורות הבאים, כפי שיעידו עשרות העובדות שבהן ניכר גודל החשיבות שרחש לכתיבת הפירוש והטרחה והיגיעה העצומה שהשקיע בהכנתו. ואכן, משהשלים את כתיבת הפירוש, השלים כנראה בעל הסולם את תפקידו בעולם ונפטר לחיי עולמים. שני הכרכים האחרונים נדפסו כבר אחר הסתלקותו.

 

 

מתוך מאמר לסיום הזוהר:

ומכאן הוכחה ברורה שכבר הגיע דורנו זה לימות המשיח, כי עינינו הרואות שכל הביאורים על ספר הזהר שקדמו לנו, לא ביארו אפילו עשרה אחוזים מהמקומות הקשים בזהר, וגם במקצת שביארו, סתומים דבריהם כמעט כדברי הזהר עצמו. ובדורנו זה זכינו לפירוש ” הסולם” שהוא ביאור מלא על כל דברי הזהר. ומלבד זה שאינו מניח דבר סתום בכל הזהר בלי לפרשו, אף גם הביאורים מיוסדים על פי השכל העיוני הפשוט, שכל מעיין בינוני יכול להבינם. ומתוך שנגלה הזהר בדורנו זה, הרי זו הוכחה ברורה שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח בתחילתו של אותו הדור שעליו נאמר ומלאה הארץ דעה את ה’ וגו’.

ויש לדעת שענינים רוחניים אינם כענינים גשמיים שבהם הנתינה והקבלה באים כאחד. כי ברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד. כי תחילה ניתן הדבר מהשי”ת למקבל, ובנתינה זו נותן לו רק הזדמנות לקבל, אבל עוד לא קיבל כלום. עד שיתקדש ויטהר כראוי, אז זוכה לקבל הדבר, באופן שמזמן הנתינה עד זמן הקבלה יכול להתעכב זמן מרובה. ולפי זה מ”ש שהדור הזה כבר הגיע להכתוב ומלאה הארץ דעה את ה’ וכו’, הנה זה אמור מבחינת נתינה בלבד, אבל לבחינת קבלה ודאי לא הגענו עוד, עד שנטהר ונתקדש ונלמד ונתיגע בשיעור הרצוי יגיע זמן הקבלה ויקויים בנו הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה’ וגו’.

ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה, והמופת הוא שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל, ולפיכך לא הובטח לנו ומלאה הארץ דעה את ה’ וגו’ אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה.

ולפיכך כמו שבשלימות ההשגה לא זכינו עוד לזמן קבלה אלא לזמן נתינה בלבד, שבכחה ניתנת הזדמנות לבוא לשלימות ההשגה, כן הוא בענין הגאולה שלא זכינו לה, אלא בבחינת נתינה בלבד. כי העובדה היא שהקב”ה הוציא ארצנו הקדושה מרשות הנכרים והחזירה לנו, ובכל זאת עדיין לא קבלנו הארץ לרשותנו מפני שעוד לא הגיע זמן הקבלה, כמו שביארנו בענין שלימות ההשגה, באופן שנתן ואנחנו עוד לא קבלנו. שהרי אין לנו עצמאות כלכלית, ואין עצמאות מדינית בלי עצמאות כלכלית. ועוד הרבה יותר מזה, כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש, וכל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים, והמופת הוא שאין שום אדם מתרגש כלל מן הגאולה כמו שהיה צריך להיות בזמן הגאולה אחרי אלפיים שנה. ולא בלבד שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו וליהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם שנגאלו וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עינים להפטר מגאולה זו ולשוב לארצות פזוריהם. הרי שאעפ”י שהקב”ה הוציא הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עכ”ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב”ה את ההזדמנות לגאולה, דהיינו להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה’, בתורה ובמצוות לשמה, ואז יבנה בית המקדש ונקבל הארץ לרשותנו, ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה. אבל כל עוד שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה והן בעבודת ה’. ואין לנו אלא הזדמנות לגאולה.

היוצא מדברינו, שדורנו זה הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזהר שהוא תחילת קיום הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה’ וגו’. ולא ילמדו עוד וגו’. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהקב”ה, אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה להתחיל בעבודת השי”ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו, ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: ” שלימות ההשגה” ו” הגאולה השלימה“.

