034- דף היומי בזוהר הסולם – שמות – קט-קיא למתקדמים
שְׁמוֹת קט-קיא
שְׁתֵּי דְּמָעוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל
תפילת בני ישראל לא נענתה לפני שמת מלך מצרים. לפני שאדם ממית את המחשבה המצרית שהשתלטה על נפשו, לא תוכל להיענות תפילתו ברחמים. בכדי לצאת מהדינים של מצרים, יש לזהות את שקר העולם הזה, את שקר התפיסה שהמצב או המקרה קובעים. שלב ראשון יש להגיע ליראת הרוממות ע"י השיפלות, ואז ניתן להמתיק את הדין ברחמים.
יש ואדם לומד דברים פלאיים ונפלאים בתורה. לא כדאי ללמוד ראיות מתוך גשמיות כמו למשל, אם ימצאו שרידי תיבה על אררט. ההוכחה שלנו היא לפי השורשים, באמונה. כאשר חז"ל אומרים שצבע אור השמש ירוק, אין לנו צורך לבדוק במדע. ואם אומר שכל חסד שעושה הגוי עושה לטובתו, אין צורך לחקור ולבדוק הדבר, דברי רבי שמעון הם דברי אלוקים חיים.
בא ללמד כאן מהן שתי הדמעות שגורמות למידת הרחמים להתגבר על מידת הדין. ואומר שחווית השקר גורמת לכך שהרחמים יגברו. בפועלת הקב"ה נגד הדינים, מוריד 2 דמעות, של מלכות הכלולה בבינה, בדין שמראה שצד המצרי הוא שקר.
אמר רבי אלעזר: אין אנו הולכים אחר קליפת האוב. אין אנו מביאים רְאָיָה מקליפת האוב (אין הוא רוצה ללמוד מתוך השלילה בלבד). שמתוך שאנו מכחישים לפניו לומר, שאין בהם דין, ומרחיקים אותו, הוא ראיה שהדין שבשתי דמעות אינו ברור. אינו כך, אלא בירורו של הדבר הוא, כלומר, אלא שהדין שבשתי דמעות דבר ברור הוא.
בעשר ספירות של המלך יש ב' דמעות להקב"ה והן שתי מידות דין:
א. הנמשך מתערובת המלכות בבינה,
ב. הנמשך מתערובת הבינה במלכות.
שהדין בא משתיהן. הרי שהדין שבהם ברור הוא. וכשהקב"ה זוכר את בניו, הוא מוריד אותם לים הגדול, שהוא ים החכמה, המלכות, להמתיק אותם. שע"י זה יוצא קטנות הבינה במלכות. ואח"כ יכולה המלכות לקבל גם את הגדלות דאמא, בסוד אמא משאילה הכלים שלה לבִתה. ואז הופך מידת הדין שבמלכות למידת הרחמים, שמקבלת ג"ר. ומרחם עליהם, על ישראל שגם הם מקבלים ג"ר. הוא מראה שמידות אלו נותנות כוח של חיוב, השראה וגדלות. אין הוא לומד דרך שלילת הרע.
אמר רבי יהודה: שתי דמעות, שמהן באות הדמעות, מהם בא הדין (חולק על רבי אלעזר). שתי דמעות בשורשם בבינה המתהוות מחמת עליית המלכות אליה אינם דין ברור, אלא מהן נמשכות דמעות אחרות למקום המלכות, ומדַמעות האלו שבמלכות בא הדין. וכמ"ש שתי דמעות מהן באים הדמעות במלכות ומהן בא הדין. אומר שבבינה אינם דין, אלא כשבאות להתכלל במלכות הן דין.
אמר רבי יהודה: והנה מצרים נוסע אחריהם. זהו השר של מצרים. משמע שעוד היה בתקומתו בעת יציאת ישראל ממצרים. ואתה אומר, וימת מלך מצרים. זהו השר של מצרים. שזה היה עוד לפני יציאת ישראל ממצרים. זה אינו סתירה, אלא עוד מחזק הפירוש בכתוב שלמעלה, שהוא וימת מלך מצרים. כי כתוב כאן, והנה מצרים. וכתוב שם, וימת מלך מצרים. זה מלמד, שעתה, לאחר יציאת מצרים, לא היה מלך, כי כבר הורידוהו מגדולתו. ולפיכך כתוב, והנה מצרים. ולא כתוב, והנה מלך מצרים. ומה שאמר, וימת, אין הפירוש שנתבטל לגמרי, אלא שהורידוהו מגדולתו, ואינו יכול עוד להזיק כמ"ש: כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. שפירושו, שאינם יכולים עוד להזיק. אף כאן, וימות, פירושו, שאינו יכול עוד להזיק, מחמת שירד מגדולתו.
אמר רבי יהושע: כל מלכי מצרים פרעה שמם. וכאן לא נאמר אלא, וימת מלך מצרים סתם. ולא נאמר, פרעה מלך מצרים. מפני שהמדובר הוא בשׂרו של מצרים. ואם היה כתוב במקומו פרעה, הוא פרעה ממש ולא השׂר של מצרים. כל עוד שיש ממשלה למעלה, בשׂר של העם, יש ממשלה בעם שלמטה. הוסרה הממשלה שלמעלה מן השׂר של העם, הוסרה גם הממשלה שלמטה.
