תיקוני הזוהר שיעור 19 – הקדמה -עמוד כא-כב

תיקוני זוהר לא תקח האם על הבנים שעור 19

האם היא בינה, שהיא אם האמונה שהיא אם המלכות אם המלכות שמטעם אשר בינה העלתה אליה את המלכות לתקנה, נשתנה שמם של חכמה בינה לאב ואם. ועל בינה נאמר כאן בכל מקום לא תקח האם, וכן שלח תשלח את האם.

שלח תשלח את האם בסוד מעוט הלבנה כדי להבנות נוקבא דז״א לזווג דפב״פ. בתחילה הייתה אתו בחינת אחוריים, שזה ב המאורות הגדולים, ובתחילה לא הבינה למה ממעטים אותה, והסביר לה שעוברת לעיבור דפנים, שעד עתה הייתה רק בהשלמת כלים, וכעת בונים לה צלם, הגיון אמוני חדש.

מצווה נוספת בגינה אומרים לא תיקח אם על הבנים, לאלו השומרים את אות הברית לשמונה ימים, ושומרים אות שבת בתחומיה, אלפים אמה לכל צד. כתיב לא תקח האם על הבנים על השומר ב הבריתות, מילה ותחום שבת. מצד שני כתוב שלח תשלח את האם, מפני שאם לא שומרים בריתות אלו הם במצב של גלות.

בכל המצוות הללו, כשבאים בכוונה להגיע ללשמה, עליהן כתוב לא תיקח האם על הבנים, שהם בעלי מספר מדרגות צדיקים גיבורים בעלי תורה נביאים. הברית מילה היא לצורך קיום, שבת לשכלול.

וצריך אדם להיות זהיר שלא תימצא בכל יום בפחות מב' אותות ואם לא, אחרת עליו נאמר ונרגן מפריד אלוף, אשר הפריד אלופו של עולם מן השכינה. כתוב בשמע ישראל, השם אחד. האות ר היא הגאווה שמפרידה. ג שהוא גומל חסד לא נותן לאות ד לדל, ומוריד ממנה את הקוץ והופך ד לאות ר במקום לומר השם אחד, אומר חס ושלום אחר. מי שלא שומר ב אותות אלו מפריד אלופו של עולם מהשכינה.

אחר שנתמעט האור אשר בנאצל לבחי׳ אור חסדים בלי חכמה ונודע שאור החכמה הוא עיקר חיותו של הנאצל, ע״כ בחינה הב׳ בסופה התעוררה והמשיכה בקרבה רק הארה מחכמה, מפני שאינה יכולה להישאר רק ברצון להשפיע שאינו מבטא את הבריאה, שזה רצון לקבל על מנת להשפיע.

תיקוני זוהר לא תקח האם על הבנים שעור 19

לא) בכל אתר את וכו': בכל מקום שכתוב כאן את היינו לרבות חכמה עלאה. ומפרש, האם היא בינה, שהיא אם האמונה שהיא מלכות אם המלכות כמבואר לעיל אות כ״ז ד״ה פירוש, שמטעם אשר בינה העלתה אליה את המלכות לתקנה, נשתנה שמם של חכמה בינה לאב ואם. ועל בינה נאמר כאן בכל מקום לא תקח האם, וכן שלח תשלח את האם. זהו שנאמר כי אם לבינה תקרא. והיא תורה שלמעלה, אשר נאמר בה ואל תטוש תורת אמך.
ועל יקשה לך ממ״ש לעיל אות י״א את לרבות שכינתא תתאה. כי שם מדבר בשעת החורבן. וכאן המדובר בעליון, בחכמה עילאה בעת הבירור והתקון להמשכת המוחין, אשר בעת המעבר ממוחין דאחוריים למוחין דפנים שלח תשלח את האם בסוד מעוט הלבנה כדי להבנות נוקבא דז״א לזווג דפב״פ בתחילה הייתה אתו בחינת אחוריים, שזה ב המאורות הגדולים, ובתחילה לא הבינה למה ממעטים אותה, והסביר לה שעוברת לעיבור דפנים, שעד עתה הייתה רק בהשלמת כלים, וכעת בונים לה צלם, הגיון חדש. ואח״כ ואת הבנים תקח לך אחר שכבר נפרדה הבינה, ומלכות באה למצב הב', אז תוכל להמשיך המוחין דגדלות הנקראים בנים, והארכת ימים כי מוחין דגדלות נבחנים לאריכות ימים, בסוד עולם שכולו ארוך.