והנה ביארנו היטב תשובת חז”ל על הקושי’, איך אפשר להדבק בו שאמרו שפירושו “הדבק במדותיו” שהוא צודק מב’ טעמים, א. כי דביקות הרוחנית אינה בקירוב מקום אלא בהשואת הצורה. ב. כיון שלא נפרדה הנשמה מעצמותו ית’ אלא בסבת הרצון לקבל שהטביע בה הבורא ית’, א”כ אחר שהפריד הרצון לקבל ממנה חזרה מאלי’ בדביקות הקדומה בעצמותו ית’. אמנם כל זה להלכה, אבל למעשה עוד לא תרצו כלום עם הפירוש הדבק במידותיו, שפירושו להפריד את הרצון לקבל המוטבע בטבע בריאתו, ולבא לרצון להשפיע שהוא היפך טבעו. ומה שביארנו שהטובע בנהר צריך להחזיק החבל בחזקה, ומטרם שעוסק בתו”מ לשמה באופן שלא ישוב לכסלו עוד, אינו נחשב שמחזיק החבל בחזקה, שוב הדרא קושי’ לדוכתי’, מאין יקח חומר דלק להתייגע בכל לבבו ומאודו רק כדי לעשות נ”ר ליוצרו, כי אין אדם יכול לעשות תנועה בלי שום תועלת לעצמו כמו המכונה שאינה יכולה לעבוד בלי חומר דלק ואם לא יהי’ שום תועלת לעצמו אלא רק נ”ר ליוצרו אין לו חומר דלק לעבודה.

והתשובה היא שכל משיג רוממותו ית’ כראוי, הרי ההשפעה שהוא משפיע אליו מתהפכת להיות קבלה כמו”ש במסכת קידושין (דף ז.) באדם חשוב, שהאשה נותנת לו כסף, ונחשב לה לקבלה ומתקדשת, וכך הוא אצל השי”ת, שאם משיג רוממותו ית’ אין לך קבלה יותר חשובה מנ”ר ליוצרו, והוא די מספיק לחומר דלק לעמול ולהתייגע בכל לבו ונפשו ומאודו כדי לעשות נ”ר אליו ית’, אבל זה ברור שאם עוד לא השיג רוממותו ית’ כראוי, הנה השפעת נ”ר להשי”ת לא נחשבת אליו לקבלה, בשיעור שימסור כל לבבו ונפשו ומאודו להשי”ת. ולפיכך בכל פעם שיתכוון באמת רק לעשות נ”ר ליוצרו ולא לתועלת עצמו, יאבד תיכף כח העבודה לגמרי, כי נשאר כמו מכונה בלי חומר דלק כי אין אדם יכול להזיז אבר בלי שיפיק מזה איזה תועלת לעצמו, ומכש”כ יגיעה כ”כ גדולה כמדת מסירת נפשו ומאודו, כפי המחוייב בתורה, שאין ספק שלא יוכל לעשות זאת בלי שיפיק איזה קבלת הנאה לעצמו.

ובאמת השגת רוממותו ית’ בשיעור שההשפעה תהפך לקבלה כמו שאמרו באדם חשוב אינו דבר קשה כלל, והכל יודעים גדלות הבורא ית’ שברא הכל ומבלה הכל בלי ראשית ובלי אחרית שלרוממותו אין קץ ותכלית, אלא הקושי שבדבר הוא כי ערך הרוממות אינו תלוי ביחיד אלא בסביבה, למשל, אפילו אם האדם מלא מעלות טובות, אם לא יחשבוהו הסביבה ולא יכבדוהו אדם כזה ימצא תמיד נכה רוח ולא יוכל להתגאות במעלותיו, אעפ”י שאינו מסופק באמיתותם, ולהיפך מזה אדם שאין לו מעלה כלל אלא הסביבה יכבדוהו כמו שיש לו מעלות מרובות האדם הזה יהי’ מלא גאות רוח, כי ערך החשיבות והרוממות ניתנה לגמרי לרשות הסביבה.

