Tags Posts tagged with "אמא אוזיפת לברתא מאנהא"

אמא אוזיפת לברתא מאנהא

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם - http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק - http://facebook.com/hasulams

מבוא

אנו עוסקים במה שהאמא שהיא בינה, משאילה כלים לנוקבא , כדי שיהא תוכל להוליד עוד תולדות של נשמות הצדיקים, שהם נקראים השמים וצבאם.

 אנו לומדים את האבחנות האלה, כדי להבין שלמרות שהמלכות מצד עצמה, אינה יכולה להוליד מצד עצמה, כלומר האני של האדם מצד עצמו,  אינו יכול לעשות את התנועה של ההולדה,  למרות זאת יש דרך להתכלל בעליון , דהיינו באמא העליונה , דהיינו בתבונה העליונה, כדי לקבל את הכח ממנה, ואז המלכות שהיא בטבעה  נקבה, או הבריאה שהיא בטבעה נקבה, הופכת להיות כמו זכר, בהיותה משפיעה ולא רק מקבלת, ואז היא הופכת להיות "מי" שהיא נקראת" אדון כל הארץ." ואת הרעיון הזה שהיא הופכת להיות אדון כל הארץ, אנו לומדים כאן קצת בהרחבה .

תבונה היא הנקבה של ישסו"ת

אמא עילאה היא הנקבה של או"א עילאין

זה שונה במדרגות. המדרגה שהוא קורא לו פה קטנות זו מדרגת נשמה, שכלפי הנקבה היא נקראת קטנות, כי הנקבה צריכה מוחין דחכמה, ובמוחין דנשמה לא די לה כדי להוליד.

סיכום של מה שלמדנו:

ישנם כלים שדרכם ניתן לפעול את ההבנה, המוחין של האדם, את זה העניין רוצה להסביר לנו הזוה"ק בהמשך המאמר.

הלב הוא שפועל במישור הגוף הנתון למגבלותיו, לעומת התבונה העליונה שאינה פועלת במסגרת של זמן ומקום, אולם אין לאדם לתפוש את התבונה הזו בכוחות עצמו שהרי הוא נתון למגבלות הזמן והמקום. אם כן נשאלת השאלה כיצד ידע האדם אם התבונה העליונה אליה הוא עלה היא הנכונה? על כך עונה הזוה"ק, שישנה דרך להשאלת כלים, דהיינו על-ידי שהאמא תשאיל כלים לבת, אלא שיש להדגיש שכאשר עולים לאמא שהיא התבונה העליונה צריך להאמין באמיתותה, שהיא בכלל התורה והסדרים של העולמות העליונים, לכן כאשר אדם משאיל את התובנות מדרכי התורה לדרכי הגוף, אזי יכול לפעול בגוף כמו התבונה העליונה, אלא שתהליך זה אורך זמן.
בדרך השאלת כלים זו ישנם ב' שלבים:

בשלב ראשון על האדם לעלות למדרגת התבונה, שפירושה וויתור על האני העצמי של האדם וביטול כלפי לעליון באופן מוחלט (יראת הרוממות), דהיינו לעשות מעשים על-פי מצוות העליון, אולם אין די בכך אלא שצריך להוסיף גם לעלות לבינה העליונה, שהיא ההכרה העליונה של האדם, דהיינו התבונה ההכרתית, שמעבר לזמן ומקום ומעבר לאני העצמי של האדם וכשמגיעים להכרה זו ישנה לאדם אפשרות לצרף עצמו אליה.

אלא שגם בכך אין להסתפק, שהרי צריך שתהיינה לאדם השתוקקות להשיג את ההכרה העליונה, דהיינו שכל רצונותיו יהיו מחוברים להכרה זו בשמחה רבה, שאם לא כן יהיה בבחינת "נרגן מפריד אלוף", ועל כן מונח על האדם להיות גם למעלה וגם למטה, רוצה לומר שגם תהיינה לו ההכרה העליונה וגם יחוש בה, על-ידי חיבור כל רצונותיו אל הכרה עליונה זו.

סיכום האותיות שלמדנו:
באות יז סיפר לנו שלא מספיק  לעלות למדרגת ישסו"ת ,אלא צריך גם לעלות למדרגת אמא עילאה

באות יח אומר שלא די לעלות לאמא עילאה אלא צריך ביקוש מהתחתונים כדי לקנות את אותיות "אלה" כדי שתהיה שם שלם

באות יט  הוסיף שאת האהבה הזאת קונים בלי לותר על היראה, ואותה קונים  בשתיקה ולא בדיבור

  • מלה בסלע- זה רק מדרגת נשמה
  • שתיקה בתריין זו מדרגת אהבה-

וכשמשיגים את מדרגת האהבה לא מוותרים על מדרגת היראה

 

שאלה תלמיד:  גילוי של רבי שמעון היה מותנה בשתיקה, כלומר אם רבי אלעזר לא היה שותק האם לא היו מגלים את מדרגת האהבה?

הרב: התשובה היא כן, זה היה תלוי ברבי אלעזר

ופה נשאלת השאלה, האם יכול להיות שהעליון תלוי בתחתון?

  • התחתון מגלה מדרגה ששייכת לתחתון
  • והעליון  מגלה מדרגה ששייכת לעליון,

שזה צריך לבוא נדבר על נדבך

היות והתחתונים מבקשים וזה גורם להם לעלות למדרגה מסויימת, זה מאפשר לעליון לגלות מדרגה יותר גבוהה, על הבסיס של המדרגה התחתונה, ולכן רבי אלעזר גילה את מדרגת נשמה, למרות שבראשו  היה כבר מדרגת חכמה (חיה), נראה את זה בהמשך, ורבי שמעון בר יוחאי שהיה מדרגת יחידה, מגלה את מדרגת חיה על הבסיס של מה שאמר רבי אלעזר.

 

%d7%90%d7%9e%d7%90-%d7%90%d7%95%d7%96%d7%96%d7%99%d7%a4%d7%aa-%d7%9c%d7%91%d7%a8%d7%aa%d7%90-%d7%93%d7%a3-%d7%9b%d7%96

 

 

 

אמא-אויזפת-לברתא-דף-כז-אחים-בכורים-ג-ע-של-ז-א-עם-אח-פ-דישסות.png

התבונה של האדם (ישסו"ת) משאילה כלים ללב של האדם (לנוקבא/מלכות). הלב רוצה להרגיש כל מיני דברים אבל הוא רוצה
 להרגיש בהתאם לתבונה העליונה. ישנה אפשרות אחת שהתבונה העליונה נותנת כלים ללב של האדם שהוא הנוקבא:

בסה"כ יש 2 מצבים: 

א.  אמא אוזיפת (השאילה) לבת (לנוקבא ) לבושים (כלים)

ב. אמא קישטה את הבת בקישוטים ( קישוטים=אורות= מוחין)   לעת גדלות. (כלומר הבת (הנוקבא ) קיבלה אורות / מוחין של גדלות מאמא)עולם אצילות
היות ובמצב הקטנות העליון ירד לתחתון, (אח"פ דישסו"ת יורד לגו"ע של זו"ן) וחושב מבחינה פרקטית על התחתון. אז התחתון יכול עם המחשבה הזאת לעלות לעליון. עצם זה שאני חשוב על מה שאני הולך לעשות, אח"כ כשאני בא לעשות, אז עוזר לי מה שחשבתי קודם ומתכלל במחשבה המקודמת.

יש כאלה שחושבים רק בעת המעשה. אדם שחושב רק בעת המעשה הוא בד"כ טועה. למה? כי הוא חשוב רק מחשבה גופנית, ואם אתה חושב מראש, זה אומר שהורדת את המחשבה לגוף, בלי שפעלת עדיין את הגוף, ואח"כ שאתה בא לפעול את הגוף ואתה פועל ע"פ מחשבה מוקדמת, אז אתה יכול לפעול ע"פ התבונה העליונה.

לכן אחד הכללים , כדי לא לטעות,  הוא לחשוב על הדברים מראש, ואח"כ לפי ההחלטה של המחשבה, ככה פועלים, ולא פועלים לפי אותה הרגשה של אותו רגע.

אמא השאילה בגדיה לבִתה [אמא אוזיפת לברתא מאנהא]

 טז) אמר רבי שמעון, על כן השמים וצבָאם נבראו במ"ה, המלכות. כי כתוב, כי אראה שמֶיך מעשה אצבעותיך. ומקודם לכן כתוב, מ"ה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תְנָה הודךָ על השמים. הרי השמים נבראו בשם מ"ה, המלכות. ופירוש הכתוב, על השמים, המורה על הבינה, הנקראת מ"י, שמעל ז"א, הנקרא שמים, שמלכות עולה בשם אלוקים.

פירוש. מ"ה, מלכות, עולה ונכלל בבינה, אלוקים, אחַר שברא אור חסדים ללבוש כבוד אל אור החכמה שבשם מ"י, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים, שהוא שם הבינה, שהמלכות נכללת בה. וע"כ, בראשית ברא אלוקים. אלוקים העליון, בינה ולא מלכות. כי מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה.

פירוש. כיון שעולם התחתון, מ"ה ממשיך המוחין בשם אלוקים בעולם העליון, ע"כ הייתה היכולת שייבראו שמים וצבָאם ע"י מ"ה, כי אין תולדות בלי מוחין עילאין, שהם מוחין דחיה. וזה אמר רבי שמעון, וע"כ, משום שגם עולם התחתון מ"ה, מתקיים בשם אלוקים מעולם העליון, השמים וצבאם נבראו במ"ה, במלכות, היה כוח למ"ה להוציא תולדות אלו השמים וצבאם.

