022- הדף היומי בזוהר הסולם – שמות – עב-עד למתקדמים

022- הדף היומי בזוהר הסולם – שמות – עב-עד למתקדמים

שְׁמוֹת עב-עד

בְּרַח דּוֹדִי

עָדִיף לִפעוֹל בְּצִמְצוּם עִם הַאֲנִי הָאַמִּיתִּי, מֵאֲשֶׁר עִם הַאֲנִי הָכּוֹזֶב.

יש הבדל בין מקום ההשתוקקות לבין מקום קבלת האור. אדם מרגיש בדברים החיצוניים הנאה גדולה ולהם הוא משתוקק, אך שם התענוג רגעי כמו שריפת חציר, שאינו מחזיק מעמד. במקומות הפנימיים נראה שהתענוג קטן יותר, אך הוא האני האמיתי ולכן מחזיק מעמד. הנאות פרטיות הולכות לאיבוד למרות שהן גדולות, אך הקבלה הנכונה בקו אמצעי – היא האמת.

הוויתור על התענוג החיצוני הגדול, נראה כירידה, אך נכון להפנות את ההשתוקקות פנימה, ליחד לקשר. בדומה לצבי, עין ימין של הקב"ה פתוחה ואין ה' נפרד מהאדם, ולמרות הרגשת הירידה.

כשהצבי ישן עין שמאל סגורה וימין פתוחה לשמור. עין שמאל היא עצם החוכמה, עץ הדעת שלא ניתן לקבל, עין ימין, ו"ק דחוכמה אותה ניתן לקבל. הכל תלוי בהתייחסות הנברא ובהרגשה שכאשר מסתלקת ההטבה, זה לטובתו, לצורך בניית הפרטיות אותה יוכל להקדיש לקשר.

רבי חייא מייצג את מקום ההשתוקקות בנפש, שלכאורה יש בו רצון גדול יותר מהקדושה. וכך כאשר אדם, אפילו נהנה ללמוד תורה, ורואה בחוץ הנאה גדולה וזמינה יותר – יוותר ויבחר בהנאה מהאמת.

השיטה היא להסתכל עם עיניים פקוחות ולשאול, במקום בו אני משתוקק, אם אקבל את הרצונות הגדולים, האם אוכל לשרוד אותם, האם זה יעשה לי טוב בסופו של תהליך. אם כך מה הטעם לקחת הנאות מזויפים. וכך כל אנוכי וגאוותן, נשאר בסוף ערירי, הרי אין לו אפשרות להגיע כך לאהבה.

רשב"י מסביר שתאוות ישראל שה' יברח בזמן הרגשת ההשתוקקות, דהיינו בריחה לשם התחברות גדולה, בריחה עם העיניים אחורה. המטרה בבריחה היא היחד.

ואיך אפשר לומר לקב"ה ברח, אלא אם האדם רוצה להגיע לאהבה עליו להגיע להרגש הפרטיות שלו, להיפרד, ירידה לצורך עליה. על האדם לחוש את ההשתוקקות שלו, שזהו מצב דין, ולמרות הסכנה שיש לו ברגשה שהוא יכול להסתדר לבד, ומעניין אותו הסיפוק האישי. בדבר האמיתי מקבלים פחות אך ההנאה שלמה, ביחד.

רבי חייא הגדול היה הולך לבעלי המשנה ללמוד מהם. הלך לרבי שמעון בן יוחאי וראה מסך של אש שהיה פוסק בבית, ורבי שמעון ותלמידיו היו מהמסך ולפנים. תמה רבי חייא ואמר: אשמע דבר מפיו מכאן מאחורי מסך האש.

שמע קול של אחד מהתלמידים של רבי שמעון שהיה אומר: בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל, הָרֵי בְשָׂמִים. כל ההשתוקקות שהשתוקקו ישראל אל הקב"ה, הוא תאוותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעֹפֶר הָאַיָּלִים. הצבי בורח כאשר ראשו מופנה לאחור לעקוב על הרודף.

