הדף היומי בזוהר הסולם – פרשת בלק | שיעור 14 למתקדמים |...

הדף היומי בזוהר הסולם – פרשת בלק | שיעור 14 למתקדמים | עמודים מ-מב

בלק מ – מב

הינוקא – הילד

כדי להצליח להגיע לגאולה, יש לעבוד על מידת הגאווה.

מהנקמה במדיינים לומדים שצריך להתנקם בכל דבר שמפריע בדרך השם, אך כל דבר בזמן המתאים.

צז רשעי מדיין עכ"ז, לא שקטו מכל הרע שלהם. לאחר דורות, שראו שיהושוע מת, עם כל אלו הזקנים הראויים שייעשה נס על ידיהם, אמרו, עתה השעה עומדת לנו. באו אל עמלק, אמרו להם, ראוי לכם לזכור, מה עשו לכם ישראל ומשה רבם ויהושוע תלמידו, שיכַלֶה אתכם מהעולם שכך הם מצווים. עתה היא העת, כי אין בהם מי שיגן עליהם.

ואנו נלך אתכם, כמ"ש, ועלה מדיין ועמלק ובני קדם. לא היה בעולם מי שיעשה רעה לישראל בכל, כמו מדיין. והעמלק, הוא משום קנאת ברית, שהם התקרבו אל הברית לפגום אותה. ע״כ קינא הקב״ה קנאת עולם שלא תישכח.

צח ויאמר ה׳ אלי, אל תָצַר את מואב. האם עד עתה לא ידענו שעִם משה דיבר הקב״ה ולא עִם אחר, שהיה צריך לכתוב, ויאמר ה׳ אלי? אלי למה? אלא למשה ציווה הקב״ה, שלא לצור את מואב. אבל לאחֵר לא ציווה, לדוד לא ציווה זה. כמ"ש, ויאמר ה׳ אלי, אל תצר את מואב. אפילו לגבול קטן שלהם, כי מהם ייצא, מי שינקום נקמות לישראל וינקום גם נקמתם, ממואב, והוא דוד, הבא מרוּת המואביה.

צט כל זה הצטווה למשה, אבל לאחֵר מותר. וליהושוע, ולאלו הזקנים שהאריכו ימים אחריו, ג״כ אינו מותר. משום שכולם יהושע והזקנים מבית דינו של משה היו, ומה שנאסר למשה נאסר להם. ועוד שלא יצאו עדיין אלו מרגליות הטובות, כי בימי השופטים יצאה רות. ובת עֶגלוֹן מלך מואב הייתה. מת עגלון, שהרג אותו אהוד בן גרא שבא אליו במרמה כאילו לתת לו מתנות, והתמנה מלך אחר, נשארה בת עגלון זו, והייתה בבית אומנת, ובשׂדי מואב. כיוון שבא לשם אלימלך, לקח אותה לבנו.

ק ואלימלך לא גייר אותה שם. אלא כל דרכי הבית, ואכילה ושתייה, למדה. ומתי התגיירה? אח״כ, כשהלכה עם נעמי, אז אמרה, עַמֵך עַמי ואלקייך אלקיי. נעמה שיצאה מבני עמון, בימי דוד יצאה. לאחר שיצאו מהם ניצוצות הקדושה, ניתן לנקום בהם

קא אז שׁרה רוח הקודש, מלכות, על דוד, ואמר לו, דוד, כשמדדתי כל העולם והפלתי גורלות, וישראל חֶבל נחלתו היה, אני זוכר, מה שעשו מואב לחבל נחלתו. כתוב, ויַך את מואב וימַדְדֵם בחבל, באותו חבל נחלת ה׳, ישראל, כל אלו שהיו מאותו הזרע של המואבים, שהרעו לישראל בימי משה, היה אותו החבל נאחז בהם.