ולכן כתוב, אשר תְנָה הודךָ על השמים. להשמיענו, שהמוחין נמשכים משֵם אלוקים דישסו"ת, ע"י השיתוף של מ"י באל"ה, שמ"י הן ממעל השמים, ז"א. ע"כ נאמר, על השמים שמלכות עולה בשם אלוקים, כלומר, שההוד, המוחין, על השמים, מעל לז"א, הוא ישסו"ת, שבו עולה השם אלוקים, והוא מ"י ברא אל"ה. אבל בשמים עצמו, ז"א אין שָם מ"י אלא רק מ"ה.

אחר שנמשכה קומת החכמה מחמת הנקודה שחזרה ויצאה מתוך מחשבה, חזר ועשה זיווג דו"ק להמשכת אור חסדים, והתלבש אור חכמה באור חסדים, ואז מ"י האיר באל"ה. שנאמר, אחר שברא אור חסדים אל אור החכמה, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים, והתלבש אור החכמה באור החסדים, וע"כ הגיעו המוחין ממ"י לאל"ה, והתחברו אותיות אלו באלו, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים. בשם העליון, מעל השמים, מישסו"ת, שבהם מ"י, אבל לא בשמים, שהוא מ"ה.

ונאמר, מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה, כי מ"י בינה, אשר מעת צ"א לא היה בה שום צמצום כלל, כי הצמצום היה שם על הנקודה האמצעית, המלכות, שהצטמצמה שלא לקבל בה אור, ונתקנה בזיווג דהכאה להעלות או"ח. אבל ט"ר היו נקיות מכל צמצום, והיו ראויות לקבל אור החכמה. אלא רק בצ"ב, כדי להמתיק המלכות במדה"ר, עולה המלכות לאבא, ואבא נתקן בה כעין זכר ונוקבא, וקיבלה המלכות מקום בינה. והנקודה, מלכות, עלתה להיות מחשבה, בינה. ומאז הצטמצמה גם הבינה ונתקנה במסך, שלא לקבל אור החכמה בתוכה, כדי לקבל הזיווג דהכאה ולהעלות או"ח. הרי שהבינה ממקורה ראויה לקבל חכמה בלי שום צמצום, ומה שקיבלה בתוכה הצמצום והמסך, לא היה אלא להמתיק המלכות.

ולפיכך ע"י העלאת מ"ן מתחתונים, נמשך אור חדש מע"ב ס"ג דא"ק, המוריד בחזרה את הנקודה ממקום בינה למקומה, למלכות, כמו שהיה בצ"א, ויוצאת הנקודה ממחשבה. שע"י זה נטהרת הבינה מכל צמצום, וחוזרת ומקבלת אור חכמה. ואחר שקומת החכמה מתלבשת בחסדים, מאירה מ"י באל"ה, ומתגלה שֵם אלוקים. והנה כל הבניין הזה של שם אלוקים לא יתכן כלל במ"ה, כי המ"ה היא קצה השמים למטה, המלכות עצמה, שעליה היה הצמצום ממקורה גם בצ"א, ואינה ראויה לקבל בתוכה שום הארת חכמה. וע"כ נאמר, מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה, כי רק במ"י שייך כל הבניין של שם אלוקים, ע"י חזרה ויציאה מתוך מחשבה, ולא במ"ה.

יז) אלא בשעה שאותיות אל"ה נמשכות ממעלה, מבינה, למטה, למלכות, כי האם משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה, אז נמשך השם אלוקים מבינה, האם, למלכות, הבת. ומקשטת אותה בקישוטיה, בשעה שנראה לפניה כל זכר. שאז כתוב עליה, אל פני האדון ה'. כי אז נקראת המלכות אדון, לשון זכר. כמ"ש, הנה ארון הברית, אדון כל הארץ. הרי הכתוב קורא את המלכות, המכונה ארון הברית, בשם אדון כל הארץ, שם זכר, משום שקיבלה את הכלים המכונים בגדים, והמוחין המכונים קישוטים, מהאם, בינה. כי אז יוצאת ה' ממ"ה ובמקומה נכנסת י', ונקראת המלכות מ"י כמו הבינה. ואז היא מתקשטת בבגדי זכר, בגדים דבינה, כנגד כל ישראל.

ביאור הדברים. לאחר שעשה בראש א"א נקודה אחת, וזו עלתה להיות מחשבה, כי החכמה נתקנה בה כעין זכר ונוקבא, הנה אז צייר בה כל הציורים, שכל הקומות של חמשת פרצופי אצילות הצטיירו בה, באופן שאין יותר מכ"ח כל קומה, בא"א ואו"א וזו"ן, וחקק בה כל החקיקות, שבכוחה נפרדו ג' ספירות בינה וז"א ומלכות מכל קומה למדרגה שמתחתיה. כי בינה ז"א ומלכות דא"א נפלו לאו"א, ובינה ז"א ומלכות דאו"א נפלו לזו"ן, ובינה ז"א ומלכות דזו"ן נפלו לבי"ע. ואלו ב' הספירות שנשארו במדרגה, כו"ח, נקראות מ"י. ואלו ג' ספירות שנפרדו מכל מדרגה, נקראות ג' אותיות אל"ה.

ונאמר, בשעה שאותיות אלו אל"ה נמשכות ממעלה, מבינה, למטה, למלכות, בעת שנקודה עלתה להיות מחשבה, שאז נפרדו ג' האותיות אל"ה מאו"א ונפלו למדרגה שמתחתיהם, זו"ן. כי אז נבחן שאל"ה דאו"א, שהן בזו"ן, נמשכו מלמעלה למטה והתלבשו תוך הזו"ן, כי אל"ה דאבא, שהוא ישראל סבא, נמשך לז"א, ואל"ה דאמא, שהיא תבונה, נמשכה לנוקבא.

ואמא משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה. בעת ביאת המוחין דגדלות, שנמשך חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, בניין עמוק היוצא מתוך המחשבה. כלומר, שהנקודה חזרה ויצאה מתוך מחשבה למקומה, למלכות, שבזה הוחזרו ג' הכלים בינה וזו"ן למדרגה, ונמשכו ג' האורות דכח"ב, הנקראים קודש קודשים. ותדע, כי בעת שהוחזרו הכלים בינה וזו"ן מהגוף לראש דא"א, נמשכו עימהם גם או"א, המלבישים עליהם, ועלו גם הם לראש דא"א, וקיבלו שם אותם המוחין דקודש קודשים שבראש א"א. כי זה הכלל, העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו, וכן התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ולפיכך במצב הקטנות, שבינה וזו"ן נפרדו מהראש דא"א ונפלו לגוף שלו, שהם מלובשים באו"א מפה ולמטה, נעשו הבינה וזו"ן דא"א לבחינת או"א ממש. וע"כ במצב הגדלות, שחזרו הבינה וזו"ן דא"א למדרגת הראש שלו, הנה לוקחים עימהם גם האו"א. כי כבר נעשו למדרגה אחת בשעת הקטנות, ונמצאים משום זה גם בגדלות, שאו"א עלו עתה עימהם לראש דא"א, שנעשו ג"כ שווים כמוהו, ומקבלים אותם המוחין שבראש דא"א, הנקראים קודש קודשים.

ועד"ז ממש עלו הזו"ן לאו"א. כי אחַר שאו"א קיבלו המוחין שבראש א"א, יצאה גם בהם הנקודה מתוך מחשבה למקום המלכות, שבזה הוחזרו הבינה וזו"ן שלהם אל מדרגתם דאו"א. והנה בה בעת שהכלים בינה וזו"ן חזרו ועלו לאו"א, לקחו עימהם גם את הזו"ן המלבישים עליהם, ועולים גם הזו"ן לאו"א, ומקבלים המוחין של קודש קודשים אשר שם.

ונאמר, אמא משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה. כלומר, כיוון שג' אותיות אל"ה דאמא נמשכו אל הנוקבא במצב הקטנות, שזה נבחן שאמא משאילה בגדיה לבִתה, כי ע"י זה שג' הכלים בינה וזו"ן, שהם אל"ה, נפרדו מאמא ונפלו לנוקבא, הרי הן נעשו לבחינת נוקבא ממש, כי העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו. ונבחן שאמא השאילה כלים אל"ה שלה לבת, הנוקבא, כי עתה משמשת עימהם הנוקבא. ועם זה נמצא ג"כ שמקשטת אותה בקישוטיה.

כלומר, לעת גדלות, שג' הכלים אל"ה, בינה וזו"ן דאמא, חוזרים לאמא, הנה אז עולה עימהם גם הנוקבא לאמא. ואז מקבלת הנוקבא המוחין של קודש קודשים שבאמא, כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ונמצא עתה, שמתוך שאמא משאילה בגדיה אל"ה לבת בעת הקטנות, ע"כ מקשטת אותה בקישוטיה, במוחין, בעת הגדלות, ונמצאת מתקשטת בקישוטים דאמא.

ומתי מקשטת אותה בקישוטיה כראוי? כי יש ב' מיני קישוטים מאמא אל הנוקבא, שהם המוחין דג"ר:

א. מאמא תחתונה, תבונה, העומדת מחזה ולמטה דא"א,

ב. מאמא עילאה, העומדת מחזה ולמעלה דא"א.

וכשהנוקבא עולה לתבונה, והתבונה מקשטת לה בקישוטים שלה, נבחן שעדיין הקישוטים האלו אינם כראוי, משום, שאז עוד נמצאת הנוקבא בבחינת עומדת לשאלה, כמו התבונה, שמטרם עליית מ"ן, וע"כ אינם כראוי. אלא בעת שהנוקבא עולה למקום אמא עילאה, שמחזה ולמעלה דא"א, ואמא עילאה מקשטת לנוקבא בקישוטים שלה, אז נבחן שהקישוטים הם כראוי.