מצווה נוספת בגינה אומרים לא תיקח אם על הבנים

לב) ועוד, אלין דנטרין אות ברית בתחומיה, דאיהו שמונה ימים, ונטרי אות שבת בתחומיה אלפים אמה לכל צד דאינון יי׳ מן יאקדונק"י. דבגינייהו אוקמוה מארי מתניתין דלא אשתכח בר נש פחות מתרווייהו, כתיב לא תקח האם על הבנים על השומר ב הבריתות, מילה ותחום שבת. ואינון דלא אשתכחו בכל יומא בשתי אותות אלו, דאינון אות תפילין ואות ברית מילה. ובשבת אות ברית ואות שבת, כתיב בהון שלח תשלח את האם. מפני שאם לא שומרים בריתות אלו הם במצב של גלות, מצב בו כתוב שלח תשלח. 

בכל המצוות הללו, כשבאים בכוונה להגיע ללשמה, עליהן כתוב לא תיקח האם על הבנים, שהם בעלי מספר מדרגות צדיקים גיבורים בעלי תורה נביאים.

הברית מילה היא לצורך קיום, שבת לשכלול

לג) ואי תמרון אמאי וכו': שואל ואם תאמרו למה צריכים בכל אדם בכל יום להיות ב׳ האותות ומשיב, משום שלא תמצא השכינה שהיא יו"ד מן אדנ״י לבד, בלא הקב״ה שהוא יו״ד מן הוי״ה, וצריך אדם להיות זהיר שלא תימצא בכל יום בפחות מב' אותות ואם לא,עליו נאמר ונרגן מפריד אלוף, אשר הפריד אלופו של עולם מן השכינה. כתוב בשמע ישראל, השם אחד. האות ר היא הגאווה שמפרידה. ג שהוא גומל חסד לא נותן לאות ד לדל, ומוריד ממנה את הקוץ והופך ד לאות ר במקום לומר השם אחד, אומר חס ושלום אחר. מי שלא שומר ב אותות אלו מפריד אלופו של עולם מהשכינה. 

