016- הדף היומי בזוהר הסולם – חיי שרה – מו-מח (שיעור השקפה)
שיעור שמע:
עניני תחיית המתים
קנד) ואברהם זקן בא בימים. באותו העולם, שהוא ימים, כלומר אור, ולא בעוה"ז, שהוא לילה. בא בימים, ספירות העליונות שבעולם העליון, שהם אורות, ונקראים ימים. בא בימים, שבא באותם העולמות שהם נבחנים לימים, מטעם אותם ההנאות והכיסופים שהוא נוחל.
וה' ברך את אברהם. בכל, באותו המשרה, השררה, שנתן לו הקב"ה משמו, שהוא אות ה', שבו נברא העולם.
קנה) מט"ט שר הפנים, שהוא נער, עבד מרבו, האדון המושל עליו. הוא ממונה על הנשמה, להשפיע לה בכל יום, מאותו אור שנצטווה להשפיע לה. והוא עתיד לקבל חשבון בכתב מבית הקברות, מיד דוּמָה, מכל גוף וגוף, ולהראותו לפני אדונו. והוא עתיד לעשות אותו העצם לוז, שְׂאוֹר לבנין הגוף, תחת הארץ, ולתקן את הגוף, ולהחיותו בשלמות הראוי אל גוף בלא נשמה. והקב"ה ישלח אח"כ הנשמה למקומה בגוף, אחר שבא לארץ ישראל.
וצריכים להבין היטב עניין העצם, הנשאר בהקבר ואינו נרקב. אשר אומר כאן, שהמלאך מט"ט עושה אותו שְׂאוֹר לבנין הגוף. העצם הזה נקרא לוז, ואינו נהנה ממאכל ומשקה, שהאדם אוכל ושותה. וע"כ אינו נרקב בקבר כשאר עצמות. וממנו חוזר ונבנה גוף האדם כשעומד לתחיית המתים. ויש להבין, למה נקרא לוז, ולמה אינו אוכל ושותה, ואינו נרקב בקבר, ומה יחוסו, שרק ממנו יבנה הגוף לעת התחייה.
וכבר נתבאר שאלו המוחין שהגוף מקבל בחייו, בקו אמצעי, הם הגורמים לו להירקב בקבר. ובכדי שתבין זה היטב, אביא לך מעניין יעקב ועשו. כי יעקב קו אמצעי, ועשו קו שמאל, שאינו כלול מימין. וכתוב, וַיָזֶד יעקב נזיד, כלומר המוחין, הנמשכים מקו אמצעי, שנקרא יעקב. ויבוא עשו מן השדה והוא עייף, ויאמר, הַלעיטֵני נא מן האדום האדום הזה. שרצה שקו האמצעי ישפיע לו המוחין שלו, אשר קו שמאל כלול בהם בימין, שמשם החיים.
אבל יעקב אמר לו, מִכְרָה כיום בכורתך לי. כי נודע שהמוחין דחכמה נמשכים בקו שמאל, שהוא בכורה וגדלות, וע"כ אינו רוצה להיכלל בימין, שהוא אור חסדים, הקטן הרבה ממנו. אבל התחתונים אינם יכולים לקבל הארת השמאל, מטרם התלבשותו בחסדים מקו ימין.
וע"כ עשו היה עייף. וכתוב, הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. וע"כ מכר לו הבכורה. וכן, וַיִּבֶז את הבכורה, מחמת שהיה מוכרח לקבל מיעקב המוחין מהתכללות הימין. והינך מוצא, שעם קבלת עשו את המוחין דקו אמצעי, ביטל את הבכורה שלו, שהוא הארת החכמה משמאל בלי ימין. ולא עוד, אלא שביזה אותה, כי גילה דעתו שמהארת השמאל בא רק מוות, כמ"ש, הנה אנוכי הולך למות. ומהארת קו אמצעי באים החיים.
וכעין זה תקיש אל גוף האדם. כי כל גוף נפל תחת שליטת ס"מ, שׂרו של עשו, בעת החטא של עצה"ד, שמשם נגזר המיתה על הגוף. ושליטה זו היא זוהמת הנחש, שאינה סרה מגוף מטרם שנרקב בקבר. וע"כ הצדיקים מטהרים את גופם, הבא מכוח השמאל, עד שראוי לקבל את המוחין מקו האמצעי. ועם קבלת המוחין, נמצא הגוף שמבזה את הבכורה שלו, כמו עשו. ורושם מביזוי הזה, נשאר בגוף גם לאחר מיתה, עד שגורם לו ריקבון, שפירושו, ביטול גמור של כל כוח הקבלה שלו, עד שלא נשאר זכר ממנו.