ונאמר, בשעה שנראה לפניה כל זכר. שאז כתוב עליה, אל פני האדון ה'. כי אז נקראת המלכות אדון, לשון זכר: בעת שהנוקבא עולה לתבונה ומקבלת המוחין ממנה, עוד הקישוטים אינם כראוי, כי היא עוד עומדת לשאלה, שצריכה עוד להעלאת מ"ן מן התחתונים, כדי להשתלם לגמרי. ואז נבחן, שהזכרים שבישראל מקבלים מז"א, שעלה לישראל סבא. אבל בעת שנוקבא עולה לאמא עילאה, היא נשלמת לגמרי, ואינה קיימת עוד לשאלה, לקבל מ"ן, ואז נחשבת לזכר, והזכרים שבישראל מקבלים ממנה.

ונאמר, בשעה שנראה לפניה כל זכר, שכל הזכרים בישראל מתראים לפניה ומקבלים ממנה. כי אז נקראת המלכות אדון. שאינה נקראת בשם אדנ"י, נקבה, אלא בשם אדון, זכר, מפני שאינה עומדת לשאלה, כי אין עניין עליית מ"ן נוהג עוד בה, וע"כ נחשבת לזכר.

כמ"ש, הנה ארון הברית, אדון כל הארץ: ארון נקרא הנוקבא, כי היסוד דז"א, הנקרא ברית, נכנס בה. הרי שהכתוב מכנה את הנוקבא בשם אדון כל הארץ, זכר.

כי אז יוצאת הה' ממ"ה, ובמקומה נכנסת י', ונקראת המלכות מ"י, כמו הבינה: ה' דמ"ה יוצאת ממנה, כי ה' דמ"ה מורה שעומדת לשאלה, מ"ה ידעת. הרי שה' דמ"ה מורה על שעומדת לשאלה. וה' זו דמ"ה יוצאת ממנה, ונכנסת י' במקום ה', ונקרא מ"י, כמו אמא. ואז נבנית בשם אלוקים, כמו אמא.

יח) והאותיות האחרות, אל"ה, ממשיכות להם ישראל מלמעלה, מבינה, אל מקום זה, אל המלכות, הנקראת עתה בשם מ"י, כמו הבינה. כמ"ש, אלה אזכרָה ואשפכָה עליי נפשי, כי אעבור בסָך אדַדֵם עד בית אלוקים בקול רינה ותודה המון חוגג.

אל"ה אזכרה. פירושו, הנני מזכיר אותיות אל"ה בפי, ואני שופך דמעות ברצון נפשי, כדי להמשיך אותיות אל"ה מבינה. ואז אדַדֵם מלמעלה, מבינה, עד בית אלוקים, המלכות, כדי שהמלכות תהיה נקראת אלוקים, כעין הבינה, אלוקים. ובמה אמשיך אותן? – בקול רינה ותודה המון חוגג.

אמר רבי אלעזר, השתיקה שלי בנתה את המקדש של מעלה, בינה, ואת המקדש של מטה, מלכות. ובוודאי, כמו שאומרים, מילה בסלע, והשתיקה בשניים. מילה בסלע, שאמרתי, והעירותי עליו. שתיקה בשניים, השתיקה ששתקתי, ששווה פי שניים, כי נבראו ונבנו ב' עולמות ביחד, בינה ומלכות. כי אם לא עמדתי מלדבר, לא השגתי היחוד של ב' עולמות אלו.

פירוש. אחר שיוצאת ה' ממ"ה, ונכנסת י' אל המ', ונקרא מ"י, אז ממשיכים לה ישראל ע"י עליית מ"ן אותיות אחרות, אל"ה, אל מקום זה, מ"י, והנוקבא עולה בשם אלוקים. כי אל"ה דעליון נופלות לתחתון בעת קטנות, וע"כ הן נמשכות לתחתון בעת הגדלות. כי בעת שהבינה ותו"מ דעליון, אותיות אל"ה, חוזרים לראש דעליון, הם לוקחים עימהם גם התחתון. והתחתון קונה את אותיות אל"ה ואת המוחין שבהם, מחמת היותו עימהם יחד בראש דעליון. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ונאמר, והאותיות האחרות, אל"ה, ממשיכות להם ישראל מלמעלה, אל מקום זה, כמ"ש, אלֶה אזכרה. להמשיך אותיות אלו, הוא העלאת מ"ן, שישראל מעלים מ"ן, כדי להמשיך המוחין דגדלות, ע"י המשכת אותיות אל"ה דאמא עילאה אל הנוקבא. וכמ"ש, אל"ה אזכרה, להמשיך אותם. לכן הנני מזכיר אותיות אל"ה בפי, ואני שופך דמעות ברצון נפשי, התפילה בשערי דמעות, שאינן חוזרות ריקם. ואז, אחר שהועלה המ"ן אדַדֵם מלמעלה, אמשיך לאותיות אל"ה מלמעלה, מאו"א, עד בית אלוקים, עד הנוקבא, שנקראת בית אלהי"ם. ואחר המשכת האותיות אל"ה, היא נקראת בעצמה אלוקים. וע"כ נאמר, שהמלכות תהיה נקראת אלוקים כעין הבינה, כמו אמא.

ונאמר, מילה בסלע והשתיקה בשניים, כי מאמר דרבי אלעזר העלה את הנוקבא עד התבונה, שלמטה מחזה דא"א, שאז עוד נקרא עומדת לשאלה, ונקרא סלע. ע"כ נאמר, מילה בסלע. אבל במה ששתק רבי אלעזר ונתן מקום לרבי שמעון, שיגלה המוחין דחיה, שהיא ע"י עליית הנוקבא לאמא עילאה, הרי נבנו ב' עולמות ביחד. כי עולם התחתון, הנוקבא, נעשית אחד עם עולם העליון. שנאמר, השתיקה ששתקתי, ששווה פי שניים, כי נבראו ונבנו ב' עולמות ביחד. כי הנוקבא עלתה לאמא ונעשית זכר כמו אמא עילאה.

יט) אמר רבי שמעון, מכאן ולהלאה שלמות המקרא, שכתוב, המוציא במספר צבאם. כי שתי מדרגות הן, מ"ה ומ"י, שכל אחת מהן צריכה להיות רשומה, כלומר, מצוינת. מ"י עליונה, ומ"ה תחתונה. המדרגה העליונה רושמת ואומרת המוציא במספר צבאם, אשר ה' הידיעה של המילה המוציא, רומזת על אותה שנודעת ואין כמוה, מ"י. כעין זה, המוציא לחם מן הארץ. הנה ה' הידיעה של המוציא, רומזת על אותה שנודעת, שזו מדרגה התחתונה, מ"ה. והכל אחד. ששתיהן במדרגה אחת, מלכות. אלא העליונה היא מ"י דמלכות, והתחתונה היא מ"ה דמלכות. המוציא במספר, כי מספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר.

ביאור הדברים. כי אחר שהכתוב רמז לנו, בשְׂאו מרום עיניכם וראו מ"י ברא אל"ה, להתבונן על בניין הנוקבא בשם אלוקים, שהיא ממשיכה מאו"א עילאין, שע"י כן אמא עילאה מקשטת לה בקישוטים שלה, הוא ממלא ומשלים את הביאור הזה בהמשך של הכתוב, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרָא, מרוב אונים ואמיץ כוח, איש לא נעדר.

ונאמר, כי שתי מדרגות הן, שכל אחת מהן צריכה להיות רשומה, מצוינת בה' הידיעה. שב' מדרגות מ"י ומ"ה צריכות להיות מצוינות בנוקבא.

א. אשר המוחין דג"ר, שמקבלת ע"י עלייתה והלבשתה לעולם העליון, שאז נעשית הנוקבא כמו עולם העליון עצמה – זו היא הנקראת מ"י. כי יוצאת ה' דמ"ה ונכנסת י' במקומה. ונקראת גם הנוקבא מ"י בעולם העליון, שמתקשטת בכלי זכר.

ב. אמנם יחד עם זה, אין מדרגתה הקודמת, שהיא מ"ה, נחסרת ממנה, אלא גם המ"ה צריך להימצא בה כמקודם לכן, אשר מדרגת מ"י נחוצה, כדי להמשיך השלמות ובחינת קודש קודשים אל התולדות. אבל הולדת הבנים ופרייה ורבייה רק בשם מ"ה תלויים. ולפיכך, אם תחסר מדרגה אחת מהן לנוקבא, אינה ראויה להוליד.

ונאמר, המדרגה העליונה רושמת ואומרת, המוציא במספר צבאם. מדרגת מ"י, שהנוקבא יורשת מעולם העליון, עליה אומר, המוציא במספר צבאם. כי ה' הידיעה של המוציא, רומזת על המוחין השלמים, שמקבלת מאו"א עילאין, שהם הקישוטים בכלי זכר, שיוצאת ה' ונכנסת י'.

ונאמר, המוציא, אשר ה' הידיעה של המוציא, רומזת על אותה שנודעת ואין כמוה. כי אלו הם תכלית גובהם של המוחין, הנוהגים בנוקבא במשך ששת אלפים שנה.

וכמ"ש, המוציא לחם. שזו מדרגה התחתונה, מ"ה. והכל אחד: שגם ה' הידיעה של המוציא לחם, רומזת על מוחין דג"ר, שנודע, אלא הם מוחין דישסו"ת, שהנוקבא מקבלת ונודעת בהם, מדרגת מ"ה. כי גם מדרגה זו צריכה להיות רשומה בנוקבא. ע"כ נאמר, והכל אחד. שהן שתיהן, מ"י ומ"ה, כלולות יחד בנוקבא, לבחינת פרצוף אחד, זו עליונה וזו תחתונה.

