017- הדף היומי בזוהר הסולם – מקץ – נה-נז (שיעור השקפה)

017- הדף היומי בזוהר הסולם – מקץ – נה-נז (שיעור השקפה)

שיעור שמע:

bmp3 (1)

 

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים  כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף

 אין האדם מפחד מדבר חיצוני, אלא מחטאיו.

הגורם לפחד הוא אמונה הנחלשת בכך שמכניסים לתוכה ידיעות ושאלות אסורות. מלמד כאן ממה נובע הפחד, ואת דרכי ההתגברות על היצר הרע. ביום הדין בודקים את האדם על מעשיהם, על המסכים (יכולות ההתגברות) אותם הצליחו לייצר.

את הפחד מפרקת יראת השם – על האדם להרגיז יצר הטוב על יצר הרע, דהיינו לכופף את היצר הרע ע"י לימוד התורה, ואם זה לא מצליח יש לפעול כראוי בעקבות שבירת הלב הבאה מייסורים, דהיינו שאדם יחשוב על יום הדין, יום המיתה.

יצר הרע אינו נמצא אלא כאשר האדם גאוותן, וכשבא בענווה, בלב שבור, היצר הרע מסתלק ואינו שולט באדם. צריך האדם גוף חלש ונפש חזקה, דהיינו להחליש את שליטת הגוף המתחזקת מחטאים, ולהגביר שליטת הרוח ע"י למוד תורה ומעשי השפעה. התיקון הוא בקניית אמונה שלמה זוכה לביטחון והתגברות על כל פחד שמייצר היצר הרע. מעבודה זו לא ניתן להתחמק, ונדרש האדם לתקן הכול, עד הפגם האחרון שיצר. עבודת האמונה נעשית בהסתר, בלי לשאול שאלות המנקבים את חלל האמונה ופוגמים. היכולת להתגבר על כל הפחדים תבוא רק מהידוק הקשר לוודאי הנצחי – הקב"ה.

 

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף, וַיֹּאמרוּ עַל-דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה. אמר  רבי יוסי: אוי להם לבני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים בדרכי התורה. אוי להם בשעה שהקב"ה יבוא לבקש מהם דין על מעשיהם, ויקומו הגוף והנפש לתת חשבון מכל מעשיהם, שמטרם הפרד הנפש מן הגוף.

ויום ההוא הוא יום הדין (בדומה ליום ראש השנה). יום שהספרים, שבהם כתובים כל מעשי בני אדם, פתוחים, ובעלי הדין (השטן שמקטרג) נמצאים. כי בעת ההוא עומד הנחש בקיומו לנשוך אותו, וכל האברים מתרגשים מפניו, והנשמה נפרדת מן הגוף, והולכת ומשוטטת ואינה יודעת לאיזה דרך תלך, ולאיזה מקום יעלו אותה. חוסר הוודאות בנפש האדם הוא הקושי.

אוי לאותו יום, יום של כעס וקצף הוא אותו היום. ועל כן צריך האדם להרגיז את יצרו בכל יום, ולהזכיר לפניו אותו יום שְיקוּם לדין המלך. ושיביאו אותו תחת הארץ להירקב, והנשמה תיפרד ממנו. אדם צריך להזכיר לעצמו את יום הדין, שזו סגולה להתעורר ולעשות תיקון. בד"כ הגוף, הרצון לקבל מביא אותו להתעלם. הדבר הטוב ביותר כאן הוא לימוד התורה, והשלילי הוא זכירת השלילה.

לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, וישתדל (לתקן לכופפו ליצר הטוב) אחריו. אם הלך ממנו, טוב. ואם לא, יעסוק בתורה. כי אין לך דבר לשבור את היצר הרע, אלא התורה. אם הלך טוב, ואם לא, יזכיר לו יום המיתה כדי לשברו. שלב ראשון לך בדרך טובה נגד היצר הרע, בדרך התורה. אם לא הולך – שבור אותו.

כאן יש להסתכל, הרי זהו יצר הרע וזהו מלאך המות. וכי מלאך המות ישבר מלפני יום המיתה. והרי הוא ההורג את בני אדם. ומשמע ששמחה שלו, הוא להמית אנשים. שמשום זה הוא מַשְׂטֶה אותם תמיד, כדי להמשיכם למיתה? לא מנסים לשבור את מלאך המוות, אלא את הלב שסטה מהדרך ומכיל אותם.

אלא ודאי, שהאדם יזכיר לו יום המיתה, כדי לשבור הלב של האדם, כי יצר הרע אינו שורה אלא במקום שנמצא שמחת היין וגאות רוח. וכשנמצא רוח שבור באדם, אז מתפרד ממנו, ואינו שורה עליו. וע"כ צריך להזכיר לו יום המיתה, וישבר גופו והוא הולך לו.

