019- הדף היומי בזוהר הסולם – בא – נה-נז מתקדמים

019- הדף היומי בזוהר הסולם – בא – נה-נז מתקדמים

שיעור שמע:

bmp3 (1)

בֹּא נה-נז

קָרְבַּן הַפֶּסַח

עיקר הַבְּרִית הוּא הָסַרת הַדָּבָר הָמַּפְרִיד.

המפריד בין בני אדם זו הגאווה שאומרת הגעתי הנה בכדי ליהנות. כל הסמל של יציאת מצרים, של ברית המילה היא ההצהרה של ויתור על הפרטיות למען היחד. בכדי לבוא ליחד על האדם לבוא בשפלות בחינת וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב – שיח שפל.

וכך ניראה אנשים כישרוניים נמצאים בודדים מפני שגאוותם אינם יודעים להביא עצמם ליחד. מי שאינו רוצה לקבל את הברית, או פוגם בברית ואינו רוצה להסיר את הערלה במסירות נפש, דהיינו את הנפרדות שלו מהקהל – לא יאכל.

בגמר תיקון שאדם יצטרך לעזרת ה' לצאת ממצרים, וכבר כעת עושים זכר לזה כל שנה ושנה. אמנם כעת הבית חרב, אז לפחות שריפת החמץ מבטאת את הברית, שמידת הנאמנות לברית היא המחזיקה את האדם, וכלל שמוכן הוא יותר לוותר על הפרטיות, כך ניצל הוא מהמוות – שזו הנפרדות.

שחיטת הקרבן מבטאת את הצד הבהמי שבאדם, הן בפסח והן בשמירת הברית, לכן ערל לא יאכל בו. הערל הוא מי שאינו מקבל עליו את ברית היחד, שהערלה יוצרת את ההפרדה.

בוויתור על הנפרדות מנצחים את מלאך המוות. הנפרדות ממררת את חיי האדם, למרות שיש לו בדרך הרגשה שטוב לו. וכאשר מגיע ליחד, עליו לרענן זכרונו כל פסח, שהתאוות האישיות פולטו אותו מהיחד. בד"כ תאוות אלו גשמיות, כמו של פרנסה וכבוד, גאווה שאומר שהרצון שלי גואה על שאר הרצונות, בלי התחשבות ברצונות הזולת. ובמצב זה לא ניתן לחיות את הערכים הפנימיים. הפרטיות היא דבר רע, ותמיד היחד מנצח.

 

קפו) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח. מצווה זו לשחוט את הפסח בין הערבים בי"ד בניסן, זֵכֶר לפסח דמצרים. וזה הוא חוב על הכל, כמ"ש: : וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. כאן הפסח הוא אותו אליל מצרי שיש לשחוט, ולהקריבו להשם.

קפז) פסח זה צריך שיהיה שמור מעשרה ימים (עשירי לחודש) ולמעלה כמ"ש: בעשור לחודש הזה וְיקחו. משום שאז מתחילה הלבנה להאיר, מעשרה ימים ולמעלה, עד שנשלמה בחמשה עשר. ויהיה נשחט בארבעה עשר, בשעה שהדין תולה על העולם, בין הערביים. כאשר מתחילה השקיעה, מתחיל הדין.

קפח) סוד זה הוא להעביר את העורלה (המפרידה) מלפני הברית הקדוש, ולהנות בריח (מהרוחניות ולא מהאוכל שכתוב שהקרבן אינו נאכל אלא על השובע. הריח הוא החוש הראשון שמעביר בין ברצון לקבל לבין הרוחניות. מאחר והוא שייך ל – ט' ראשונות ) הזה שמתפשט מצלי אש. כלומר, שעיקר המצווה הוא להנות מן הריח שבו. ועל כן אינו בא אלא על השובע, שאינו צריך עוד לאכול. וע"כ, כל ערל לא יאכל בו, מי שיש בו ברית הקדוש יאכל בו. כי זה שהוא מבני ברית משבר תוקפו של כח הס"א, ומעביר הערלה מפני הברית. משום זה הוא צריך להעשות בבני ברית, ולא בבני ערלה

קפט) כאשר בא הקב"ה למצרים, ראה הדם של הפסח, שהיה נרשם על הפתח, ודם הברית, איך היו עומדים על הפתח, שכתוב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת. אזוב, שהוא מעביר רוחות רעות. וכל צד, כל רוח רעה, הוא מעביר בהתעוררות שלו, לגאולה העליונה של ישראל.

קצ) לזמן הבא יבוא הקב"ה אל יצר הרע וישחט אותו. ועתה בגאולה זו של מצרים, כתוב: וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם, שהוא זֵכֶר מזמן הבא לגאולה ההיא העליונה ממצרים.

קצא) וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת ועל המשקוף. הרשימו של אות הי' במזוזות ובמשקוף, להראות בהם הרשימו של ברית הקדוש, שהוא הי'. ונשברה העורלה מפני דם הברית, הרשום על הכל. ובא דם על דם, דם הפסח על דם הברית. כשעבר המשחית, היה רואה דם והתרחק מן הבית.