ואין להקשות ממה שאומר הזוהר, שבכל מקום שכתוב ה' הידיעה, היא מעולם התחתון, מלכות, שהתגלה יותר, וכאן אומר, שהיא מעולם העליון. כי גם כאן הכוונה על עולם המגולה, הנוקבא דז"א. ומה שקורא לה עילאה, הפירוש על מדרגת מ"י של הנוקבא, שאינה מקבלת אותה, זולת בעת שעולה ומלבישה את עולם העליון, אמא עילאה. וע"ש זה קורא לה עילאה. ולמדרגת מ"ה של העולם המגולה, קורא התחתון.

ונאמר במקום אחר, שכל הדברים שהם מעולם העליון הנסתר, בינה, מסתתרת הה' משם: הכוונה היא, בעת שעולם המגולה אינה עולה ומלבישה לעולם העליון, שאז העולם העליון נסתר, ואיננה מאירה לתחתונים, וע"כ אינו כתוב בה' הידיעה, כי נסתר הוא.

ונאמר, כי במספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. מספר, תכלית השלמות. מספר מורה על הארת השלמות הגמורה. וההארה הבלתי שלמה נבחנת לבלי מספר, או שאין לו מספר, להורות שהם מחוסרי השלמות, הנקרא מספר.

ותדע שאלו המוחין דאו"א עילאין, שהז"א משפיע אותם לנוקבא, הוא השמים מסַפרים כבוד אל. כי השמים ז"א, כבוד אל הנוקבא דז"א, מספרים הם שפע המוחין דאו"א עילאין. ומוחין אלו נבחנים לשישים ריבוא, כי מדרגות של נוקבא נבחנות ליחידות, של ז"א לעשרות, של ישסו"ת למאות, של או"א עילאין לאלפים, ושל א"א לרבבות. ויש לאו"א עילאין ב' הבחנות:

א. מבחינתם עצמם הנבחנים לאלפים,

ב. מבחינת מוחין דחכמה, שמקבלים מראש דא"א, שאז נבחנים גם הם לרבבות כמוהו. אלא רק לו"ק דא"א, להיותם מלבישים מפה ולמטה דא"א. וע"כ הם ביחס הזה רק ו"ק דא"א, שהיא רבבות, וו"ק הם שישים, וע"כ שישים ריבוא.

ולפיכך בעת שהנוקבא עולה ומלבישה לאו"א עילאין, היא מקבלת מספר שלם, שהם שישים ריבוא. שישים פירושם ו"ק, כי עדיין חסרה גם אז לבחינת הראש דא"א, וריבוא מורה על מדרגות דא"א, המאירות תוך או"א, תוך הו"ק שלו, המתלבשים באו"א, וע"כ יש לנוקבא מספר שישים ריבוא.

ונאמר, במספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. כי נתבאר ששתי מדרגות מ"י ומ"ה רשומים בנוקבא:

א. מ"י שבנוקבא הם או"א עילאין, המתלבשים בנוקבא, ונעשית בזה לבחינת עולם העליון. ואז יש לה מבחינה זו מספר של שישים ריבוא.

ב. מ"ה שבנוקבא הם ישסו"ת, המתלבשים בנוקבא בבחינת עומדת לשאלה מ"ה, ומבחינה זו הם עולם התחתון.

ואלו ב' מדרגות מ"י ומ"ה האמורים, נעשות בה פרצוף אחד. אשר מחזה ולמעלה שלה היא מלבישה לאו"א עילאין, ומחזה ולמטה שבה היא מלבישה לישסו"ת. והם פרצוף אחד בה. ולפיכך נבחנות גם בתולדות של הנוקבא אלו ב' מדרגות. כי מצד עולם העליון מ"י שבה, הוא המוציא במספר צבאם, במספר שישים ריבוא. ומצד עולם התחתון מ"ה שבה נבחנות התולדות, שהן מבחינת בלי מספר. שנאמר, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. כלומר, שמוציאה התולדות למיניהן לבלי מספר, שאין בהן אותן המוחין דמספר מאו"א עילאין, אלא מישסו"ת, שהם בלי מספר.

א"כ נמצאות התולדות שלה מחוסרי השלמות, להיותן בחיסרון של המספר. לזה אומר, במספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות. כלומר, שאלו ב' מדרגות שבה, מספר ובלי מספר, נמצאים בה יחד, שמחוברות בה במדרגה אחת ממש, וע"כ נמצאות גם בתולדות שלה. והם שתי מדרגות יחד, שמצד אחד נבחנות התולדות שלה, שהן במספר שישים ריבוא, ומצד שני הן בלי מספר. וכיוון שכן, נבחנת בהן הבלי מספר, לתוספות שלמות בלבד, ולא כלום למשהו חיסרון.

וטעם הדבר, כי הברכה ופרייה ורבייה של זרע תלויות לגמרי בעולם התחתון מ"ה, הנבחנת לבלי מספר. שזו ברכת הזרע, המובא בכתוב, הבט נא השמיימה וספור הכוכבים, אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו, כה יהיה זרעךָ, הרי שברכת הזרע באה רק בבלי מספר, משֵם מ"ה. ולפיכך, אחר כל השלמות של המוחין דמספר, שהשיגה מאו"א עילאין מ"י, יש לה תוספת לברכה ממ"ה בלי מספר, שאין להם מספר, ויש לה גם ברכה, ושתיהן נכללות בנשמות ובתולדות.

כ) לכולם בין לשישים ריבוא אלו, ובין לכל צבאותיהם, שאין להם מספר, בשם יקרָא. מהו, בשם יקרא? אינו קורא להם בשמותיהם, כי אם היה כן, היה צריך לומר, בשמו יקרא. אלא בזמן שמדרגה זו אינה עולה בשם אלוקים, אלא נקראת מ"י, אינה מולידה, ואינה מוציאה את הגנוזים בה, למיניהם, אע"פ שכולם היו נסתרים בה, כלומר, אע"פ שכבר עלו אותיות אל"ה. אלא, שעוד הן חסרות לבוש הכבוד של חסדים, שאז הן נסתרות, ואינן עולות בשם אלוקים. כיוון שברא אותיות אל"ה, ועלו בשמו, שהתלבשו בלבוש הכבוד דחסדים, שאז מתחברים אל"ה עם מ"י, ונקרא אלוקים. אז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. וכמ"ש, בשם יקרא, באותו שם שלו קרא והוציא כל מין ומין, שיתקיים בשלמותו. ואז כתוב, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא. בשם השלם אלוקים. כמ"ש, רְאֵה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, שפירושו, אני מזכיר את שמי, כדי שבצלאל יתקיים במלוא קיומו.

ביאור הדברים. השלמות הגדולה של המוחין, שם אלוקים, שורה על הנשמות והתולדות שלה בב' מדרגותיה יחד, על מדרגת ריבוא שבה, ועל מדרגת כל צבאם, שאין להם מספר, על שתיהן שורה השם. כמ"ש, לכולם בשם יקרא. ושנאמר, מ"י אינה מולידה, כיוון שברא אותיות אל"ה, שאז מתחברים אל"ה עם מ"י, ונקרא אלוקים, אז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. כי ברכת הזרע תלויה לגמרי בשם מ"ה, שאין להם מספר.

כי המוחין דמספר הם הארת החכמה, השם השלם, וכל בחינותיה הן בתכלית השלמות. והמוחין שבלי מספר הבאים דווקא משם מ"ה, הם המוחין דחסדים. והארת החכמה אינה מקובלת בלי לבוש כבוד דחסדים, שמטרם זה, אע"פ שאותיות אל"ה עלו למ"י, מ"מ לא עלה בשם אלוקים, שזה עניין מ"י ברא אל"ה, שאחר שברא אור חסדים ללבוש כבוד אל אור החכמה שבשם מ"י, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים.

ונאמר, מ"י אינה מולידה, ואינה מוציאה את הגנוזים בה, למיניהם, אע"פ שכולם היו נסתרים בה. שאע"פ שכבר יצאה הנקודה מתוך מחשבה למקומה למלכות, והייתה חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, כי חזרו בה בינה וזו"ן דכלים וג"ר דאורות, ועכ"ז כולם נסתרים בה, ועוד נשארים אל"ה עמוק וסתום בשם אלוקים, מטעם שהם אינם יכולים לקבל הארת חכמה בלי חסדים.

אלא כיוון שברא אל"ה, אחר שהוסיף והזדווג על מסך דמ"ה, עולם התחתון, והוציא עליו קומת מוחין של חסדים, הנקראים בלי מספר, והשפיע אותה לאל"ה, שהוא ברא אל"ה, שנתן בהם הלבוש של חסדים, הנקרא ברא, הנה אז עולה בשם ונקראת אלוקים. כי עתה, אחר שהשיגו קומת חסדים, יכולים לקבל הארת חכמה, שהם המוחין של מספר שישים ריבוא. ואז, והתחברו אותיות אלו באלו, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים. ואז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. לכן גם על הנשמות והתולדות, שיצאו משם אלוקים, נמצאת בהן אותה השלמות של השם, שהיא התלבשות החכמה בחסדים. וכמ"ש, לכולם בשם יקרא. שהשם נקרא על התולדות באותו שם שלו, קרא והוציא כל מין ומין שיתקיים בשלמותו. שבשם הזה הוציא התולדות, הן במין של שישים ריבוא, והן במין שאין בו חשבון, כדי שיתקיימו בשלמותו של השם, שיתלבשו זה בזה, כמו שהם מלובשים בהשם. וכמ"ש, ראה קראתי בשם. ראיה, שהמילים, קריאה בשם, מורות על קיום ושלמות.

