027- הדף היומי בזוהר הסולם – ויקהל – קט -קיא למתקדמים
וַיַּקְהֵל קט- קיא
רקיעים דעשיה
המפתח לעליה הרוחנית הוא וויתור על הגאווה והפרטיות.
וקראתם דרור לכל יושביה. דרור גימטרייה קדוש הוא סוג של הארה, כאשר עליית הביקוש/התפילות היא דרך פתח ברקיע, כאשר לא ניתן לקבל את הארה למטה בלי שאדם יעלה במחשבתו וליבו את רצונו לעלות לתודעה הגבוהה. כאן ישנו מסך הנק' מסך דחיריק המאפשר קבלת האור ע"י שמקדים ומבטל את הפרטיות, את קו שמאל של רצון לג"ר דחכמה. גבול זה מגביל את עוצמת הרצון לקבל המלא, ומכפיף את הרצון להשפעה מימין. וזהו תפקיד ועניין שיש לאדם לעלות לתודעה גבוהה זו לצורך השכלול, שהוא המפתח לגאולה הפרטית והכללית.
בכפיפת הראש, בוויתור על כל הרצון לקבל, יש לדחות את האור הבא מלמעלה, להסתפק בחלק המותר של הקבלה, וע"י אור חוזר זה, חסדים ממטה למעלה, דהיינו יראת שמים, ניתן להתקדם. כאן יש לפעול קינאה חיובית, כלומר להביע התחשבות והרגש לזולת.
שיט) ובשעה ההיא מעלה עמוד ההוא ענן ואש ועשן ונוגה מבפנים. והארת הדרור והנשמות נקראים מכון הר ציון דרור, ומקראיה הנשמות כמ"ש: וברא ה' על כל מכון הר ציון, ועל מקראיה ענן יומם, עשן ונוגה אש להבה לילה. כי מכון הר ציון, היא תיקון שלמעלה, כשנקודה התחתונה מתקשטת, כלומר, הארת הדרור ע"י ד' פנים של נשר שלמעלה. והנשמות הן מקראיה של נקודה ההיא, להתקשט. שאותן הנשמות, ששמעו קריאת הדרור, נקראות מקראיה. מלשון קְרוּאֶיה שלא כל נשמה זוכה לשמוע את קריאת הדרור.
אע"פ שהמלכות ירדה ממקום בינה למקומה, עוד לא התבטל משם הסיום והגבול שנעשה בסיבת עליית המלכות שאין העדר ברוחני, כי קו אמצעי מקיים את הגבול בכוח מסך דחיריק שבו. והבינה ותו"מ, שמתחברים למדרגתם, אינם מתחברים בעומדם למטה מסיום החדש, אלא מוכרחים לעלות למעלה באח"פ דעליה מסיום החדש, ולהיעשות קו שמאל לכו"ח שנשארו במדרגה.
ואלו הדינים, הנמשכים מקיום הגבול ע"י מסך דחיריק שבקו אמצעי, נקראים ענן ואש ועשן ונוגה, שבסיבתם אין הארת הדרור נמשכת מסיום הרקיעים ולמטה לתוך הגן, אלא שמאירה מסיום הרקיעים ולמעלה. וע"כ מחויבים הנשמות יושבי הגן, לעלות עם עמוד העומד באמצע לתוך הרקיע ושם מקבלים הארתן.
ואם היה הגבול מתבטל לגמרי והארת הרקיעים היה נמשך למטה לגן, אז היו כל הנשמות מקבלים הארה העליונה בלי צורך לשום הכנה וכאן סכנת השבירה מפני שאין להן את הכוח. אבל עתה, כשמתקיים הגבול ע"י ענן ועשן ונוגה, אין הארה העליונה מתפשטת למטה, אלא כשהנשמות צריכות לעלות עם העמוד למעלה לרקיע. ע"כ הנשמות, שאינן ראויות לזה, אינן יודעות כלום מהארת הדרור, ואינן עולות. ורק הנשמות הראויות לזה, שומעות כרוז מהארת הדרור ועולות.
נמצא שקיום הגבול שאינו מאפשר קבל הארה למטה, ובאדם אין הוא יכול לקבל את הארה בכלי הפרטיות שלו, אלא לעלות עם הכלים שלו למקום הכלל, ולמעשה כל שמחה ואהרה מתקבלת במקום הכלל, שנעשה ע"י ענן ועשן ונוגה, מכסה על אותן הנשמות שאינן ראויות, שאינן יודעות מעליות הנשמות הראויות למעלה. משום שהאור לא נמשך כלום למקום הנשמות למטה.
לכן נאמר, ענן ועשן מבחוץ ונוגה מבפנים, כדי לכסות על אותם העולים למעלה, שלא ייראו לאלו היושבים למטה. ובשעה ההיא מעלה עמוד ההוא ענן ואש ועשן ונוגה מבפנים. שמשום זה לא יוכל העמוד להישאר למטה, כי לא יוכל להתחבר עם כו"ח דרקיעים, עד שיעלה למעלה מסיום הרקיעים. נמצא שענן ואש ועשן הם מכריחים את העמוד, בינה ותו"מ שנפלו מרקיעים, שלא יעמוד במקומו, אלא עולה למעלה. ואז הוא לוקח עימו כל הנשמות שבגן, הראויות לזה, ומעלה אותן עימו למעלה לרקיעים.
