תיקוני הזוהר – מעלות הסולם | הקדמה | שיעור 122
בראשית ברית אש 122
האבנים הם בחינת ההבנות השכליות של האדם, וכאשר הבנות אלו באות מהקלע, הנשמה, משם הויה אז יכולים לנצח גם את גוליית
הברית אותה צריכים כשמירה בעיקר כאשר אין אהבה כלומר את הברית יש לשמור גם כשלא נהנים ממנה. ברית היא מחויבות ולא תענוג. כן מותר ליהנות ממנה בדרך לואי.
אין הדבר קל לאדם האומר ק"ש ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, מפני שכאן הוא מוותר על עול "מלכות עצמית" ומוכן לוותר על הנאה פרטית לצורך התקדמות לתכלית. כך עשה יעקב ששם את ההבנות האלו בראשו, את האבנים מראשותיו, ובראש סדר העדיפויות שם את התכלית. כך מתגברים על אחיזת הנחש, ועולים עד לכתר.
יש כח לתחתונים ע"י הליכה בדרך הישר, בדרך ברית, לנצח. זהו כח האמונה של האדם
בראשית ברית אש 122 – 123
הקלע היא בחינת האבנים, ההבנות של הבינה, שהן כנגד הבנות המלכות, הן אבני הבניין של הכלי האמיתי, הרצון לקבל לעצמו. הבנות הבינה הן צד הנשמה והבנות המלכות מצד הגוף.
קשת היא בחינת הברית, יסוד דמלכות בו משתמשים מאחר ואות ה אחרונה, מלכות נגנזה ברדלא. אין להסתכל בקשת מפני שהסתכלות היא זיווג דהכאה, וכאן זה אומר שמנסים לקבל ג"ר דחכמה ממעלה למטה, ובגלל רצון כזה היה המבול. יש לשמור על צמצום ב על שמירת הפרסא. הברית אומר שיהיה קיום, אך תוך שמירה על הרצון לקבל.
לאחר הברית משליכים את העורלה לכלי עם עפר. כל פעולה חיצונית באה להפעים נקודה נפשית, זהו סימן למה שצריך לעורר את האדם, והדם שיוצא מהתינוק בברית, הוא מעין הבאת התינוק כקורבן עולה להשם. קורבן עולה בא לתקן את המחשבה, להיות מחשבה של ברית ולא מחשבה עצמית.
באופן רגיל אדם שלא הולך בדרך הישר, עליו לעבור את חיבוט הקבר, כלומר סבל מהחשבת העולם הגשמי כאילו הוא העיקר.
השלכת העורלה לעפר אומרת שאדם לא רוצה לחיות את רצון הגוף, ורוצה לחיות את בחינת הנשמה, ומסמן את צורת החיים הרוחניים שיותר חשובה מחיים גשמיים.
ק"ש ותפילין הם הכלים של ישראל למלחמה בס"א, תפילין אור מקיף וק"ש פנימי. ד כלי המלחמה כנגד שם הויה, הם אבן יוד, ה ראשונה קלע, וו רומח, ה אחרונה קשת. הרומח בחינת פה, מפתחא, קבלה בקו אמצעי. הקלע מדרגת הבינה, אבנים, הבנות של הנשמה כנגד הבנות המלכות.
קשת, בחינת מלכות סוד הברית.
הקליפה של הערלה בפירות, מכסה על המוחין שה״ס אות י' יש לה ג׳ קליפות, כגלדי בצלים זו על זו, והן כקליפות של אגוז, שנאמר עליהן והארץ היתה תהו, זה קו ירוק, קליפה ראשונה של האגוז. ובהו, היינו אבנים מפולמות, זו קליפה שניה של האגוז קשה כאבן. וחשך קליפה שלישית. ובהן העמידו החכמים אין דורשים בעריות בשלשה. שלש שנים יהיה לכם ערלים צריך בשלוש שנים אלו כשהפרי גדל על העץ, יתנתקו משלוש הקליפות הטמאות, ענן גדול, רוח סערה ואש מתלקחת. ונגד המוח הוא נאמר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'.
ארבעה נכנסו לפרדס נוטריקון פשט רמז דרוש סוד. האר"י הקדוש שם את הסוד בתחילה, בסדר ספרד, סוד קודם לפשט מפני שאי אפשר להבין שום דבר בלי הסוד. שלשה חברי רבי עקיבא אכלו מאלו הקליפות ומתו מהקדושה היינו בן זומא, ובן עזאי, ואחר. והרביעי היינו ר׳ עקיבא אכל הפרי וזרק את הקליפות וחי כי נכנס בשלום ויצא בשלום.
כעין זה למדנו ר׳ מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. רימון אומר שמלא מצוות תרי"ג כרימון. ראה את המצוות, עשה את הפעולה החיצונית אך זרק את החשיבות של המעשה החיצוני, ומעלה את התפיסה הפנימית.
היכולת לחיות בעולם הזה, לאכול את הפרי ולזרוק את הקליפה, אומר לחיות את הנקודה הפנימית ולזרוק את הקליפה החיצונית המורכבת משלוש הקליפות. שלושת החברים שמתו מהקדושה רצו לאכול גם את הרצונות של העולם הזה.
וכעין אלו הקליפות הם הקושיות המחפות על ההלכה, שהיא המוח מבפנים. הקושיות באו כדי לחדור לפנימיות של ההלכה, ואין האדם יכול לאכול מלחמה של תורה שנאמר בה עץ חיים היא, עד שזורק ומתרץ את הקושיות מן ההלכות. יש ללמוד את חטא אדם הראשון כדי להבין שהגשמיות היא לא הבריאה, שהרי לאדם ראשון לא היה מעולם הזה כלום, כולו פנימיות.
קושיה אמיתית היא חיפוש הנקודה שבאה לתאר מתוך העולם הרוחני, מאחר וכל הגשמיות היא צל חולף של העולם הרוחני. את ההלכה יש לתרגם לשפה הרוחנית.
