025- הדף היומי בזוהר הסולם – חיי שרה – עג-עה (שיעור השקפה)

025- הדף היומי בזוהר הסולם – חיי שרה – עג-עה (שיעור השקפה)

שיעור שמע:

MP3-הורד

תפלה שוועה דמעה

רלב) שִׁמְעָה תפילתי ה', זה הוא תפילה בלחש. כלומר, תפילת שמונה עשרה, שאנו מתפללים בלחש. ושוועתי האזינה, זהו תפילה בהרמת קול, שאדם מרים קולו, וצועק אל ה', בצרתו. כמ"ש, ותעל שוועתם אל האלקים. ומהו שוועתם? שְמֵרים קולו בתפילתו ונושא עיניו למעלה, כמ"ש, וְשׁוֹעַ אל ההר. ותפילה זו שוברת שערים, שדופק עליהם להכניס תפילתו לפני ה'. כמ"ש, אֶל דמעתי אַל תחרש. זו היא הנכנסת לפני המלך. ואין שער עומד לפניה, שלא יפתח. ולעולם אין תפילה בדמעות חוזרות ריקם.

מג' שורשים נמשכים כל הדינים והייסורים שבעולם:

א. דינים, הבאים משליטת השמאל, בעת שאינו נכלל מימין, שהארתו הוא חכמה בלי חסדים. ונקראים דינים דדכורא.

ב. דינים, הבאים ממלכות דמידת הדין הבלתי נמתקת.

ג. דינים, הבאים ממלכות הנמתקת במידת הרחמים, שהיא בינה, בעלית המלכות בנקבי עיניים.

וב' מיני דינים אלו הם דינים דנוקבא. והתפילות שמתפללים על ג' מיני דינים הללו נקראים, תפילה, שוועה, דמעה.

תפילה, על הדינים דמין הא', ונקראת משום זה, תפילה בלחש. כי ז"א הוא קול, קומת החסדים היוצא על מסך דחיריק, המכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל. והנוקבא מבחינת ג"ר שבה נקראת דיבור. ובעת שהחכמה שבה היא בלי חסדים, ניבחנת כדיבור בלי קול, כלומר, תפילה בלחש. וע"י התפילה אנו מייחדים אותה עם ז"א, שהוא חסדים, ונקרא קול. ואז נעשה הזיווג של קול ודיבור, והחכמה שבה מתלבשת בחסדים, שאז מאירה לתחתונים.

שוועה, על הדינים דמין הב'. וכמ"ש, ומהו שוועתם? כלומר, מאין באים דינים אלו, שהתפילה עליהם נקראת שוועה? משום שהרים קולו בתפילתו, מסיבה, שנשא עיניו למעלה. כי אמרו, המתפלל ישים עיניו למטה וליבו למעלה, כמ"ש, העין רואה והלב חומד, שהעיניים חכמה, והלב חסדים. והמתפלל צריך להיזהר, שלא ימשיך החכמה ממעלה למטה. שזה נבחן, שהוא משִׂים עיניו למעלה, וזה היה החטא דעצה"ד.

ומשום זה נקראת הנוקבא, עץ הדעת טו"ר. כי יש בבניינה ב' נקודות, ב' מלכויות:

א. נקודה דמידת הדין.

ב. נקודה הממותקת במידת הרחמים.

אם זכה הוא טוב. שנקודה דמידת הדין נגנזה בה, ורק הנקודה הממותקת במידת הרחמים שולטת בה. ואז מקבלת המוחין דבינה בשביל התחתונים, שהם טוב.

ואם לא זכה. כלומר שממשיך החכמה ממעלה למטה, הוא רע. כי תיכף נגלה עליו נקודה דמידת הדין שבה, שממנה נמשכים כל הדינים הקשים.

ולפיכך מחויב המתפלל לשים עיניו למטה, שלא ימשוך החכמה מלמעלה למטה, כדי שלא תתגלה עליו הנקודה דמידת הדין. וכתוב, שבתפילתו נשא עיניו למעלה, וע"כ נמשכו עליו הדינים דמין הב', ממלכות דמידת הדין, הנקראים שוועה. כי ע"י תפילתו זוכה להמשיך מסך על המלכות הזו. ואז הוא מעלה מ"ן לז"א, הנקרא קול, שנעשה מזה מסך דחיריק לז"א. ובכוחו מכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל.