כא) כתוב, מרוב אונים ואמיץ כוח איש לא נעדר. מהו, מרוב אונים? זהו ראש המדרגות, שכל הרצונות עולים בו, ומתעלים בו בדרך סתום. אמיץ כוח, העולם העליון, מ"י, שנתעלה בשם אלוקים. איש לא נעדר, מאותם שישים ריבוא, שהוציא בכוח השם הזה. ומשום שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא, ע"כ בכל מקום שמתו ישראל ונענשו בחטאותיהם, נמנו אח"כ, ולא נעדר מאלו שישים ריבוא אף אחד, כדי שיהיה הכל בצורה אחת, הן למעלה והן למטה. וכמו שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא למעלה, כך לא נעדר איש ממספר זה למטה.

ביאור הדברים. מרוב אונים, רומז לכתר דאו"א עילאין, ראש המדרגותשל המוחין הללו, בינה דא"א שנעשה כתר לאו"א, ששם כל הרצונות עולים, שכל המדרגות מקבלות ממנה. ועכ"ז ומתעלים בו בדרך סתום, כי הוא אווירא שלא נודע, שהי' לא יוצאת מאויר שלו, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, וע"כ הוא בתכלית השלמות. וע"כ נקרא אוירא דכיא.

ואע"פ שקומת החסדים המכונה אוויר, היא יוצאת על בחינת עולם התחתון, מ"ה, מ"מ היא בתכלית השלמות, משום שהאור הזה נמשך מג"ר דבינה דא"א, ראש כל מדרגות האצילות, או"א וישסו"ת וזו"ן. ולפיכך נבחנת גם קומת החסדים שבה לבחינת אוירא דכיא, כמו בג"ר דבינה דא"א.

וכמ"ש, ואמיץ כוח, זהו העולם העליון: מ"י שבנוקבא, שמשם נמשך המספר של שישים ריבוא. כי היא מלבישה לעולם העליון, שהיא או"א עילאין. וע"כ נאמר, איש לא נעדר, מאותם שישים ריבוא, שהוציא בכוח השם הזה, כי משם משיגה המוחין של מספר שישים ריבוא. ונאמר, וכמו שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא למעלה, כך לא נעדר איש ממספר זה למטה. כיוון שהנוקבא הלבישה לאו"א עילאין, אמא השאילה בגדיה לבִתה וקישטה אותה בקישוטיה, ע"כ נעשית לגמרי כמו או"א עילאין. וכמו שמוחין דאו"א עילאין הם שלמים במספר שישים ריבוא, ואיש מהם לא נעדר, כן הנוקבא שלמה במספר הזה, ואיש לא נעדר.

(טקסט הזוהר הקדוש-  מאתר "קבלה לעם")

ניתן להשתתף בשידור חי באתר הסולם – http://hasulam.co.il. לעדכונים בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
סיכום של מה שלמדנו:
האני של האדם (צד המ"ה שהיא המלכות) נמצא במציאות שאומר שאינו יכול להרגיש שהוא יכול להיות  משפיע , אוהב ולעזוב את עצמו.
אומר רשב"י ישנה דרך להיות אוהב, ישנה דרך שבה האדם יוכל לצאת מעצמו, על-ידי שיתכלל בתבונה האלוקית (שנקראת אמא, או בינה) , שהיא צד המ"י של האדם, שמופיעה לאדם דרך התורה, דרך חכמת הקבלה.
על האדם לקבל אותה בלי לוותר לעצמו, להתכלל בה, לפעול אותה,לעשות אותה לסביבת חייו וכל זאת באופן שיתכופף אליה, ואזי יוכל לפעול מתוך תובנה של נשמה (תובנה של השפעה) , דהיינו שהאדם יקבל כמתנה את לבושי המוחין הנקראים "צלם אלוקים" (לבושים של אמא) , שהם לבושי החסדים, המקנים לאדם טבע של זכר המאפשר לו להיות משפיע ואוהב.
ואזי "ואהבת לרעך כמוך" הופך להיות דבר פראקטי, של אהבת חברים, אהבת הכלל, אהבה של דברים שמעבר לאדם עצמו.

 

על ט' ספירות ראשונות שבמדרגה אין צימצום, ולכן יכולות לקבל אור חכמה, רק על המלכות יש צימצום א' ו
על ט' ספירות ראשונות שבמדרגה אין צימצום,(כי הן ספירות של השפעה) ולכן יכולות לקבל אור חכמה, רק על המלכות יש צימצום א' ולכן לא ניתן בה לקבל

 

 

השפעה , ואחרי זה יכולה לרדת (רות) למקומה (למלכות) , יכולה להתחתן עם בועז (לעזות זווג כדי להוליד את נשמות הצדיקים
תהליך גיור של המלכות (מלכות עולה לבינה): , כמו שרות ( מלכות) עולה לנעמי (בינה) ועוברת תהליך גיור (בכך שמקבלת מהבינה ניצוצי השפעה , ואחרי זה יכולה לרדת (רות) למקומה (למלכות) , יכולה להתחתן עם בועז (לעזות זווג כדי להוליד את נשמות הצדיקים

 

אמא-אוזיפת-לברתא-דף-כה-אותיות-"אלה"-של-ישסו"ת-מתאחדות-בצימצום-ב-עם-מ-ה-של-זון

אמא-אוזיפת-לברתא-דף-כה-אותיות-"אלה"-של-ישסו"ת-מתאחדות-בצימצום-ב-עם-מ"ה-של-זו"ן

 

אמא-אוזיפת-לברתא-דף-כד-ישראל-סבא-משפיע-לז-א-ותבונה-משפיעה-לנקבה
אמא-אוזיפת-לברתא-דף-כה-ישראל-סבא-משפיע-לז"א-ותבונה-משפיעה-לנקבה

 

 

 

אמא-אוזיפת-לברתא מאנהא -דף-כה-חלוקת-פרצופי אצילות -בצימצום ב'
אמא-אוזיפת-לברתא מאנהא-דף-כה-חלוקת-פרצופי אצילות -בצימצום ב'

..יציאת בינה מראש אא- דף יג

.

אמא השאילה בגדיה לבִתה [אמא אוזיפת לברתא מאנהא]

 טז) אמר רבי שמעון, על כן השמים וצבָאם נבראו במ"ה, המלכות. כי כתוב, כי אראה שמֶיך מעשה אצבעותיך. ומקודם לכן כתוב, מ"ה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תְנָה הודךָ על השמים. הרי השמים נבראו בשם מ"ה, המלכות. ופירוש הכתוב, על השמים, המורה על הבינה, הנקראת מ"י, שמעל ז"א, הנקרא שמים, שמלכות עולה בשם אלוקים.

פירוש. מ"ה, מלכות, עולה ונכלל בבינה, אלוקים, אחַר שברא אור חסדים ללבוש כבוד אל אור החכמה שבשם מ"י, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים, שהוא שם הבינה, שהמלכות נכללת בה. וע"כ, בראשית ברא אלוקים. אלוקים העליון, בינה ולא מלכות. כי מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה.

פירוש. כיון שעולם התחתון, מ"ה ממשיך המוחין בשם אלוקים בעולם העליון, ע"כ הייתה היכולת שייבראו שמים וצבָאם ע"י מ"ה, כי אין תולדות בלי מוחין עילאין, שהם מוחין דחיה. וזה אמר רבי שמעון, וע"כ, משום שגם עולם התחתון מ"ה, מתקיים בשם אלוקים מעולם העליון, השמים וצבאם נבראו במ"ה, במלכות, היה כוח למ"ה להוציא תולדות אלו השמים וצבאם.

ולכן כתוב, אשר תְנָה הודךָ על השמים. להשמיענו, שהמוחין נמשכים משֵם אלוקים דישסו"ת, ע"י השיתוף של מ"י באל"ה, שמ"י הן ממעל השמים, ז"א. ע"כ נאמר, על השמים שמלכות עולה בשם אלוקים, כלומר, שההוד, המוחין, על השמים, מעל לז"א, הוא ישסו"ת, שבו עולה השם אלוקים, והוא מ"י ברא אל"ה. אבל בשמים עצמו, ז"א אין שָם מ"י אלא רק מ"ה.

אחר שנמשכה קומת החכמה מחמת הנקודה שחזרה ויצאה מתוך מחשבה, חזר ועשה זיווג דו"ק להמשכת אור חסדים, והתלבש אור חכמה באור חסדים, ואז מ"י האיר באל"ה. שנאמר, אחר שברא אור חסדים אל אור החכמה, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים, והתלבש אור החכמה באור החסדים, וע"כ הגיעו המוחין ממ"י לאל"ה, והתחברו אותיות אלו באלו, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים. בשם העליון, מעל השמים, מישסו"ת, שבהם מ"י, אבל לא בשמים, שהוא מ"ה.

ונאמר, מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה, כי מ"י בינה, אשר מעת צ"א לא היה בה שום צמצום כלל, כי הצמצום היה שם על הנקודה האמצעית, המלכות, שהצטמצמה שלא לקבל בה אור, ונתקנה בזיווג דהכאה להעלות או"ח. אבל ט"ר היו נקיות מכל צמצום, והיו ראויות לקבל אור החכמה. אלא רק בצ"ב, כדי להמתיק המלכות במדה"ר, עולה המלכות לאבא, ואבא נתקן בה כעין זכר ונוקבא, וקיבלה המלכות מקום בינה. והנקודה, מלכות, עלתה להיות מחשבה, בינה. ומאז הצטמצמה גם הבינה ונתקנה במסך, שלא לקבל אור החכמה בתוכה, כדי לקבל הזיווג דהכאה ולהעלות או"ח. הרי שהבינה ממקורה ראויה לקבל חכמה בלי שום צמצום, ומה שקיבלה בתוכה הצמצום והמסך, לא היה אלא להמתיק המלכות.