קב וכתוב, שני חבלים להמית, ומלוא החבל להחיות. מלוא החבל, הוא כמ"ש, מלוא כל הארץ כבודו, המלכות, שהייתה אומרת, זהו להחיות, וזהו להרוג. והחבל ההוא נאחז באלו שהיו ראויים שייהרגו. משום זה אחז בחבל, ופשט את החבל, על מה שעשו לאותו חבל נחלת ה'.

קג ומדיין, היה גדעון מכלה כל אותו הזרע, שלא השאיר מהם, מכל אלו שהרעו לישראל בעצה או בדבר אחר. ולכולם שהרעו לישראל, הקב״ה נוטר להם שנאה, ולוקח מהם נקמות. אבל אם עתיד לצאת מהם טוב לעולם מאריך כעסו ואפו להם, עד שייצא אותו הטוב לעולם, ואח"כ לוקח מהם נקמות ודין. כל ההשגחה האלוקית היא מערכתית ואם דרכם עבר הרוע לישראל, מתנקם בהם כלומר צריך לתקנם. וכשצריך לצאת מהם שתי מרגליות, רות ונעמה, יאריך אפו. כאן יש לימוד עמוק שגם מתוך גאווה ניתן להוציא דבר טוב, כלומר גאות בדרכי השם. דוד המלך שיצא מרות המואביה, נאלץ לעשות עבודת עצומה כדי להתגבר על הגאווה, משימה שאילצה אותו להיות רדוף כל חייו, וכמובן הצליח בכך.

קד פתח רבי אלעזר: בָּרכו ה׳ מלאכיו, גיבורי כוח עושֵׂי דברוֹ, לשמוע בקול דברו. דוד המלך הזמין לברך את הקב״ה, הזמין צבאות השמיים, שהם כוכבים ומזלות ושאר הצבאות, ושיתף את הנשמה שלו עימהם, לברך את הקב״ה. כמ״ש, בָּרכו ה׳ כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו, ברכי נפשי את ה'. חתם בנפשו כל הברכות. רוצה דוד המלך לבוא בשיתוף ולברך גם הוא. למעשה הוא מכין את נשפו לראות במלאכים את הברכות שלו.

קה הזמין את מלאכי מרום, לברך לו, כמ"ש, ברכו ה׳ מלאכיו. ומטרם שבאו ישראל, מלאכי מרום היו עושים ומשלימים את העשיה. כיוון שבאו ישראל ועמדו על הר סיני, ואמרו, נעשה ונשמע, לקחו העשייה ממלאכי השרת. נכללו בדברו. ומאז, הייתה עשיה בארץ ישראל לבדה הם אלו שמביאים את הארץ להמשך הבריאה כדי לקיים את תפקידם להשלמת הבריאה, והמלאכים הקדושים לבדם. וישראל גומרים ומשלימים העשייה.

וע"כ, גיבורי כוח עושי דברו, היו בתחילה מטרם שבאו ישראל, ואח"כ, כשבאו ישראל, היו המלאכים רק לשמוע בקול דברו לצורך הקיום, אבל עושי דברו היו ישראל. אשריהם ישראל שלקחו מהם העשיה, והתקיימה בהם. כשישראל רוצים מלך עליהם לקחת את המלכות שיצאה מחוץ לצמצום ב וליבא ממלכות שעלתה לבינה, שכוחה ביישנות ורצון להשפיע, לכן יש לקחת מהגויים ולגייר את הגבורה והעזות.

כל העולמות אינם באים אלא לתיקון המלכות. ותיקונה הראשון הוא עלייתה והתערבותה בבינה. שלולא זה לא הייתה ראויה לקבל כל אור. וכל המלכות מראשה עד סופה מעורבת עם כלים דבינה. אבל יש הפרש בין מֵחזה שלה ולמעלה, ששם עיקרם הם כלים דבינה, לבין מחזה שלה ולמטה, ששם עיקרם הם כלים של עצמה.

