זוהר חדש הסולם – שיר השירים | שיעור 30 |השקפה| פח-צ
שיר השירים פח- צ שיעור 30
כ"ב אותיות ומנצפ"ך
אות היא חיסרון, כלי להתלבשות האורות. האות היא גבול לכל אור לפי שיעור התפשטותו, כלומר האות לא מאפשרת לאור להתפשט מעבר לגבול שלה, ובכך לכל אות אופי ותפקיד מוגדרים. כך צריך כל אדם לדעת מהו תפקידו ביחס לכלל, מה תפקידו במערכת זוגית ובכל מסגרת. אומר בשיר השירים הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך (כ"ב אותיות). בחדרי המלך מקבלים יין, היינו חוכמה/שפע. באים לחדרי המלך כדי להתקשט, היינו לתקן ולפעול בקו אמצעי.
אותיות מנצפ"ך הן חמש אותיות אחרונות במדרגה, עליהן כתוב מישרים אהבוך. לאחר חטא אדם הראשון נגנזו אותיות אלו, עד שבא אברהם שהבין את מדרגת גדלות זו עד שעברו מדור לדור, נשכחו בגלות מצרים ונגלו שוב בהר סיני, ובכח זה נכנסו לארץ ישראל.
הכלים/האותיות אותם צריך האדם לתקן, הם עשרים ושבע אותיות. א – י ( לא כולל יוד) כלים של בינה, הם נספרים ביחידות. ספירת העשרות כנגד תפארת י – ק (לא כולל ק). כנגד המלכות קרשת + חמש אותיות מנצפ"ך. סה"כ שלוש פעמים תשע, הם עשרים ושבע אותיות.
וכל זה משום שנגילה ונשמחה בך. ב"ך מורה כ"ב האותיות הרשומות העליונות וז"ס, אשר נשבעת להם בך. נזכירה דודיך מיין: פירושו, כיון שנתחבר יחד בשמחה ההיא שלנו, ניתן חלק לכל אחד ואחד מהשמחה ההיא שלנו, ונרוה אותם, כש"א מיין, פירושו, מן השמחה שלנו מצד היין ההוא, שהוא הארת החכמה, המשמח הכל.
מישרים אהבוך: מישרים, הם שאר האותיות שנשארו מן כ"ב האותיות.
מישרים אלו, דהיינו מנצפ"ך. הן אותיות נסתרות וגנוזות בתוך העולם העליון. וכשנגנז האור הראשון, נגנזו האותיות האלו. והאדם הראשון היה יודע אותן. אחר שאדם חטא, נגנזו האותיות מנצפ"ך כבתחילה. עד שבא אברהם וידע אותן ברוח הקודש ששרה עליו. הייתה התחדשות שאדם ראשון ידע אותם את סוד האותיות הסופיות ולאחר מכן נעלמו ממנו. סוד זה של אותיות מנצפ"ך נשמר והועבר לעם ישראל.
הימין והשמאל הם אותיות רכות כמו נוזל שכל אחד חודר לתחום של השני. ברגע שיש קו אמצעי שבא לחבר ביניהם הם מתגלמים כראוי, כלומר נוצר גבול ברור שכל אחד יודע מהו גבולו ומהו תפקידו, קו אמצעי שמאפשר לכל צד לפעול את תפקידו ביחד. השמאל ממטה למעלה והימין ממעלה למטה.
שיר השירים פח- צ שיעור 30
כ"ב אותיות ומנצפ"ך
אות היא חיסרון, כלי להתלבשות האורות. האות היא גבול לכל אור לפי שיעור התפשטותו, כלומר האות לא מאפשרת לאור להתפשט מעבר לגבול שלה, ובכך לכל אות אופי ותפקיד מוגדרים.
כך צריך כל אדם לדעת מהו תפקידו ביחס לכלל, מה תפקידו במערכת זוגית ובכל מסגרת. אומר בשיר השירים הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך (כ"ב אותיות). בחדרי המלך מקבלים יין, היינו חוכמה/שפע.
באים לחדרי המלך כדי להתקשט, היינו לתקן ולפעול בקו אמצעי.
אותיות מנצפ"ך הן חמש אותיות אחרונות במדרגה, עליהן כתוב מישרים אהבוך. לאחר חטא אדם הראשון נגנזו אותיות אלו, עד שבא אברהם שהבין את מדרגת גדלות זו עד שעברו מדור לדור, נשכחו בגלות מצרים ונגלו שוב בהר סיני, ובכח זה נכנסו לארץ ישראל.