ואז נשברו השערים הסתומים, כי היו סתומים מכוח הארת השמאל, שלא רצה להיכלל בימין. ועתה בכוח עלית המסך דחיריק, נכלל השמאל בימין, ונפתחו השערים. כלומר, שהוסרו הסתימות. אבל עוד אינם ראויים לקבלת התפילה, כלומר להשפעת מוחין דג"ר, בקול ודיבור. כי המוחין מתגלים אלא רק על מסך דמלכות הממותקת במידת הרחמים.

דמעה, היא על הדינים דמין הג', הנמשכים ממסך שעל מלכות הנמתקת בבינה, בעלית ה"ת לנקבי עיניים, המולידה שם דמעות. והוא מלשון, המדמע והמנסך. כי הבינה ומלכות נתערבו ע"י עלייה הזו. כי ע"י הדמעות, היא מעלה מ"ן וממשיך מסך על מלכות הממותקת במידת הרחמים, שאז נעשית מוכשרת לקבל כל המוחין דבינה. והוא קבלת התפילה. כמ"ש, ולעולם אין דמעות חוזרות ריקם.

כי הנוקבא מקבלת כל התפילות שבעולם, הנכללות באלו הג' תפילה, שוועה, דמעה. והיא ניבנית על ידיהם, שתהיה ראויה להיזדווג עם ז"א, לקבל ממנו המוחין ולהשפיע אל התחתונים.

כי ע"י קבלת השוועה, ניבנה המסך דחיריק לייחוד ב' הקווים.

וע"י קבלת הדמעה נעשית ראויה לקבלת המוחין, שאח"כ יורדת ה"ת מעיניים לפה ומתגלית הג"ר, ומקבלת תחילה המוחין דחכמה בלי חסדים, שהיא תפילה בלחש, ובזה באה לזיווג עם ז"א, לקבלת חסדים, ונעשה הייחוד של קול ודיבור, ומשפעת כל טוב אל התחתונים, שגרמו לה כל זה. וכתוב, שמתפילות הללו היא מקבלת המוחין דחכמה, הנקראים עטרה, כמ"ש, צאינה וראינה בנות ציון, במלך שלמה בעטרה. והיא מעטרת את ראש הצדיק חי עולמים, יסוד דז"א, שמזדווגת עימו. כי בז"א חסדים מכוסים מחכמה. ורק בעת הזיווג עם הנוקבא הוא מקבל על ידיה הארת החכמה. ונמצא, שהנוקבא מעטרת את ז"א בעלה. כמ"ש, אשת חיל עטרת בעלה. וע"כ, בעלה מתעטר בה, והיא אינה מתעטרת בבעלה.

רלג) כתוב כאן ג' מדרגות: תפילה, שוועה, דימעה. כמ"ש, שִׁמְעָה תפילתי ה', ושַׁוְעָתי האזינה אל דמעתי, אַל תחרש.

וכנגד אלו מסיים הכתוב ג' מדרגות אחרות: כי גֵר אנוכי עימך. ואח"כ אומר, תושב. ואח"כ אומר, ככל אבותיי, שהם עיקר העולם.

א. וגֵר, כנגד תפילה. ב. ותושב, כנגד שוועה. ג. וככל אבותיי, כנגד דמעה.

תפילה באה על דינים דמין הא', שהם חכמה בלי חסדים. וכיוון שהתחתונים עיקר בניינם הוא מחסדים. לפיכך בעת שמאירה החכמה בלי חסדים, הם נמצאים כמו גֵר בארץ נוכריה. כי להיות עיקר בניינם מחסדים, מרגישים את חסרון החסדים, כמו שהיו אז בארץ נוכריה. וע"כ נאמר, כי גֵר, אנכי עימך, כנגד מדרגת תפילה.

שוועה, באה על דינים דמין הב', שעל ידם מיתתקן המסך דחיריק, ונמשכת קומת חסדים. ואז נפסק הגֵירוּת, ומרגישים עצמם כמו תושב בארצו, מחמת שהשיגו החסדים. וע"כ תושב, הוא כנגד שוועה.

דמעה, באה על דינים דמין הג', שעל ידה מיתתקן על בחינת מלכות ממותקת ברחמים. ונעשית המלכות מוכשרת לקבל ולהשפיע המוחין דחב"ד אל התחתונים, מהחג"ת שנעשו לחב"ד, הנקראים אבות העולם. וע"כ, ככל אבותיי הוא כנגד דמעה.

