016- הדף היומי בזוהר הסולם – מקץ – נב-נג (שיעור השקפה)

016- הדף היומי בזוהר הסולם – מקץ – נב-נג (שיעור השקפה)

שיעור שמע:
bmp3 (1)
 וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן

 דין של אדם אמיתי אינו דין על העבר, אלא דין של העתיד.

דין של העבר נושא נקמה ונטירה, ודין אמיתי בודק מה צריך לעשות בכדי שתתקיים התכלית של שלום ואהבה. אַל ישאל אדם שנפגע כיצד לחזיר, אלא ייקח את המקרה כחומר גלם לבנייה עתידית. אצל הגוי האמת היא תן וקח כחשבון מסחרי – בית משפט חילוני. השופט הפנימי האמיתי של האדם, מבין שהתכלית שלום. רק ב"תורה" המטופשת של הדרוויניזם החזק שולט, אצל היהודי שבאדם, החזק הוא מי שפעולתו והשקעתו הם למען תכלית האהבה – הוא השורד. וכך גם בזוגיות, השורדים הם המחויבים לתכלית, ולמרות הקשיים, ומבינים: שעדיף ללכת לדבר אמיתי גם אם קשה להשיגו, מאשר להישאר במקום שבוודאי לא נכון, אך הוא נחמד מבחוץ. בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכים אותו, דהיינו כאשר תבוא באהבה, אז זה גם מה שתשיג. על האדם להיות מטרתי ולא סיבתי, הנגרר וזורם בתופעות חיצוניות. ה' אינו פועל בצורה סיבתית, אלא בצורה תכליתית, ואדם נידון על פי רצונו העתידי. (הָאוֹמֵר הינשאי לִי עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק, אפילו רָשָׁע גָּמוּר מקודשת).

שמירה פנימית מתפתחת באדם המפיל את הגאווה, את אותה בליטה המייצגת את התאווה של ההחשבה העצמית.

 

המחילה מכבסת את נפש האדם ומורידה את כתמי הגאווה. מצד אחד אין עניין להגיש את הלחי השניה כאשר פוגעים בך, אלא כוח נפשי להבין שהוא שליח שיש ללמד עליו זכות, ויש לאהוב אותו. הסליחה אומר שיש בינינו ברית, מחויבות הדדית. כאן לא מדובר על אדם גס שאינו מבקש אחווה ומחויבות לברית.

 

"הסיפור" עם יוסף בא ללמד אותנו סודות לחיזוק הקשר עם ה' ע"י הליכה בצד ימין בריבוי אהבה בעולם. וכפי שאחי יוסף עשו לו רע, יוסף לא ניסה להשלים ולפעול את דין השמאל, אלא השיב להם טובה תחת רעה, לחזק את הימין – האמונה, זו הדרך.

יוסף, לא די לו שלא השיב רעה לאֶחָיו, אלא עוד שעשה עימהם חסד ואמת, וכך דרכיהם של הצדיקים תמיד. משום זה הקב"ה מרחם עליהם תמיד, בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה בהשתוקקות שלהם, בחיצוניות – ובעולם הבא, בתענוג – בפנימיות.

מַיִם עֲמֻקִּים, עֵצָה בְלֶב-אִישׁ  וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה. זהו יהודה. בשעה שיהודה נגש אל יוסף על אודות בנימין. ואיש תבונות יִדלֶנה, זהו יוסף, שהתוודע אז אל אֶחָיו. בפירוש הקודם לימד שמים עמוקים זה ה', וכאן מפרש שהמים העמוקים  – הרצונות הגדולים באים לידי ביטוי דרך יהודה.

 

כעת בא ללמד את החשיבות של הליכה בקו ימין. רבי אבא היה יושב בפתח שער העיר לוד. ראה אדם אחד שהיה בא ויושב על בליטה שהייתה בולטת מצד ההר, והיה עייף מן הדרך, וישָב וישָן שם. בתוך כך, ראה נחש אחד שהיה בא אצלו, ובא שֶרֶץ והרג את הנחש. כשהקיץ האדם (לאחר שישן שאנן), ראה את הנחש למולו, שהיה מת. קם האדם, ונפלה הבליטה שהיה יושב עליה, אל העמק (מקום החיסרון) שמתחתיה, כי נקרעה מן ההר (מאותם הרהורים), והאדם נִיצל, כי אם היה מאחר רגע מלקום, היה נופל ביחד עם הבליטה אל העמק, והיה נהרג.

בא אליו רבי אבא ואמר לו: אמור לי, מה מעשיך? כי הקב"ה הִקְרָה אליך שני נסים אלו, שהצילו מן הנחש, ומן הבליטה שנפלה, לא היו בחינם. אין ארוחות חינם, כלומר שמעשי האדם יוצרים מציאות פנימית השומרת אותו מאותה השתוקקות שנק' עולם הזה, בו מבקש האדם רק לרצון העצמי, וכשישן עלול ליפול. הבליטה – היא הגאווה עליה יושב, דינים קשים ומסוכנים. וברגע שקם משכיל לראות שהנחש הפנימי מת, הוא יורד מגאוותו ומסוגל להודות. הנחש הפנימי בנפש אומר לאדם, הכישרון שלך נועד לעצמך, לטובתך – זוהי הכשת הנחש.

ענה  לו: כל ימי לא עשה לי אדם רעה, שלא נִתרצִיתי עִמו ומחלתי לו. ועוד, אם לא יכלתי להתרצות עמו, לא עליתי על מיטתי מטרם שמחלתי לו ולכל אלו שציערו לי, ולא נטרתי לו שנאה כל היום על אותו רע שעשה לי. ולא די לי זה, אלא עוד, שמאותו יום והלאה השתדלתי לעשות להם טובות.

בכה רבי אבא ואמר: גדולים מעשיו של זה מיוסף. כי ביוסף, העושֵי רעה היו אחיו, ודאי שהיה לו לרחם עליהם מחמת האחווה, אבל מה שעשה זה, שעשה כן עם כל בני אדם, הוא גדול מיוסף, ראוי הוא שהקב"ה יַקּרֵה לו נס על נס.

פתח ואמר: הולך בַּתּוֹם יֵלֶךְ בֶּטַח, זהו אדם שהולך בדרכי התורה. ילך בֶּטַח. שמזיקי העולם לא יוכלו להזיקו. וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ. מי הוא יִוָּדֵעַ? ועונה מי שנטה מדרך האמת, ומבקש לגבות מחבירו (לשלם רעה תחת רעה – לכאורה דין אמת), שרוצה לשלם לו רעה תחת רעה, ועובר על לא תִקום ולא תִטור. יִוָּדֵעַ היינו, שיהיה ניכר בעיני כל בעלי הדין, שלא תאבד מהם צורת אותו אדם, כדי להביאו למקום שיהיו נוקמים ממנו. מדה כנגד מדה, וע"כ כתוב: יִוָּדֵעַ.

 

אותו ההולך בדרך האמת, הקב"ה מחפה עליו, כדי שלא יִתוָּדֵעַ ולא יהיה ניכר לבעלי הדין. אבל מְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ, ויהיה ניכר להם. אשריהם האנשים, ההולכים בדרך אמת, והולכים בטח בעולם, שאינם מפחדים לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

 

 

 

אין תגובות

להגיב