אמנם לפי"ז קשה, איך אפשר עוד שיקום לתחיית המתים, כיוון שכבר נרקב. והעניין הוא, כמו שיש בקו שמאל ג"ר וו"ק, כן בגוף, שהוא המקבל ממנו, יש ג"כ ג"ר וו"ק. וכן בעשו היה ג"ר וו"ק, כלי לקבלת ג"ר וכלי לקבלת ו"ק. ונתבאר, שהמוחין דקו אמצעי שקיבל עשו, גרם לו לבזות את הבכורה, וכן גורמים לכל גוף שירקב בעפר.
אמנם המוחין הבאים מקו אמצעי, אינם אלא ו"ק דג"ר, ואין בהם כלום מג"ר דג"ר. ונמצא שרק הו"ק של עשו ביזו את הבכורה. כי נתגלה על ידם, שמקו שמאל בא המוות, ומקו אמצעי החיים. אבל הג"ר של עשו, שלא קיבלו כלום מהמוחין דיעקב, להיותם רק ו"ק דג"ר, א"כ נשארו תחת שליטת השמאל, ולא ביזו כלל את הבכורה. כי בין כך ובין כך מתו, כי קו אמצעי לא היה לו מה ליתן להם.
ועל דרך זה הגופים של כל אדם, אשר מסיבת המוחין שמקבלים בחיים, הם נרקבים בקבר. זהו דוקא לבחינת הכלים דו"ק של הגוף, שהם הנהנים מקו אמצעי. משא"כ הכלים דג"ר של הגוף, שלא נהנו מעולם מאלו המוחין דקו אמצעי, הם אינם נרקבים בקבר, כמ"ש בג"ר דעשו. וכיון שלא נהנו, ע"כ לא ביזו.
שנאמר, שיש עצם שאינו נרקב בקבר, חלק הגוף המיוחס לקבלת ג"ר דג"ר, שהוא אינו נהנה ממאכל ומשתה, שהם המוחין הבאים מקו אמצעי, וע"כ אינו נרקב, וע"כ יבנה הגוף ממנו לתחיית המתים.
והטעם שנקרא לוז, הוא כמ"ש, ויקרא את שם המקום ההוא, בית אל. ואולם לוז שם העיר לראשונה. כי כל דבר יש להבחין בג' הבחנות שהם, עולם שנה ונפש. ועניין הארת השמאל בלי ימין בבחינת עולם, היתה העיר לוז. וע"כ היתה נקראת לוז, שהוא מלשון הכתוב, תועבת ה' נָלוֹז. וכן, וּנְלוֹזִים במעגלותם. ויעקב, שהוא קו אמצעי, תיקן את העיר, והישרה בה האלקיות. וע"כ קרא שמה, בית אל. אשר לפני זה היה שמה לוז. אומנם קו האמצעי יכול לתקן רק את בחינת הו"ק דג"ר, ולא את הג"ר דג"ר, נמצא שלא כל העיר לוז קיבלה את תיקונה, להיות נקראת בית אל, אלא רק בחינת הו"ק של עיר הזאת קיבלה תיקונה ונעשית בית אל. אבל הג"ר דג"ר מבחינת העיר, נשאר בה השם הראשון לוז. כי יעקב לא היה יכול לתקן אותה. וזהו מבחינת עולם.
וכן מבחינת נפש, נבחן כל גוף כמו העיר לוז, אשר הצדיקים הזוכים לקבל המוחין דקו אמצעי, וגופם זוכה להשראת השכינה. אז נקרא גופם בית אל, תחת השם הקודם לוז. אמנם בחינת ג"ר של הגוף שלהם, שאין להם מה לקבל מקו אמצעי, לא נתקנו כלום ואינם נקראים בית אל. אלא נשארו בשם הקודם לוז. הרי שעצם הזה, המיוחס לג"ר דג"ר נקרא לוז, שנשאר בזוהמתו ואינו ראוי לשום תיקון במשך ששת אלפים שנה, כי המוחין דקו אמצעי אינם מפרנסים אותו.
וכמ"ש, עתיד הקב"ה להחיות המתים במומם, שלא יאמרו אחר הוא. העצם לוז היא המום שבגוף, שאינו יכול להירפא בששת אלפים שנה. וממנו יעמוד הגוף לתחיית המתים, כדי שלא יאמרו אחֵר הוא, מצוּרתו שבא"ס ברוך הוא.
קנו) באותה שעה כתוב, ויאמר אברהם אל עבדו. אם בחכמה זו נסתכל, כלומר בנוגע לתחיית המתים, מהו הפירוש, אל עבדו? כי אברהם הוא הנשמה וא"כ, ויאמר אברהם אל עבדו, היא העבד של הנשמה. והיכן מצינו שיש עבד לנשמה? נסתכל שאמר, עבדו, ולא נייחס אותו אל אברהם, כמשמעות הכתוב, אלא הפירוש הוא, עבדו של מקום, הקרוב לעבודתו. והוא מט"ט, שהוא עתיד ליפות הגוף בקבר.