ובשעה שאדם רואה איך הסביבה שלו מקילים ראש בעבודתו ית’ ואינם מעריכים רוממותו כראוי אין האחד יכול להתגבר על הסביבה וגם הוא אינו יכול להשיג רוממותו ית’, אלא שמיקל ראשו בעת עבודתו כמוהם, וכיון שאין לו הבסיס של השגת רוממותו ית’ מובן מאליו שלא יוכל לעבוד להשפיע נ”ר ליוצרו ולא לתועלת עצמו, כי אין לו חומר דלק ליגיעה, ולא יגעת ומצאת אל תאמין, ואין לו שום עצה אלא או לעבוד לתועלת עצמו, או שלא לעבוד כלום, כי השפעת נ”ר ליוצרו לא תשמש לו כמו קבלה ממש.

ובזה תבין הכתוב, ברוב עם הדרת מלך, כי ערך הרוממות בא מן הסביבה בב’ תנאים: א. במדת ההערכה של הסביבה. ב. במדת גדלה של הסביבה, וע”כ ברוב עם הדרת מלך. ובשביל גודל הקושי שבדבר יעצו לנו חז”ל “עשה לך רב וקנה לך חבר” דהיינו שהאדם יבחר לעצמו אדם חשוב ומפורסם שיהי’ לו לרב שממנו יוכל לבוא לעסק תו”מ ע”מ להשפיע נ”ר ליוצרו, כי ב’ הקלות יש לרבו, א. שמתוך שהוא אדם חשוב הרי התלמיד יכול להשפיע לו נ”ר על בסיס רוממותו של רבו כי ההשפעה נהפכה לו לקבלה, שהוא חומר דלק טבעי שיוכל להרבות מעשי ההשפעה בכל פעם, ואחר שהתרגל בעסק ההשפעה אצל רבו הוא יכול להעבירו גם לעסק תו”מ לשמה כלפי הקב”ה כי הרגל נעשה טבע. הקלה ב’ היא, כי השואת הצורה להקב”ה אינה מועילה אם אינה לנצח דהיינו עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, משא”כ השוואת הצורה לרבו, מתוך שרבו הוא בעולם הזה בתוך הזמן, מועילה השוואת הצורה אליו אפילו היא רק זמנית שאח”כ ישוב בו לסורו, ונמצא בכל פעם שמשוה צורתו לרבו הוא מתדבק בו לשעתו, ומתוך כך הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו, כמו שבארנו במשל האבר הנחתך מהגוף וחזר ונתדבק בו, עש”ה. וע”כ התלמיד יכול להשתמש מהשגת רוממות השי”ת של רבו, המהפכת ההשפעה לקבלה ולחומר דלק מספיק למסירת נפשו ומאודו. ואז יוכל גם התלמיד לעסוק בתורה ומצוות לשמה בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה המביאה לדביקות נצחית בהקב”ה.

ובזה תבין מה שאמרו חז”ל (ברכות ז:) “גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה שנא’ פה אלישע בן שפט אשר יצק מים ע”י אליהו למד לא נאמר אלא יצק”, שלכאורה תמוה איך מעשים פשוטים יהיו גדולים מלימוד החכמה והדעת, ובאמור מובן היטב כי השמוש ששימש לרבו בגופו ומאודו ע”מ לעשות נ”ר לרבו מביאהו לדביקות ברבו דהיינו להשוואת הצורה ומקבל עי”ז ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, בסוד פה אל פה שהיא דביקות רוחא ברוחא, שעי”ז זוכה להשיג רוממותו ית’ בשיעור שתהפך ההשפעה לקבלה להיות לו חומר דלק מספיק למסי”נ ומאודו עד שיזכה לדביקות בהקב”ה כנ”ל. משא”כ לימוד התורה אצל רבו, כי היא מוכרחת להיות לתועלת עצמו, ואינה מביאה לידי דביקות והיא נבחנת מפה לאוזן, באופן שהשמוש מביאו להתלמיד מחשבותיו של רבו, והלימוד רק הדבורים של רבו, ומעלת השמוש גדלה על מעלת הלימוד, כשיעור חשיבות מחשבת רבו על הדיבורים של רבו וכחשיבות פא”פ על מפה לאוזן. אמנם כל זה אמור אם השימוש הוא ע”מ להשפיע אליו נ”ר אבל אם השמוש הוא לתועלת עצמו ששמוש מעין זה אינו מסוגל להביאהו לדביקות ברבו, ודאי שהלימוד אצל רבו חשוב יותר משמושו.

