תיקוני הזוהר שיעור 20 – הקדמה -עמוד כג
תיקוני זוהר לא תקח האם על הבנים שעור 20
לשמירת הברית צריך האדם להלך תמיד עם שתי בריתות. בימי השבוע יש את ברית המילה וברית תפילין, ובשבת את ברית המילה וברית השבת.
כאשר המלכות באין סוף הופיע רצון להשפיע, היה עליה לצמצם עצמה ובכך הסתלק אור החכמה, וביטלה השימוש ברצון לקבל. זהו השורש של צד הבורא שבנברא, הצד שיכול לחבר תוך ביטול עצמי בשלב ראשון. אך בכדי לבטא את רצון הבורא להשפיע, עליה לקבל שאין ביכולתה לעשות היפך רצון הבורא, לכן רק על ההכרח היא פועלת לעורר את הרצון לקבל.
אין לאדם תפיסה בעובדה שמצד אחד באין סוף ישנה שלימות בלי השוואת צורה, עם רצון לקבל. כאן הייתה בחירה בהשוואת צורה, ולא כפי שחושבים בגלל לחם ביזיון. רק לאחר הבחירה בהשוואת צורה, באהבה, מופיע החוק שרצון בעליון הוא חוק בתחתון, רק אז היה לחם ביזיון והסתלק מהרצון לקבל את האור, בעולם הצמצום ולא באין סוף.
שילוב שם הויה ושם אדני הוא יאקדונק״י גימטרייה אמן, גימטרייה סוכה בחינת צל האמונה ונעוץ סופן בתחילתן. בנקודה שאדם מרגיש עצמו הוא יכול להיות כתר, צד שמשפיע, להיות מקור. האני של האדם הוא ההתחברות שלו ליחד. האני הוא מקום ההתחברות לכלל. כל התורה היא היכולת של הפרט להתחבר לבורא.
והנה איש ישראל אחר המילה שהוא כריתת הערלה, שהיא ויתור על הרצון לקבל, כמו דחיית האור, והפריעה שהיא גלוי אור היסוד, מגלה שהוא רוצה לגלות את הברית, המוכנות לוותר על האור, כדי להיות כלי של השפעה.
תיקוני זוהר לא תקח האם על הבנים שעור 20
לד המשך
לשמירת הברית צריך האדם להלך תמיד עם שתי בריתות. בימי השבוע יש את ברית המילה וברית תפילין, ובשבת את ברית המילה וברית השבת.
כאשר המלכות באין סוף הופיע רצון להשפיע, היה עליה לצמצם עצמה ובכך הסתלק אור החכמה, וביטלה השימוש ברצון לקבל, זהו השורש של צד הבורא שבנברא, הצד שיכול לחבר תוך ביטול עצמי בשלב ראשון. אך בכדי לבטא את רצון הבורא להשפיע, עליה לקבל שאין ביכולתה לעשות היפך רצון הבורא, לכן רק על ההכרח היא פועלת לעורר את הרצון לקבל.
ועתה בבחינה ד הכלי כבר נפרד מן האור אלא שמשתוקק אליו ע״כ נקבע צורת הרצון לקבל בשלימות שמרגיש את ההשתוקקות, התפעלות הכלי. אין לאדם תפיסה בעובדה שמצד אחד באין סוף ישנה שלימות בלי השוואת צורה, עם רצון לקבל. כאן הייתה בחירה בהשוואת צורה, ולא כפי שחושבים בגלל לחם ביזיון. רק לאחר הבחירה בהשוואת צורה, באהבה, מופיע החוק שרצון בעליון הוא חוק בתחתון, רק אז היה לחם ביזיון והסתלק מהרצון לקבל את האור, בעולם הצמצום ולא באין סוף. ועם זה, מובן היטב ענין הצמצום שהיה על בחי׳ הד׳ הזו, כי הלא ענין פירוד ברוחני נעשה ע״י שינוי הצורה אשר לפי מדת שינוי הצורה הם מתפרדים זה מזה ולפי מדת השואת הצורה הם מתדבקים זה בזה, וא״כ נמצא שבהתגלות גדלות הרצון לקבל בבחי״ד נעשית בחי׳ הד׳ עי״ז נפרדת לגמרי מן המאציל, כי המאציל הוא כולו להשפיע והיא כולה לקבל ובכדי להציל את הנבראים מגודל הפירוד הזה נעשה סוד צמצום הא׳, אשר הפריד הבחי״ד מכל פרצופי הקדושה, באופן שמדת גדלות הקבלה ההיא, נשארה בבחינת חלל פנוי וריקן מן האור הייתה רק נקודה עוד לפני חלל, נקודה דסיום רגלין, וכל פרצופי הקדושה יצאו בבחי׳ מסך מתוקן בכלי מלכות שלהם המסך הוא כח