קנז) ויאמר אברהם אל עבדו. זהו מט"ט, עבדו של מקום. זקן ביתו. להיותו תחילת בריותיו של מקום. המושל בכל אשר לו, שנתן לו הקב"ה ממשלה על כל צבאותיו, על כל מלאכי מעלה.
קנח) כל צבאותיו של אותו עבד, נוטלים אור ונהנים מזיו הנשמה, שלמדנו אור הנשמה גדול מאור כיסא הכבוד. והמלאכים נוטלים אורם מהכיסא. הרי שאור הנשמה גדול מאור הכיסא. והרי מהכיסא ניטלה הנשמה, ובהכרח שהמקבל הוא קטן מהמשפיע?
שורשם של אדם, היושב על הכיסא, והכיסא, הוא או"א וישסו"ת. אשר ישסו"ת הוא הכיסא, שמאל. ואו"א הם האדם היושב על הכסא, והימין. ומהם נמשכים זו"ן. שז"א, הוא אדם היושב על הכיסא, והנוקבא, היא הכיסא. ומהם נמשכים הנשמות, ומט"ט וסיעתו. שהנשמות באות מאדם היושב על הכיסא. ומט"ט וסיעתו באים מהכיסא.
ונודע, שהתחתונים צריכים להארת חכמה. וכל זמן שאין להם הארת חכמה, אע"פ שמקבלים אור החסדים מז"א ומאו"א עלאין, עדיין הם בבחינת ו"ק בלי ראש. עד שמקבלים ג"כ הארת החכמה, הנמשכת מהכיסא ומהנוקבא ומישסו"ת. שאז קונים ג"ר. ונמצא, שהנשמה, מטרם שמקבלת אור הכיסא, הוא בבחינת ו"ק בלי ראש, ו"ק דו"ק. והיא קטנה מאור הכיסא, שהוא ג"ר דו"ק. אבל אחר שמקבלת הארת החכמה מאור הכיסא, נעשית גדולה הרבה מאור הכיסא. כי אור הכיסא נמשכת מהנוקבא ומישסו"ת. והוא בחינת ג"ר דו"ק. ואור הנשמה נמשכת מז"א ואו"א. והוא בחינת ג"ר ממש.
ואיך אור הנשמה גדול מהכסא, והרי מהכיסא ניטלה הנשמה, שהיא קטנה מהכסא? כי הנשמה, מטרם שמקבלת מהכיסא, היא ו"ק דו"ק, והכיסא הוא ג"ר דו"ק, וע"כ היא מקבלת מהכיסא?
ומתרץ, אלא זה לפי הראוי לו וזה לפי הראוי לו. שהם שני אורות משונים זה מזה. כי הנשמה היא אור חסדים בעצם, והכיסא הוא הארת החכמה בעצם. וע"כ כשהנשמה צריכה להארת חכמה, מחויבת לקבל מהכיסא, אע"פ שמשורשה הנשמה גדולה מאור הכיסא. כמו שאמר, גדול מאור חכמה ממש. כמ"ש, דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. עליו ברוחניות, שאינו תופס זמן ומקום, הוא בהכרח רק בחינת מעלה בלבד. הרי שאור הנשמה גדול מאור הכסא, להיותה משורשה, מהאדם היושב על הכסא.
מהו סדר תיקון הנשמה בזמן התיקון ומהו תחיית המתים?
תפקיד הנשמה להגיע לאהבה. התיקון של הנשמה נעשה בשני שלבים: תיקון של צד הגוף ותיקון של צד הראש. קודם מתקנים את צד הגוף שהוא הפרטיות של האדם, כנגד עשיו שחזר עייף מהשדה כלומר שהיה עייף מרדיפה אחרי הסיפוק האישי וראה שהולך למות ולכן הסכים לקבל דרך יעקב שהוא הקו האמצעי וזאת לאחר שהסכים למכור את הבכורה כלומר לוותר על הסיפוק האישי.
כל מה שמתקנים בצד הגוף נרקב בקבר ואותו החלק שלא היה יכול לקבל את המאכל כי הוא צד הראש של עשיו שאותו לא ניתן לספק על ידי קו אמצעי נקרא עצם הלוז מכיוון שהיא צריכה אור של גמר התיקון שיגיע לאחר שיבוא המשיח. לכן צריך שעצם הלוז תקום בתחיית המתים ולאחר מכן תבוא לתיקון ויבולע המוות לנצח והגופים האלו גם ירקבו וישאר רק צד הנשמה.