אמנם כמו שאמרנו אצל השגת רוממותו ית’, שהסביבה שאינה מחשיבה אותו ית’ כראוי, מחלשת את היחיד ומונעת אותו מהשגת רוממותו ית’, הנה ודאי דבר זה נוהג גם ברבו אשר הסביבה שאינה מחשיבה כראוי את רבו מונעת את התלמיד שיוכל להשיג רוממות רבו כראוי. ולפיכך אמרו חז”ל “עשה לך רב וקנה לך חבר” דהיינו שהאדם יוכל לעשות לו סביבה חדשה שהסביבה תעזור לו להשיג רוממות רבו ע”י אהבת חברים המחשיבים את רבו שע”י שיחת החברים ברוממות רבו מקבל כל אחד הרגשת רוממותו, באופן שההשפעה לרבו תהפך לקבלה ולחומר דלק, בשיעור שיביאהו לעסוק בתורה ומצוות לשמה, שע”ז אמרו במ”ח מעלות שהתורה נקנית בהם בשמוש חכמים ובדקדוק חברים, כי מלבד שמשמש לרבו צריך גם כן לדקדוק חברים, כלומר להשפעת החברים שיפעלו עליו להשגת רוממותו של רבו כי השגת הרוממות תלויה לגמרי בהסביבה, ואדם יחידי אי אפשר שיפעל בזה במשהו כמבואר.

אמנם ב’ תנאים פועלים בהשגת הרוממות, א. לשמוע תמיד ולקבל את הערכת הסביבה בשיעור הפלגתם. ב. שהסביבה תהי’ גדולה, כמ”ש ברוב עם הדרת מלך. ולקבל תנאי הא’ מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו שהוא הקטן שבכל החברים, ואז יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם, כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו ומכ”ש שיתפעל מדבריו, ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול. וכנגד תנאי הב’ מחוייב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר ולחבבו כאילו הי’ גדול הדור, ואז תפעל עליו הסביבה כמו שהיתה סביבה גדולה כראוי, כי ברוב בנין חשוב יותר מרוב מנין.

 

מתוך הקדמת ספר הזוהר

 

נז) ומכאן תבין את היבשות והחשכות שמצאונו בדורנו זה שלא נשמע כמוהן בכל הדורות שקדמו לנו, שהוא משום שאפילו העובדי ה’ שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה, וכבר המשיל הרמב”ם ז”ל משל אמיתי על זה, ואמר שאם שורה של אלף אנשים סומים הולכים בדרך, ויש להם לפחות פקח אחד בראשם הרי הם בטוחים כולם שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח שבראשם. אבל אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק שיכשלו בכל דבר המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת. כן הדבר שלפנינו, אם היו לפחות עובדי השי”ת עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מא”ס ב”ה, הרי כל בני הדור היו נמשכים אחריהם, וכולם היו בטוחים בדרכם שלא יכשלו, ואם גם עובדי השי”ת סלקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא שכל הדור נכשל בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה.

נח) אמנם ידעתי הסבה, שהיא בעיקר מתוך שנתמעטה האמונה בכלל, והאמונה בקדושי עליון חכמי הדורות, בפרט, וספרי הקבלה והזוהר מלאים ממשלים גשמיים, ע”כ נפל הפחד על כל אחד, שלא יצא שכרו בהפסדו, כי ח”ו קרוב להכשל בפסל ודמות. והיא שהעירני לעשות ביאור, מספיק, על כהאר”י ז”ל, ועתה על הזוהר הקדוש. והסרתי הפחד הזה לגמרי. כי ביארתי והוכחתי בעליל, את הנמשל הרוחני של כל דבר, שהוא מופשט מכל דמיון גשמי, למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, כמו שיראו המעיינים, למען לאפשר לכל המון בית ישראל ללמוד ספר הזוהר, ולהתחמם באורו הקדוש. וקראתי הביאור בשם “הסולם” להורות, שתפקיד ביאורי הוא בתפקיד כל סולם, שאם יש לך עליה מלאה כל טוב, אינך חסר אלא “סולם” לעלות בו, ואז כל טוב העולם בידיך. אמנם אין “הסולם” מטרה כלפי עצמו: כי אם תנוח במדרגות הסולם ולא תכנס אל העליה, אז לא תושלם כונתך. כן הדבר בביאור שלי על הזוהר, כי לבאר דבריהם, העמוקים מכל עמוק, עד סופם. עוד לא נברא הביטוי לזה, אלא עשיתי על כל פנים בביאורי זה, דרך ומבוא לכל בן אדם שיוכל על ידו לעלות ולהעמיק ולהסתכל בספר הזוהר גופו, כי רק אז, תושלם כונתי בביאורי זה.