ולפיכך ע"י העלאת מ"ן מתחתונים, נמשך אור חדש מע"ב ס"ג דא"ק, המוריד בחזרה את הנקודה ממקום בינה למקומה, למלכות, כמו שהיה בצ"א, ויוצאת הנקודה ממחשבה. שע"י זה נטהרת הבינה מכל צמצום, וחוזרת ומקבלת אור חכמה. ואחר שקומת החכמה מתלבשת בחסדים, מאירה מ"י באל"ה, ומתגלה שֵם אלוקים. והנה כל הבניין הזה של שם אלוקים לא יתכן כלל במ"ה, כי המ"ה היא קצה השמים למטה, המלכות עצמה, שעליה היה הצמצום ממקורה גם בצ"א, ואינה ראויה לקבל בתוכה שום הארת חכמה. וע"כ נאמר, מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה, כי רק במ"י שייך כל הבניין של שם אלוקים, ע"י חזרה ויציאה מתוך מחשבה, ולא במ"ה.

יז) אלא בשעה שאותיות אל"ה נמשכות ממעלה, מבינה, למטה, למלכות, כי האם משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה, אז נמשך השם אלוקים מבינה, האם, למלכות, הבת. ומקשטת אותה בקישוטיה, בשעה שנראה לפניה כל זכר. שאז כתוב עליה, אל פני האדון ה'. כי אז נקראת המלכות אדון, לשון זכר. כמ"ש, הנה ארון הברית, אדון כל הארץ. הרי הכתוב קורא את המלכות, המכונה ארון הברית, בשם אדון כל הארץ, שם זכר, משום שקיבלה את הכלים המכונים בגדים, והמוחין המכונים קישוטים, מהאם, בינה. כי אז יוצאת ה' ממ"ה ובמקומה נכנסת י', ונקראת המלכות מ"י כמו הבינה. ואז היא מתקשטת בבגדי זכר, בגדים דבינה, כנגד כל ישראל.

ביאור הדברים. לאחר שעשה בראש א"א נקודה אחת, וזו עלתה להיות מחשבה, כי החכמה נתקנה בה כעין זכר ונוקבא, הנה אז צייר בה כל הציורים, שכל הקומות של חמשת פרצופי אצילות הצטיירו בה, באופן שאין יותר מכ"ח כל קומה, בא"א ואו"א וזו"ן, וחקק בה כל החקיקות, שבכוחה נפרדו ג' ספירות בינה וז"א ומלכות מכל קומה למדרגה שמתחתיה. כי בינה ז"א ומלכות דא"א נפלו לאו"א, ובינה ז"א ומלכות דאו"א נפלו לזו"ן, ובינה ז"א ומלכות דזו"ן נפלו לבי"ע. ואלו ב' הספירות שנשארו במדרגה, כו"ח, נקראות מ"י. ואלו ג' ספירות שנפרדו מכל מדרגה, נקראות ג' אותיות אל"ה.

ונאמר, בשעה שאותיות אלו אל"ה נמשכות ממעלה, מבינה, למטה, למלכות, בעת שנקודה עלתה להיות מחשבה, שאז נפרדו ג' האותיות אל"ה מאו"א ונפלו למדרגה שמתחתיהם, זו"ן. כי אז נבחן שאל"ה דאו"א, שהן בזו"ן, נמשכו מלמעלה למטה והתלבשו תוך הזו"ן, כי אל"ה דאבא, שהוא ישראל סבא, נמשך לז"א, ואל"ה דאמא, שהיא תבונה, נמשכה לנוקבא.

ואמא משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה. בעת ביאת המוחין דגדלות, שנמשך חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, בניין עמוק היוצא מתוך המחשבה. כלומר, שהנקודה חזרה ויצאה מתוך מחשבה למקומה, למלכות, שבזה הוחזרו ג' הכלים בינה וזו"ן למדרגה, ונמשכו ג' האורות דכח"ב, הנקראים קודש קודשים. ותדע, כי בעת שהוחזרו הכלים בינה וזו"ן מהגוף לראש דא"א, נמשכו עימהם גם או"א, המלבישים עליהם, ועלו גם הם לראש דא"א, וקיבלו שם אותם המוחין דקודש קודשים שבראש א"א. כי זה הכלל, העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו, וכן התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ולפיכך במצב הקטנות, שבינה וזו"ן נפרדו מהראש דא"א ונפלו לגוף שלו, שהם מלובשים באו"א מפה ולמטה, נעשו הבינה וזו"ן דא"א לבחינת או"א ממש. וע"כ במצב הגדלות, שחזרו הבינה וזו"ן דא"א למדרגת הראש שלו, הנה לוקחים עימהם גם האו"א. כי כבר נעשו למדרגה אחת בשעת הקטנות, ונמצאים משום זה גם בגדלות, שאו"א עלו עתה עימהם לראש דא"א, שנעשו ג"כ שווים כמוהו, ומקבלים אותם המוחין שבראש דא"א, הנקראים קודש קודשים.

ועד"ז ממש עלו הזו"ן לאו"א. כי אחַר שאו"א קיבלו המוחין שבראש א"א, יצאה גם בהם הנקודה מתוך מחשבה למקום המלכות, שבזה הוחזרו הבינה וזו"ן שלהם אל מדרגתם דאו"א. והנה בה בעת שהכלים בינה וזו"ן חזרו ועלו לאו"א, לקחו עימהם גם את הזו"ן המלבישים עליהם, ועולים גם הזו"ן לאו"א, ומקבלים המוחין של קודש קודשים אשר שם.

ונאמר, אמא משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה. כלומר, כיוון שג' אותיות אל"ה דאמא נמשכו אל הנוקבא במצב הקטנות, שזה נבחן שאמא משאילה בגדיה לבִתה, כי ע"י זה שג' הכלים בינה וזו"ן, שהם אל"ה, נפרדו מאמא ונפלו לנוקבא, הרי הן נעשו לבחינת נוקבא ממש, כי העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו. ונבחן שאמא השאילה כלים אל"ה שלה לבת, הנוקבא, כי עתה משמשת עימהם הנוקבא. ועם זה נמצא ג"כ שמקשטת אותה בקישוטיה.

כלומר, לעת גדלות, שג' הכלים אל"ה, בינה וזו"ן דאמא, חוזרים לאמא, הנה אז עולה עימהם גם הנוקבא לאמא. ואז מקבלת הנוקבא המוחין של קודש קודשים שבאמא, כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ונמצא עתה, שמתוך שאמא משאילה בגדיה אל"ה לבת בעת הקטנות, ע"כ מקשטת אותה בקישוטיה, במוחין, בעת הגדלות, ונמצאת מתקשטת בקישוטים דאמא.

ומתי מקשטת אותה בקישוטיה כראוי? כי יש ב' מיני קישוטים מאמא אל הנוקבא, שהם המוחין דג"ר:

א. מאמא תחתונה, תבונה, העומדת מחזה ולמטה דא"א,

ב. מאמא עילאה, העומדת מחזה ולמעלה דא"א.

וכשהנוקבא עולה לתבונה, והתבונה מקשטת לה בקישוטים שלה, נבחן שעדיין הקישוטים האלו אינם כראוי, משום, שאז עוד נמצאת הנוקבא בבחינת עומדת לשאלה, כמו התבונה, שמטרם עליית מ"ן, וע"כ אינם כראוי. אלא בעת שהנוקבא עולה למקום אמא עילאה, שמחזה ולמעלה דא"א, ואמא עילאה מקשטת לנוקבא בקישוטים שלה, אז נבחן שהקישוטים הם כראוי.

ונאמר, בשעה שנראה לפניה כל זכר. שאז כתוב עליה, אל פני האדון ה'. כי אז נקראת המלכות אדון, לשון זכר: בעת שהנוקבא עולה לתבונה ומקבלת המוחין ממנה, עוד הקישוטים אינם כראוי, כי היא עוד עומדת לשאלה, שצריכה עוד להעלאת מ"ן מן התחתונים, כדי להשתלם לגמרי. ואז נבחן, שהזכרים שבישראל מקבלים מז"א, שעלה לישראל סבא. אבל בעת שנוקבא עולה לאמא עילאה, היא נשלמת לגמרי, ואינה קיימת עוד לשאלה, לקבל מ"ן, ואז נחשבת לזכר, והזכרים שבישראל מקבלים ממנה.

ונאמר, בשעה שנראה לפניה כל זכר, שכל הזכרים בישראל מתראים לפניה ומקבלים ממנה. כי אז נקראת המלכות אדון. שאינה נקראת בשם אדנ"י, נקבה, אלא בשם אדון, זכר, מפני שאינה עומדת לשאלה, כי אין עניין עליית מ"ן נוהג עוד בה, וע"כ נחשבת לזכר.

כמ"ש, הנה ארון הברית, אדון כל הארץ: ארון נקרא הנוקבא, כי היסוד דז"א, הנקרא ברית, נכנס בה. הרי שהכתוב מכנה את הנוקבא בשם אדון כל הארץ, זכר.

כי אז יוצאת הה' ממ"ה, ובמקומה נכנסת י', ונקראת המלכות מ"י, כמו הבינה: ה' דמ"ה יוצאת ממנה, כי ה' דמ"ה מורה שעומדת לשאלה, מ"ה ידעת. הרי שה' דמ"ה מורה על שעומדת לשאלה. וה' זו דמ"ה יוצאת ממנה, ונכנסת י' במקום ה', ונקרא מ"י, כמו אמא. ואז נבנית בשם אלוקים, כמו אמא.

יח) והאותיות האחרות, אל"ה, ממשיכות להם ישראל מלמעלה, מבינה, אל מקום זה, אל המלכות, הנקראת עתה בשם מ"י, כמו הבינה. כמ"ש, אלה אזכרָה ואשפכָה עליי נפשי, כי אעבור בסָך אדַדֵם עד בית אלוקים בקול רינה ותודה המון חוגג.

