003- הדף היומי בזוהר הסולם – ויגש – ז-ט (שיעור השקפה)
שיעור שמע:
כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ
מחלוקות נעלמות כאשר ישנה אחדות בראשיהן.
כאשר רוצים לצאת ממחלוקת, יש לצאת מהתפיסה הגופנית של אותו מקרה. זו היכולת להתקרב (גם לשון הקרבה), בה מקריבים את הרצון הפרטי, את רצונות הגוף. כל העוונות מתכפרים רק כאשר באים לזיווג, בסוד הקורבנות, שהכל יבוא לרצון מרכזי אחד. להקריב את הצד הבהמי שבנו, את הרצון לשליטה, את העצבות וכדומה.
חיבור הוא לעולם בצורה ולא בחומר. מכאן שיש להגיע קודם לחיבור הרוחני, ואז להשליכו על המקרים, שממילא יסתדרו בהתאם.וכך בתוך האדם, כאשר יש בו שתי תפיסות מנוגדות, ובענווה מביא להפגישם, בלי לדחות אחת מהן, אלא להביאן להבנה משותפת – אז מצליח. ללא ויתור על הנקודה הפרטית – נלחמים.
עיקר המחלוקת בנפש היא היכולת לשאת שתי הפכים בזמן אחד ובמקום אחד. יש לחבר שני הפכים בתוך האדם, המורכב בעצמו מתפיסת הבורא שבו, ותפיסת הנברא – להביאם לאיחוד בתודעה. הזמן והמקום מאפשרים לפעול כל בחינה בהדרגה לכיוון האחדות. "שלום" בבת אחת (עכשיו) – אינו אלא שלום חיצוני שאינו מועיל.
כל ריב פנימי הוא על הרצון. וכך יוסף אוסר את בנימין בכלא, ויהודה שהוא רצון אחר, בא בטענה שהוא ערב להחזירו לאביו, וכך בנפש הריב הוא על האני של האדם. תורף השאלה היא האם עלי לקבל כרגע תענוג, אור הבורא מלמעלה, או עלי לדחות ולהשקיע עבודה. יוסף אומר יש לתת כעת שפע, יהודה אומר יש להמשיך לעבוד.
שני המלכים שבאדם רבים על הבחינה הנפשית הנק' בנימין, אשר נק' "בן-אוני" מצד תפיסת המלכות (הלב), לבין תפיסת הימין, יעקב, השפעה, הנשמה.
מפני שהמלכים נועדו ברצון אחד, הם שתי הבחינות באדם של הלב ושל הנשמה, הזכר והנקבה, הפנימיות והחיצוניות – אז כל בעלי הדין נבהלים ומשלימים.
רבי יהודה פתח: כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו, זהו יהודה ויוסף. כי שניהם היו מלכים, וניגשו זה לזה להתווכח, שניהם יחד, משום שיהודה עָרַב את בנימין. וערב אל אביו, בעוה"ז ובעוה"ב. וע"כ ניגש אל יוסף להתווכח עימו על אודות בנימין, שלא להיות בנידוי בעוה"ז ובעוה"ב כמ"ש: אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ: אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים, בעוה"ז ובעוה"ב. כאשר אדם ערב לאחר, הוא הופך להיות סיבה אליו, כלומר הסיבה שיש את בחינת בנימין בנפש, נובעת מערבות יהודה ומתוקף תפקידו.
כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו. עברו יחדיו, שנתרגזו יחדיו, שהתרגזו זה לזה בשביל בנימין וכמ"ש: הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ. רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה, לכל אלו שהיו שם.
המלחמה היא למי שייך בנימין לאור ישר (יוסף) או לאור חוזר, יהודה. בנימין הוא בחינת המלכות מרחל, שיש להחזירו לאביו שבשמים, או אם הוא שייך לקבלת אור ישר – אור שיוסף המשביר יוכל לתת לו. כיצד על הבחינה של הרצון (בנימין) להיות מאותגרת, האם לדחות את האור (בחינת יהודה) או לקבלת אור ישר – בחינת יוסף.
חִיל כַּיּוֹלֵדָה, משום שהיו יראים להרוג או להיהרג, והכל היה בשביל בנימין. והנה יוסף נמכר בעצת יהודה ונאבד מאביו, ועתה עָרַב את בנימין, והיה מתיירא שלא יאבד. ומשום זה, ויגש אליו יהודה.
אמר רבי יהודה: כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ, סוד האמונה כאן, שהיא הנוקבא. כי כשנגלה הרצון, והייחוד התעטר בזו"ן כאחד, אז שני העולמות זו"ן, מתקשרים יחד, ונועדים יחד. ז"א, לפתוח האוצר ולהשפיע. הנוקבא, ללקוט ולאסוף לתוכה את השפע. ואז, כי הנה המלכים נועדו, שהם שני עולמות, עולם העליון, ז"א, ועולם התחתון, הנוקבא. התיקון הוא של היחד, עד שהפרט משויך לכלל ממנו יצא.
עָבְרוּ יַחְדָּו, משום שכל העוונות שבעולם אינם נעברים להתכפר, עד שזו"ן מתחברים יחד כמ"ש, ועובר על פשע. ועד"ז, עברו יחדיו, עברו העוונות. נתכפרו, משום שבהארת הזיווג מאירים פני כל, וכל העוונות מתכפרים, מלשון: מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף.
רבי חייא אמר: סוד כתוב זה הוא בתיקון הקרבנות, כשנקרב הקרבן, והכל מקבלים הספקתם, כל אחד ואחד כראוי לו, אז מתקשר הכל כאחד, ומאירים כל פנים, וקשר אחד נמצא, שהוא זיווג אחד. ואז, המלכים נועדו, שנועדו יחד לכפר על העוונות להעביר אותם. המלכים נועדו, הם זו"ן, שנתקשרו יחד. עברו יחדיו, לכפר העוונות, כדי להאיר כל פנים, ושיהיה הכל רצון אחד. קורבן הוא ויתור על הפרטיות. אדם חוטא כאשר הרצונות שלו מפורדים, וכאשר כולם באחדות למען הכלל הוא מצליח. התיקון הוא להגיע לרצון אחד.
שואל: היעלה על דעתך, שהמלכים ראו ותָמָהו? משיב לא, אלא הם בעלי הדין, ששמחתם הוא לעשות הדין שנצטוו עליו. ואז, כשהמלכים נועדו שניהם ברצון אחד, אז הֵמָה ראו. אותו הרצון של שני העולמות, זו"ן. כן תָמָהו נבהלו נחפָזו, כי כל בעלי הדין נשקטו ונעברו מהעולם, ואינם יכולים לשלוט. ואז נעבר קיומם ונעברה שליטתם.
רבי אלעזר אמר: ויגש אליו יהודה. מה הטעם, שניגש יהודה? כי הוא עָרֵב כמ"ש: כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר. יהודה ויוסף היו צריכים להתקרב יחד, משום שיוסף הוא צדיק, יסוד דז"א, יהודה הוא מלך, מלכות, נוקבא דז"א. וע"כ ויגש אליו יהודה, משום שהקִרבה שלהם שנקרבו יחד, סָבַב הרבה טובות לעולם, סבב שלום לכל השבטים. סבב שלום ביניהם עצמם, בין יהודה ליוסף. סבב ליעקב, שהרוח שלו חזר לתחייה כמ"ש: ותחי רוח יעקב אביהם. וע"כ קִרבת זה בזה היה נצרך בכל הצדדים, למעלה ולמטה.
