הדף היומי בזוהר חדש הסולם – שיר השירים | שיעור 13 |השקפה| לז-לט
שיר השירים לז- לט שיעור 13
קין הבל ושת
והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין וגו. ידע , היינו שידע מה שלא הכיר בה מקודם לכן, כי ידע להיות עמה פנים בפנים, שגם בה יש צד שנותנת ליחד, שידע להשקות אותה, לזרוע בה זרע לעשות תולדות. זה הוא לטוב, בהתעוררות ההשגחה למטה.
הנקבה מקבלת חכמה כדי להתנסר ממנו ולהיות עצמאית ולבוא ליחד מתוך בחירה.
כדי להגיע לזיווג פנים בפנים, צריך האדם להגיע למודעות, לדעת גבוהה. לצורך הולדת נשמה צריך לתקן את הרצון ליחד ולא לפרטיות.
אדם ידע את אשתו, כלומר צד האדם מכיר בצד האישה שבו, ובא להכרה שאפשר ליהנות מהאמת בקדושה. כלומר להוליד הבנות שאפשר למשוך אור של חכמה/תענוג למלכות, לרצון ליהנות, גם לבוא כשותף לקשר עם הבורא.
אמנם אדם ראשון חטא, אבל כעת ניתן לחוש במעט את ההנאה, את הטעם שהבורא ברא את הבריאה כדי להיטיב לנבראיו הטבה אין סופית.
למעשה האמירה שהנחש בא על חווה, הוא הכניס בה רעיון, שמאחר והבורא נתן באדם את הרצון לקבל, היא יכולה לקחת את כל התענוג עוד טרם תיקון צורת הרצון, וזו היא הזוהמה, הספק שהטיל בה. הטיל בה את הרעיון, תעשי מה שבא לך, מה שמתחשק לפרטיות שלך.
משבא הנחש על חוה שהייתה במודעות של השתוקקות לקבלה עצמית, דהיינו שהסיתה לאכילת עץ הדעת, הטיל בה זוהמא היינו ספקות, דהיינו רוח הטומאה. וקין, מאותה זוהמא יצא.
ודאי הנחש ההוא הטיל בה זוהמא, ומאותה זוהמא, נשאב ונבלע בה אותו רוח הטומאה, שהוא היה דופק במעיה, ולא היה לו גוף להתלבש ולהכלל בו ולצאת לעולם. זהו מצב בו יש לאדם רעיון פנימי אך אין לו כלי ליישם את הרעיון. וכיון שבא אדם ונתחבר באשתו בהתעוררות אותה זוהמא, עשה גוף לאותו הרוח הרע שהיה במעיה, והרוח הרע נתלבש ונכלל בגוף הזה, ויצא לעולם בצורה שמלמעלה ושמלמטה. דהיינו שהיה מעורב מב' צורות מצורת הקדושה שמצד הגוף, שהוא מאדם. ומצורת הטומאה שמצד הרוח, שהיה מזוהמת הנחש.
כשיש לאדם רצון במצב שהוא סובייקטיבי, הוא משוחד ואז הוא מוליד הבנות לא נכונות. לכן צריך אדם להיות נקי מזוהמת הנחש כדי לפעול בלי ספקות ולבחור באמונה.
וחוה הסתכלה בזה, שהיה מעורב מב' צורות, ואמרה, קניתי איש את ה', דהיינו עם ה'. כי איש שבו, הוא מצד זוהמת הנחש. עם ה', שהוא הגוף שבו, שנמשך ע"י אדם שהיה מן הקדושה, שהיא מן ה'. ומשום זה כל מעשיו של קין היו מאותו הצד האחר הרע. וכשהביא קרבנו, מאותו הצד האחר הביא אותו.
ותוסף ללדת את אחיו את הבל. כי ודאי שאותו הרוח הרע נתחזק ונתגבר במעשיו של קין, והכח והתוקף של הרוח הרע נשבר בהבל, דהיינו ע"י מעשיו של הבל, ולא היה אצל הבל כלום. כי הבל היה כולו מצד ימין לשון אמונה, ולא היתה בו אחיזה אל הצד האחר. כי היה כולו ימין, ולא היה בו מהקו האמצעי, שה"ס צורת אדם. וזה גרם לו הזוהמא של הנחש.
סוד אדם הוא קו אמצעי, גם צד שמאל, מלכות שעלתה לבינה, גם הרצון לקבל צריך להיות שותף. הצמצום אינו אומר לא לקבל, אלא לקבל כראוי.