נט) והנה כל המצוים אצל ספר הזוהר הקדוש, כלומר, המבינים מה שכתוב בו, הסכימו פה אחד, שספר הזוהר הקדוש חיברו, התנא האלקי, רבי שמעון בן יוחאי. חוץ מהרחוקים מחכמה זו, שיש מהם המפקפקים ביחוסו זה, ונוטים לומר, על סמך מעשיות בדויות ממתנגדי החכמה הזו, שמחברו הוא, המקובל ר’ משה די ליאון, או אחרים הסמוכים לו בזמן.

ס) ואני כשאני לעצמי, הרי מיום שזכיתי באור השי”ת להתבונן מעט בספר הקדוש הזה לא עלה על לבי לחקור ביחוסו, והוא מטעם פשוט, כי לפי תוכנו של הספר, עלה בלבי מעלת יקר התנא רשב”י, לאין ערך יותר על כל התנאים הקדושים, ואם היה מתברר לי בבירור גמור שמחברו הוא שם אחר, כגון ר”מ די ליאון ז”ל, וכדומה, הרי אז, היה גדל אצלי מעלת האיש ר”מ די ליאון ז”ל יותר מכל התנאים הקדושים, וגם רשב”י בכללם. אמנם באמת לפי מדת עומק החכמה שבספר, אם הייתי מוצא בבירור, שמחברו הוא אחד ממ”ח הנביאים, היה זה מקובל על לבי ביותר, מליחסו לאחד מהתנאים, ומכ”ש אם הייתי מוצא, שמשה רבינו קבל אותו מהר סיני מהשי”ת עצמו, אז היתה שוככת דעתי לגמרי, כי לו נאה ולו יאה חיבור כזה. ולפיכך כיון שזכיתי לערוך ביאור מספיק השוה לכל בעל עיון, להבין מעט מה שכתוב בו בספר, אני חושב שכבר נפטרתי בזה לגמרי מלטרוח עוד ולהכניס עצמי בחקירה הזאת, כי כל משכיל בזוהר לא יוכל להסתפק עוד, שמחברו יוכל להיות איש פחות במעלה מהתנא רשב”י הקדוש.