אל"ה אזכרה. פירושו, הנני מזכיר אותיות אל"ה בפי, ואני שופך דמעות ברצון נפשי, כדי להמשיך אותיות אל"ה מבינה. ואז אדַדֵם מלמעלה, מבינה, עד בית אלוקים, המלכות, כדי שהמלכות תהיה נקראת אלוקים, כעין הבינה, אלוקים. ובמה אמשיך אותן? – בקול רינה ותודה המון חוגג.

אמר רבי אלעזר, השתיקה שלי בנתה את המקדש של מעלה, בינה, ואת המקדש של מטה, מלכות. ובוודאי, כמו שאומרים, מילה בסלע, והשתיקה בשניים. מילה בסלע, שאמרתי, והעירותי עליו. שתיקה בשניים, השתיקה ששתקתי, ששווה פי שניים, כי נבראו ונבנו ב' עולמות ביחד, בינה ומלכות. כי אם לא עמדתי מלדבר, לא השגתי היחוד של ב' עולמות אלו.

פירוש. אחר שיוצאת ה' ממ"ה, ונכנסת י' אל המ', ונקרא מ"י, אז ממשיכים לה ישראל ע"י עליית מ"ן אותיות אחרות, אל"ה, אל מקום זה, מ"י, והנוקבא עולה בשם אלוקים. כי אל"ה דעליון נופלות לתחתון בעת קטנות, וע"כ הן נמשכות לתחתון בעת הגדלות. כי בעת שהבינה ותו"מ דעליון, אותיות אל"ה, חוזרים לראש דעליון, הם לוקחים עימהם גם התחתון. והתחתון קונה את אותיות אל"ה ואת המוחין שבהם, מחמת היותו עימהם יחד בראש דעליון. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ונאמר, והאותיות האחרות, אל"ה, ממשיכות להם ישראל מלמעלה, אל מקום זה, כמ"ש, אלֶה אזכרה. להמשיך אותיות אלו, הוא העלאת מ"ן, שישראל מעלים מ"ן, כדי להמשיך המוחין דגדלות, ע"י המשכת אותיות אל"ה דאמא עילאה אל הנוקבא. וכמ"ש, אל"ה אזכרה, להמשיך אותם. לכן הנני מזכיר אותיות אל"ה בפי, ואני שופך דמעות ברצון נפשי, התפילה בשערי דמעות, שאינן חוזרות ריקם. ואז, אחר שהועלה המ"ן אדַדֵם מלמעלה, אמשיך לאותיות אל"ה מלמעלה, מאו"א, עד בית אלוקים, עד הנוקבא, שנקראת בית אלהי"ם. ואחר המשכת האותיות אל"ה, היא נקראת בעצמה אלוקים. וע"כ נאמר, שהמלכות תהיה נקראת אלוקים כעין הבינה, כמו אמא.

ונאמר, מילה בסלע והשתיקה בשניים, כי מאמר דרבי אלעזר העלה את הנוקבא עד התבונה, שלמטה מחזה דא"א, שאז עוד נקרא עומדת לשאלה, ונקרא סלע. ע"כ נאמר, מילה בסלע. אבל במה ששתק רבי אלעזר ונתן מקום לרבי שמעון, שיגלה המוחין דחיה, שהיא ע"י עליית הנוקבא לאמא עילאה, הרי נבנו ב' עולמות ביחד. כי עולם התחתון, הנוקבא, נעשית אחד עם עולם העליון. שנאמר, השתיקה ששתקתי, ששווה פי שניים, כי נבראו ונבנו ב' עולמות ביחד. כי הנוקבא עלתה לאמא ונעשית זכר כמו אמא עילאה.

יט) אמר רבי שמעון, מכאן ולהלאה שלמות המקרא, שכתוב, המוציא במספר צבאם. כי שתי מדרגות הן, מ"ה ומ"י, שכל אחת מהן צריכה להיות רשומה, כלומר, מצוינת. מ"י עליונה, ומ"ה תחתונה. המדרגה העליונה רושמת ואומרת המוציא במספר צבאם, אשר ה' הידיעה של המילה המוציא, רומזת על אותה שנודעת ואין כמוה, מ"י. כעין זה, המוציא לחם מן הארץ. הנה ה' הידיעה של המוציא, רומזת על אותה שנודעת, שזו מדרגה התחתונה, מ"ה. והכל אחד. ששתיהן במדרגה אחת, מלכות. אלא העליונה היא מ"י דמלכות, והתחתונה היא מ"ה דמלכות. המוציא במספר, כי מספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר.

ביאור הדברים. כי אחר שהכתוב רמז לנו, בשְׂאו מרום עיניכם וראו מ"י ברא אל"ה, להתבונן על בניין הנוקבא בשם אלוקים, שהיא ממשיכה מאו"א עילאין, שע"י כן אמא עילאה מקשטת לה בקישוטים שלה, הוא ממלא ומשלים את הביאור הזה בהמשך של הכתוב, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרָא, מרוב אונים ואמיץ כוח, איש לא נעדר.

ונאמר, כי שתי מדרגות הן, שכל אחת מהן צריכה להיות רשומה, מצוינת בה' הידיעה. שב' מדרגות מ"י ומ"ה צריכות להיות מצוינות בנוקבא.

א. אשר המוחין דג"ר, שמקבלת ע"י עלייתה והלבשתה לעולם העליון, שאז נעשית הנוקבא כמו עולם העליון עצמה – זו היא הנקראת מ"י. כי יוצאת ה' דמ"ה ונכנסת י' במקומה. ונקראת גם הנוקבא מ"י בעולם העליון, שמתקשטת בכלי זכר.

ב. אמנם יחד עם זה, אין מדרגתה הקודמת, שהיא מ"ה, נחסרת ממנה, אלא גם המ"ה צריך להימצא בה כמקודם לכן, אשר מדרגת מ"י נחוצה, כדי להמשיך השלמות ובחינת קודש קודשים אל התולדות. אבל הולדת הבנים ופרייה ורבייה רק בשם מ"ה תלויים. ולפיכך, אם תחסר מדרגה אחת מהן לנוקבא, אינה ראויה להוליד.

ונאמר, המדרגה העליונה רושמת ואומרת, המוציא במספר צבאם. מדרגת מ"י, שהנוקבא יורשת מעולם העליון, עליה אומר, המוציא במספר צבאם. כי ה' הידיעה של המוציא, רומזת על המוחין השלמים, שמקבלת מאו"א עילאין, שהם הקישוטים בכלי זכר, שיוצאת ה' ונכנסת י'.

ונאמר, המוציא, אשר ה' הידיעה של המוציא, רומזת על אותה שנודעת ואין כמוה. כי אלו הם תכלית גובהם של המוחין, הנוהגים בנוקבא במשך ששת אלפים שנה.

וכמ"ש, המוציא לחם. שזו מדרגה התחתונה, מ"ה. והכל אחד: שגם ה' הידיעה של המוציא לחם, רומזת על מוחין דג"ר, שנודע, אלא הם מוחין דישסו"ת, שהנוקבא מקבלת ונודעת בהם, מדרגת מ"ה. כי גם מדרגה זו צריכה להיות רשומה בנוקבא. ע"כ נאמר, והכל אחד. שהן שתיהן, מ"י ומ"ה, כלולות יחד בנוקבא, לבחינת פרצוף אחד, זו עליונה וזו תחתונה.

ואין להקשות ממה שאומר הזוהר, שבכל מקום שכתוב ה' הידיעה, היא מעולם התחתון, מלכות, שהתגלה יותר, וכאן אומר, שהיא מעולם העליון. כי גם כאן הכוונה על עולם המגולה, הנוקבא דז"א. ומה שקורא לה עילאה, הפירוש על מדרגת מ"י של הנוקבא, שאינה מקבלת אותה, זולת בעת שעולה ומלבישה את עולם העליון, אמא עילאה. וע"ש זה קורא לה עילאה. ולמדרגת מ"ה של העולם המגולה, קורא התחתון.

ונאמר במקום אחר, שכל הדברים שהם מעולם העליון הנסתר, בינה, מסתתרת הה' משם: הכוונה היא, בעת שעולם המגולה אינה עולה ומלבישה לעולם העליון, שאז העולם העליון נסתר, ואיננה מאירה לתחתונים, וע"כ אינו כתוב בה' הידיעה, כי נסתר הוא.

ונאמר, כי במספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. מספר, תכלית השלמות. מספר מורה על הארת השלמות הגמורה. וההארה הבלתי שלמה נבחנת לבלי מספר, או שאין לו מספר, להורות שהם מחוסרי השלמות, הנקרא מספר.

ותדע שאלו המוחין דאו"א עילאין, שהז"א משפיע אותם לנוקבא, הוא השמים מסַפרים כבוד אל. כי השמים ז"א, כבוד אל הנוקבא דז"א, מספרים הם שפע המוחין דאו"א עילאין. ומוחין אלו נבחנים לשישים ריבוא, כי מדרגות של נוקבא נבחנות ליחידות, של ז"א לעשרות, של ישסו"ת למאות, של או"א עילאין לאלפים, ושל א"א לרבבות. ויש לאו"א עילאין ב' הבחנות:

א. מבחינתם עצמם הנבחנים לאלפים,

ב. מבחינת מוחין דחכמה, שמקבלים מראש דא"א, שאז נבחנים גם הם לרבבות כמוהו. אלא רק לו"ק דא"א, להיותם מלבישים מפה ולמטה דא"א. וע"כ הם ביחס הזה רק ו"ק דא"א, שהיא רבבות, וו"ק הם שישים, וע"כ שישים ריבוא.

ולפיכך בעת שהנוקבא עולה ומלבישה לאו"א עילאין, היא מקבלת מספר שלם, שהם שישים ריבוא. שישים פירושם ו"ק, כי עדיין חסרה גם אז לבחינת הראש דא"א, וריבוא מורה על מדרגות דא"א, המאירות תוך או"א, תוך הו"ק שלו, המתלבשים באו"א, וע"כ יש לנוקבא מספר שישים ריבוא.