הבורא ברא את הבריאה במלכות דאין סוף, נקודה אמצעית אשר באמצע ממש, אין מדובר על מקום אלא על המלכות, ההשתוקקות השלמה. האור והכלי באו כאחד, זהו הרצון לקבל הגדול.
מצד אחד אם לא משתמשים ברצון לקבל הגדול לא ניתן לקבל את ההטבה השלמה, מצד שני יש עליו צמצום שאסור לקבל ברצון הגדול. הוא שאמר הנחש, תני את כל ההשתוקקות שלך, אך הרצון לא היה עדיין מתוקן.
שיר השירים לז- לט שיעור 13
קין הבל ושת
קלט) ישקני מנשיקות פיהו: על פי אליהו נחתך המאמר. כלומר שאליהו ביארו. כתוב, והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין וגו'. והאדם, זה הוא האדם הראשון הנסתר, שאורות דקים עליונים בחקיקיתיו דהיינו אורות חסדים. ידע, היינו שידע מה שלא הכיר בה מקודם לכן, כי ידע להיות עמה פנים בפנים הארת חכמה בסוד הדעת שגם בה יש צד שנותנת ליחד והוא יודע את הצד הזה. וכשהם מסתכלים פנים בפנים לשימוש, אז כתוב ידע, שידע להשקות אותה, לזרוע בה זרע לעשות תולדות. זה הוא לטוב, בהתעוררות ההשגחה למטה.
פירוש. סוד המלה ידע. רומז על המשכת החכמה ע"י הדעת. וז"ש והאדם, דא אדם קדמאה סתירא, דהיינו שרומז על ז"א דאצילות הנקרא האדם הראשון הנסתר. בגליפוי דקיקין עלאין, שבחקיקותיו אורות דקים עליונים, דהיינו אורות חסדים בלי חכמה, שהם דקים וקטנים.כאשר ז"א ונוקבה עולים לאו"א שרק שם יכולים לשמש, מפני שבמקומם הם בחינת אח ואחות, הנקבה מקבלת חכמה כדי להתנסר ממנו ולהיות עצמאית ולבוא ליחד מתוך בחירה ידע, מה דלא אשתמודע בה מקדמת דנא, דהיינו שידע להמשיך למלכות אורות החכמה ע"י הדעת, מה שלא ידע מקודם לכן, כי מקודם לכן, היו בגליפו, דקיקין עלאין כנ"ל. ידע למהוי אנפין באנפין. שהזווג הזה, של ז"א ומלכות, נקרא זווג פנים בפנים. כד אסתכלן אנפין באנפין לשמושא כדין כתיב ידע, כי ידע, פירושו המשכת החכמה ע"י הדעת, שזה נבחן, שז"א ומלכות הם פנים בפנים דעת כאן אומר הרגש עצמי של האמת. ידע לאשקאה לה למיזרע וכו' כלומר, שע"י זווג פנים בפנים נולדים נשמות, ולא בענין אחר. האי לטב, כל הנאמר עד כאן, הוא לטוב, דהיינו ללמד, שהאדם הראשון גרם במעשיו, לזווג פב"פ של ז"א ומלכות, וע"כ זכה גם הוא להיות בזווג פב"פ עם חוה, הראוי להמשיך נשמות קדושות. באתערו דאשגחותא לתתא. בהתעוררות ההשגחה העליונה למטה, כלומד שע"י הזווג העליון פב"פ נמשכת ההשגחה למטה לתחתונים. כדי להגיע לזיווג פנים בפנים, צריך האדם להגיע למודעות, לדעת גבוהה. לצורך הולדת נשמה צריך לתקן את הרצון ליחד ולא לפרטיות.
אדם ידע את אשתו, כלומר צד האדם מכיר בצד האישה שבו, ובא להכרה שאפשר ליהנות מהאמת בקדושה. כלומר להוליד הבנות שאפשר למשוך אור של חכמה/תענוג למלכות, לרצון ליהנות, גם לבוא כשותף לקשר עם הבורא.
אמנם אדם ראשון חטא, אבל כעת ניתן לחוש במעט את ההנאה, את הטעם שהבורא ברא את הבריאה כדי להיטיב לנבראיו הטבה אין סופית.