הצמצום, כח לדחות את האור כד לייצר כלי של אור חוזר. אי קבלה על בחינה ד היא רק אמצעי בכדי כן לאחר מכן שלא יקבלו אור בבחי׳ הד׳ הזו, ובעת אשר אור העליון נמשך ומתפשט אל הנאצל והמסך הזה דוחה אותו בחזרה הנה זה נבחן כמו הכאה בין האור העליון והמסך, המעלה אור חוזר ממטה למעלה ולאחר שעלה ועשה חשבון, והתחבר עם האידאל של יתר דבקות אז מגלה בו את האור החוזר המלביש לפי הרגישות הנפשית שלו ומלביש את עשר הספירות דאור ישר ובהלבשת אור החוזר על האור הישר נעשה אוה״ח הזה לכלי קבלה על האור העליון במקום בחי׳ הד׳ האור חוזר המלביש הוא עדיין לא כלי, מפני שהדין פועל רק ממקום המצאו ולמטה, בראש עדיין אין כלי. למעלה יש רק הקרנה של כח המסך למעלה, וכשיתפשט למטה עם הכלי במקום הנק טעמים בסוד חיך אוכל יטעם, אפילו אז לא נוצר ממש כלי, אלא רק התפשטות האור והסתלקותו נעשה הכלי ראוי לתפקידו. הרי צריך קצת אור להתפשט לבחינה ג כדי להרגיש את הכלי באופן חלקי. רק בפרצוף ע"ב היה התלבשות של אור בכלי. בסוד דינא בהיפוך אתוון אדנ״י, אשר אחר שנעשה זווג על המסך והדין אשר במלכות, מתהפך בחי׳ דינא להיות שם קדוש ומלביש על האור הישר בשם אדנ״י. ועשר הספירות דאו״י הנקראות הוי״ה בסוד אני הוי״ה לא שניתי מתלבשות ומשתלבות בע״ס דאו״ח הנקראות אדנ״י כמו, חמה המשפיע בנרתיקה האור חוזר. בסוד יאקדונק״י גימטרייה אמן גימטרייה סוכה בחינת צל האמונה ונעוץ סופן בתחילתן, ומלכות דאו״י נעשית אחר הזווג לכתר דע״ס דאו״ח בנקודה שאדם מרגיש עצמו הוא יכול להיות כתר, צד שמשפיע, להיות מקור העולות ומלבישות עד כתר דאו״י. האני של האדם הוא ההתחברות שלו ליחד. האני הוא מקום ההתחברות לכלל. כל התורה היא היכולת של הפרט להתחבר לבורא. כי קוץ היוד הוא מרמז לכתר שהוא השורש בכל שם. וכך הם מאירים יחד, ב׳ השמות, בכל מצוה ומצוה לפי שורשה למעלה אשר לפעמים אור הוי״ה שהוא הפנימי והוא השולט ומלכות טפילה אליו. ולפעמים ההיפוך אשר אור הוי״ה כלול באדנ״י, ובכל אחד מן השמות הוי״ה אדנ״י, אות י׳ שהיא חכמה, היא השורש לכל השם בסוד ראשית חכמה. נעוץ האות יוד בסוף השם המשולב לאות יד בתחילה
והנה איש ישראל אחר המילה שהוא כריתת הערלה שהיא ויתור על הרצון לקבל, כמו דחיית האור והפריעה שהיא גלוי אור היסוד מגלה שהוא רוצה לגלות את הברית, המוכנות לוותר על האור, בסוד פרע י״ה בזה נעשה מרכבה לשם הוי״ה. וע״י שמירת השבת לא לצאת חוץ לתחום בסוד אל יצא איש ממקומו, ובחול ע״י מצות תפילין הוא משפיע הארת הוי״ה למלכות שהיא אדנ״י.
וז״א באות ל״ב ועוד אלין דנטרין אות ברית וכו' ואות שבת וכו' דאינון י״י וכו' כי ב׳ האותות הם השורשים לכל האורות אשר בב׳ השמות, ואי תמרון אמאי וכו' בגין דלא תמצא שכינתא וכו' בלא קב״ה שכל המצווה היא לבוא לייחוד כי אם לא מתקן המסך לזווג עם האור הישר נשאר הצירוף דינא במלכות ועליה נאמר ונרגן מפריד אלוף נרגן שלא נותנים לו את תאוותו כי גורם אשר אורו של הוי״ה שהוא קב״ה אינו מאיר אל השכינה. ומפרש הלאה נוקבא אתמר וכו': והיינו אות שבת שהיא: ש׳ ב״ת, אשר המלכות שהיא בת עולה לג״ר שהם ש' חג"ת שמלכות עולה לת"ת כמו דוד שהפך רגל רביעית לאבות. וכן תפילין הם נוקבא בסוד יד כהה, ומתיחדים בהויה בסוד מי יעלה לנו השמימה בראשי תיבות מיל״ה ובסופי תיבות הוי״ה.
