067- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – קצט- רא למתקדמים

067- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – קצט- רא למתקדמים

שיעור שמע:

MP3-הורד

שאלות חזרה-זהר וישב- עמ' קצט- רא
1. על מה מרמז התוספת של "י" ו "ה" באוסרי לגפן עירה?
2. מה מרמז התוספת של "ה" ו "י" בולשרקה בני אתונו? ומדוע הם באים בפסוק אחד?
3. מהו גפן ולמה נקראת כך? ומה הכח שלה כנגד עיר וחמור?
4. מדוע כתוב כיבס ולא כובס בכתוב :"כיבס ביין לבושו"? ומדוע ביין?
5. מדוע משולה התורה ליין וחלב?
6. מדוע צריך בסעודה גם לחם וגם יין ואסור להפרידם? וכן עדיף שלא להפרידם גם בברכת המזון?

וַיְחִי קצט-רא

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה

השמירה מהקליפה נובעת מכוח ההתבטלות וקניית האמונה.

בעל אמונה זוכה שבחינת הדין תופיע אצלו כרחמים, ואותה מציאות תופיע כדין אצל מחוסר אמונה. היהודי שבנפש מוכן לקבל ביקורת לגילוי חסרונותיו כרחמים שבאים לכוון ולעורר אותו לעבודה, והגוי שבנפש רואה את הביקורת כעונש.

הקליפות באות לאמן את האדם להתגברות, ובכך לשכלל בהשפעה את הקשר עם הבורא יתברך. לצורך תכלית האדם – לשון אֲדָמָה לָעֶלְיוֹן, יש להגיע לגדלות אך בלי גאווה, דהיינו יראה וביטול בדרך להשוואת צורה של אהבה.

האדם נזקק לצורך הקיום בחסדים שזהו הלחם. אך לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, שבא לעולם לצורך שיכלול, לצורך תיקון והתקדמות, לכן צריך את היין – כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם, להגיע לגדלות והשוואת צורה.

כאן מלמד על שני תיקונים של המוח ושל הלב, כמו קטן שפועל מעל טעם ודעת . במצב קטנות ניתן כוח שמירה מיוחדים לחיבור מוח ללב כראוי, בכך שהקטן מתבטל ומכבד את הגדול, ופועל הן מבחינת מוח והן מבחינת לב למעלה מדעתו. בכוח האחדות נכנעים כוחות הגאווה והאנוכיות הפועלים בנפש, באחדות של כנסת ישראל, כפי שגפן אינה מתערבת בגויים.

עיקר המאמר הוא החובה לחבר חסדים לדין, לחם ליין, נקבה בזכר, כנסת ישראל והקב"ה. פתח אותו הילד ואמר: אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ. כתוב: אוסרי עירׂה, הלוא אסר עַיר צריך לומר? אלא שיש לתינוקות של בית רבן להישמר מהחץ של הקליפה עַיר, והשם הקדוש י"ה נכלל שם, כדי להכניעו, כלומר, הי' של אוסרי והה' של עירׂה.

וכמו שכאן נרמז השם הקדוש, נרמז בכתוב: ולשׂורֵקה בנִי אתונו. ולשׂורֵק בן צריך לומר. שׂורֵק כמ"ש: ואנוכי נטעתיך שׂורֵק, בלי ה'. בן כמ"ש: בן אתונות, בלי י'. למה אומר כאן, שורֵקה, ולמה, בנִי?

אלא כמו שיש שֵם הקדוש להכניע לקליפה עַיר, יש ג"כ שֵם הקדוש להכניע כוח קליפה חמור, אתון, שהוא הי' של בנִי והה' של ולשׂורֵקה. כי לולא השֵם הקדוש שנרמז כאן, היו ב' הקליפות האלו מחריבים העולם. וע"כ ניתן י"ה בכוח זה וי"ה בכוח זה, לשמור את העולם מהם, ולשמור את האדם, שלא ישלטו עליו בעולם.

גפן, זה כנסת ישראל. ונקראת גפן, כמו שגפן אינה מקבלת עליה נטיעה אחרת, כן כנסת ישראל אינה מקבלת עליה אלא את הקב"ה, ובשביל כנסת ישראל נכנעים לפניה כל כוחות אחרים, עַיר וחמור, ואינם יכולים להרע ולשלוט בעולם. וע"כ הטיל הכתוב את השם הקדוש י"ה ביניהם, בעַיר, ובחמור. שבעַיר כתוב י"ה, אוסרי לגפן עירׂה, ובחמור כתוב י"ה, ולשׂורֵקה בנִי אתונו. בנִי אתונו, שנעקר בשביל שׂורֵק הזה, כנסת ישראל. כי אינו אומר כאן, ולשׂורֵקה אוסרי בנִי אתונו כמ"ש: אוסרי לגפן עירׂה. שבנִי אתונו נעקר לגמרי מכוח שׂורֵקה. ולא רק נאסר, כמו גפן. כי נאסר היא רק להכנעה, אבל כאן נעקרה הקליפה לגמרי.

כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה. כובֵס צריך לומר, כי כיבס לשון עבר. אלא כיבס, מיום שנברא העולם, זהו מלך המשיח, הנוקבא, שע"י הדין, הנעשה ברשעים, הממשיכים הארת השמאל ממעלה למטה, הייתה מכבסת את הלבוש שלה, שהם הצדיקים המלבישים את הנוקבא, שרואים הדינים ומטיבים מעשיהם. וזהו מיום שנברא העולם. ע"כ אומר, כיבס, לשון עבר. ביין, שמאל, גבורה דז"א. ובדם ענבים, שמאל למטה, השמאל דנוקבא. שע"י ב' גבורות הללו, של ז"א ושל הנוקבא, היא מכבסת לבושה. ועתיד מלך המשיח, הנוקבא, לשלוט למעלה על כל כוחות אחרים של העמים עובדי עבודה זרה. ולשבור מעוזם מלמעלה ומלמטה.

כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ. כמו יין המורה שמחה כמ"ש: יין המשמח אלקים ואנשים, וכולו דין. כן מלך המשיח, הנוקבא, המראה שמחה לישראל, שממשיכים אותו בשיעור הקדושה, וכולו דין לעמים עכו"ם, הממשיכים יותר מכשיעור כמ"ש: ורוח אלקים מרחפת על פני המים, זהו רוחו של מלך המשיח, שמרחפת הנה והנה, לדין ולרחמים. ומיום שנברא העולם מכבס לבושו ביין העליון.

כתוב אח"ז: חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב. חכלילי עיניים מיין, יין העליון, הארת השמאל מבינה, אשר התורה, הנוקבא, כשהיא משכרת, כלומר, משפיעה דינים לאותם הממשיכים אותו ממעלה למטה, היא שותה ממנו, שמטעם זה נבחנת הבינה שדינים מתעוררים ממנה. ולבֶן שיניים מחָלָב, תושב"כ, ז"א, שמקבל חסדים, חלב. כי התורה נקרא יין וחלב. תושב"כ, ז"א, חלב, ותשבע"פ, הנוקבא, יין. יין מקובל מבינה, חלב מקובל מאבא.

ויין ישַׂמח לבַב אֶנוש להצהיל פנים משָמֶן (לקבל חוכמה בחסדים). ממקום שנקרא שמן, אבא. ההתחלה של היין הוא שמחה, מקום שכל השמחות יוצאות משם, הבינה. וסופו, כשהוא מתפשט אל הנוקבא, דין, משום שהסוף שלו מקום הקיבוץ של כל הספירות, הנוקבא, שמשום זה היא נקראת כנסת ישראל, מקום כינוס דז"א, דין, ובו נידון העולם. כי הדין שבנוקבא הוא סיבה שיתקבצו בה כל הספירות דז"א, כי מתוך כך היא צמאה לחסדים. וע"כ, כיוון שההתחלה של היין הוא שמחה, וסופו דין, משום זה, להצהיל פנים משָמֶן, ממקום שכל השמחות יוצאות משם. כי כדי להמשיך השמחה ביין, כמו שהיה בבינה, היא ממשיכה חסדים מאבא, הנקרא שמן. וע"י זה מתבטלים כל הדינים שבה, ומשיגה ג"ר, הנקראות פנים כמ"ש: להצהיל פנים משמן.

ולחם לבב אֶנוש יסעד. לחם שאומר כאן, לחם מסעיד את העולם, החסדים הנמשכים מחג"ת דז"א. ואם תאמר, שבו לבדו תלוי סעד העולם, אינו כן, אלא צריכים גם ליין, הארת חכמה, כי לילה בלי יום אינו נמצא, אלא יום, ז"א, ולילה, נוקבא, צריכים להיות מחוברים יחד. וע"כ צריכים ללחם, מז"א, וליין, מנוקבא, ששניהם יחד מסעידים את העולם. ואינו צריך להפריד אותם, ולהמשיך לחם לבד מז"א בלי הנוקבא. ומי שמפריד אותם, ייפרד מחיים כמ"ש: למען הודיעך, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, משום שאין צריכים להפריד ביניהם.

 

ואם תאמר איך דוד אומר, ולחם לבב אנוש יסעד. ולחם, ו' נוסף בו, כמו והויה, שתוספות ו' מרבה את הנוקבא, כי כל מקום שכתוב: והויה, פירושו, הוא ובית דינו, הנוקבא. אף כאן, הו' שבמילה, ולחם, מרבה את הנוקבא. וע"כ הכל נמצא ביחד בזיווג.

מי שמברך על המזון, לא יברך על שולחן ריק. וצריך הלחם, שפע ז"א, ימין, להימצא על השולחן, הנוקבא, שמאל. וכוס יין, שפע הנוקבא בימין, הרומז על ז"א, כדי לקשר שמאל בימין, שיכללו יחד, והלחם, ימין, יתברך מהם מזיווג עם שמאל, ויתקשר בהם, ויהיה הכל קשר אחד, לברך את השם הקדוש כראוי. כי לחם, ימין, מז"א, נקשר ביין, משמאל, מנוקבא, ויין, משמאל, יתקשר בימין, ביד ימין הרומז אל ז"א, שבזה נכללה החכמה בחסדים והחסדים בחכמה. ואז הברכות שורות בעולם, והשולחן, הנוקבא, נשלם כראוי.

אין תגובות

להגיב