002- הדף היומי בזהר הסולם – תזריע ד-ו – למתקדמים

002- הדף היומי בזהר הסולם – תזריע ד-ו – למתקדמים

ש.ב תזריע – ד-ו
א. מהיכן כתוב שהקב"ה גוזר על הטיפה אם תהיה זכר או נקבה? ומאידך תלוי הדבר בכך שהאישה
תזריע תחילה, כיצד ניתן לבאר סתירה זאת?

ב. מי הם ג' שותפים באדם, ומהו הצד שנותן הקב"ה לאדם?

ג. מדוע הכישוף גורם לאדם לא רק לוותר על צלם אלוקים, אלא גם לתתו לסטרא אחרא?

 

 

תזריע  ד-ו

אִשָּׁה מָּזְרָעַת תְּחִילָה יוֹלֶדֶת זָכָר

תחילת הפעולה של האדם היא ויתור על הרצון, על צד הנקבה שבו.

ט) אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. רבי אחא אמר: הקב"ה גוזר על הטיפה, אם הוא זכר או נקבה. ואתה אומר, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. א"כ, לא צריכים לגזירת הקב"ה. אלא ודאי שהקב"ה מבחין בין טיפה של זכר ובין טיפה של נקבה, ומשום שהבחין בה, גזר עליה, אם תהיה זכר או נקבה.
ג' שותפים באדם. הקב"ה, ואביו, ואמו. שאביו נותן הלובן שבו, ואמו האדום שבו, והקב"ה נותן הנשמה כסימן רואים שאדם בנוי מאות א שהיא היסוד האלוקי, דם = 44 שם אב + אם. ואם הטיפה היא זכר, נותן הקב"ה נשמה של זכר. ואם נקבה, נותן הקב"ה נשמה של נקבה. ונמצא, שבזה שאשה הזריעה תחילה, עוד לא הייתה הטיפה בסופה לזכר, אם הקב"ה לא שלח בה נשמה של זכר. והבחנה זו שהקב"ה מבחין בהטיפה, שהיא ראויה לנשמה של זכר או של נקבה, נחשבת לגזירה של הקב"ה. שאם לא הבחין בזה, ולא שלח נשמה של זכר, לא הייתה נגמרת הטיפה להיות זכר. ונמצא, שב' המאמרים אינם סותרים זה את זה.

י) אמר רבי אחא: וילדה זכר, וכי כיון שמזרעת יולדת? הלא בהריון תלוי הדבר. היה צריך לומר, אשה כי תהר וילדה זכר. מהו, כי תזריע וילדה? אשה, מיום שהִזריעה ונִתעברה עד יום שיולדת, אין מילה בפיה, אלא הולד שלה, אם יהיה זכר. וע"כ כתוב: אשה כי תזריע וילדה זכר. והרי ישנן נשים החושבות ורוצות ללדת נקבה.

יא) אשה כי תזריע. רבי חזקיה פתח: מה רבו מעשיך ה'. כמה מרובים מעשיו של המלך הקדוש בעולם. משל, לאדם שלקח בידיו כמה מיני זרעים ביחד, וזורע אותם בזמן אחד, ואח"כ יוצא כל מין ומין בפני עצמו. כך הקב"ה עושה מעשיו בחכמה, ובחכמה לוקח הכול ביחד וזורע אותם, ואח"כ יוצא כל אחד ואחד בזמנו כמ"ש: כולם בחכמה עשית. במדרגת החכמה שהאור והכלי באים כאחד, עדיין את ההפרדה לפרטים של הבינה. מה רבו מעשיך השם, שנראה שהשם עשה דבר אחד, אך הוא מכיל פרטים רבים.  

יב) אמר רבי אבא: מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, יְהוָה. כמה מרובים הם מעשיו של המלך הקדוש. וכולם, כל המציאות שבעולמות, סתומים בחכמה כמ"ש: כולם בחכמה עשית. כולם כלולים בחכמה, ואינם יוצאים לחוץ, אלא בשבילים, שהם ל"ב נתיבות החכמה, אל הבינה. ומבינה נעשה הכל ומיתתקן כמ"ש: ובתבונה יתכונן. וע"כ אומר, כולם בחכמה עשית, בבינה. ע"י הבינה. בתבונה, שע"י הבינה הם באים לידי קיום בכך שהחכמה מתפשטת דרך ל"ב נתיבות.

 

מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ

 

יג) מלאה הארץ. הארץ, זו כנסת ישראל, המלכות. מן הבינה היא מתמלאת כמ"ש: כל הנחלים הולכים אל הים. קנינך. המלכות, הוציאה אותם אח"כ כמ"ש: אלה תולדות השמים והארץ בהִבראם. בה' בְּראם, שהיא המלכות, ה"ת דהויה שעלתה לבינה. משום זה, מלאה הארץ קנינך.

יד) בשעה שהאדם בא להתקדש ולהזדווג בנוקבתו, ברצון הקדוש שלו, מתעורר עליו רוח קודש, הכלול מזכר ונקבה. משום שנולד ונמשך מז"א ומלכות, שהם זכר ונקבה. ורומז הקב"ה לשליח אחד, הממונה על עיבור בני אדם, ומוסר בידו רוח ההוא, ומודיע לו, לאיזה מקום יתן אותו כמ"ש: והלילה אמר. הורָה גָבֶר. שהלילה. המלכות, אמר לממונה ההוא, הורֶה גבר מפלוני, כדי שיתן שם את הרוח. והקב"ה מצווה את הרוח ההוא, שמשביע שיהיה צדיק. מכאן רואים שמדובר על מה מוליד האדם, האם זכר דיינו צד של השפעה או צד של קבלה עצמית. הרב"ש מלמד שכל הזרעה מתחילה בזאת שההעדר קודם להויה. וכשזורעים את הדומם שנרקב באדמה, מזה נולד דבר חדש, דרגת צומח. האדם נבחן במה הוא זורע באדמה. אם זורע את הרצון לקבל, צד הנקבה, ומוכן שירקב, דהיינו יוותר עליו, מתוך זה יכול להוליד כוח של השפעה.