אמר רבי שמעון: אין חיה בעולם שעושה כמו הצבי או עופר האיילים, שבזמן שהוא בורח, הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו. ולעולם תמיד, הוא מחזיר את ראשו לאחוריו. כך אמרו ישראל, ריבונו של עולם, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו, יהי רצון שתברח כמו הצבי או כעֹפֶר הָאַיָּלִים. שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שעזב אותו, למקום שהיה בו מקודם ועזבו וברח משם. זהו שכתוב: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם. דבר אחר, הצבי ישן בעין אחת, והאחרת הוא נעור. כך אמרו ישראל אל הקב"ה, עשה כמו הצבי, כי הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

שמע רבי חייא ואמר: הם העליונים עוסקים בתורה בפנים הבית, ואני יושב מבחוץ. בכה. שמע רבי שמעון, ואמר ודאי שהשכינה מבחוץ, עם רבי חייא. מי יצא ויכניסנו? אמר רבי אלעזר בנו, אם אשרף, ביציאתי דרך המסך של אש, לא אהיה נשרף, כי השכינה היא מחוץ ממנו, אצל רבי חייא. תיכנס השכינה ותהיה האש של המסך בשלמות. שמע רבי אלעזר קול שאמר, עוד לא נסמכו העמודים, ג' קווים, ועוד לא ניתקנו השערים, נ' שערי בינה, ומקטני הבשׂמים שבעדן הוא עתה. מקטני הנשמות, המכונות בשׂמים. כלומר, שעוד לא זכה רבי חייא למדרגות שבעולם התיקון, שהם תיקון ג' קווים ונ' שערי בינה. וע"כ אינו ראוי להיכנס מבפנים למסך. וע"כ לא יצא רבי אלעזר להכניסו.

ישב רבי חייא בכה ונאנח. פתח ואמר: סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים. ע"פ הפירוש ששמע מרבי שמעון, שאע"פ שבורח, הוא מחזיר ראשו לאחוריו, ואינו מתרחק, אז נפתח שער המסך (מפני שהתפלל על השכינה). אבל רבי חייא לא נכנס. נשא רבי שמעון עיניו וראה שנפתח שער המסך. אמר, משמע שניתן רשות למי שהוא מבחוץ, ואנחנו לפנים, ולא נכניסו? קם רבי שמעון, הלך האש ממקומו עד מקומו של רבי חייא. אמר רבי שמעון, ניצוץ אור הקליטה כבר נתפשט לחוץ, לרבי חייא, ואני כאן מבפנים, ולא אכניסנו. נאלם פיו של רבי חייא, מחמת האש שנתפשט אליו. נבהל מהתפשטות השכינה אליו.

כיוון שנכנס רבי חייא לפנים, השפיל עיניו ולא הרים ראשו. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו, העביר ידך על פיו של רבי חייא, שאינו יודע בזה, כי אינו רגיל בו, ואינו יודע לשית עצה בנפשו. קם רבי אלעזר, והעביר ידו על פיו של רבי חייא. פתח רבי חייא את פיו ואמר: עיני ראה, מה שלא ראיתי מעודי, וקומתי הזדקף, שלא חשבתי כל כך מעולם, טוב למות באש זהב הטוב הבוער.

כי נודע שיש מוחין דאחוריים וחיצוניות, הנמשכים מקו שמאל בלי ימין. בסוד יציאת נקודת השורוק, בינה שחזרה לראש א"א. והראש דא"א, יש בו אור חכמה בלי חסדים. וחכמה בלי חסדים מאירה רק בג"ר ולא בזו"ן ובי"ע. וע"כ גם החכמה אינה מאירה בהם, בהיותם שמאל בלי ימין. ונבחנים משום זה למוחין דאחוריים וחיצוניות. ואין השמאל מתחבר בימין, אלא ביציאת קו אמצעי במסך דחיריק. שבכוח המסך וקומת החסדים, הוא מכניע את קו השמאל ומחברהו בימין. ומתלבשת החכמה שבשמאל בחסדים שבימין. ואז יכולה החכמה להאיר בשלמות (דהיינו גם לגוף).