והמלכות נקראת דבר ה', וכן היא נקראת עשיה. והבינה נקראת שמיעה. ולפי זה יש להבין, שמחזה ולמעלה, ששם הכלים דבינה, היא נקראת, לשמוע בקול דברו, שמיעה שבמלכות, כי דברו היא מלכות, ולשמוע היא בינה. ומחזה ולמטה היא נקראת עושי דברו, עשיה שבמלכות, כי דברו היא מלכות, ועושי היא עשיה.

והנה המלאכים וישראל הם תולדות המלכות, שעליהם מוטל לתקן את שורשם. אלא שהמלאכים יוצאים מזיווג דנשיקין דז״א ומלכות, שמחזה ולמעלה דמלכות, ששם הכלים בעיקר מבינה, השמיעה. ונשמות ישראל יוצאות מזיווג היסודות של ז״א ומלכות זיווג גופני, וכשבקדושה הוא אגב זיווג רוחני, שמחזה ולמטה דמלכות, ששם הכלים בעיקר ממלכות, העשיה.

והנה מטרם שבאו ישראל, היה מוטל כל התיקון של המלכות על המלאכים, שהיו צריכים להשלים התיקון של מחזה ולמטה של המלכות. אע״פ ששורשם הוא מחזה ולמעלה בלבד, כי לא היה מי שיתקן את המחזה ולמטה.

ומטרם שבאו ישראל, מלאכי מרום היו עושים ומשלימים את העשיה, והיו המלאכים הן בבחינת לשמוע בקול דברו, שהוא מחזה ולמעלה של המלכות, והן בבחינת עושי דברו, שהוא מחזה ולמטה של המלכות את השכלול. כלומר אומות העולם מחזיקים את הקיום ועם ישראל את השיכלול מתחת לחזה .

כיוון שבאו ישראל ועמדו על הר סיני, ואמרו נעשה ונשמע, לקחו העשיה ממלאכי השרת. לקחו עליהם התיקון של מחזה ולמטה דמלכות, ששם בחינת המלכות עצמה שנקראת עשיה. נכללו בדברו, שהוא כללות פרצוף המלכות, ונעשו בבחינת עושי דברו. לתקן את המחזה ולמטה של המלכות ששם בחינת עושי דברו.

ומאז, עשיה, שהיא מחזה של המלכות הייתה בארץ ישראל לבדה. שכל המקום הזה הוא חלקם של ישראל בלבד, משום שמשם שורשם. והמלאכים הקדושים לבדם, שהמקום שמחזה ולמעלה, הוא חלקם של המלאכים בלבד, שמשם שורשם.

וישראל גומרים ומשלימים העשיה. שעל ישראל מוטל לגמור את גמה"ת של מחזה ולמטה של המלכות. וע"כ, גיבורי כוח עושי דברו, כתוב במלאכים מטרם שבאו ישראל. אחר שבאו ישראל, לשמוע, נשאר למלאכים רק לשמוע בקול דברו בלבד. ולא יותר, כי עושי דברו, לקחו מהם ישראל. ישראל לא יכול להסתפק בכוח המחשבה לתיקנו, אלא עליו גם לעשות מעשה. כלומר עבודת הלב צריכה להיות גם נפשית וגם מעשית, כאשר דווקא העבודה המעשית באה לשכלל ולהתקדם.

שאלות חזרה בזוהר בלק מ-מב
1.היכן אנו רואים את השותפות של מדין עם עמלק במלחמה עם ישראל?
2. מדוע אומר משה "ויאמר השם אלי אל תצר את מואב" והשאלה היא על המילה אלי?
3. מדוע יהושע והזקנים לא נקמו במואב?
4. מדוע דוד שבא מרות המואבייה הוא זה שהתנקם במואב?
5. מהו "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כח עושי דברו" מיהם גיבורי הכח ומה היא החלוקה ביניהם לבין המלאכים?

אין תגובות

להגיב