וגם כשאדם דוחה את האור, אין זה מספיק והוא נבחן על הכוונה. האם זה מתוך האידיאל של היחד, של יתר דבקות, יוכל לקבל נשמה של משפיע. אם רצונו לקבל לעצמו, הדחייה לא תועיל.

 

אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ-אִישׁ

 

טו) אז יורד הרוח, וצלם אחד עמו צלם נק' לבושי מוחין, סוג של היגיון. צלם העומד בצורה של מעלה נקרא צלם אלקים. בצלם הזה הוא נברא, בצלם הזה הולך בעולם הזה כמ"ש: אך בצלם יתהלך איש. בעוד שהצלם הזה נמצא עמו, האדם מתקיים בעולם הזה. ואם הצלם מסתלק ממנו, הוא מת. ושני צלמים הם שמתחברים יחד. ושלמה המלך הזהיר לבני אדם ואמר, עד שיָּפוח היום ונסו הצללים. שניים. הצלם מורכב מצללים, כאשר צל = 120=מסך=120 צירופי השם אלקים, מידות הדין אשר צריך מסך שיפרש כל דין למקום חיובי, היינו לקשר עם הבורא. האדם הולך בחייו על פי המסכים שבנה.

צלם הוא בחינת צורת המחשבה של הבורא שכולו השפעה. אז כאשר אדם בונה לעצמו צורה של רצונות השפעה, יכול הוא להתחבר למקור החיים, ואם חלילה כל מה שמעניין אותו זה כמה הוא נהנה בפרטיות, זהו כישוף והולכים כל הכוחות לטומאה, הוא בחינת וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ, שהוא רחוק מפנימיות התורה ונמכר לס"א.

טז) בסִפרם של המכשפים של אשמדאי מצאתי, שאלו הרוצים לעשות כשפים מצד שמאל, ולהתדבק בהם, יקום לאור הנר, או במקום שנראים הצלמים שלו, לאור הלבנה, ויאמר, אלו המילים המתוקנות לאלו הכשפים, ויקרא לאלו צדדי הטומאה בשמות הטומאה שלהם, ויזמין הצלמים שלו לאלו שמות הטומאה שקרא. ויאמר, שהוא מתתקן להם ברצונו לרשותם ולמצוותם. ואז יוצא אדם ההוא מרשות אדונו והפיקדון של אדונו. כלומר, הנשמה שניתנה לו בפיקדון מאדונו, הוא נותן לְצד הטומאה. כישוף הוא צד הנקבה של האדם שרוצה לקחת כח רק מצד השטן, מצד הבריאה מנותק מהבורא, שזה תפקיד הס"א. במקום לדחות, להזריע את צד ההשתוקקות, הוא מבקש להחיות אותה. זהו כוח השתוקקות עצמית גדולה המעוררת ע"י קריאה לכוחות אלו, אנרגיה פנימית שמניעה אותו. זו הדרך בה הצללים מתנתקים ממנו והופך להיות אדם מת בחינת רשעים בחייהם נק' מתים מבחינה רוחנית, מבחינת הצלם, ההיגיון האמוני.

יז) וע"י אלו דברי הכשפים שאמר, ושהזמין אותם לצלמים שלו, נראים שני רוחות, ומיתתקנים באלו הצלמים שלו, להיות תואר בני אדם, ומודיעים לו לזמנים ידועים, דברים להרע לו, ודברים להיטיב לו. ואלו שני רוחות, שלא נכללו בכלל גוף, שלא הספיק לעשות להם גופים עד שקידש השבת לאדם הראשון היה תפקיד לעשות גוף היינו רצון, לכל האורות, הדינים שבאו אליו, אך היו נשמות שלא הספיק לעשות להם גוף טרם השבת. עתה נכללו באלו הצלמים שנתן להם האדם, והם מיתתקנים בהם, ומודיעים אל האדם דברים להזיק לו. וזהו שיצא מרשות אדונו, והפיקדון שלו, הנפש, נתן לצד הטומאה.

יח) אסור לו לאדם בכעסו, לזרוק כלי ביתו או דבר אחר שכמותו, כלי הכוונה בחינת קשר לשאת ברכה ולמסור אותם בידי הס"א. שלא צריך לעשות כן, כי כמה חוקרי דין ומשפט מוכנים לקבל דבר ההוא. ומזמן ההוא, אינן שורות עליו ברכות, כי מס"א הוא. כל שכן, מי שמזמין מרצונו על הטוב ההוא העליון, על הצלם שלו, לאחֵר ולס"א. זה מחמת שהזמין אותם לצלמים שלו.

יט) וכשימיו של האדם קרובים לצאת מעולם הזה ונזרק מהמקום של העבודה, מאותו צלם העליון שנתנו לו. בא אותו רוח הרע, שהיה מיתדבק בו בכל יום, ולוקח ממנו אותו היגיון, הצלם, ומיתתקן בו והולך לו. והצלם לא יחזור לאדם לעולם. אז יֵדע האדם, שהוא נדחה מכל וכבר נלקח כולו לצד האחר.

 

אין תגובות

להגיב