007- דף היומי בזוהר הסולם – וארא – יט-כא למתקדמים
שיעור שמע:
שאלות לשינון וחזרה זהר וארא יט-כא
1. מדוע עפ"י רבי יהודה הלשון והוצאתי קודמת ללשונות הגאולה האחרים?
2. מה קושייתו של רבי יוסי על רבי יהודה ומה עונה לו רבי יהודה וכיצד זה קשור לעבודת ה'?
3. אם (חסר…) הוא הדבר החשוב לשם מה היה צריך להזכיר את שאר לשונות הגאולה?
4. מהי המצווה הראשונה לכל המצוות?
5. מהיכן אנו למדים שהכלל קודם לפרט ומדוע זה כך מבחינה השקפתית?
6. מדוע כאשר מדובר על עבודת הפרט היא חייבת להיות פרט במסגרת כלל ולא פרט לבד?
7. מה זה שכתוב "יראת ה' ראשית דעת"? משמע שמלכות שהיא פרט היא ראשית הידיעה ולא הכלל.
וָאֵרָא יט-כא
וְהוֹצֵאתִי וְהִצַּלְתִּי וְגָאַלְתִּי וְלָקַחְתִּי
נב) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, רבי יהודה אמר: מקרא זה הפוך הוא שכתוב: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם מתחילה. ואח"כ, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם. ואח"כ, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם. והרי היה לו לומר מתחילה, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם, אח"כ, והוצאתי אתכם. אלא עיקר הכל אמר תחילה, כי רצה הקב"ה לבשר להם מתחילה את היפה מכולם, היציאה ממצרים. אמר תחילה את הכלל ולאחר מכן הפרטים שמגלים אותו.
נג) אמר רבי יוסי: יפה מכולם הוא וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים. ואמר להם זה אחר כך. בזמן ההוא לא היה להם דבר יפה יותר מיציאה, כי חשבו שלא יצאו מעבדותם לעולם, כי היו רואים שם, שכל הָאֲסוּרִים שהיו ביניהם, היו מקשרים אותם בקשרים של כשפים, ולא יכלו לצאת מביניהם לעולם. ומשום זה, מה שחביב עליהם יותר מכולם, נתבשרו בו תחילה. כאן אומר שסדר הכתוב מלמד על חשיבות הדברים מנקודת מבט העם שסבל בגלות, והכי חשוב היה לו היציאה.
נד) ואם אע"פ שיצאו ממצרים, יכול להיות שילכו אחריהם להרע להם. ע"ז כתוב, והצלתי אתכם מעבודתם. ואם יכול להיות שיֵצאו וינצלו, אבל לא תהיה להם גאולה. וע"ז כתוב, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה. ואם לא יקבלם לעם, ע"ז כתוב, ולקחתי. ואם תאמר, כשיקבלם לעם, לא יביאם לארץ, ע"ז כתוב: והבאתי אתכם אל הארץ.
כְּלָל וּפֶרַט
אֵין חוֹפֶשׁ הָפְּרָט, אֶלָּא בְּיַחַס שֶׁלּוֹ לָכְּלָל.
הראש הוא בחינת הכלל, אותו ניתן להשיג ע"י ביטול הגאווה. הלב, הגוף הוא הפרט אותו ניתן לתפוס בתנאי שהוא כפוף לכלל, ויש להשתלם בשניהם כאשר האמונה הראשונית היא שיש בורא לעולם שהוא הסיבה והוודאי הראשונים. ידיעה זו מחייבת שהפרט כפוף לכלל, ופרט לבד העומד בפני עצמו הוא בחינת מוות.
לאדם שיש פרטים רבים, או ידיעות והרגשות רבות – אך אינו יודע לאיזה כלל לחברם, הפרטים לא יועילו, אלא ההיפך ירחיקו אותו מהשגה.
מכאן החשיבות העצומה בבואנו ללמוד, לנסות קודם להחזיק בהשקפה הכללית, לפני הכניסה לפרטים.
עלול אדם ליפול למחשבה שלעולם לא ייצא מעבדות מצרים, דהיינו מהשעבוד העצמי לאנוכיות והרצון לקבל שלו, ולהרגיש חלילה שלא ניתן להגיע לשלמות. אך כאשר יקבל החלטה אמונית, שכל דבר קשור ומיוחס לכלל, לקב"ה, ימצא כאן כוח ונחמה גדולים, ומנוף לצאת לחירות מהרצון לקבל.
נה) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, מצווה זו הראשונה לכל המצוות, כי התחלה ראשונה של כל המצוות, הוא לדעת את הקב"ה בבחינת כלל. לדעת שיש מושל עליון, שהוא אדון העולם, וברא כל העולמות, שמים וארץ וכל צבאם. וזה הוא כלל. וסוף הכל הוא בפרט, לדעת אותו בפרט.