ונאמר, במספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. כי נתבאר ששתי מדרגות מ"י ומ"ה רשומים בנוקבא:

א. מ"י שבנוקבא הם או"א עילאין, המתלבשים בנוקבא, ונעשית בזה לבחינת עולם העליון. ואז יש לה מבחינה זו מספר של שישים ריבוא.

ב. מ"ה שבנוקבא הם ישסו"ת, המתלבשים בנוקבא בבחינת עומדת לשאלה מ"ה, ומבחינה זו הם עולם התחתון.

ואלו ב' מדרגות מ"י ומ"ה האמורים, נעשות בה פרצוף אחד. אשר מחזה ולמעלה שלה היא מלבישה לאו"א עילאין, ומחזה ולמטה שבה היא מלבישה לישסו"ת. והם פרצוף אחד בה. ולפיכך נבחנות גם בתולדות של הנוקבא אלו ב' מדרגות. כי מצד עולם העליון מ"י שבה, הוא המוציא במספר צבאם, במספר שישים ריבוא. ומצד עולם התחתון מ"ה שבה נבחנות התולדות, שהן מבחינת בלי מספר. שנאמר, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. כלומר, שמוציאה התולדות למיניהן לבלי מספר, שאין בהן אותן המוחין דמספר מאו"א עילאין, אלא מישסו"ת, שהם בלי מספר.

א"כ נמצאות התולדות שלה מחוסרי השלמות, להיותן בחיסרון של המספר. לזה אומר, במספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות. כלומר, שאלו ב' מדרגות שבה, מספר ובלי מספר, נמצאים בה יחד, שמחוברות בה במדרגה אחת ממש, וע"כ נמצאות גם בתולדות שלה. והם שתי מדרגות יחד, שמצד אחד נבחנות התולדות שלה, שהן במספר שישים ריבוא, ומצד שני הן בלי מספר. וכיוון שכן, נבחנת בהן הבלי מספר, לתוספות שלמות בלבד, ולא כלום למשהו חיסרון.

וטעם הדבר, כי הברכה ופרייה ורבייה של זרע תלויות לגמרי בעולם התחתון מ"ה, הנבחנת לבלי מספר. שזו ברכת הזרע, המובא בכתוב, הבט נא השמיימה וספור הכוכבים, אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו, כה יהיה זרעךָ, הרי שברכת הזרע באה רק בבלי מספר, משֵם מ"ה. ולפיכך, אחר כל השלמות של המוחין דמספר, שהשיגה מאו"א עילאין מ"י, יש לה תוספת לברכה ממ"ה בלי מספר, שאין להם מספר, ויש לה גם ברכה, ושתיהן נכללות בנשמות ובתולדות.

כ) לכולם בין לשישים ריבוא אלו, ובין לכל צבאותיהם, שאין להם מספר, בשם יקרָא. מהו, בשם יקרא? אינו קורא להם בשמותיהם, כי אם היה כן, היה צריך לומר, בשמו יקרא. אלא בזמן שמדרגה זו אינה עולה בשם אלוקים, אלא נקראת מ"י, אינה מולידה, ואינה מוציאה את הגנוזים בה, למיניהם, אע"פ שכולם היו נסתרים בה, כלומר, אע"פ שכבר עלו אותיות אל"ה. אלא, שעוד הן חסרות לבוש הכבוד של חסדים, שאז הן נסתרות, ואינן עולות בשם אלוקים. כיוון שברא אותיות אל"ה, ועלו בשמו, שהתלבשו בלבוש הכבוד דחסדים, שאז מתחברים אל"ה עם מ"י, ונקרא אלוקים. אז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. וכמ"ש, בשם יקרא, באותו שם שלו קרא והוציא כל מין ומין, שיתקיים בשלמותו. ואז כתוב, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא. בשם השלם אלוקים. כמ"ש, רְאֵה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, שפירושו, אני מזכיר את שמי, כדי שבצלאל יתקיים במלוא קיומו.

ביאור הדברים. השלמות הגדולה של המוחין, שם אלוקים, שורה על הנשמות והתולדות שלה בב' מדרגותיה יחד, על מדרגת ריבוא שבה, ועל מדרגת כל צבאם, שאין להם מספר, על שתיהן שורה השם. כמ"ש, לכולם בשם יקרא. ושנאמר, מ"י אינה מולידה, כיוון שברא אותיות אל"ה, שאז מתחברים אל"ה עם מ"י, ונקרא אלוקים, אז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. כי ברכת הזרע תלויה לגמרי בשם מ"ה, שאין להם מספר.

כי המוחין דמספר הם הארת החכמה, השם השלם, וכל בחינותיה הן בתכלית השלמות. והמוחין שבלי מספר הבאים דווקא משם מ"ה, הם המוחין דחסדים. והארת החכמה אינה מקובלת בלי לבוש כבוד דחסדים, שמטרם זה, אע"פ שאותיות אל"ה עלו למ"י, מ"מ לא עלה בשם אלוקים, שזה עניין מ"י ברא אל"ה, שאחר שברא אור חסדים ללבוש כבוד אל אור החכמה שבשם מ"י, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים.

ונאמר, מ"י אינה מולידה, ואינה מוציאה את הגנוזים בה, למיניהם, אע"פ שכולם היו נסתרים בה. שאע"פ שכבר יצאה הנקודה מתוך מחשבה למקומה למלכות, והייתה חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, כי חזרו בה בינה וזו"ן דכלים וג"ר דאורות, ועכ"ז כולם נסתרים בה, ועוד נשארים אל"ה עמוק וסתום בשם אלוקים, מטעם שהם אינם יכולים לקבל הארת חכמה בלי חסדים.

אלא כיוון שברא אל"ה, אחר שהוסיף והזדווג על מסך דמ"ה, עולם התחתון, והוציא עליו קומת מוחין של חסדים, הנקראים בלי מספר, והשפיע אותה לאל"ה, שהוא ברא אל"ה, שנתן בהם הלבוש של חסדים, הנקרא ברא, הנה אז עולה בשם ונקראת אלוקים. כי עתה, אחר שהשיגו קומת חסדים, יכולים לקבל הארת חכמה, שהם המוחין של מספר שישים ריבוא. ואז, והתחברו אותיות אלו באלו, והמלכות עלתה בשם העליון אלוקים. ואז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. לכן גם על הנשמות והתולדות, שיצאו משם אלוקים, נמצאת בהן אותה השלמות של השם, שהיא התלבשות החכמה בחסדים. וכמ"ש, לכולם בשם יקרא. שהשם נקרא על התולדות באותו שם שלו, קרא והוציא כל מין ומין שיתקיים בשלמותו. שבשם הזה הוציא התולדות, הן במין של שישים ריבוא, והן במין שאין בו חשבון, כדי שיתקיימו בשלמותו של השם, שיתלבשו זה בזה, כמו שהם מלובשים בהשם. וכמ"ש, ראה קראתי בשם. ראיה, שהמילים, קריאה בשם, מורות על קיום ושלמות.

כא) כתוב, מרוב אונים ואמיץ כוח איש לא נעדר. מהו, מרוב אונים? זהו ראש המדרגות, שכל הרצונות עולים בו, ומתעלים בו בדרך סתום. אמיץ כוח, העולם העליון, מ"י, שנתעלה בשם אלוקים. איש לא נעדר, מאותם שישים ריבוא, שהוציא בכוח השם הזה. ומשום שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא, ע"כ בכל מקום שמתו ישראל ונענשו בחטאותיהם, נמנו אח"כ, ולא נעדר מאלו שישים ריבוא אף אחד, כדי שיהיה הכל בצורה אחת, הן למעלה והן למטה. וכמו שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא למעלה, כך לא נעדר איש ממספר זה למטה.

ביאור הדברים. מרוב אונים, רומז לכתר דאו"א עילאין, ראש המדרגותשל המוחין הללו, בינה דא"א שנעשה כתר לאו"א, ששם כל הרצונות עולים, שכל המדרגות מקבלות ממנה. ועכ"ז ומתעלים בו בדרך סתום, כי הוא אווירא שלא נודע, שהי' לא יוצאת מאויר שלו, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, וע"כ הוא בתכלית השלמות. וע"כ נקרא אוירא דכיא.

ואע"פ שקומת החסדים המכונה אוויר, היא יוצאת על בחינת עולם התחתון, מ"ה, מ"מ היא בתכלית השלמות, משום שהאור הזה נמשך מג"ר דבינה דא"א, ראש כל מדרגות האצילות, או"א וישסו"ת וזו"ן. ולפיכך נבחנת גם קומת החסדים שבה לבחינת אוירא דכיא, כמו בג"ר דבינה דא"א.

וכמ"ש, ואמיץ כוח, זהו העולם העליון: מ"י שבנוקבא, שמשם נמשך המספר של שישים ריבוא. כי היא מלבישה לעולם העליון, שהיא או"א עילאין. וע"כ נאמר, איש לא נעדר, מאותם שישים ריבוא, שהוציא בכוח השם הזה, כי משם משיגה המוחין של מספר שישים ריבוא. ונאמר, וכמו שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא למעלה, כך לא נעדר איש ממספר זה למטה. כיוון שהנוקבא הלבישה לאו"א עילאין, אמא השאילה בגדיה לבִתה וקישטה אותה בקישוטיה, ע"כ נעשית לגמרי כמו או"א עילאין. וכמו שמוחין דאו"א עילאין הם שלמים במספר שישים ריבוא, ואיש מהם לא נעדר, כן הנוקבא שלמה במספר הזה, ואיש לא נעדר.

 

.