למעשה האמירה שהנחש בא על חווה, הוא הכניס בה רעיון, שמאחר והבורא נתן באדם את הרצון לקבל, היא יכולה לקחת את כל התענוג עוד טרם תיקון צורת הרצון, וזו היא הזוהמה, הספק שהטיל בה. הטיל בה את הרעיון, תעשי מה שבא לך, מה שמתחשק לפרטיות שלך.
קמ) מדאתא נחש על וכו': משבא הנחש על חוה שהייתה במודעות של השתוקקות לקבלה עצמית, דהיינו שהסיתה לאכילת עץ הדעת, הטיל בה זוהמא היינו ספקות, דהיינו רוח הטומאה. וקין, מאותה זוהמא יצא. ואם תאמר, איך יצא משם, מזוהמת הנחש, הרי כתוב, והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין, שנשמע שקין יצא מאדם, ולא מהצד האחר. ואתה אומר, שהנחש הטיל בה זוהמא, ויצא ממנה קין.
קמא) אלא ודאי ההוא וכו': ומשיב. אלא ודאי הנחש ההוא הטיל בה זוהמא, ומאותה זוהמא, נשאב ונבלע בה אותו רוח הטומאה, שהוא היה דופק במעיה, ולא היה לו גוף להתלבש ולהכלל בו ולצאת לעולם מצב בו יש לאדם רעיון פנימי אך אין לו כלי ליישם את הרעיון. וכיון שבא אדם ונתחבר באשתו בהתעוררות אותה זוהמא, עשה גוף לאותו הרוח הרע שהיה במעיה, והרוח הרע נתלבש ונכלל בגוף הזה, ויצא לעולם בצורה שמלמעלה ושמלמטה. דהיינו שהיה מעורב מב' צורות מצורת הקדושה שמצד הגוף, שהוא מאדם. ומצורת הטומאה שמצד הרוח, שהיה מזוהמת הנחש. כשיש לאדם רצון במצב שהוא סובייקטיבי, הוא משוחד ואז הוא מוליד הבנות לא נכונות. לכן צריך אדם להיות נקי מזוהמת הנחש כדי לפעול בלי ספקות ולבחור באמונה.
קמב) וחוה אשגחת בתאי וכו': וחוה הסתכלה בזה, שהיה מעורב מב' צורות, ואמרה, קניתי איש את ה', דהיינו עם ה'. כי איש שבו, הוא מצד זוהמת הנחש. עם ה', שהוא הגוף שבו, שנמשך ע"י אדם שהיה מן הקדושה, שהיא מן ה'. ומשום זה כל מעשיו של קין היו מאותו הצד האחר הרע. וכשהביא קרבנו, מאותו הצד האחר הביא אותו. ז"ש, ויהי מקץ ימים קץ הגילוי, ולא כתוב, ויהי מקץ ימין. כי הצד האחד נקרא קץ הימים. והקדושה נקראת קץ הימין (כמ"ש בזהר נח אות ע"ה ע"ו ע"ש).
קמג) ותוסף ללדת את וגו': ותוסף ללדת את אחיו את הבל. כי ודאי שאותו הרוח הרע נתחזק ונתגבר במעשיו של קין, והכח והתוקף של הרוח הרע נשבר בהבל, דהיינו ע"י מעשיו של הבל, ולא היה אצל הבל כלום. כי הבל היה כולו מצד ימין לשון אמונה, ולא היתה בו אחיזה אל הצד האחר. ועד כאן היה הכל בצד הזוהמא של הנחש. פירוש, אפילו הבל לא היה על צד השלמות. כי היה כולו ימין, ולא היה בו מהקו האמצעי, שה"ס צורת אדם. וזה גרם לו הזוהמא של הנחש. וז"ש, עד הכא הוה בסטרא דזוהמא כולא. (ועי' בזהר בראשית ב' אות שמ"ט ובהסולם סוד אדם הוא קו אמצעי, גם צד שמאל, מלכות שעלתה לבינה, גם הרצון לקבל צריך להיות שותף. הצמצום אינו אומר לא לקבל, אלא לקבל כראוי.
