012- הדף היומי בזוהר הסולם – ויגש – לז-לט (שיעור השקפה)
שיעור שמע:
קְחוּ לָכֶם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם
כשיש בכוחך לשמור על הברית – אתה חי.
מי שאינו שומר על בינה יציבה, ובכל קושי שנתקל נשבר ומחפש תענוג גופני מזויף – אינו חי. אין להשתמש בתירוצים, אלא לפעול כיהודי אמיתי השומר על הברית, על הקשר עם הקב"ה.
בנוסף צריך האדם להיזהר מלחשוב שכל פנטזיה רוחנית היא אמונה. עליו לבדוק מהי האמונה, המחברת אותו לבורא יתברך. העגלות הם המסר הנפשי שאדם שולח לאביו שבשמים, מסר שאומר אני דבוק באמונה, שומר על המסגרת ולא אחפש תענוג במקום אחר.
המושג עגלה יפיפייה היא הכוח להשגת האמונה מצד המלכות, דווקא ממצרים, מקום של מציאות קשה בנפש. לכן המצטער על הריחוק מהבורא, או כָּל המתאבל עַל יְרוּשָׁלַיִם זוֹכָה וְרוֹאֶה בשמחתה.
לפני שנפרדו יעקב ויוסף, ישבו ולמדו את נושא עגלה ערופה, ויעקב נתן ליוסף כותונת פסים, דהיינו את היכולת לפעול בקו אמצעי – היסוד – הברית. ברית זו אומרת שכאשר פועל אדם בגאווה בדרכי השם, ונמצא בשלמות, אז גם במצבי הירידה כוח הברית יאפשר לצלוח את הקשיים. וכך כאשר אדם מרגיש גלות בנפשו, עליו לקחת את העגלה – הרצון לקבל ולערוף אותו, לבוא לבחינת היסוד (נחל איתן), ובדרך זו קונים אמונה וכוח הישרדות.
על האדם להשיג את אור האמונה. כאשר משיג זאת, יכול לתקן ע"י שלוקח רק מה שנחוץ מבחינת תיקון הרצון – עגלה יפיפייה. ואם ירצה לקחת יותר ממה שדרוש לרכישת האמונה, יפגום.
רומז יוסף לאביו בעגלות, שאינו יודע מי שפך את הדם הזה שהורידו אותו למצרים, לא יודע למה הקב"ה סובב כך שהוא מרגיש מוות, גלות, שהקב"ה הסתלק ממנו, וכעת עליו להיות עבד במצרים.
אך שומר בקנאות את הברית, ויודע שבתוך הבעיות הללו עליו לקחת את אור האמונה. וכך כל אחד במצב של ירידה קשה, שאינו מבין כיצד קורה הדבר, עליו לפעול ולומר: ידינו לא שפכה את הדם, ולהסכים שדווקא כאן לא יחפש אור ממקומות שמציע הס"א בלבושי קליפה ויפול, אלא יבחר לקבל את אור האמונה. מאמין שהבורא עשה כל זאת לטובתו. יודע שלא יכול לקבל את האור במקום הנוכחי, ולוקח את אור הדבקות להמשך התיקון. מלמד יוסף ע"י שאומר לאביו: אין לי תירוצים, אלא מאמין בהשגחת הבורא, מונע עצמו מלקבל אור שלא ראוי. רק יוסף שבאדם , היסוד שירד למקום שלמטה ממקום האורות – מסוגל לשמור על האמונה.
רבי אלעזר אמר: רֶמז רָמז יוסף ליעקב על עֶגלה ערופה, כי כשעסקו (למדו) בפרק הזה של עגלה ערופה, נפרד ממנו. עגלה ערופה באה, על שנמצא הרוג לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ, וכדי שלא תשלוטנה על הארץ רוחות רעות, שאין בהם חפץ, נותנים את עגלה הזו לתיקון, שלא יכירו בו ולא ישלטו על הארץ. התיקון של עגלה ערופה בא כאשר ישנו כוח של הרג בארץ, מציאות לא נכונה, שאין יודע האדם מי האשם. כלומר אדם מרגיש גלות נפשית וריחוק מהשם, ואינו יכול להצביע על האשם – התיקון לרכישת האמונה – להביא עגלה ערופה.
כל בני אדם נפטרים ע"י מלאך המוות, חוץ מזה שהקדימו אותו בני אדם והרגוהו, מטרם שהגיע זמנו של מלאך המוות לשלוט עליו, ולקבל רשות לקחת נשמתו. כי אינו שולט על האדם עד שמקבל רשות מלמעלה. יש מצב בו אדם הורג אדם אחר לפני מלאך המוות, או שמלאך המוות שלט על ההורג. וקשה, מפני שכל דבר הקורה כאן כתוב בעולמות העליונים, אך ההורג הוא שליח. אלא מוות הוא הסתלקות אור, וכשמסתלק האור מאדם, אל יפנה לעצת הס"א לקבל תחליפים מזויפים, אלא יתקן מה שפגם.
ומשום זה יש לו למלאך המוות לשלוט עליו מן הדין כמ"ש: לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. ויש לו ג"כ דין, שלֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ, כדי לקטרג על מקום הזה, הנוקבא. וע"כ וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל. כדי להעביר הדין מאותו המקום, ולהתתקן שלא ישלוט עליו המקטרג, וינצל ממנו. כשמלאך המוות רואה הרג במקום מסוים, הוא מבין שיש לו מרחב פעולה. לכן כאשר פוגעים או הורגים אדם ולא יודעים מי פעל – המקום מקבל חטא.
