008- הדף היומי בזהר הסולם – שמיני כה-כז – למתקדמים

008- הדף היומי בזהר הסולם – שמיני כה-כז – למתקדמים

שמיני כה – כז

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים

הבריאה עליה מדובר בבראשית היא הבריאה הרוחנית ויש ללמוד אותו על מושג הרצון שברא יש מאין, מחוץ לעצמותו יתברך.

ספירת הבינה מצד אחד היא כולה חסדים, השפעה ומצד שני דינים מתערים ממנה. ז"א מחולק שחג"ת מייצגים בינה ונהי ממלכות.

 

עו) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם. כל מקום הדין נקרא אלקים. ומקום העליון, בינה, מקום שהדינים יוצאים ממנו, אלקים. ואע"פ שהבינה היא רחמים, ממנה יוצאים דינים ובה הם תלוים. ע"כ נקראת אלקים. בינה היא כתר של חסדים, שבד' בחינות של אור ישר, כל רצונה להשפיע. בינה היא גם שם אהי"ה ובמצב הקטנות אלקים, כאשר משפיעה לזו"ן חסדים בהארת חוכמה, חסדים לא שלמים. כלומר בינה נותנת לז"א "חיסרון" חסדים הארת חוכמה, למרות שלעצמה אין היא צריכה זאת, אלא עבור זו"ן, ולכן בז"ת דבינה דינים מתערים מינה.  

עז) התנינים הגדולים הם האבות, חג"ת, נשקים תחילה מהבינה, ונשרשים להשפיע לכל. ואת כל נפש החיה הרומשׂת. ואת כל נפש מדרגת החיה, זו היא נפש של אדם הראשון, שארץ עליונה, מלכות, הוציאה מחַיָּה עליונה, שהיא בינה. שכתוב: תוצא הארץ נפש חיה, וזו היא נפש של אדם הראשון, שמשך לתוכו. הרומשת, החיה, בינה. השורצת ומשפעת בכל ההרים, שהם חג"ת, למעלה ולמטה, לז"א ולמלכות. ושיעור הכתוב, תוצא הארץ, מלכות, נפש של אדה"ר, מן, חיה הרומשת, בינה. אשר שרצו המים, החסדים של נהר העליון, בינה, הנמשך ויוצא מעדן, חכמה, ומשקה לאילן, ז"א, שישתרש בשרשיו על הכל, ושימצא בו מזון לכל. מים הם החסדים שנמשכים מבינה ומגיעים דרך עדן, חוכמה, משם לאילן הגדול ז"א ואז למלכות שמשפעת לכל.

עח) פירוש אחר. החיה הרומשׂת, היא מלכות, דוד המלך. שכתוב בו, לא אמות כי אחיה לשון חיה, אחיה הוא לדוד המלך שלקח שבעים שנה מאדם ראשון. וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ אלו הם כל אלו המלאכים הקדושים, הנמצאים לקדש שם אדונם בכל יום ויום עוף הוא בחינת המלאך שאין לו רצון לקבל. שכתוב בהם, שש כנפים שש כנפים לאחד. ומהם מעופפים בעולם לעשות רצון אדונם, בשליחותו, כל אחד ואחד כראוי. אמר רבי יהודה ודאי אינו ראוי לילד הזה לדעת כל כך. הוא רואה שהילד אומר דברים כל כך גדולים. אבל אני רואה בו שיתעלה למקום עליון.

עט) אמר רבי יצחק, ודאי החיה הרומשׂת, היא חיה עליונה על הכל, בינה, כי האחרת, מלכות, קוראה הכתוב, ארץ  כמ"ש: והעוף יִרֶב בארץ, במלכות. ולא במים, שהם חסדים של הבינה. כי נהר, בינה, נמשך ויוצא ומשקה בלי פירוד עד מקום ההוא שנקרא ארץ, מלכות. ומשם מלכות דאצילות ולמטה כתוב, ומשם יפרד, כבר עולמות הפירוד. והעוף, המלאכים מעולם הפירוד. העוף תלוים בארץ, המלכות, ונשקים ממנה. שכתוב: והעוף ירב בארץ. אמר רבי יהודה, נשתף הילד הזה עמנו וכל אחד יאמר דבר תורה. לקחו גם את הילד, דהיינו גם את מדרגת הקטנות דמדרגת חיה.

