035- דף היומי בזוהר הסולם – שמות – קיב-קיד למתקדמים
שיעור שמע:
שְׁמוֹת קיב-קיד
אֲנָחָה שָׁוְּעָה צְעָקָה
עיקר ביטוי פנימיות האדם הוא הלב ולא המחשבה הנסתרת. לכן מעשה חיצוני בלי שיתוף כוונת הלב, אינו נחשב למועיל. כאשר אדם פועל מצד הדיבור – השָׁוְּעָה, תפקידו להוריד גם ללב, נדרש השילוב בחיבור: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, וצריך להפעיל לב אמיתי ולשם כך דרושים מחשבות ומעשים טובים.
צעקה בלב אומר הרגשת הלב, או שלילית של כאב, או חיובית של שמחה המביאה לאהבה. אם אדם לא מצטער על חורבן בית המקדש, לא ידע כיצד לתקן את הלב, לא יוכל לפעול את אותה אמת והחיסרון המורגשים בלב. האדם הוא לא ההשקפה שלו, סוג העתיד, אלא ההווה – הרגשת הלב. כל תפילה ובכייה באים בכדי להגיע לצעקה שתזיז את הלב. אין מדובר על כאב על חיסרון בדברים גשמיים, אלא בכי על הריחוק מהשם. בנוסף למחשבה, יש להוריד ללב גם את את הכוונה במעשה, בכדי שהלב יהיה כואב או שמח, שזו הצעקה שהשם שומע. בכדי להוריד גם את כוונת המעשה יש להשתמש בדמיון, שהוא כלי היודע לשקר את השקרן, כלומר לתת תחושה של ריחוק מהשם, למרות ש-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. ואחרי המעשים (למעלה מהדעת) נמשכים הלבבות. בכדי להגיע לאהבה הלב חייב להיות שותף, הפעולה לבד אינה מספיקה.
כנגד מעשה מחשבה ודיבור אלו צורות של התבטאות פנימיות האדם החוצה.
אמר רבי יצחק: שלושה עניינים כאן: אנחה, שַוועה, צעקה, ואינם דומים זה לזה. אנחה שכתוב: וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל. צעקה שכתוב: ויצעקו. שוועה שכתוב: ותעל שַוועתם אל ה'. וכל אחד מתפרש בפני עצמו. וכולם עשו ישראל. אמר רבי יהודה: צעקה ושוועה עשו ישראל, אנחה לא עשו, שזה משמע מהכתוב, ויאנחו ולא ויתאנחו, ולמעלה הייתה האנחה בשבילם.
צעקה ושוועה, במה הם נבדלים? אין לך שוועה אלא בתפילה, שנאמר, שִׁמְעָה תפילתי ה' האזינה. וכן, אליך ה' שוועתי. וכן, שוועתי אליך וַתִרְפָאֵני. הרי ששוועה, פירושו דיבורי תפילה. צעקה, פירושו, שצועק ואינו אומר כלום, בלי דיבורים (אין הגהים כלומר רק קול הבא מבפנים בלי חיתוך השפתים, בלי שיתוף המלכות). גדולה צעקה מכולן, שצעקה הוא בלב (בנקודה הפנימית), וקרובה להקב"ה יותר מתפילה ואנחה, שכתוב: אִם עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ כִּי אִם -צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. אנחה צעקה ושוועה, הן מחשבה קול דיבור, בינה ז"א מלכות. וע"כ צעקה שאין בו דיבור יותר מקובל לה' מתפילה בדיבור. משום שהדיבור הוא בהתגלות ויש בו אחיזה אבל צעקה, שאין בו התגלות רק בלב הצועק, אין בו אחיזה למקטרגים. וגם הוא מקובל יותר מאנחה, כי מגולה רק במחשבת הנאנח, בחינת בינה, ואין התחתון ביכולת להתדבק על ידה כראוי בה'. וע"כ צעקה יותר מקובלת.
בשעה שאמר הקב"ה לשמואל: ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך. מה כתוב: ויחר לשמואל, ויצעק (בפנימיותו) אל ה' כל הלילה, הניח הכל, אנחה ושוועה, ולקח צעקה, משום שהיא קרובה להקב"ה יותר מכולן כמ"ש: ועתה הנה צעקת בני ישראל, באה אלי.