וזכור כאן סוד ג' הנקודות חולם שורוק חיריק. ומוחין הללו, הבאים בהכרעת קו אמצעי, בכוח המסך דחיריק, נקראים מוחין (של קו אמצעי) דפנים ופנימיות. ויש מעלה בקו שמאל שאינה בקו אמצעי. כי הקו שמאל מושך חכמה מן הראש דא"א, ג"ר דג"ר, אע"פ שאינם מאירים בו. ויש מעלה בקו אמצעי שאינה בקו שמאל. כי קו אמצעי מאיר בכל השלמות, מחמת התלבשות החכמה בחסדים, אמנם אין בו אלא ו"ק דג"ר, כי כוח המסך דחיריק ממעטו מג"ר דג"ר. יתרון של קו שמאל שלמות ג"ר אך חסרונו שאינו יכול להאיר ממטה.

ורבי חייא היה במדרגת מוחין דאחוריים, הבאים מקו שמאל, מטרם הכרעת קו האמצעי. שהיה דרכו תמיד ללמוד, איך הולכים במדרגות מחיל אל חיל. שהרגיש ברבי שמעון את המסך דחיריק שבקו אמצעי, שממנו מקבל רבי שמעון המוחין דפנים שלו. אשר מסך זה פוסק את המוחין דחכמה, המכונה בית, שמסלק ממנו הג"ר דג"ר, ואינו מאיר אלא בו"ק דג"ר. ונדמה לרבי חייא, שהוא קטן ממנה. כי רבי חייא, אף על פי שהיה במוחין דאחוריים, היה לו ג"ר דג"ר, כדרך קו שמאל. ורבי שמעון אין לו אלא ו"ק דג"ר, מסיבה שמשתמש בקו אמצעי. וע"כ חשב רבי חייא את המוחין של עצמו יותר פנימיים מן המוחין של רבי שמעון, ו"ק דג"ר.

תאוותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעופר האיילים, שהוא מחזיר את ראשו לאחוריו. שבשעה שישראל אחוזים בקו שמאל (חוכמה בלי חסדים – חושך), בורח הקב"ה מהם, ואינו מאיר להם. אמנם אין בריחה זו עניין של הסתלקות, אלא להיפך, כי רוצה להאיר להם בחינת ראש, חכמה. כך בגלות כשנראה שהשם בורח, ידע שכצבי מביט אחוריו ומשגיח, אלא משום שחסר להם חסדים, ואין הראש יכול להאיר להם בלי התלבשות בחסדים. ע"כ בורח מהם, עד שמקבלים המסך דחיריק, שעליו יוצא קו אמצעי. ואז מאיר הראש שלו באחוריו, בקו שמאל, משום שעתה ע"י קו אמצעי מתלבשת החכמה בחסדים ומאירה בשלמות, אלא בו"ק דג"ר. וזהו נבחן, שבורח כצבי, שמחזיר ראשו לאחוריו. וזהו שהתפללו ישראל, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו. משום שנאחזנו בקו שמאל, שהחכמה אינה מאירה מחמת חיסרון חסדים, וע"כ גרמנו שהקב"ה הסתלק מבינינו. יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים, שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהניח, כן הבריחה של הקב"ה תחזיר את ראשו, הג"ר, למקום שהניח, קו שמאל, שמשם נסתלק.

אדם מתבלבל כאשר חושב הוא שאת האור מקבלים במקום ההשתוקקות. על האדם לוותר על ההשתוקקות שממילא לא יצא לו מזה כלום, הוויתור על האור הגדול הוא ויתור על דבר שממילא לא ניתן לקבל – ג"ר, אלא רק ו"ק דרך קו אמצעי. על האדם לפרוש מחוכמה מפני שבקו שמאל אין לו כלום.

מנועלא מגלה את המלכות של צמצום א', רצון שלא ניתן לקבלו.

וזה שכתוב, שהצבי כשהוא ישן, הוא ישן בעין אחת והאחרת הוא נעור, כך אמרו ישראל. עיניים, חכמה, ויש בהם ע"ס, שהג"ר באחת, ובאחרת ז"ת. ושינה הוא הסתלקות המוחין. והתפללו ישראל, שהסתלקות זו לא תשלוט אלא בעין אחת, ג"ר דחכמה, ולא בשנייה, ו"ק דחכמה, שהם צריכים להתקיים אח"כ ע"י קו האמצעי. וכמ"ש: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אלא עינו פתוחה ומאירה חכמה לישראל.

תגיות: ירידה לצורך עליה

אין תגובות

להגיב