יצר הטוב צריך חדווה של תורה. ויצר הרע צריך חדווה של יין וניאוף וגאות רוח הרגש הוא גמיש ויש ללמד אותו לאהוב את הדברים האמיתיים. ומשום זה צריך האדם להרגיזו תמיד מאותו יום הגדול, יום הדין, יום החשבון, שאין מה להגן על האדם, אלא מעשים הטובים, שהוא עושה בעולם הזה כדי שיגינו עליו בשעה ההוא. עיקר המעשים הטובים הם לימוד תורה וצדקה, דהיינו לפעול למען אותו רצון שהוא העני – היצר הטוב שמחפש את החיבור והקשר.

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. ומה שכולם היו גיבורים, כולם חזקים, ועלם אחד (מנשה) שהביאם לבית יוסף, גרם להם שהיו מתייראים, בעת שיבוא הקב"ה לבקש את האדם לדין של אחת כמה וכמה. שיש לירא ולפחד. אם השבטים שהיו גיבורים פחדו ממלך בשר ודם, קל וחומר שיפחדו מהקב"ה ביום הדין. יש להאמין ביום הדין, ואין מספיק להאמין בשכל, יש להרגיש בלב, ולפעול ביראה כל השנה.

משום זה צריך האדם להיזהר בעולם הזה להתחזק בהקב"ה, וישים מבטחו בו. אשר אע"פ שהוא חטא, אם יחזור בתשובה שלמה, הרי הקב"ה חזק, לעבור על מידותיו, ולסלוח לו, ויוכל להתחזק בהקב"ה, כאילו לא חטא כלל.

השבטים, משום שחטאו בגנבת יוסף, היו יראים. ואם לא חטאו, לא היו יראים כלל. כי עוונותיו של האדם משברים את לבו (הטוב, את צד הימני שבלב) ואין לו כוח כלל. מה הטעם, כי יצר הטוב נשבר עמו ואין לו כוח להתגבר על יצר הרע  ועל כן כתוב: מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ. הירא מן העוונות שבידיו, שהם משברים לבו של אדם. לכן למי שאומר שאין לו כוח, יש לומר הפסק לעשות חטאים, כאשר בתחילה יש לפעול בכפיה ולא לדחות, לשים על עצמו שופטים ושוטרים.

לכמה דורות נפרע הקב"ה מן העוונות של השבטים במכירת יוסף. כי לא נאבד מלפני הקב"ה כלום, ונפרע מדור לדור, והדין עומד לפניו תמיד עד שנפרע. והדין שורה במקום שצריך להיות. אין פשיטת רגל ומחילה ברוחניות, השם זוכר הכל עד שנפרע ואין תקווה להסתתר.

מאין לנו זה? מחזקיהו שחטא חטא ההוא, שגילה סתריו של הקב"ה לאומות אחרות, עמים עובדי כוכבים ומזלות, שלא היה צריך לגלותם. והקב"ה שלח את ישעיהו, ואמר  לו: הִנֵּה, יָמִים בָּאִים, וְנִשָּׂא כָּל-אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, בָּבֶלָה. מותר ללמד את הגויים (פרטים) בתורה אך לא את הסתרים (הכלל).

כמה גרם אותו עוון, שגילה מה שהיה סתום (נקב באמונה – שאלות לא לגיטימיות במקום הליכה מעל טעם ודעת). כי כיון שנִגלה, ניתן מקום שליטה למקום אחר, לס"א, שלא היה צריך לשלוט עליו. משום זה אֵין הַבְּרֵכָה שׁוּרָה אֶלָּא בַּמָּקוֹם סֵתֶר (חסדים מכוסים). כל מה שהוא בסתר, שורה עליו ברכה. כיון שנִגלה, ניתן מקום שליטה למקום אחר, לשלוט עליו.

כתוב: כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. זהו מלכות בבל, כי משם נשלח מנחה לירושלים שכתוב: בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן-בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ-בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל-חִזְקִיָּהוּ; וַיִּשְׁמַע, כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק. וכתוב בהם, שלום לחזקיהו מלך יהודה, ושלום לאלהא רבא, ושלום לירושלים. כיון שיצא המכתב ממנו, השיב אל לבו ואמר: לֹא יָפֶה עָשִׂיתִי לְהַקְדִּים שָׁלוֹם הָעֶבֶד לְשָׁלוֹם רִבּוֹנוֹ. קם מכסאו, וצעד ג' צעידות, והשיב מכתבו, וכתב אחר תחתיו וכתב כך: שלום לאלהא רבא, שלם לירושלים, ושלם לחזקיה. וזה הוא מכבדיה. כך מכבדים ומאמינים בהשם יתברך.

ואחר כך הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ, שהראה להם חזקיה. ולולא זה לא הזילוה לאחר כך. ומתוך שחזקיהו היה צדיק, נעכב הדבר ביותר מלבוא, ולא בא בימיו שכתוב: כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי. ואחר כך פקד הקב"ה אותו עוון לבניו אחריו. את האמונה אין לגלות אפילו לא לעצמך.

כעין זה, אותו עוון של השבטים עומד עד לאחר זמן. משום שהדין של מעלה, אינו יכול לשלוט עליהם, עד שמגיעה השעה להיפרע, ונִפרע מהם. ומשום זה כל מי שיש בידו חטאים מפחד תמיד כמ"ש: וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם. ועל כן, וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף.

אין תגובות

להגיב