הכלים/האותיות אותם צריך האדם לתקן, הם עשרים ושבע אותיות. א – י ( לא כולל יוד) כלים של בינה, הם נספרים ביחידות. ספירת העשרות כנגד תפארת י – ק (לא כולל ק). כנגד המלכות קרשת + חמש אותיות מנצפ"ך. סה"כ שלוש פעמים תשע, הם עשרים ושבע אותיות.
רפט) וכל דא בגין וכו': וכל זה משום שנגילה ונשמחה בך. ב"ך מורה כ"ב האותיות הרשומות העליונות. כי ב"ך הוא אותיות כ"ב. וזה הוא בך. וז"ס, אשר נשבעת להם בך.
רצ) נזכירה דודיך מיין: פירושו, כיון שנתחבר יחד בשמחה ההיא שלנו, ניתן חלק לכל אחד ואחד מהשמחה ההיא שלנו, ונרוה אותם, כש"א, יזכור כל מנחותיך וגו'. מיין, פירושו, מן השמחה שלנו מצד היין ההוא, שהוא הארת החכמה, המשמח הכל.
רצא) מישרים אהבוך: מישרים, הם שאר האותיות שנשארו מן כ"ב האותיות. ומי הן. הן מנצפ"ך. כי אין בכל האותיות שיהיו נקראות מישרים, חוץ מאלו. והן שנתכפלו מישרים אלו באלו, מ' בם' נ' בן', צ' בץ', פ' בף', כ' בך'. אלו הן מישרים אלו באלו וזו בזו.
רצב) דהא עשרין ותרין וכו': כי כ"ב אותיות כלולות במלה בך, אלו שנשארו שהן מישרים, דהיינו מנצפ"ך, אהבוך להתכלל עמך, דהיינו בכ"ב אותיות אלו.
רצג) אלין מישרים אינון וכו': מישרים אלו, דהיינו מנצפ"ך. הן אותיות נסתרות וגנוזות בתוך העולם העליון. וכשנגנז האור הראשון, גננזו האותיות האלו. והאדם הראשון היה יודע אותן. אחר שאדם חטא, נגנזו האותיות מנצפ"ך כבתחילה. עד שבא אברהם וידע אותן ברוח הקודש ששרה עליו. הייתה התחדשות שאדם ראשון ידע אותם את סוד האותיות הסופיות ולאחר מכן נעלמו ממנו. סוד זה של אותיות מנצפ"ך נשמר והועבר לעם ישראל
רצד) לבתר אורית לון וכו': אח"כ ירש יצחק אותן מנצפ"ך. שכתוב, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. יצחק הורישן ליעקב. יעקב הורישן ליוסף. כיון שמת יוסף, ובני ישראל באו בגלות, נגנזו האותיות מנצפ"ך, ונסתלקו כבתחילה.
רצה) עד דקיימו ישראל וכו': עד שעמדו ישראל על הר סיני ונמסרה התורה לישראל, נגלו האותיות מנצפ"ך, והיו ישראל יודעים אותן בברורם, בסוד שמות חקוקים. עד שחטאו. כיון שחטאו, כתוב, ויתנצלו בני ישראל את עדים. והיה יודע אותן. משה ויהושע ושבעים זקנים, ובהן באו לארץ. אלו אותן האותיות שנותנות את הקישוט למלכות
רצו) כיון דאתבני בי וכו': כיון שנבנה בית המקדש ונגלה השיר הזה, נחקקו אלו האותיות מנצפ"ך, בכ"ב אותיות, שה"ס ב"ך, והיינו, מישרים אהבוך. שמנצפ"ך שה"ס מישרים אוהבים לחתדבק בך, שה"ס כ"ב אותיות.
רצז) וכתיב אתה כוננת וגו': וכתוב, אתה כוננת מישרים. וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים. כולם הם סוד אותיות אלו מנצפ"ך, שהן נקראות מישרים. ואלו האותיות הן ספירות גנוזות תוך העולם הבא, שהוא בינה, וכולן הן מבוע אחר מבוע תוך המחשבה בחקיקת סודות השמות הקדושים, בחקיקת דכר ונוקבא, שיתרצו ויסכימו זה לזה להיות יחד. כי אין בכל האותיות רצון והסכמה של אלו באלו להיות יחד זו בזו, חוץ מאלו האותיות מנצפ"ך.
