037- דף היומי בזוהר הסולם – שמות – קיח-קכ מתקדמים
שיעור שמע:
שְׁמוֹת קיח-קכ
וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה
רוֹעָה נֶאֱמָן מַנְהִיג אֶת רֶצוֹנוֹתָּיו בְּהֶתְאֵם לָמִשְׁנֵה: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ.
האבות היו רועים שמצאו את שידוכם על הבאר, וכאן מלמד כיצד צריך אדם לרעות את רצונותיו, לאיזה מרעה טוב לקחת אותם, מה מותר ומה אסור לעשות עם רצונות אלו.
רועה הוא מנהיג. במילה רועה יש אותיות רע ואותיות ו-ה המפרידות בניהם, שהאות וו מציינת תורה ואות ה מצווה, לבוא להגיע למרעה שהיא התורה קדושה, ע"י שמקטין ומבטל עצמו, בא להתחבר ולקבל על עצמו עול מלכות שמים, דהיינו להסכים שחוק עליון מכתיב לו את דרך ההשפעה לתכלית.
בכדי להצליח צריך לנַהֵג את הצאן בצדק, דהיינו שכל פרט צריך להיות מדוד לפני חלקו בכלל, ובנוסף להימנע מגזל, דהיינו אַל תָּנְהִיג אֶת רְצוֹנְךָ לַמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, אל לך לרצות מה שלא שייך לך, אין לנהוג בטפילות, ובוודאי שלא לרעות בשדות זרים.
מנהיג טוב מחפש אמת ולא רייטינג וכך ינהיג אדם את רצונותיו ליהנות רק מהאמת, מבלי להתייחס למה חושבים עלי הסביבה.
רבי חייא פתח: מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר. ה' רועי, הרועה שלי. מה הרועה מנהיג את הצאן (רצונותיו) ומוליכם למרעה טוב (שמזין את הנפש לדבקות בהשם), למרעה שָׁמֵן, במקום נחלי מים (תורה), מיישר הליכתן בצדק ובמשפט, אף הקב"ה, כתוב, בנאות דשא יַרְבִיצֵנִי על מי מנוחות ינהלני נפשי ישובב. בשאיפה להשוואת צורה, כפי שהקב"ה רועה את עמו, כך על האדם לרעות את רצונותיו – בהשפעה.
אמר רבי יוסי: דרך הרועה לנהוג בצדק את צאנו, להרחיקם מן הגזל, להנהיגם במישור, ובכל עת השבט בידו שלא יטו ימין ושמאל.
דבר אחר, תדע לך שכל זמן שהרועה חכם לנהל את צאנו, הוא מוכן לקבל עול מלכות שמים. אם הרועה שוטה, עליו נקרא תקוה לכסיל ממנו.
אמר רבי יהודה: משה חכם היה ובקי לנהוג את צאנו. ראה מדוד שנאמר והנה רועה בצאן, ללמדך שדוד חכם גדול היה, והיה רועה צאנו כדין וכשורה. לפיכך עשהו הקב"ה מלך על כל ישראל. ולמה צאן ולא בקר? אמר רבי יהודה: ישראל נקראים צאן שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, וכתוב: כצאן קדשים כצאן ירושלים. צאן זה ימין – אמונה, ובקר שמאל ביקורת. הכיוון הנדרש הוא ברצונות האמונה, דהיינו שאת הרצונות יש להכפיף לימין.
מה הצאן כשיקרבו על המזבח, בשבילם זוכה לחיי העולם הבא. כך המנהיג לישראל כדין וכשורה, בשבילם זוכה לחיי העולם הבא. ועוד, הרועה את הצאן, כשהצאן יולדת, הרועה נוטל אותם טלאים בחיקו, כדי שלא ילאו ויגעו, ומוליכם אחרי אמותם ומרחם עליהם. כך המנהיג לישראל צריך להנהילם ברחמים ולא באכזריות. וכן אמר משה: כי תאמר אלי שאהו בחיקך וגו.
מה הרועה את הצאן, כשהוא רועה טוב, מציל את הצאן מן הזאבים ומן האריות. כך המנהיג לישראל, אם הוא טוב, מצילן מן העכו"ם, ומדין של מטה ומעלה, ומדריכן לחיי העולם הבא. כך משה רועה נאמן היה, וראה הקב"ה שכדאי הוא לרעות את ישראל באותו הדין ממש, שהיה רועה את הצאן, לכשבים כפי הראוי להן.
לפיכך כתוב: וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן ולא שלו שאמר רבי יוסי: וכי מה שנתן את צפורה בתו למשה, לא נתן לו צאן ובקר, והלא יתרו עשיר היה. אלא משה לא היה רועה את צאנו (הפרטי) כדי שלא יאמרו (הרצונות הכוזבים שכדאי להיות רשע) בשביל שהיה צאנו עמו, היה רועה אותן בטוב. לכן כתוב: אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ ולא את שלו. כֹּהֵן מִדְיָן רבי תנחום אמר: אף על גב שהיה עובד עכו"ם, בשביל שעשה עמו חסד, היה רועה צאנו כדין וכשורה במרעה טוב ודשן. גם עם רצון גויי בנפש, רצון גשמי – יש לעבוד איתו ביושר.
וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר רבי יוסי אמר: משה מיום שנולד לא זזה ממנו רוח הקודש. ראה ברוח הקודש שאותו מדבר היה קדוש, ומוכן לקבל עול מלכות שמים עליו. מה עשה? הנהיג את הצאן אחר המדבר ולא במדבר, שלא רצה שיכנסו בתוכו, אלא הרחיקם אחר המדבר.
ויבוא אל הר האלקים חוֹרֵבָה. הוא לבדו בא בלי הצאן. אבן זה (מגנט) המושך ומקבל ברזל, כאשר רואה אותו הברזל קופץ עליו. כך משה והר סיני, כשהתראו זה לזה, דילג עליו כמ"ש: ויבוא אל הר האלקים חוֹרבה. משה העניו מכל אדם, היה ההר, הרהורים שלו קופצים ומתחברים אליו מפני שהם בצורה שווה. סיני הר נמוך, ומשה בא בשיפלות וענווה.
אמר רבי אבא: מוכנים היו מששת ימי בראשית זה עם זה, ואותו היום נתרגש ההר למול משה. וכיון שראהו שנכנס לתוכו ודלג בו, עמד ההר, מלמד ששמחים היו זה עם זה.
אמר רבי ינאי: יודע היה משה שאותו הר, הר האלקים הוא, שכתוב: ויבא אל הר האלקים. באותו הר ראה עופות שהיו פורחים ופורשים כנפיהם ולא היו נכנסים בו.
רבי יצחק אומר: ראה העופות פורחים וטסים משם, ונופלים לרגליו של משה, מיד הרגיש בענין, והעמיד את הצאן אחר המדבר והוא נכנס לבדו. ידע שרק צד האדם יכול להיכנס לקודש, אם רצונות ומחשבות אחרים לא באים להתפלל.
וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה. רבי תנחום אומר: שעת המנחה היתה, שמדת הדין שולטת בו. רבי יוחנן אמר: זה שכתוב: משיוצא האור עד שנוטה לרדת, נקרא יום והוא מדת חסד. משנוטה לרדת נקרא ערב, שכתוב ויקרא אלקים לאור יום.
אמר רבי יוחנן: שעת המנחה הוא מ – וו שעות ולמטה. שאמר רבי יצחק: בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם. בין הערבים שהוא שעת הדין – תאכלו בשר.
אמר רבי יהודה: את הכבש האחד תעשה בבוקר, ולא כתוב את הכבש הראשון, שהוא מיוחד נגד מדת החסד, שבכל מקום שני לא נאמר בו כי טוב.
רבי תנחום אומר: לפיכך יצחק תיקן תפלת המנחה שהוא כנגד מדת הדין. אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. כי פנה היום זה מידת החסד.
בשעה שנכנס משה להר סיני, מה הטעם שנגלה לו בשלהבת אש, שהוא דין? אז, השעה הייתה גורמת. הייתה אז שעת הדין, שעת המנחה. הכל, בלַבַךת אש, והשם חורב, והסנה, לגזע אחד נשרש. כתוב, ויבוא אל הר האלקים חוֹרֵבָה. וכתוב, ובחורב הקצפתם את ה'. וכתוב, וירא מלאך ה' אליו בלַבַּת אש מתוך הסנה, שפירושו, מתוך שהם עתידים להיות כסנה, קוצים כסוחים באש יִצַתוּ. שהמקום גרם, שהיו ישראל עתידים לחטוא שם, ולהיות כסנה. וע"כ נגלה בְּלַבַּת אש, שהיא דין, השורף את הרשעים כמ"ש: קוצים כסוחים באש יצתו.
בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה
ברגע שרצון גשמי שמתמלא נגמר ונכבה הצורך והרצון. רצון לקבל על מנת להשפיע אינו נגמר לעולם, דהיינו גם הרצון וגם המילוי לא נגמרים. כוחות הנפש שמגלים את מידת ההשפעה, פועלים אחרת מהרצונות הגשמיים שמתכלים. כשמשה גילה רצון כזה, הבין שסלולה הדרך לגמר תיקון.
כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: וְהָשִׁיבוּ, וִחְיוּ. גם אברהם ניצל ולא נשרף באש, מכאן שמי שפועל בחסד ובהשפעה, מידת הגבורה אינה מכלה אותו, וכך העונש הוא בחינת תיקון.
זהו שמשה מלמד את האדם שאין יאוש כלל, גם אם הסנה בוער, וקשה – הוא לא אוכָּל, תוכל להתגבר באמונה.
אמר רבי יהודה: מכאן לימדנו הקב"ה על הרשעים. והנה הסנה בוער באש, לעשות בה דין לרשעים. והסנה אינו אוּכָל, שאין בהם כליה. בוער באש, רמז לאש של גיהינום, אע"פ שהאש נראה למשה שהוא צדיק, מ"מ רמז לאש של גיהינום, לרשעים. אבל, הסנה אינו אוּכָל, שאינו עושה בהם כליה. אש זו בחינת ז"ת דבינה, ומים בחינת ג"ר דבינה, תיקון של חסדים מכוסים.
וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל, מה הטעם שנגלה אש למשה בלַבַּת ולא לשאר הנביאים? אין משה כשאר הנביאים. כל מי הקרב לאש נשרף בה, ומשה קרב לאש ולא נשרף, שכתוב, ומשה ניגש אל הערפל, אשר שם האלׂהים. וכתוב, וירא מלאך ה' אליו בלַבַּת אש מתוך הסנה.
בעניין הזה של משה יש להסתכל בו בחכמה עליונה. כי למה כתוב, מן המים מְשִׁיתִיהוּ, אלא ללמד, שמי שנמשך מן מים, החסד, אינו מתירא מאש, הדין. ממקום שנגזר נשמת משה, לא נגזר אדם אחר. אמר רבי יוחנן: בעשר מדרגות דז"א נשתכלל, שכתוב: בכל ביתי, בנוקבא, נאמן הוא. ולא כתוב, נאמן ביתי, שהיה משמע נאמן של הנוקבא. אלא כתוב, נאמן הוא, שפירושו נאמן של ז"א, שהיא למעלה מהנוקבא. אשרי חלקו של אדם, שאדונו מעיד עליו בזה. הפחדנים מפחדים מפני שהם מקש ולא ממים, והרי ברור שמי שמשפיע אינו מאויים אם לא יתנו לו, ממילא הוא בא לתת. בכל ביתי אומר שמתוך כל הרצונות ישנו רצון אחד אליו הוא נאמן ביותר – האמונה שנובעת מחסד, מהשפעה, מבינה, מהתורה.
הרי כתוב: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה. אמר רבי יהושע בן לוי: בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ומי הוא? הוא בלעם. ואיך אתה אומר, שממקום שנגזר משה, לא נגזר אדם אחר?
פתח רבי שמעון: נוזל היוצא מפרח קַרְנָטֵי, שריחו רע, נתערב חס ושלום באפרסמון הטוב. כלומר, אתה מדמה ח"ו את בלעם הרשע למשה רבינו. אלא הפירוש של באומות העולם קם, והוא בלעם, אשר משה מעשיו למעלה, בקדושה, ובלעם למטה, בטומאה. משה השתמש בכתר הקדוש של מלך העליון, ז"א, למעלה. ובלעם השתמש בכתרים התחתונים, שאינם קדושים, למטה. ובאותו הדרך ממש כתוב, ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב. הרי שנקרא קוסם, כי היו מעשיו בטומאה. ואם יעלה על דעתך יותר מזה, לֵך שאל לאתונו, שנטמא בה ושכב עימה.
משה השתמש בכתר, דהיינו בצורה, השתמש בעוביות דבחינה ד' שאף אחד לא עשה כן. בלעם כן השתמש בבחינה ד' שלקח מעזא ואזאל. מכאן שלא ניתן אפילו לעלות על הדעת ההשוואה בין בלעם למשה, אלא שנים לקחו מצב – משה העלה אותו לקדושה, ובלעם לקח לפרטיות שלו. ניתן לפרש גדולה מצד החומר או מצד הצורה. מצד הצורה כל יהודי הכי קטן יותר גדול מבלעם, ומצד החומר בלעם לבד גדול מכל ישראל חוץ ממשה. לכן צריך לראות כאשר אומרים גדול למה מתכוונים, לצורה להשפיע או לחומר.
כי כאן משמע, שיש עליונים ותחתונים, ימין ושמאל, רחמים ודין, ישראל ועכו"ם. ישראל משתמשים בכתרים עליונים הקדושים, עכו"ם בכתרים התחתונים שאינם קדושים. אלו של ישראל הם מימין, ואלו של עכו"ם הם משמאל. ועכ"פ נבדלים נביאים העליונים שמישראל, לנביאים התחתונים של עכו"ם, נביאים של הקדושה מנביאים שאינם מן הקדושה.
כשם שהיה משה נבדל מכל הנביאים בנבואה הקדושה העליונה, כך היה נבדל בלעם משאר הנביאים והמכשפים בנבואה שאינה קדושה למטה. ועל כל פנים משה היה למעלה, ובלעם למטה, וכמה מדרגות ומדרגות היו מבדילות ביניהם.
משה היה מהרהר ואומר, אולי יִכלו ח"ו ישראל בעבודה קשה הזו כמ"ש: ויַרא בסבלותם. לפיכך, ויֵרא מלאך ה' אליו בלַבַךת אש, ויַרא והנה הסנה בוער באש. כלומר, משועבדים הם בעבודה קשה, אבל, והסנה איננו אוּכָּל, שאינם כָלים בגלותם. אשרי הם ישראל, שהקב"ה הבדיל אותם מכל העמים, וקרא אותם בנים. שכתוב, בנים אתם לה' אלוקיכם.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן
תגיות: רועה נאמן, מנהיג, סנה בוער, בלעם