זה מי שמתפלל ובוכה וצועק, עד שאינו יכול עוד לנענע בשפתיו, זו היא תפילה שלמה שהיא בלב, ולעולם אינה חוזרת ריקנית, אלא שמתקבלת. גדולה צעקה, שקורע גזר דינו של אדם מכל ימיו.
אמר רבי יצחק: גדולה צעקה שמושלת על מידת הדין של מעלה. גדולה צעקה, שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא. בשביל צעקה נוחל האדם העולם הזה והעולם הבא. שכתוב, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם.
דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים
הַכְּלָל הוּא, שְׁהָבּוֹרֶא יִתְבָּרֵך רוֹצֶה לְהֵטִיב לֶנִברָאַיו.
השושנים הם נשמות ישראל, והדוד הוא הקב"ה, הָרֹעֶה שמנהיג את עם ישראל להטבה ושלמות ע"י שיתוף הלב באהבה.
ישנם חוקים ובתוכם פרטים שמקיימים אותם בהתאם לכלל העליון. הכלל הוא אחד, הביטוי שלו בא ע"י הפרטים, והחוקים גורמים להם לבטא את הכלל. דעת הפרט היא נפרדות, והחוק כופה אותו לבטא את הכלל אליו הוא שייך, למעלה מדעתו.
ומאחר והכלל הוא אחד, יוצא שכל החוקים הם אותם. ובכדי שיזכה אדם לתקן וליישר את הלב בניגוד לטיבו, צריך הוא לקבל את החוקים העליונים מעל טעם ודעת.
במילה רועה יש רע ואותיות ו-ה, שהאות וו מציינת תורה ואות ה מצווה, לבוא להגיע למרעה שהיא התורה קדושה, להתחבר אליה למרות הקוצים.
רבי שמעון פתח: דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, אוי להם לבריות, שאינם משגיחים ואינם יודעים, בשעה שעולה במחשבה לפני הקב"ה לברוא עולמו, כל העולמות עלו במחשבה אחת, ובמחשבה זו (של ההטבה השלמה) נבראו כולם כמ"ש: כולם בחכמה עשית. ובמחשבה זו, שהיא החכמה, נברא עולם הזה והעולם של מעלה.
נטה ימינו וברא העולם של מעלה, ז"א (משמע שהימין הוא העליון). נטה שמאלו וברא עולם הזה, מלכות כמ"ש: אף ידי יָסְדָה אֶרֶץ, מלכות, וימיני טִפְחָה שמים, ז"א, קורא אני אֲליהם יעמדו יחדיו. וכולם ברגע אחד נבראו. ועשה עולם הזה כנגד העולם של מעלה. וכל מה שיש למעלה יצא כדוגמתו למטה. שאין לך דבר למטה, שאין לו שורש בעולמות עליונים. וכל מה שיש למטה בארץ, יש כדוגמתו בים, והכל אחד. ברא בעולמות העליונים המלאכים, ברא בעולם הזה בני אדם, ברא בים לוויתן כמ"ש: לחבר את האוהל (הלב) להיות אחד.
כתוב באדם: כי בצלם אלקים עשה את האדם. וכתוב, ותחסרהו מעט מאלקים. אם בני אדם יקרים במעשיהם כל כך והם נאבדים מעפר הבאר, שנאבדים ע"י הקליפות, הנאחזות בעפר המלכות, שנקראת באר, איך יבואו לשאוב שפע מן הבאר? ובחר בעליונים, במלאכים, ובחר בישראל, לעליונים לא קרא בנים, לתחתונים קרא בנים כמ"ש: בנים אתם לה' אלוקיכם. הוא קרא להם בנים, והם קראו לו אב, שכתוב, כי אתה אבינו. וכתוב, דודי לי ואני לו. הוא בחר בי ואני בחרתי בו.
הרועה בשושנים. הוא רועה בשושנים אע"פ שהקוצים, הקליפות, סביב להם. ואין אחר יכול לרעות בשושנים כמוהו. הרועה בשושנים, שושן אדום ומימיו, שמוצקים ממנו, הם לבנים. כך הקב"ה מנהיג עולמו ממידת הדין, הרמוז באדום, למידת הרחמים, הרמוז בלבן. שכתוב: אם יהיו חטאיכם כַשָׂנִים (אדומים) כשלג ילבינו.
תגיות: הכוונה במעשה, מעשה מחשבה ודיבור.
