036- דף היומי בזוהר הסולם – שמות – קטו-קיז למתקדמים

036- דף היומי בזוהר הסולם – שמות – קטו-קיז למתקדמים

שיעור שמע:

הורדה- כחול

שאלות חזרה שמות קטו-קיז
1. כיצד הסתכל רבי יוסי על מעשיו של ר' אבא שקטף ורד ולאחר מכן הריח בו? מה הנך למד מכך על צורת ההתנהגות שלך כלפי גדולי ישראל?
2. מהו שאין העולם מתקיים אלא על הריח? הסבר זאת הן מצד ריח ההדס, הן מצד ריח השושן והן מצד קרבן על המזבח.
3. מה מוסיף לנו במה שמספר שגם את הקטורת מקריבים לבן ואדום? מדוע חייב את האדום כדי שיהיה לבן?
4. כיצד הצום דומה להקרבת קרבן שיכולה לעלות ממנו רוחניות אמיתית ומהי האזהרה החשובה בעניין התענית?
5. מהם ג' הפירושים האחרים שמלמדנו באות ש"ע, על הפסוק "דודי לי ואני לו הרועה בשושנים"?

שְׁמוֹת קטו-קיז

דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים

אין העולם מתקיים ללא רוחניות.

הריח – הרוחניות היא זו שמחברת את התחתון לעליון. דהיינו צורת ההתייחסות של האדם, המחשבה, הכוונה – הם המחברים בין המצב הגשמי, לעולם הרוחני. כמובן שאת הורד צריך כסימן שיפעים את הפנימיות שתעלה ריח. המצב, המקרה לא מקיימים את הקשר עם הבורא, ואפילו לא את האושר הפרטי.

ולכן במוצאי שבת, במעבר בין הרוחניות לגשמיות, הרחת ההדס מסמלת את ג' האמונות, ב – ג' האבות – שהאמונה היא הכוח להתחבר לרוחניות, וכאן רוצים להתחבר לכוח הנשמה היתרה שמסתלקת, לא לאבד לגמרי את הרוחניות.

וכך אמר הרשב"י: בחד קטיר היתקטרנא – בזכות ריח הקטורת קשורה פנימיות נפשי להשם יתברך.

 

החטא הוא לחשוב שהמצב קובע.

מחטיאים את המטרה בחשיבה שהחומריות, או בחיפוש מה אני אקבל בפרטיות –  יביאו אושר אמיתי. מוזר המצב שאדם מחטיא שוב ושוב במקום לעזוב קצת את התפיסה העצמית, לכוון קצת ימינה לאמונה, ליחד, לרוחניות. החטא הוא המחשבה שהרוחניות תהפוך לשפחה לגשמיות טובה יותר.

מלמד כאן כיצד מייצרים אהבה בעולם, ואומר שליהודי יש צלם, דהיינו סוג של היגיון מחשבתי שעם ביטול הגאווה, ניתן להגיע לאמונה שכל דין, שכל מקרה, שכל פרט מבטא את רצון השם להטיב.

רבי אבא היה הולך בדרך (המדרגות להתפתחות אישית להידבק בהשם), והיה עימו רבי יצחק. בתוך שהיו הולכים, פגעו בוְרָדים. לקח רבי אבא ורד אחד בידיו והיה הולך. פגע בהם רבי יוסי, אמר: ודאי שהשכינה כאן, ואני רואה ורד בידיו של רבי אבא, שהוא (סימן) ללמוד ממנו חכמה רבה, כי אני יודע שרבי אבא לא לקח את זה אלא להראות חכמה. ורד, שושנה היא בחינה כנגד עם ישראל, שושנים נק' נשמות ישראל, וכפי שבא ללמד כאן כיצד דרך הורד מגיעים לאהבה, מסמל את עבודת הנשמה להגיע למטרה, לאהבת השם.

אמר רבי אבא: שב (תהיה מיושב בדעתך, את הדעה שהחזקת עד עכשיו תעזוב) בני. ישבו, הריח רבי אבא באותו ורד ואמר: אין העולם מתקיים אלא על הריח, המוחין דהארת חכמה, המאירים ממטה למעלה, כדרך הריח (הורד הוא החומר, המצב. והריח הוא הפעולה ממטה למעלה. כלומר הורד הוא מטה בחשיבות והרוחניות היא החשובה). כי אני רואה שאין הנפש מתקיימת אלא על הריח, וע"כ מריחים בהדס במוצאי שבת, כדי להמשיך המוחין דהארת חכמה, הריח.

