012- הדף היומי בזוהר הסולם – מקץ – מ-מב (שיעור השקפה)

שיעור שמע:

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת

חלום אמיתי צריך להיות על הזכות לתת את הכישרון הפרטי לכלל.

חלום ריק זו פנטזיה על קבלה עצמית. מכאן שהחלום הוא טוב כאשר מטיב הוא לכלל.

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם. זכר אותם, משום שאז אין שכחה לפני הקב"ה, כי חלום שהוא טוב, צריך האדם לזכור אותו שלא ישָכַח. ואז הוא מתקיים. כי כמו שנִשכַּח אצל האדם, כן נִשכַּח עליו מלמעלה, ואינו מתקיים.

חלום שלא נפתר, הוא כאגרת שלא נקראה, שאינו פועל כלום במקַבּלו. משום שלא נזכר בחלום, הוא כמי שלא ידע את פתרונו. וע"כ מי שהחלום נשכח ממנו, ואינו יודע אותו, אינו עומד עליו להתקיים. ומשום זה היה יוסף זוכר את חלומו, כדי שיתקיים, כדי שלא ישָכַח ממנו לעולם, והיה מחכה לו תמיד.

על האדם לפעול את בחינות שמור וזכור יחדיו. שכחה היא בחינת הגוף, וזיכרון הצורה הרוחני הוא של הנשמה ואותו יש לזכור. השמירה היא ע"י העברת השפע לכלל. מאחר ואֵין הָעֵדֶר ברוּחָני, (בכלל), יש להחשיב את הדבר, ולא להשאיר אותו ברצון לקבל. זו עבודת הנוקבא (הלב), לדחות את האור ובכך לבטא את רצון העליון. זוהי בחינת עובד אדמתו – שעובד את המלכות בסוד אדַמֶּה לעליון, ולא עובד לרצון העצמי. ואז הוא ישבע לחם, דהיינו אשתו, השכינה הקדושה, הכלל.

כשאדם מברך, משפיע – הוא שומר על הדבר גם לעצמו, בדומה לידע שחולקים עם הזולת, אותו ידע מתקבע ונשאר חזק יותר אצל המשפיע, כפי שקורה כשנותנים אהבה, ובכך זוכים.

כשרבי יוסי קם בלילה לעסוק בתורה, פגש ביהודי במקום ואמר: לֹא-יוֹעִילוּ, אוֹצְרוֹת רֶשַׁע – דהיינו עושר (גשמי) השּמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת – אלו ההולכים בדרכי השם, הן ביצור אמונה והן נתינה בפועל – שתי בחינות אותם צריך האדם.

אמר אותו יהודי: המלה צדקה נקראת שלום. אמר רבי יוסי כן הוא ודאי שנק' שלום. קם אותו יהודי ונשתתף עמו בתורה. היהודי הוא בחינה נפשית באדם, המתעורר כאשר קמים ללמוד תורה בלילה, הצד שמלכות (הלב) התכללה בהשפעה.

פתח אותו יהודי: עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע-לָחֶם  וּמְרַדֵּף רֵיקִים יִשְׂבַּע-רִישׁ. שואל: וכי שלמה המלך, שהוא חכם מכל העולם, איך אמר: שהאדם ישתדל לעבוד אדמה, וישתדל אחריה ויניח חיי עולם? שהרי אמרנו שלא יועילו אוצרות רשע? אלא הוא סוד (מטבע בכיס), פתח ואמר: וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ – שהיא עבודת הקרבנות.

ישְׂבע לחם, מזונות שלמעלה, שמקבל חֵלף עבודתו, כי המברך, מתברך. וּמְרַדֵּף רֵיקִים (אחרי הרצון לקבל), מי שהוא מתדבק בס"א, שהוא וּמְרַדֵּף רֵיקים, יִשְׂבַּע רִיש. אמר רבי יוסי: אשרך שזכית ללמוד דבר זה.

עוד פתח ואמר: המקרא שאחריו – אִישׁ אֱמוּנוֹת, רַב-בְּרָכוֹת, זהו אדם שיש בו אמונת הקב"ה. כגון רבי ייסא הזקן, שאף על פי שהיה לו סעודת אותו היום לאכול, לא היה עורך השולחן עד שביקש על מזונותיו לפני מלך הקדוש. לאחר שהתפלל תפלתו, ובקש על מזונותיו לפני המלך, אז היה עורך השולחן. והיה אומר תמיד, לא נערוך השולחן עד שינתנו המזונות מבית המלך. הוא לא חיפש את האוכל הגשמי, אלא ביקש את הדבר הפנימי שניתן להפיק מהלחם, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם.

וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה, משום שלא רצה לעסוק בתורה, שהיא חיי עולם הזה וחיי עולם הבא. לא יעזור למי שרץ להעשיר בגשמיות החיצונית בלבד, בלי לקחת את הנקודה שמקשרת אל המלך. מה שמקשר זו צורה ולא חומר, ולשם כך צריך את פנימיות המזון.

פתח אותו אדם בסוד החלום: וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף-אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם. למה זכר אלו החלומות? ומה היה יוצא לו אילו לא זכר אותם? הרי יוסף חכם היה וכתוב: כָּל-עָרוּם, יַעֲשֶׂה בְדָעַת  וּכְסִיל  יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת.

אבל כיון שראה יוסף, שהאחים באים ומשתחווים לו אפיים ארצה, אז נזכר ממה שחלם להם, כשהיה עימהם, שכתוב: וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. כי בשעה שראה את אֶחָיו כורעים לפניו שכתוב: וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף ואז, וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם, שראה שהם נתקיימו. אָלֻמתי – הוא צד הגוף, האילם. ויזכור אומר ראה שיש לחלומות קיום, ומשמע שהם מהשכינה ולא מהפרטיות.