 

אֲשִׁישׁוֹת ותַּפּוּחִים

פ) פתח רבי יהודה: סַמְּכוּנִי, בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה, אָנִי. מקרא זה למדנו ויפה הוא. אבל כנסת ישראל אומרת זה בגלות. סמכוני, מי שנפל צריכים לסמכו כמ"ש: סומך ה' לכל הנופלים. ומשום זה, כנסת ישראל, המלכות, שנפלה, שכתוב: נפלה לא תוסיף. קום  צריכים לסמוך אותה. וע"כ היא אמרה, סמכוני. אמרה לישראל בניה, שהם בגלות עמה. סמיכה היא בחסדים, אך פה אומר שהסמיכה באה מלמטה, אלא שיש סמיכה נוספת של השכינה, שע"י תפילות הצדיקים שמעלים מ"ן לשם יחוד קודשא בריכו ושכינתא.

פא) במה סומכים את המלכות הנופלת? באשישות, האבות, שהם מתמלאים תחילה, מיין הטוב המשומר, הארת החכמה מקו שמאל של הבינה, המקובלת תחילה בחג"ת, אבות. וכשמקבלים יין המשומר, נקראים אשישות. וכשהם מתמלאים, הרי הברכות נמצאות בתוך המלכות. ע"י מדרגה אחת, שהיא צדיק, יסוד, המקבל מאבות ומשפיע למלכות. ומיחד השם הקדוש, מלכות, בז"א, שתקבל מאלו האשישות, אע"פ שהברכות אינן נמצאות בעולם, שעודנה בגלות, הוא היסוד. סומך ותומך כנסת ישראל בגלות. וע'"כ אמרה, סמכוני באשישות. אם מדבר על הצדיק, צריך היה לומר סמכני לשון יחיד. יתכן ומפני שהיסוד כולל את כל חג"ת נ"ה קורא לו על כל הספירות.

יין הוא דין ותפוח חסדים.

פב) רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים. תפוחים ואשישות שניהם הם האבות, שמשפיעים ליסוד, והיסוד למלכות. ההפרש ביניהם, אשישה, מכניסה היין. תפוח, מוציא היין ומכוון הרצון. ועל כן נאמר, אשישות ותפוחים. אשישות לרוות מיין אהבה לא יכולה להיות רק מהיין, רק מהתשוקה האישית, אלא הרצון חייב להיות מכוון, והתפוחים הם חסדי האבות מסדרים את הרצון. תפוחים לכוון הרצון, שלא יזיק היין. וכל זה, כי חולת אהבה אני, בגלות. ומי שמיחד השם הקדוש, צריך ליחד דין ברחמים, לכלול אותם כראוי, להתבשם ולתקן הכל כראוי. וזה, סומך את כנסת ישראל בגלות.
האבות, חג"ת דז"א, נקראים תפוחים, כי ז"א נקרא תפוח, כמ"ש: כתפוח בעצי היער. אמנם תפוחים נקראים מצד החסדים, שהם בשליטת הימין של החג"ת כלומר תפוח ממתיק דבש ולא הפוך, כמ"ש: בצלו חמדתי וישבתי. אשישות נקראים מצד שליטת השמאל של החג"ת, המקבל יין המשומר, הארת החכמה, מצד שמאל דבינה. בעת שחג"ת דז"א בשליטת השמאל, שאז מקבלים יין, והם כלים לקבלת היין, אז נקראים אשישות. כשנמשך הארת השמאל בלי התכללות בימין, נמשכים דינים מן השמאל, והם מזיקים, וע"כ לתפוחים צריכים שכך נוהגים חסידים השותים יין, לאכול תפוחים כדי המתיק את הרצון, שהם הארת החסדים, ואז אין האשישות מזיקים  כמ"ש: האשישות, שהם דינים, עם התפוחים, שהם רחמים. כאשר הצדיק עושה ייחוד מלמטה, אז יכול לקבל סמיכה ותמיכה מלמעלה, שסמיכה באה תמיד מצד החסדים כאשר תהיה מדרגת חוכמה, שהם האשישות. החוכמה לא יכולה להתקבל אם לא מכוונים אותה, אלא ע"י התגברות וקבלת תענוג רק מקדושה, דהיינו ע"י רצון מכוון כראוי, כוונן שנעשה ע"י התפוח.

 

אין תגובות

להגיב