קצב) אם הקב"ה בלבדו היה הורג, למה כתוב: ולא יתן המשחית, שמשמע שהמשחית היה הולך ולא הקב"ה? אלא ודאי שהקב"ה היה הורג, והמשחית היה הולך למצוא עלילה על ישראל לקטרג עליהם. כיון שראה השבירה של הערלה בב' בחינות, בדם פסח ובדם מילה, היה בורח ונפרד מהם. מלמד הרב"ש שאז זכו כולם להבין שהקב"ה עושה הכול. לאף אחד אין כוח מצד עצמו, וגילוי זה מתאפשר על ידי הסרת הערלה – הגאווה. ישנם שליחים בעולם, אך בהם אין כוח מצד עצמם. מלאך המוות רוצה לגרום לנפרדות, ונצחון עליו מגיע ביחד, כאשר דם הפסח מצד הכללי ודם המילה מהצד הפרטי.

קצג) ועל שהרג הקב"ה את כל אלו הבכורים של צד ההוא, נתן וחייב את בכורי ישראל, שיפדו את עצמם. ולא ימצא עליהם הס"א שום עלילה. ומהכל שמר אותם הקב"ה, כאַב על בנים. לכן ישראל נחשבים בכורים, בני בכורי, ולכן על האדם לפדות עצמו בחמשה סלעים לכהן הגדול, בחינת או"א עילאין – ויתור על הגאווה.

קצד) עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. מַצׂת כתוב בלי ו'. המצות והמרורים חִייב הכתוב לאכלם יחד. אלא להראות על גלות השכינה עם ישראל במרירות הזו שלהם, שכתוב: וימררו את חייהם בעבודה קשה. וכאשר אוכלים את הפסח, להראות כל מה שעשו להם במצרים בגלות ההוא ובשעבוד ההוא. וע"כ אוכלים אותו על מצות ומרורים.

קצה) וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. להראות בו בִּזָיון, ובכל אלהֵי מצרים. כי העצמות היו מושלכים בשוק, ובאו כלבים והיו גוררים אותם ממקום למקום. וזה היה קשה להם מכל. כי העצמות הם תקון הגוף, ודומים כעין צד האחר. לאלהים אחרים שלהם. וישראל השליכו אותם בשוק בדרך בִּזָיון. וע"כ כתוב: וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ, אתם לא תשברו, אבל כלבים היו באים ושוברים אותם. העצם הזה הוא השלד של אלוקי מצרים, והכלב שבר אותו, כדי להיות גאה ביחד, ולהראות שהפרטיות לא שייך לך ויש לבזותה. מי שהולך לנפרדות בא לפגוע בקב"ה. אין חופש לפרט, כל תפקיד הפרטיות לבוא למען הכלל.

קצו) המצרים באים ורואים העצמות, שהכלבים סוחבים ממקום למקום ושוברים אותם, היו טומנים אותם בארץ, כדי שהכלבים לא ימצאו אותם. וזהו ביטול עבודת כוכבים ומזלות הגדול ביותר, מצדם. ובזה נתעלה הקב"ה בכבודו, ונכנעים כל כוחות האחרים של העבודה זרה, כי אז נכנעו ביותר כשהבטול ע"ז נמצא מצדם עצמם, שהטמינו עצמות אלהיהם בעפר. וע"כ לא בטלו ישראל אותם שכתוב: וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ.

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר

קצז) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. מצווה זו היא לקדש בכור בהמה. ועם הארץ צריך ב' דברים: אחד, שיהיה פדוי מתחת הממשלה של יצר הרע, שהוא אדונו. כעין שאמר יעקב לעשו: יעבור נא אדוני לפני עבדו, בעוה"ז. הוא אדוֹן מצד העוונות הרבים שעל הגוף. כמו שבארנוהו, הרשע, יצר הרע שופטו, הצדיק, יצר הטוב שופטו, בינוני, זה וזה שופטו. בינוני, היינו אח של יצר הרע ואח של יצר הטוב כמ"ש: אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶר לָךְ. גם כשהיצר הטוב אומר אין לי כלום, הכל של הקב"ה – אומר לו היצר הרע, דווקא יש לך בפרטיות בכדי להכניסו לגאווה. לבן ניסה הפוך ואמר הכל שלי, אין לך מה לעבוד את השם, ממילא אתה עושה הכול עבור הרצון לקבל. לכן יזהר האדם גם מיניקה וגם מאחיזה.

קצח) וכשהזכיות מרובות, הרוח שובר שתי משמרות של הלילה, שהם חמור נועֵר, כלבים צועקים ועולה למשמרת הג' של השחר, שבו אדם, אשה מספרת עם בעלה. וחזר האדם להיות אדון על כל הבריות. כמ"ש: ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה. ועולה למדרגת אדם, שנאמר בו, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. ומוראכם וחִיתכם. וזהו דבר הב', שעם הארץ צריך להגיע אליו.

קצט) וכשהזכויות בינוניות, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ. שהזכויות והעבירות מתאבקות לערוך מלחמה. מצד הזכויות כתוב: וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, ומצד העבירות כתוב: וַיִּגַּע, בְּכַף יְרֵכוֹ בגיד הַנָּשֶׁה. נשה לשון, כי נַשַּׁנִי אלקים את כל עמלי. והוא לשון נְשִׁיָה, שהוא מָדוֹר אחד מאלו שבע ארצות. מי שיורד לשם, נשכח ממנו התורה. אין לאכול מגיד הנשה. כל זמן תיקון ישנה סכנה בגיד זה, ששם המלאך גרם ליעקב להיות צולע. אומר הזוהר שצד האשה שבאדם, נשים – באו מצד הנשה. הוא הרצון לקבל, צד הגוף שעדיין לא בא לתיקון והוא הקשה.

תגיות: קרבן פסח, נפרדות, מלאך המוות, גאווה

אין תגובות

להגיב