יוסף כשנפרד מאביו (לחפש את אחיו), נשלח בלי לוויה ובלי אכילה, והיה מה שהיה. וכשאמר יעקב, טָרוף טורַף יוסף, אמר: כי ארד אל בני אָבֵל שְׂאולָה, כי אני גרמתי לו שנהרג, משום ששלחתי אותו בלי לוויה
ואיני יכול לומר: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה, כבעגלה ערופה, שפירושו, לא פטרנוהו בלי לוויה. ועוד שידעתי שאחיו שונאים אותו ושלחתי אותו אֲליהם. ורֶמז רָמז לו יוסף על כל זה בשליחת העגָלות.
אמר רבי יהודה: אלו העגָלות על פי פרעה שלח אותם כמ"ש: וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל-פִּי פַרְעֹה; וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה, לַדָּרֶךְ. ולמה נאמר, שרֶמז רָמז לו יוסף בשליחת העגָלות? אמר רבי אלעזר: ואתה צוּוֵיתָה. שלא היה צריך לומר, ואתה צוּוֵיתָה, כי כבר כתוב: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אֱמֹר אֶל-אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ. אלא, ואתה צוּוֵיתָה, שאומר כאן הוא בדיוק. וע"כ כתוב: צוויתָה עם ה' לבסוף, להורות שהוא בדיוק, שבא ללמדנו, שיוסף דרש ממנו, שייתן לו עגָלות. וע"כ: וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל-פִּי פַרְעֹה, כי יוסף היה הנותן, והוא ביקש מפרעה. ולמה דרש מפרעה עגָלות? הוא מטעם שרצה לרמוז לאביו, על עֶגלה ערופה. וע"כ יעקב לא האמין הדבר, עד שראה את העגָלות, והבין הרֶמז שרָמז לו, שכתוב, ויַרְא את העגָלות. למה יעקב צריך רמז, למה לא למסור לו ישר? אלא שרמז בא על צד ששני הצדדים יש להם הבנה באותו הדבר, וניתן להשיג יותר מהגלוי.
אמר רבי שמעון: בתחילה כתוב: וַיַּרְא אֶת-הָעֲגָלוֹת, אֲשֶׁר-שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ; וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, ואח"כ וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי חָי; אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ, בְּטֶרֶם אָמוּת. למה מתחיל ביעקב וגומר בישראל? יעקב מדרגה של קטנות וישראל של גדלות. אלא בתחילה קראו התורה יעקב, בשביל השותפות שנשתתפה השכינה בחרם, שעשו השבטים כשנמכר יוסף, שלא לגלות הדבר. שמשום זה נסתלקה השכינה מיעקב כל אותו הזמן. ועתה שחזרה אליו השכינה, נאמר, ותחי רוח יעקב אביהם, שזה השכינה, הנקראת רוח יעקב. ואחר שהשכינה נתקיימה בו, אז המדרגה של מעלה עברה ממדרגת יעקב אל מדרגת ישראל, ממוחין דו"ק, שנקרא יעקב, למוחין דג"ר, שנקרא ישראל. מכאן נשמע, שהמדרגה שלמעלה אינה מתעוררת למעלה, מטרם שנתעורר למטה. כי כאן כתוב: ותחי רוח יעקב תחילה. מכאן שרוחו של האדם היא בחינת השכינה בעזרתה יכול לחזור לשיתוף. התעוררות שלמטה. ואח"כ כתוב, ויאמר ישראל, התעוררות שלמעלה. על האדם להקדים ולעשות את העבודה וההשתוקקות מלמטה (יעקב), ואז תבוא בחינת ישראל מלמעלה.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה. במראַת כתוב בלי ו', מלשון יחיד, הרומז למדרגת הנוקבא, הנקראת מראָה, ונקראת לילה. וַיִּזְבַּח זְבָחִים, לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק, כתוב בתחילה, כדי לעורר השמאל, שנקרא יצחק, באהבה אל הנוקבא, אהבת דודים, הנמשכת משמאל. ואז: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, שנתגלה עליו. באותה מדרגת נוקבא, הנקראת מראת הלילה. דבר ראשון מעורר השמאל, הלילה, הרצון לקבל – וכעת נשאלת השאלה מה עושה האדם עם התעוררות זו.
וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ. מהו הטעם שהזכיר לו את שמו? משום שהצד הקדוש שלמעלה נוהג כן. כי צד הטומאה אינו מזכיר שמו של הקב"ה, וכל צד הקדושה נזכר בשמו. וכתוב: אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ., שהשכינה ירדה עימו בגלות. ובכל מקום שגלו ישראל, גלתה עימהם השכינה.
ואלו ואלו באו ליעקב, הן מבחינת עגָלה ששלח יוסף (בחינת קו אמצעי), והן מבחינות שלמעלה מעגָלה ששלח פרעה. וע"כ כתוב, אשר שלח יוסף, וכתוב, אשר שלח פרעה. וכשיצאו ישראל מהגלות, כתוב, והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מִנחה לה'. כי אז יביאו כל האומות מִנחה לה' כמו פרעה.