ביאור המאמר. כבר ידעת שהאותיות ה"ס הכלים שבכל פרצוף ראש ג"ר וז"ת הכלים. גם נודע שבכללות אין יותר מג' כלים בכל פרצוף, שהם בינה וז"א ומלכות, כי לחיה ויחידה אין כלים. וה"ס ראש תוך סוף של הפרצוף. אמנם בפרטות, יש ט' ספירות בבינה, שה"ס ראש הפרצוף. ויש ט' ספירות בז"א, שה"ס תוך הפרצוף. ויש ט' ספירות במלכות שה"ס סוף הפרצוף.
וז"ס כ"ז אותיות, שהם לפי מספר הספירות שיש בפרצוף, דהיינו ט' כלים דבינה, וט' כלים דז"א, וט' כלים דמלכות. ט' הכלים דבינה, הם בסוד יחידות שהם האותיות מא' עד י'. וט' כלים דז"א, הם עשיריות, והם האותיות מי' עד ק'. וט' כלים דמלכות הם מאות, והם האותיות מק' עד ץ' ארוכה, שהן ק' ר' ש' ת' ך' ם' ן' ף' ץ'. והם סוד הצירוף של האלפא ביתא אי"ק בכ"ר וכו', אשר כל אחד הוא צירוף מרת"ס, שהם בינה ז"א ומלכות. כי אי"ק, הן ג' כתרים, דיחידות ועשיריות ומאות, כתר דבינה שהוא א', כתר דז"א שהוא י', וכתר דמלכות, שהוא ק'. בכ"ר, הן ג' חכמות, דיחידות ועשיריות ומאות, חכמה דבינה, שהיא ב', וחכמה דז"א, שהיא כ' וחכמה דמלכות, שהיא ר'. גל"ש, הן ג' בינות, דיחידות ועשיריות ומאות, שהן בינה דבינה, ובינה דז"א ובינה דמלכות. דמ"ת, הן ג' חסדים, דיחידות ועשיריות ומאות, חסד דבינה, וחסד דז"א, וחסד דמלכות. הנ"ך, הן ג' גבורות, דיחידות ועשיריות ומאות, שהן גבורה דבינה, וגבורה דז"א, וגבורה דמלכות. וס"ם, הן ג' ת"ת, דיחידות ועשיריות ומאות, שהן ת"ת דבינה, ות"ת דז"א, ות"ת דמלכות. זע"ן, הן ג' נצחים, דיחידות ועשיריות ומאות, שהן נצח דבינה, ונצח דז"א, ונצח דמלכות. חפ"ף, הם ג' מיני הוד, דיחידות ועשיריות ומאות, שהן הוד דבינה, והוד דז"א, והוד דמלכות. טצ"ץ, הן ג' יסודות, דיחידות ועשיריות ומאות, שהן יסוד דבינה, ויסוד דז"א, ויסוד דמלכות. והנה נתבאר, שכ"ז אותיות, הן ט"ס דראש, וט"ס דתוך, וט"ס דסוף של הפרצוף.
אמנם לפי"ז יש לשאול, למה אנו אומרים תמיד רק כ"ב אותיות, ואין אנו אומרים כ"ז אותיות, ולפי האמור, אין אנו צריכים להזכיר כלל מספר כ"ב, אלא רק כ"ז. והענין הוא, כי ב' זמנים יש בכל פרצוף, זמן קטנות וזמן גדלות. אשר בקטנות עולה המלכות במקום הבינה של המדרגה ומסיימת שם המדרגה, וחצי בינה ותו"מ של המדרגה יוצאים מן המדרגה ונופלים למדרגה שמתחתיה, שמסבה זו נסתלקו ג"ר מן המדרגה, כי לא נשארו אלא הכלים דכתר וחכמה וחצי בינה במדרגה, באורות דרוח נפש. וזהו זמן הקטנות (כמ"ש בפלפה"ס אות ט"ז י"ז ע"ש). ולעת גדלות, יורדת המלכות ממקום בינה וחוזרת למקומה, ואז חוזרים הכלים דבינה ותו"מ אל המדרגה, ואז חוזרים ג"ר, כי כיון ששוב יש ה' כלים במדרגה, שהם כח"ב תו"מ, שוב מתלבשים בהם ה' אורות נרנח"י. (כמ"ש שם באות י"ח י"ט ע"ש)
ותדע, שאלו ג' הכלים חצי בינה ותו"מ, היוצאים מן המדרגה ונופלים למדרגה התחתונה ממנה בזמן הקטנות, וחוזרים אל המדרגה בזמן הגדלות, מכונים מבחינת האותיות, בשמות מנצפ"ך. שז"ס מה שאמרו חז"ל, מנצפ"ך צופים אמרום, ששכחום וחזרו ויסדום (שבת ק"ד.). כי בזמן קטנות המדרגה, הן נשכחות, מפני שאינן במדרגה, אלא שהן נמצאות במדרגה שמתחתיה. ולעת גדלות המדרגה, שאז חוזרים המנצפ"ך ומתחברים למדרגתם. נמצא שחזרו ויסדום ואז נקראים בעלי המדרגה בשם צופים, משום שמשיגים הארת החכמה המכונה ראיה.