סא) אכן לפי”ז נשאלת השאלה, למה לא היה נגלה ספר הזוהר לדורות הראשונים, שבלי ספק היו חשובים במעלה יותר מדורות האחרונים והיו ראויים לו יותר, ויחד עם זה יש לשאול למה לא נגלה ביאור ספר הזוהר עד האריז”ל, ולא למקובלים שקדמו לו. והתמיה העולה על כולנה, למה לא נגלו ביאור דברי האריז”ל, ודברי הזוהר מימי האריז”ל עד דורנו זו (ועי’ בהקדמתי לספר פנים מסבירות על הע”ח באות ח’ ד”ה ואיתא עש”ה) ונשאלת השאלה, הכי אכשר דרי. והתשובה היא, כי העולם, במשך זמן קיומו של שתא אלפי שני, הוא כמו פרצוף אחד, שיש לו ג’ שלישים ראש תוך וסוף, דהיינו חב”ד, חג”ת, נה”י. וז”ש ז”ל ב’ אלפים תהו, ב’ אלפים תורה, וב’ אלפים ימות המשיח (סנהדרין צז ע”א) כי בב’ אלפים הראשונים שהם בחינת ראש וחב”ד, היו האורות מועטים מאד, והיו נחשבים לבחינת ראש בלי גוף, שאין בו אלא אורות דנפש. כי יש ערך הפוך בין כלים לאורות, כי בכלים, הכלל הוא, שהכלים הראשונים נגדלים בכל פרצוף מתחילה, ובאורות הוא להיפך, שאורות התחתונים מתלבשים בפרצוף מתחילה, ונמצא כל עוד שאין בכלים רק העליונים לבד, דהיינו כלים דחב”ד, יורדים שם להתלבש רק אורות דנפש, שהם האורות התחתונים ביותר. וז”ש על ב’ אלפים ראשונים שהם בבחינת תהו. ובב’ אלפים השניים של העולם, שהם בחינת חג”ת דכלים, ירד ונתלבש אור הרוח בעולם, שה”ס תורה. וע”כ אמרו על ב’ אלפים האמצעים שהם תורה. וב’ אלפים האחרונים הם נהי”מ דכלים וע”כ מתלבש בעולם בזמן ההוא אור דנשמה, שהוא האור היותר גדול, וע”כ הם ימות המשיח. גם הדרך הוא בכל פרצוף פרטי, שבכלים דחב”ד חג”ת עד החזה שלו, האורות מכוסים, ואינם מתחילים להאיר חסדים המגולים, שפירושו, התגלות הארת חכמה עליונה, אלא מחזה ולמטה, דהיינו בנהי”מ שלו. והוא הסבה, שמטרם התחילו להתגלות הכלים דנהי”מ בפרצוף העולם, שהם ב’ אלפים האחרונים, היתה חכמת הזוהר בכלל וחכמת הקבלה בפרט, מכוסה מן העולם, אלא בזמן האריז”ל שכבר נתקרב זמן השלמת הכלים שמחזה ולמטה, נתגלתה אז הארת חכמה העליונה בהעלם, ע”י נשמת האלקי ר’ יצחק לוריא ז”ל, שהיה מוכן לקבל האור הגדול הזה, וע”כ גילה העיקרים שבספר הזוהר, וגם חכמת הקבלה, עד שהעמיד בצד, כל הראשונים שקדמוהו. ועכ”ז כיון שהכלים האלו עוד לא נשלמו לגמרי (שהוא נפטר בזמן ה’ אלפים של”ב כנודע.) ע”כ לא היה העולם עוד ראוי שיתגלו דבריו. ולא היו דבריו הקדושים, אלא קנין ליחידי סגולה מועטים. שלא ניתנה להם הרשות לגלותם בעולם. וכעת בדורנו זה, אחר שכבר קרובים אנו, לגמר ב’ אלפים האחרונים, לפיכך ניתנה עתה הרשות לגלות דבריו ז”ל, ודברי הזוהר בעולם, בשיעור חשוב מאד. באופן שמדורנו זה ואילך יתחילו להתגלות דברי הזוהר בכל פעם יותר ויותר, עד שיתגלה כל השיעור השלם שבחפץ השי”ת.

סג) ולפי”ז תבין שבאמת אין קץ לשעור מעלתם של דורות הראשונים על האחרונים, כי זה הכלל בכל הפרצופין של העולמות ושל הנשמות, אשר כל הזך נברר תחילה אל הפרצוף ולפיכך נבררו תחילה הכלים דחב”ד מהעולם וכן מהנשמות, ולפיכך היו הנשמות שבב’ אלפים הראשונים גבוהות לאין קץ. ועכ”ז לא יכלו לקבל קומת אור שלם, מפאת החסרון של החלקים הנמוכים מהעולם ומהן עצמן, שהם חג”ת נהי”מ כנ”ל. וכן אח”כ בב’ אלפים האמצעים, שנתבררו הכלים דחג”ת אל העולם וכן מן הנשמות, היו הנשמות באמת מבחינת עצמן עוד זכות עד מאוד כי כלים דחג”ת מעלתם קרובה לחב”ד, (כמ”ש בהקסה”ז ד”ו ד”ה ומה) ועכ”ז עוד היו האורות מכוסים בעולם, מטעם חסרון הכלים, שמחזה ולמטה מהעולם, וכן מן הנשמות. ולפיכך בדורנו זה, שהגם שמהות הנשמות הללו היא הגרועה שבמציאות, כי ע”כ לא יכלו להתברר לקדושה עד היום, עם כל זה המה המשלימים את פרצוף העולם ופרצוף כללות הנשמות, מבחינת הכלים, ואין המלאכה נשלמת אלא על ידיהם, כי עתה בשכבר נשלמים הכלים דנה”י, ויש עתה כל הכלים ראש תוך וסוף בפרצוף, נמשכים עתה קומות שלימות של האורות, בראש תוך וסוף, לכל הכדאים להם, דהיינו נר”ן שלמים, כנ”ל. ולפיכך רק עם השתלמותן של הנשמות הנמוכות הללו, יכולים האורות העליונים להתגלות ולא מקודם לכן.