אמר רבי יוסי: הִנֵּה יוֹם-בָּא לַיהוָה וְחֻלַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ. וְהָיָה יוֹם אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר. וכי שאר הימים אינם של ה'? זה מלמד ששאר הימים ניתנו לשרים, ויום ההוא אינו של השרים, אלא של הקב"ה, כדי לעשות דין בעכו"ם, מפני שביום ההוא יפלו כל השרים ממעלתם. וע"כ כתוב: ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, כי ביום ההוא לא יהיה מעלה לשרים. שיקבלו את שליטת ישראל.
וְכִי חֶרֶב יֵשׁ לֶהָשֶׁם ?
אמר רבי אבא: כשהקב"ה עושה דין בשרים של מעלה, כתוב: כִּי-רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי. וכי חרב יש לו לה'? אלא אמר רבי יצחק: יש לו חרב, שכתוב: חרב לה' מלאה דם. וכתוב, ובחרבו את כל בשר. חרב זו הבחינה שדרכה ה' מחריב את הבחינות שאינם הולכים בדרך השם. חרב=רדו, שאדם נמצא בירידה, דהיינו בחינת גלות.
אמר רבי אבא: החרב הזה הוא הדין שעושה שכתוב: וַיַרְא דוד את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמים, וחרבו שלופה בידו. וכי חרב שלופה הייתה ביד המלאך? ומשיב שהייתה הרשות נתונה בידו לעשות דין. ורשות הזה מכונה חרב.
אמר רבי יהשוע בן לוי: אמר לי מלאך המוות, אם לא הייתי חס על כבוד הבריות, הייתי מגלה להם את בית השחיטה כבהמה. משמע, שיש חרב ממש בידי מלאך המוות. אמר רבי אבא: אלא בכל מקום שכתוב חרב בעליונים, פירושו, משום שניתנה הרשות בידו לעשות גמר הדין. ולא חרב ממש. וגילוי בית השחיטה הוא, שהיה מגלה הסיבה של המוות, העווֹן, שהוא כמו בית השחיטה, שהיא סיבה למות הבהמה. וכמ"ש: וחרבו שלופה בידו, שהרשות נתונה בידו לעשות דין. מהו שכתוב, וישב חרבו אל נדנה? שהוחזר הדין לבעל הדין, והרשות לפעול הדין, הוחזרה למי שהרשות שלו, לה' אין למלאכים רשות לעשות דין מעצם, וכך אין לאדם רשות לעשות דין, אלא במסגרת שמרשה התורה.
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה. לא כתוב, ויתאנחו, שנאנחו מחמת צרתם עצמם, אלא ויאנחו, שנאנחו בשביל צרות של אחרים. שהאנחה הייתה בשבילם למעלה, שהמלאכים נאנחו בשביל ישראל. מכאן שהאנחה הייתה של ישראל שלמעלה. לכל דבר שקורה כאן יש שורש קודם בעולמות העליונים. מאחר והאדם הוא עולם קטן, לכן כאשר קולט הוא דבר או בעיה בחוץ, עליו להפנים שישנה בפנימיותו תפיסה מחשבתית קודמת, ואותה יש לתקן. תחילת התיקון הנפשי היא טיפול שורש לכוחות המצריים שמוליכים את האדם לרדידות החיצונית. לאחר הגברות על המלך זקן וכסיל הפנימי, דהיינו כשמת מלך מצרים – ניתן לרכוש תפיסה אמונית של דבקות בהשם בדרך לתכלית.
רבי ברכיה אמר: וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל. בני ישראל שלמעלה, המלאכים. מִן הָעֲבֹדָה, מלמד שבני ישראל הנקראים בעלי עבודה, אותם, שהם מהעבודה של מעלה, מלאכי השרת. ותעל שוועתם אל האלקים, מלמד, שעד אותה שעה לא עלתה שוועתם לפניו. רק לאחר מיתת מלך מצרים, דהיינו שליטת התאווה הנפשית לדברים החיצוניים – יכולה התפילה לעלות.
שואל רבי יצחק: מהו הדין שעושה הקב"ה בחברת המשרתים של מעלה, במלאכי השרת ושרי ע' אומות? אמר רבי אלעזר: מעביר אותם בנהר דינור, ומסירם מממשלתם, וּמְמָנה שרים אחרים משאר העמים. אמר רבי יצחק: הרי כתוב משרתיו אש לוהט, וא"כ מה יִגָרע מהם, אם מעבירים אותם בנהר דינור? יש אש שהוא קשה מאש, ויש אש שדוחה אש. וע"כ אע"פ שהם אש, האש של נהר דינור קשה מהם, ונעשה שם הדין למלאכי אש. יש וניתן לתקן אש ע"י אש.
תגיות: וימות מלך מצרים, פעולת המלאכים, כוחות הנפש