נו) כלל ופרט, הוא ראש וסוף, דכר ונוקבא, זו"ן, כאחד. כי ז"א נקרא כלל והנוקבא נקראת פרט. נמצא אדם העוסק במצוות בעולם הזה, עוסק בכלל ופרט. שהם ראש וסוף של המצוות. ונמצא האדם בעולם הזה, שהוא כלל ופרט, שצריך להשתלם בשניהם. ותיקון עולם הזה הוא כלל ופרט, שהכלל, ז"א, יהיה מיוחד בפרט, נוקבא. משום זה, תחילת הכל לדעת שיש מושל ודיין בעולם, שהוא אדון כל העולמים, וברא את האדם מעפר, ונפח באפיו נשמת חיים, שזה הוא בדרך כלל.
נז) כשיצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים את הקב"ה. כיוון שבא אֲליהם משה, לימד אותם מצווה ראשונה הזו, שכתוב: וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם. ולולא מצווה הזו, לא היו ישראל נאמנים לה', גם אחר כל אלו הניסים והגבורות, שעשה להם הקב"ה במצרים.
לאחר שידעו מצווה זו בדרך כלל, נעשו להם ניסים וגבורות, שכבר היו בטוחים, שיאמינו בה' על ידיהם. כמ"ש: ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
נח) ולסוף ארבעים שנה, שכבר השתדלו בכל המצוות שבתורה, שלימד אותם משה, בין אלו שנוהגים בארץ, בין אלו שנוהגים בחוץ לארץ, אז לימד אותם בדרך פרט. כמ"ש: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. היום בדיוק, מה שלא היה להם רשות לדעת מקודם לכן, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. זהו ידיעה בדרך פרט. במילה, פרָט, כמה סודות וסתרים יש בה. והכתוב, יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, עם הכתוב, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הכל דבר אחד, אלא זהו בכלל וזהו בפרט.
ז"א נקרא כלל, והמלכות נקראת פרט. המוחין המקובלים (נמשכים) מז"א הם אור החסדים. והמקובלים מהמלכות הם אור החכמה. מתחילה צריכים להמשיך מוחין מכל המדרגות דז"א, שהוא כלל. ולבסוף ממשיכים את החכמה מן הנוקבא, שהיא פרט. אמנם פרט, אין הכוונה מן המלכות בלבדה, אלא כלל, פירושו מז"א לבדו, ופרט, פירושו מז"א ומלכות ביחד, כלל ופרט ביחד.
כיוון שבא אֲליהם משה, לימד אותם מצווה ראשונה הזו, שכתוב, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, כלומר, שהמשיך לישראל מוחין דז"א בסוד הדעת, שעליו נאמר, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, שהוא כלל, לשון עתיד. כי מוחין אלו הולכים ונמשכים תמיד בכל יום, בכל תפילה ובכל מצווה, עד שבאים על שלמותם. ואז לימד אותם משה באורח פרט, וידעת היום וַהֲשֵבוֹתָ אל לבבֶך, כי ה' הוא האלקים, לשון הווה. היום, שבאתם לשלמותכם ולא מקודם לכן. ולולא מצווה הזו, המוחין מדעת ז"א, שהמשיך אותם לישראל מתחילה, כמ"ש וידעתם כי אני ה' אלקיכם, לא היו ישראל נאמנים לה', גם אחר כל אלו הניסים והגבורות. שהיו אומרים
שמעשה כישוף הוא. אלא ע"י שהשיגו המוחין מדעת דז"א, הכירו בניסים, שמאת ה' הם באים, ובאו על ידיהם לאמונה שלמה, כמ"ש, ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
והכל דבר אחד, אלא זהו בכלל וזהו בפרט. כאן נאמר, וידעת היום, כי ה' הוא האלקים. ושם נאמר, וידעתם כי אני ה' אלקיכם. כי אין חילוק ביניהם, אלא מה ששָם באה הידיעה מן הכלל, ז"א, וכאן באה הידיעה מן הפרט, המלכות. שם הוא התחלה, וכאן הוא הסוף והשלמות.
נט) כתוב: יִרְאַת יְהוָה, רֵאשִׁית דָּעַת. והמלכות, פרט, נקראת יראת ה'. ועם זה נאמר בה ראשית. הרי שהפרט הוא ראשית, ולא הכלל? כאן המדובר בדרך פרט עצמו. כלומר, ראשית של הפרט, שצריכים לדעת מתחילה מי הוא יראת ה'. אבל ראשית הכל הוא הכלל ולא הפרט. ואע"פ שיש לאדם לירא ממנו, מטרם שידע וישיג את יראת ה', ולמה כתוב, יִרְאַת יְהוָה, רֵאשִׁית דָּעַת, שמשמע שצריכים תחילה לדעתו. כי כאן כתוב, ראשית דעת, שפירושו, שתחילה יש לירא מפניו, וע"י יראה באים לראשית דעת. ולדעת אותו, כי יראת ה' הוא ראשית, לדעת אותו בדרך פרט.
תגיות: כלל ופרט, פרט כפוף לכלל