רלד) תפילתו של האדם היא, מעומֵד. כי שני מיני תפילות הן, אחת היא מיושֵב, ואחת היא מעומד. והם אחד, להיותם כנגד שתי מדרגות, שהן תפילה של יד ותפילה של ראש, או יום ולילה. והם אחד, כנגד מדרגת ז"א, המכונה תפילה של ראש או יום, וכנגד מדרגת הנוקבא, המכונה תפילה של יד או לילה. והם אחד בזיווג.

אף כאן, תפילה מיושב, כלומר, תפילת יוצר, שלפני השמונה עשרה, הוא אל התפילה של יד, אל הנוקבא, לתקן אותה, כמו שמתקנים את הכלה ומקשטים אותה להכניסה לחופה. כן מקשטים את הנוקבא, בסוד המרכבות והמחנות המרומזים בהמילות, יוצר משרתים ואשר משרתיו עומדים, והאופנים וחיות הקודש. ששבחים אלו הם לקשט את הנוקבא, להמשיך לה ג"ר משמאל ולהביאה לזיווג בשמונה עשרה.

רלה) וע"כ תפילה מיושֵב, שהיא הנוקבא בקישוטיה, כיוון שניכנסה אל מלך העליון, ז"א, בתפילת שמונה עשרה, והוא בא לקבל אותה, אז אנחנו עומדים לפני מלך העליון. כי אז ז"א מתחבר בהנוקבא. ומשום זה לא יפסיק בין גאולה ותפילה. כי תפילה מיושב, ותפילה מעומד, צריכים להיות מחוברות. כי תפילה של מיושב היא השכינה, הנקראת קיר, בעת שמאירה בג"ר דשמאל, מטעם שמחסרון חסדים, היא נִקפאת אז ונעשית ככותל. וע"כ אסור להפסיק, אלא לחברה עם החסדים של ז"א.

רלו) ומשום שהאדם עומד לפני מלך העליון, הוא לוקח ארבע אמות לתפילתו, בשיעור חבל של יוצר כל. חבל, כמו לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן. ז"א, מכונה יוצר כל, להיותו בחינת יצירה דאצילות. ושיעור חבל שלו, כלומר, ושיעור מידתו, הוא ארבע אמות, הרומזים על ד' המוחין חו"ב תו"מ. ואדם, המתפלל תפילת שמונה עשרה, צריך שיהיה אז מרכבה ליוצר כל, וימשיך ד' אמות חו"ב תו"מ, ולהשפיע אל השכינה, ומשום שהאדם עומד לפני מלך העליון, שנעשה מרכבה אליו, לוקח ארבע אמות, ד' המוחין חו"ב תו"מ, לתפילתו, שהיא הנוקבא, הנקראת תפילה.

אלו ד' המוחין חו"ב תו"מ נכללים זב"ז. ויש בכל אחד מהם חו"ב תו"מ. ועם זה אינם ט"ז מוחין, אלא רק י"ב מוחין, ג' מכל צד. חוץ מלפניו, משום חסרון המלכות דמלכות, שהוא עצמוּת המלכות. וע"כ חסרים ד' המוחין שמלפניו. ואין לשאול, שלפי זה היו צריכים להיות חסרים ד' המוחין שמלאחריו, שהם בחינת מלכות, כי יש ערך הופכי בין האורות והכלים.

וכל שהוא מצד הזכר, צריך אדם לעמוד על עמדו בקומה זקופה. כעין זה אמרו, כל הכורע, כורע בברוך, שהיא הנוקבא. וכל הזוקף זוקף בשם, שהוא דכר. כדי להראות שבחו של הדכר על הנוקבא.

קומה זקופה יורה ג"ר, המאירים ממעלה למטה. וזהו רק בדכר, שהוא חסדים מכוסים. אבל בהנוקבא, שהיא חסדים מגולים, החכמה שלה מאירה ממטה למעלה, שהיא ו"ק דג"ר. וע"כ אינה בבחינת קומה זקופה, אלא בכריעה. וכתוב, שע"כ צריכים לכרוע בברוך, ולזקוף בשם, כדי להראות שבחו של הדכר על הנוקבא, אשר המוחין דדכר מאירים מלמעלה למטה.

אין תגובות

להגיב