והם מתאספים שם בהיכל הדרור. ואלו ד' פנים לוקחים אותם ומכניסים אותם לפנים בעמוד, העומד באמצע הגן. וכדי שהעמוד יעלה למעלה לרקיעים, מעלה עמוד ההוא ענן ואש ועשן ונוגה מבפנים. שמחמת זה הוא מוכרח לעלות למעלה, ולוקח עימו הנשמות. אמנם צריכים לזכור שאין היעדר ברוחני, ואע"פ שהעמוד עולה למעלה, נבחן ג"כ שנשאר למטה כמו שהיה. וע"כ נבחן שהעמוד הזה נעוץ תמיד בגן, אע"פ שעולה למעלה.
וכמ"ש: וברא ה' על כל מכון הר ציון, ועל מקראיה ענן יומם, ועשן ונוגה אש להבה לילה. וברא ה', בקו האמצעי, במסך דחיריק שבו. על כל מכון הר ציון, היא הארת הדרור. ועל מקראיה, הן הנשמות, הזוכות לשמוע הקריאה של הדרור. ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה, שיגבילו שאורות עליונים שלמעלה ברקיע לא יימשכו למטה. שבזה נעלמת הארת הדרור מהנשמות שאינן ראויות.
שכ) כיוון שעולות הנשמות עד הפתח ההוא שברקיע, אז הרקיע ההוא מסבב עצמו מסביב הגן ג"פ, שהרקיע נוסע בג' מקומות, ג' קווים, שעיקר הארתם הוא רק בעת הנסיעה. ומקול הנעימות של סיבוב הרקיע על ג' הקווים, יוצאות כל הנשמות שבפתח הרקיע, ושומעות נעימות ההיא של הרקיע, ורואות את העמוד ההוא שהעלה אותן, שהוא מעלה אש וענן ועשן ונוגה הלוהט. כלומר, הדינים הלוהטים ממסך דחיריק שבקו אמצעי, המקיים את הגבול, באופן שלא ימשכו האורות מלמעלה למטה, אלא מלמטה למעלה בלבד.
וכולן משתחוות, מרכינות ראשן, שזה מורה ויתור על הגאווה ועל הרצון לקבל שלמות בבת אחת, שמקבלות הגבול שלא ימשכו מלמעלה למטה, שהוא ג"ר, המכונה ראש, אלא שממעטות ראשן, שלא יקבלו האור אלא רק מלמטה למעלה, הארת ו"ק דחכמה ולא ג"ר דחכמה. ואחר שהנשמות קיבלו עליהן את הגבול, שלא ימשכו אלא מלמטה למעלה, אז עולות הנשמות דרך פתח ההוא, עד שעולות לתוך העיגול המסבב נקודה ההיא, לתוך הרקיע, המסבב את הגן, הנקרא נקודה, שהרקיע הזה הוא חכמה. אז רואות מה שרואות, כלומר, מקבלות הארת חכמה, הנקראת ראייה. ומתוך האורה והשמחה ממה שרואות, הן עולות ויורדות, מתקרבות ומתרחקות, ברצוא ושוב. מצד אחד צריך את צד הבריאה למרות שהיא נפרדת, לכן חייב להיות צד הבורא המשפיע, לכן רצוא ושוב הוא התנועה של החיבור בין בורא ובריאה, מצד אחד צריך אדם להרגיש נברא, ומצד שני קשור לבורא, זוהי השלמות התלויה של הנברא
שכא) חכמה, נקודה עילאה, משתוקקת אליהן, ומתקשטת בהן באורה. שהנשמות שעלו אליה, נעשות בה למ"ן, אז הלביש קנאה צדיק אחד עליון, יסוד דעולם היצירה, ומסתכל באור ויופי של נקודה הזו ובתיקוניה, ואוחז בה ומעלה אותה אליו, ליצירה, ומאיר אור באור, אור החסדים שביסוד מאיר באור החכמה שבנקודה, ונעשו אחד, שמתחברים. כל צבאות השמיים פותחים ואומרים בשעה ההיא, אשריכם צדיקים שומרי התורה, אשריכם שאתם עוסקים בתורה, כי שמחת אדונכם הוא בכם, כי עטרת אדונכם מתעטר בכם. כי הם שגרמו לזיווג ההוא.
ונאמר, אז הלביש קנאה צדיק אחד עליון, שאז האהבה בתכלית השלמות, כי כל האוהב ואין הקנאה קשורה עימו, אהבתו אינה אהבה. ומהות הקנאה, שלא ייאחזו בה החיצונים, מחמת חיסרון של חסדים. קנאה היא דבר מפריד, אך קנאת סופרים, דהיינו קנאה בצורה של ההשפעה ולא בחומר היא מרבה חוכמה.
שכב) אז כיוון שמאירים אור באור, אור החסדים באור החכמה, ב' האורות מתחברים יחד ומאירים. אח"כ אלו צבעים, האורות של הזיווג הזה, יורדים ומסתכלים להשתעשע באלו נשמות הצדיקים, שעלו למ"ן, ומתקנים אותם שיתעטרו למעלה. וע"ז כתוב: עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו.
שכג) כתוב: ודמות על ראשי החיה רקיע, כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה. אבל יש רקיע ויש רקיע. רקיע שלמטה, הפרסא שבמקום החזה דז"א, עומד על ד' חיות שבמלכות, מיכאל גבריאל רפאל נוריאל. ומרקיע הזה, פרסא דז"א, מתפשטת ושורה צורת נוקבא, מלכות, באחורי הזכר, ז"א. וזהו כמ"ש: וראיתָ את אחוריי. המלכות באחורי ז"א. כמ"ש: אחור וקֶדם צַרתָני, שרומז על ז"א ומלכות, שז"א הוא קדם ומלכות היא אחור. וכתוב: וייקח אחת מצלעותיו, שרומז על ז"א ומלכות שהיו תחילה שני פרצופים אחור וקדם, ונוסרו. שע"ז רומז הכתוב: וייקח אחת מצלעותיו.