והנה מקור האותיות הוא מבינה, אבל שם עוד לא נתגלמו כראוי, עד שבאות לז"א, ובז"א הן מתגלמות ונשלמות. ולפיכך נבחנות האותיות שמתחילות רק בז"א. ונודע, שעיקר ז"א הוא הקטנות שבו, שהוא בו"ק בלי ראש. כי הוא מדת הקביעות שבו. אבל מדת הגדלות, אינם עיקר בו, אלא תוספות מוחין בלבד. ונמצא שעיקר הז"א הוא רק כ"ב אותיות, והמנצפ"ך הן אצלו בבחינת תוספת ולא עיקר. ומשום זה, אנו חושבים רק כ"ב אותיות, ולא כ"ז.
הימין והשמאל הם אותיות רכות כמו נוזל שכל אחד חודר לתחום של השני. ברגע שיש קו אמצעי שבא לחבר ביניהם הם מתגלמים כראוי, כלומר נוצר גבול ברור שכל אחד יודע מהו גבולו ומהו תפקידו, קו אמצעי שמאפשר לכל צד לפעול את תפקידו ביחד. השמאל ממטה למעלה והימין ממעלה למטה
והנה אנו מבחינים יציאת בינה ותו"מ מן המדרגה, רק בט' ספירות דמלכות, שהם במספר מאות, אשר קרש"ת ה"ס כתר חכמה וחצי בינה שנשאר במדרגה, שק' היא כתר, ר' היא חכמה, ש' היא חצי בינה, והת' היא מסך המסיים את הפרצוף. ומנצפ"ך, הן חצי בינה ותו"מ שיצאו ממדרגת ז"א, מצד הכלים ק ר ש ת הם כמו גלגלתא ועיניים ומסך שבנקבי עיניים הוא מלכות שעלתה לנקבי עיניים המסך הוא אות ת שהיא המלכות ונפלו למדרגה שמתחתיו, שהיא הנוקבא. שמשום זה לא נשאר בז"א, אלא ט' אותיות דבינה, שבו, וט' אותיות דז"א שבו, וד' אותיות שבמלכות שבו, שהם כ"ב אותיות שאין לו את האח"פ, המנצפ"ך. והטעם שאין אנו מבחינים יציאת בינה ותו"מ מן המדרגה בט' אותיות דבינה שהן יחידות, ולא בט' אותיות דז"א שהן עשיריות, אלא בט' אותיות דמלכות בלבד. הוא משום, כי בינה ותו"מ שיצאו מט' אותיות דבינה, שה"ס ראש של ז"א, נפלו למדרגה שמתחתיה, שהיא ט' אותיות דז"א, שהן בחינת תוך של ז"א, וכן בינה ותו"מ שיצאו ממדרגת ט' אותיות דז"א, שה"ס תוך, נפלו למדרגה שמתחתיהן, שהיא האותיות דמלכות שה"ס סוף. אבל בין כך ובין כך לא יצאו מפרצוף ז"א כלל. וע"כ אינן חסרות מפרצוף ז"א. ורק בינה ותו"מ שנפלו מט' אותיות דמלכות יצאו מחוץ למדרגה, כמו שנפלו לקליפות, שהן מנצפ"ך, הן שיצאו לגמרי לחוץ מפרצוף ז"א וזה נקרא שכחה, ובאו בפרצוף הנוקבא, וע"כ הן חסרות בז"א, ואין שם אלא ט' דבינה וט' דז"א וד' דמלכות, שהם כ"ב אותיות בלבד.
מלכות עלתה לבינה אך אותיות שנפלו לז"א הם האח"פ שירדו מהמדרגה לז"א שגם לו יש את יכלמ, נסעפצ שהם האח"פ שנפלו למלכות. המלכות בה ק ר ש ת הם גלגלתא ועיניים והמנצ"ך הם האח"פ שלה.