קמד) כיון דאתא לבתר וכו': כיון שלאחר כך בא ונולד שת שהוא קו אמצעי, לאחר שאדם ראשון עשה תשובה 130 שנה, שהם 5 פעמים שם הויה = סיני, וכן עם ישראל קיבלו בסיני את התורה, כלומר על האדם להגיע לעשר פעמים הויה, חמש פעמים הם חלקו בשותפות, נמתק העולם בצדיקים וחסידים שהיו לאח"כ בעולם, שיצאו ממנו. ש"ת זה, הוא סיומו של האלף בית. כי ש' ת' הן האותיות האחרונות של הא"ב ואע"פ שהעולם נמתק, לא הוסרו העקשות והרע מן העולם, אלא שנכנעו מפני צד האמונה, דהיינו המלכות שנקראת אמונה, שהיא סיום האותיות. כי סיום האותיות, ק"ר ש"ת, הן אותיות המלכות (כמ"ש בהקדמת ספר הזהר אות כ"ג בהסולם). אמנם המלכות היא רצון לקבל, אך נקראת אמונה מתוך העבודה של ויתור עצמי
קמה) דהא עד הכא וכו': כי עד כאן נבראו העולמות באותיות התורה, ולא נשלמו האותיות של הא"ב, עד שנולד ש"ת, שנקרא באותיות האחרונות של הא"ב. כיון שנולד שת, נשלמו כל המעשים שלמעלה ושלמטה, בסוד האותיות. אז נמתק העולם, אות היא חיסרון, כלומר שנשלם החיסרון, הרצון שמצד העליון הוא צריך לחקוק את החיסרון שעליו מקבלים את ההארה דהיינו שהעקשות והרע נכנעו לקדושה, כנ"ל כי נשלמו תקוניו. מכאן ולהלאה התחיל העולם להתנהג על פי דרכי היושר. דהיינו בסוד קו האמצעי שהוא ישר, ואינו נוטה, לא לימין בלבד, כמו שהיה הבל, ולא לשמאל בלבד, כמו שהיה קין, אלא בקו האמצעי הכולל שניהם יחד (עי' לעיל אות קמ"ג). אותיות א – ט בחינת בינה, י-צ בחינת ז"א, קרשת בחינת מלכות. אותיות קטנות כנגד המלכות, רגילות ז"א וגדולות בינה.
הבורא ברא את הבריאה במלכות דאין סוף, נקודה אמצעית אשר באמצע ממש, אין מדובר על מקום אלא על המלכות, ההשתוקקות השלמה. האור והכלי באו כאחד, זהו הרצון לקבל הגדול.
מצד אחד אם לא משתמשים ברצון לקבל הגדול לא ניתן לקבל את ההטבה השלמה, מצד שני יש עליו צמצום שאסור לקבל ברצון הגדול. הוא שאמר הנחש, תני את כל ההשתוקקות שלך, אך הרצון לא היה עדיין מתוקן.
אדם ראשון נולד עם רפ"ח ואת לב האבן לא יכול היה לתקן, זהו עץ הדעת.
מתוך ל"ב את ט ראשונות של מידת ההשפעה היה לאדם הראשון, הם הרפ"ח אך לב האבן שהיה מונח בעץ הדעת, ובאכילה התכלל והכיר כבר את הרצון הגדול, חטא וכעת מרגיש ששימוש ברצון זה טרם התיקון פוגם.
התיקון הוא שבמשך 130 שנה לא בא על אשתו מצד הקדושה. היה עליו קודם לעשות טהרה בבחינת היראה השלמה, ומכאן נולד שת, כעת יכול להשתית את האמונה על האותיות האחרונות, אבל עדיין לא גמר תיקון, יכול להשתמש בהיכל או"א עם האותיות אך רק בהתכללות שהעצם נגנז ברדלא.
קמו) שירותא דקא שארי וכו': ההתחלה של השמות שהתחיל אחר שנולד שת, היא, מאלו האותיות שנעזבו מקודם. ומפרש, שהשם אדם, מתחיל בא' וגומר בם'. ולאחר שגמר הא"ב בשת ש"ת, חזרו האותיות אל השם אנוש, הא' של אנוש, היא כמקודם, דהיינו כמו בשם אדם שהוא תחילת הא"ב, הנ' של אנוש, שהיא אחר מ', שנעזבה מאדם, כי הוא נגמר בם' נתתקנה בנ' של אנוש. הש' של אנוש נלקחה מהתחלת האותיות של שת, כי אנוש לקח האותיות מזה ומזה, דהיינו הא' של אדם, והש' של שת. הו' של אנוש, היא צורת האדם שבו, שהיא הקו האמצעי (כמ"ש בזהר בראשית ב' אות שמ"ט) להראות שמשת נתיחסו הדורות בעולם בדרך יושר, כראוי, דהיינו בקו האמצעי שהוא ביושר ואינו נוטה לא לימין ולא לשמאל (כמ"ש שם).