סד) ובאמת נמצאת קושיא זו עוד בדברי חז”ל (במס’ ברכות דף כ’) א”ל רב פפא לאביי, מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומ”ש אנן דלא מתרחיש לן ניסא, אי משום תנויי? בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין וכו’ אמר הויות דרב ושמאל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא. ואלו רב יהודה כד הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצווח קא צווחינן ולית דמשגח בן. א”ל קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם וכו’ עכ”ל עש”ה. הרי שאע”פ שהן למקשן והן למתרץ, היה ברור שהראשונים היו חשובים מהם, מ”מ מבחינת התורה והחכמה, היו רב פפא ואביי יותר חשובים מהראשונים. הרי מפורש, שאע”פ שהדורות הראשונים חשובים יותר מדורות האחרונים במהות נשמתם עצמם כנ”ל, שהוא מטעם שכל הזך ביותר נברר תחילה לבוא לעולם, מ”מ מבחי’ חכמת התורה היא מתגלית יותר ויותר בדורות אחרונים. והוא מטעם שאמרנו, כי מתוך שקומה הכללית, הולכת ונשלמת על ידי היותר אחרונים דוקא, לכן נמשכים להם אורות יותר שלמים אע”פ שמהותם עצמם הוא גרועה ביותר.

סה) ואין להקשות לפי”ז, א”כ למה אסור, לחלוק על הראשונים בתורת הנגלה. הענין הוא כי במה ששייך להשלמת חלק המעשי מהמצות, הוא להיפך, שהראשונים נשלמו בהם יותר מהאחרונים והוא משום שבחינת המעשה, נמשכת מהכלים הקדושים של הספירות, וסודות התורה וטעמי המצוה נמשכים מהאורות שבספירות, וכבר ידעת שיש ערך הפוך מהכלים להאורות, שבכלים, העליונים נגדלים מתחילה, (כנ”ל אות ס”ב) וע”כ נשלמו הראשונים בחלק המעשה יותר מהאחרונים. משא”כ באורות, שהתחתונים נכנסים מתחילה. וע”כ נשלמים בהם התחתונים יותר מהראשונים. והבן היטב.

סו) ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע’ אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות ,שהם עובדי השי”ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי”ת. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי השי”ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שה”ס הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אוה”ע שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחי’ אוה”ע שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.

סז) ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אוה”ע שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחי’ אוה”ע שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמ”ש (אבות פ”א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפו”ח דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה”ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם ח”ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה”ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ”ש (דברים כ”ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה”ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח”ו.

סח) ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב’ טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו. מוריד או מעלה את הכלל כולו. ובזה יתבאר לך מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה. (תיקונים סוף תק’ ו’) שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות.

סט) ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פו”ח כמו כללות העולם כולו, ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב’ המדרגות. ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אוה”ע, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב (ישעיה י”ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה’ וגו’. וכמו כן הכתוב (ישעיה מ”ט) כה אמר ה’ אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה. אבל אם ח”ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח”ו, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה”ע, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם ח”ו. ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאוה”ע מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאוה”ע, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומה”ע, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך. הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה ח”ו דבר שאין צורך בו כלל.

ע) וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל’ נתיב תנינא) וז”ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע”פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ”ש (ישעיה מ’) קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ”ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו’ רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה’ וגו’ הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ”ל.

עא) וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר. שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים על פנימיות התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה, כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אוה”ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ”ש ז”ל (יבמות ס”ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמ”ש בתיקונים הנ”ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו.

ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ”ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמ”ש ז”ל (ב”ק ס’) ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו’, לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אוה”ע שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אוה”ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם. שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אוה”ע יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י”ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה’ וגו’. וכן (ישעיה מ”ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וז”ש בזוהר נשא דף קכד ע”ב וז”ל בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו’ יפקון ביה מן גלותא ברחמי דהיינו כמבואר. אכי”ר.