לד) נוקבא אתמר בה וכו': ומבאר ב׳ האותות אשר אות שבת היא נוקבא היינו מלכות שנאמר בה אות היא לעולם היא השבת. ברית מילה הוא זכר, שנאמר ברית מלח עולם הוא. ומשום זה בחול, אות תפילין הוא נוקבא היינו מלכות. אות ברית דכורא היינו ז״א. וסוד הדבר, מי יעלה לנו השמימה אשר הראשי תיבות הם מילה, וסופי תיבות הוי״ה. ורמז לתפילין שהם בחי׳ נוקבא, זה הוא שנאמר והיה לאות על ידכה, ואמרו חז״ל יד כהה.
ביאור הדברים. כי מטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון הפשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בשביל מציאות נאצלים ונבראים הייתה מציאות בכח ולא בפועל ולא היה שם בחינת ראש וסוף אלא הכל היה אור אחד פשוט בהשואה אחת והוא נקרא אור אין סוף, וכשעלה ברצונו הפשוט להאציל את הנאצלים ולברוא את העולמות צמצם את עצמו בנקודה האמצעית שהיא מלכות ונתגלה כח הדין בתוך המלכות והאור נתרחק מצדדי סביבות הנקודה ונעשה חלל פנוי לתיקונים, ובתוך החלל הזה יצאו אח״כ כל העולמות מקומות לקבלת חומר גלם לבניית האידיאה של יתר דבקות. ומתוך שכח הדין יצא ונתהווה זה עתה מסוד בחינה אחרונה דא״ס לכן עוד לא היה יכול להתגלות שום דין ח״ו אלא רק שורש שממנו נתפשטו ונתהוו אח״כ כל הדינים בעולמות, אח״כ המשיך התפשטות קו אור מאור א״ס ב״ה לתוך מקום החלל והפנוי, אשר ראש העליון של ההתפשטות נמשך מא״ס ונוגע בו, וסיום ההתפשטות היה במקום הדין העומד בנקודה האמצעית במרכזו של החלל העגול, ראתה שאי אפשר לקבל אור במלכות זו, דחתה את האור ומעכב את האור העליון מלעבור דרכו לכן נסתיים שם האור. האור נדחה כי אסור לקבל והתפשטות קו אור זה כולל בתוכו גילוי של ד׳ בחינות שהן: חכמה, בינה, תפארת ומלכות. והן ד׳ אותיות הוי״ה, י׳ חכמה, ה׳ בינה, ו׳ תפארת, ה׳ מלכות. והן ד׳ בחינות דאור ישר, והצורך להשתלשלות על ד׳ הבחינות האמורות הוא מפני שיש כלל גדול בענין הכלים אשר התפשטות האור והסתלקותו עושים את הכלי רצוי לתפקידו, רצוי שיהיה בעל השתוקקות ולשם כך צריך ד בחינות כי כל עוד שהכלי לא נפרד מהאור שלו שהאור והכלי באים כאחד באות י הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו כנר מפני האבוקה, מפני שיש הפכיות ביניהם הרחוקה מן הקצה אל הקצה כי האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית׳ יש מן יש ומבחינת מחשבת הבריאה אשר באין סוף ב״ה הוא כולו להשפיע ואין בו מבחינת רצון לקבל אף משהו. וההפך ממנו הכלי שהוא הרצון לקבל את השפע ההוא, שרצון זה הוא כל שורשו של הנברא המחודש. ואין בו שום ענין של השפעה ולכן בהיותם כרוכים זה בזה, מתבטל הרצון לקבל באור שבו כלומר כאשר הכלי מלא באור אין מרגישים בו, וזו הכוונה שמתבטל, ההרגש ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו, כי אחר הסתלקות האור הוא מתחיל להשתוקק אל האור והשתוקקות זו היא הקובעת את צורת הרצון לקבל כראוי. ואח״כ כאשר האור חוזר ומתלבש ברצון אנו מבחינים עתה ב׳ ענינים אור וכלי, או נשמה וגוף. ולכן צריכים לד׳ בחינות שבשם הוי״ה כי בחינה א׳ הנקראת חכמה וי׳ דהוי״ה הוא באמת כל כללותו של הנאצל אור וכלי כי בו הרצון לקבל הגדול למרות שאין הרגש עם כל כללות האור שבו, הנקרא חכמה או אור החיה, אמנם בחי׳ זו היא כולה אור, והכלי שבה אינו ניכר כי הוא מעורב עם האור ובטל בו. ואחריה באה בחי״ב הנקראת בינה, ה׳ דהויה, והוא כי כלי החכמה בסופו מתגבר בהשואת הצורה לאור העליון והיינו שמתעורר בו רצון להשפיע אל המאציל כטבע האור שבתוכו שהיה בבחינה א וע״י הרצון הזה שנתעורר בו נמשך אליו מן המאציל אור חדש הנקרא אור חסדים. ואחריה באה בחי״ג הנקראת תפארת, והוא כי אחר שנתמעט האור אשר בנאצל לבחי׳ אור חסדים בלי חכמה ונודע שאור החכמה הוא עיקר חיותו של הנאצל, ע״כ בחינה הב׳ בסופה התעוררה והמשיכה בקרבה רק הארה מחכמה מפני שאינה יכולה להישאר רק ברצון להשפיע שאינו מבטא את הבריאה להאיר תוך החסדים שבה, ועיקר אורה הוא חסדים עם שיעור חכמה לקיום. וזוהי בחינת ו׳ דהוי״ה קבלה ממועטת כדי לאפשר לאחר מכן קבלה מלאה. ואחריה באה בחינה הד׳. והוא כי גם כלי דבחי״ג בסופו התעורר להמשיך אור חכמה בשלימותו כמו שהוא בבחי״א. ובחי״ד זו נקראת מלכות ה׳ תתאה דהוי״ה.  ונק השתוקקות, או נקודה דעולם הזה, התהוות הרצון לקבל עד להשתוקקות בנקודה הפרטית