119- דף היומי – הקדמת זהר הסולם רלט-רמא למתקדמים

119- דף היומי – הקדמת זהר הסולם רלט-רמא למתקדמים

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שם המאמר: "פקודי אורייתא פקודא ארביסר"

הבדלה,
זו הדרך היחידה לחיות בשני קטבים מנוגדים, באופן המושכל ביותר!

בשיעור זה אנו עוסקים במאמר "פקודי אורייתא פקודא ארביסר", בפירוט ג' מיני הקללות הממשיכות רעה על האדם המבקשם.

מסביר הזוה"ק כי ישנן ג' בחינות הבאות כנגד נושא, נשוא ומושא הפעולה, כאשר האדם המקלל את עצמו הוא נושא הפעולה, האדם הזורק פירורים כשיעור כזית הוא נשוא הפעולה והאדם המדליק את נר במוצאי שבת מטרם שיבואו הציבור לקדושא דסדרא (קדושת ובא לציון) הוא מושא הפעולה.

כעת מבארם הזוה"ק אחת לאחת, כסדרן וככתבן:

א. המקלל את עצמו [נושא הפעולה] – אדם המקלל את עצמו הוא הכופר בבורא יתברך, בהיותו שולל את השלמות הנרצית, אותה הכין הבורא בעבור נבראיו. האדם הכופר בשלמות הוא אדם פסימי, עצוב, נרגן המטיל דופי ביכולת הגעתו אל השלמות אותה ייעד לו הבורא יתברך.

ב. שזורק לחם או פירורים שיש בהם כזית [נשוא הפעולה] – כזית הוא שיעור שאין בו בכדי להשביע את האדם, כאשר לעומתו שיעור כביצה הוא שיעור שיש בו כדי שביעה. שיעור כדי שביעה בבחינת "כביצה", מייצג את המטרה בעוד ששיעור שאין בו כדי שביעה בבחינת "כזית", מייצג את הדרך למטרה. המטרה היא נקודת הציון והתכלית שבבחינת "לשמה", אליה שואף האדם להגיע בכל מאודו, לעומת זאת הדרך אל המטרה היא מעין שלב ביניים, בבחינת "שלא לשמה", עימה צריך האדם לשמש כאמצעי למטרה הנחשקת. כאשר האדם מגלה זלזול כלפי בחינת המעשה האמוני, בחינת היגיעה וכן כלפי שאר הבחינות המייצגות את בחינת "השלא לשמה", בכך הוא מושך על עצמו קללה ורעה וחמור מכך מקלל ואף מגדף כלפי הבורא יתברך.

ג. מי שמדליק את הנר טרם שיגיעו הציבור לקדושא דסידרא (קדושת ובא לציון) ; [מושא הפעולה] – כאשר האדם מדליק את הנר במוצאי שבת קודם ההבדלה, בכך הוא מערבב בין הקודש לחול בבחינת: "עץ הדעת טוב ורע". ובעקבות כך הוא גורם לשריפת כל שאר הרצונות שבתוכו, הבאים כנגד אותם הרשעים הנרשפים בגהינם על שום שחיללו את קדושת השבת. בכדי שהאדם יוכל לעבוד בצורה מושכלת עם רצונותיו, עליו לעשות הבדלה בין זמן התענוג שבמטרה, המכוון כנגד "קדושת השבת", לזמן היגיעה שבדרך אל המטרה, המכוון כנגד "יום החול". הבדלה זו נותנת את ההבחנה שבין זמני הקודש לזמני החול, ובכך ניתנת לו לאדם האפשרות להשתמש בכוח הנדלה מקדושת יום השבת עבור ימות החול, לצורך הליך אימונו ותיקונו ולא ח"ו לצורך תאוות בשרו וגופו. הבחנה זו מחזקת את העובדה, שכל אימת שההפרדה בין האמצעי למטרה, בין מאורי אור למאורי אש, נעשית במקומה ובזמנה (לאחר קדושת השבת – קדושא דסדרא), אזי ניתן להשתמש באש ההתלהבות של האמצעי עבור המטרה הנחשקת, שאם לא כן כל ההתלהבות תהיינה אך לאמצעי לבדו ולא למטרה, התוצאה הנגרמת בעטייה של פעולה זו היא רבת נזקים, כפי שהאריך הזוה"ק מעניין אסימון וכת דילה, שבכוחם להזיק את האדם המדליק את אש התענוג של יום החול טרם הבדיל את קדושת השבת מששת ימות החול.

אין תגובות

להגיב