המנצפ"ך של המלכות נפלו תחת הפרסה לכן נשכחו ורק הצופים, היכולת לראות יכולה להעלותם.
וז"ש (באות רפ"ג) כד ברא קב"ה, שה"ס בינה, לאדם שה"ס ז"א, שהוא בחינת הויה דאלפין, שהוא בגי' אדם. דו פרצופין אתבריאו, דהיינו בדכר ונוקבא, באתוון עלאין רברבין, דהיינו בכ"ב אותיות גדולות לז"א, ובאתוון זעירין תתאין, דהיינו כ"ב אותיות קטנות לנוקבא. וכבר נתבאר שה"ס ט' הכלים דראש וט' הכלים דתוך, וד' הכלים דסוף שבז"א או שבנוקבא שמספרן כ"ב. שהן עיקר המדרגה והן קבועות בה תמיד. אבל ה' אותיות מנצפ"ך אינן קבועות בה, כי אינן נמצאות אלא בשעת גדלות. וע"כ הן נבחנות לתוספת בלבד. ולא מונים אותם בעיקר המדרגה
ומהמתבאר, תבין להבחין בין כ"ב אותיות למנצפ"ך, שכ"ב אותיות ה"ס קו ימין שבמדרגה, שה"ס חסדים, שהם בחינת גלגלתא ועיניים שבמדרגה ומנצפ"ך הן קו שמאל שבמדרגה, שה"ס הארת החכמה שבשמאל. כי מצב הקטנות, בעת שבינה ותו"מ חסרים מן המדרגה, שה"ס כ"ב אותיות, הוא קו ימין, ואותם בינה ותו"מ החוזרים אל המדרגה לעת גדלות, שה"ס מנצפ"ך הן קו שמאל (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ג ול"ד) וז"ש (באות רפ"ט) וכל דא, בגין דנגילה ונשמחה ב"ך, עשרין ותרין אתוון וכו', דהיינו שאמרה שכל מה שהנוקבא זכתה לקבל מז"א לעת גדלות, הוא משום שזכתה להדבק בכ"ב אותיות דז"א, שה"ס החסדים הקבועים בז"א, שאינם משתנים. וז"ש, ורזא דא, אשר נשבעת להם ב"ך, דהיינו בכ"ב האותיות הקבועות בו תמיד, שהם החסדים, ששם היא השבועה. השבועה היא שנקבל את החסדים אם נלך בדרך תורה שהיא קו אמצעי, שנפעל את המקום המחבר
וז"ש (באות רצ"א), מישרים אינון שאר אתוון דאשתארו ומאן אינון מנצפ"ך. כי אלו האותיות נשארו בעת קטנות מחוץ מז"א, וע"כ אינן עיקרים בו, ואינן בחשבון האותיות הקבועות בו. וכבר ידעת שמנצפ"ך אלו ה"ס קו שמאל. ונודע שהשמאל אינו יכול להאיר מטרם שקו האמצעי מיחד אותו בימין (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ה ול"ח) והקו האמצעי נקרא ישר, משום שהארתו כוללת ימין ושמאל בדרך ישר, ואינה נוטה לא לימין ולא לשמאל. ומתוך שמנצפ"ך אלו הן בחינת קו שמאל, שאינן יכולות להאיר בלי תקון הקו האמצעי הנקרא ישר, ע"כ נקראות גם הן מישרים, מחמת התקון הישר הרובץ עליהם. וז"ש, דלית בכל אתוון דאיקרון מישרים בר אלין, שהוא מטעם האמור, שכ"ב האותיות כולן, יכולות להאיר בלי עזרת הקו האמצעי, חוץ מן המנצפ"ך, שהן אינן יכולות להאיר אלא בתקון הקו האמצעי הנקרא ישר, המתקנם שלא יאירו אלא ממטה למעלה כמ"ש שם. וז"ש, ואינון דאתכפלו מישרים אלין באלין מ' במ' וכו'. כלומר כשמנצפ"ך הסופיות, שהן שמאל, מתחברות בקו ימין, שהן מנצפ"ך הפשוטות שבכ"ב האותיות, שהיחוד הזה נעשה ע"י הקו האמצעי, אז הן נקראות מישרים. וז"ש (באות רצ"ב), מישרים אהבוך לאתפללא עמך באינון כ"ב אתוון, מפני שאינן יכולות להאיר זולת בהתכללות עם הימין, שה"ס כ"ב אותיות.