פתח ואמר: דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. מי גרם לי שאני לדודי ודודי לי? מפני שמנהיג עולמו בשושנים. מה שושן יש בו ריח, והוא אדום (דין), מוֹצְקִים אותו (מוציאים מהחובר את המיצוי שבו), והוא מתהפך ללבן (חסד, רוחניות, השפעה), ולעולם ריחו לא זז. כך הקב"ה מנהיג עולמו בדרך זה, שאם לא כן, לא היה מתקיים העולם, משום האדם החוטא. והחוטא נקרא אדום כמ"ש: אם יהיו חטאיכם כַּשָּׁנִים כשלג ילבינו. וכן החוטא מקריב קרבנו לאש שהוא אדום, זורק הדם שהוא אדום סביב למזבח, וכן הבשר מידת הדין הרמוז באדום. מוצקים אותו, כשנשרף הקרבן על המזבח, ועולה העשן כולו לבן. ואז האדום נהפך ללבן, הרומז שמידת הדין נהפך למידת הרחמים. המצב הוא דין, למשל מישהו כועס עליך ואתה מאשים אותו בזה, כעת עליך לשרוף את המצב, דהיינו לומר שהוא אינו קובע בכלל. כך עבודת הקורבנות בבית המקדש סימלה את הקרבה ושריפת הרצון לקבל, וקירבה להשם.

אמר רבי אבא: כל מידת הדין אינו צריך אל הריח שלו אלא מצד האודם. כי הריח, הארת חכמה, אינו נמשך מצד הלבן, קו ימין שכולו חסדים. אלא מצד האודם, קו שמאל, שמשם החכמה, בסוד נקודת השורוק. שכתוב, ויתגודדו כמשפטם, עד שפוך דם עליהם. אלא שהיו יודעים, שלא ישיגו ממידת הדין, מלכות, כרצונם, להמשיך החכמה ממעלה למטה, כרצון כל עובדי עבודה זרה. זולתי באודם, ע"י קו שמאל, אדום. וע"כ התגודדו בחרבות עד שפוך דם עליהם, כדי להמשיך האודם.

גם כאשר זוכים לעבור עולם הרוחני, יש ללמוד כיצד להתייחס ולנהוג בו.

ועוד, אודם ולבן, שמאל וימין, נקרב לעולם והריח עולה משניהם. כי אין החכמה שבשמאל תוכל להאיר בלי התלבשות באור החסדים שבימין. וע"כ, מה השושן אדום ולבן, כך ריח הקרבן והקרבן עצמו מאדום ולבן. מריח הקטורת, שהשְמָנים אדומים ולבנים. הלבונה, לבן, מר דרור, אדום, והריח עולה מאדום ולבן. וע"כ מנהיג עולמו בשושנים, שהם אדום ולבן. וכתוב, להקריב לי חֵלב ודם. שהחלב לבן והדם אדום.

כנגד זה, אדם מקריב חלבו ודמו ומתכפר לו, שזה אדום וזה לבן. מה השושן, שהוא אדום ולבן, אין מוצקים אותו להחזירו כולו לבן, אלא באש. כך הקרבן, אין מוצקים אותו להחזירו כולו לבן, אלא באש. עתה, מי שיושב בתעניתו ומקריב חלבו ודמו אינו נצמק לחזור כולו לבן, אלא באש. מתוך תעניתו של האדם, נחלשים אבריו וגוברת עליו האש, ובאותה שעה צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש, והוא הנקרא מזבח כפרה.

צום מועיל רק אם מביא בכוונה לתוצאה של רצון רוחני לקשר, וכך ביום הכיפורים הצום הוא רק אמצעי לעזוב את כל הנקודות הגשמיות, להביא בכוונה לנקודת הקשר הפנימית ע"י התפילה, שהיא כנגד הקורבנות. ובכלל בזה נמדד האדם: למה הוא מתפלל.

רבי אלעזר, כשהיה יושב בתענית, היה מתפלל ואומר: גלוי וידוע לפניך, ה' אלוקי ואלוקי אבותי, שהקרבתי לפניך חלבי ודמי, והרתחתי אותם בחמימות חולשת גופי. יהי רצון מלפניך, שיהא הריח העולה מפי בשעה זו, כריח העולה מקרבן באש המזבח, ותרצני.

נמצא שהאדם מקריב בתעניתו החלב והדם, והריח שעולה מפיו, הוא מזבח כפרה. ולפיכך תיקנו התפילה במקום הקרבן. ובלבד שיתכוון למה שאמרנו. כל דבר אשר יבוא באש, תעבירו באש וטיהר. שע"י האש מוחזר להיות כולו לבן. אמר רבי יוסי כשהיה בית המקדש קיים, אדם מקריב קרבנו בעניין זה, בסוד האדום והלבן והריח העולה מהם, וחזרתו לכולו לבן ע"י האש. ומתכפר לו, עתה, תפילתו של אדם מכפר לו במקום הקרבן באותו הדרך של כוונת הקרבן.

דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. מה השושנים קוצים מצויים בתוכם, אף הקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים. מה השושנים, אלמלא הקוצים אין השושנים מתקיימים. כך אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים. במה הצדיקים ניכרים? מתוך שיש רשעים. כי אלמלא רשעים אין הצדיקים ניכרים. הרועה בשושנים. המנהיג עולמו בשש שנים, כי שושנים אותיות, שש שנים. והשביעית שבת לה'. דבר אחר, בשושנים, פירושו באותם ששונים בתורה. כי שושנים הוא לשון שונה. שושנה אומר שאדם צריך זמן יגיעה, כמו שש שנים, זוהי ההתגברות ממטה למעלה, ויתור עצמי על מקומך – ללא זה אין רוחניות.

תגיות: תפילה, ריח, צום

אין תגובות

להגיב