חוקת ז – ט
המשלח מעיינים בנחלים
חֲסָדִים נִמְשָׁכִים רַק כְּשֶׁיֵּשׁ לְאָדָם אֱמוּנָה.
זהו כוח ההתמסרות בו מוכן האדם למסור עצמו לכוח גדול ממנו. את החסדים מייצר האדם ע"י יראת השמים שרוכש בענווה וביטול, ובכך בא להשפעה, לצורה שווה עם המאציל. הרשע, הגאוותן רוצה את כל האור לפרטיות, זו מחלה שבכך מביא עצמו לבחינה שרשעים בחייהם נק מתים. החסד הוא "הדבק" המקשר בין מקור החיים למקבל המתנה.
דוד המלך זכה לעבוד בשיפלות, ואמר הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים, בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים, יְהַלֵּכוּן יַשְׁקוּ, כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי. המשלח העליון, נקודת האמונה אשר מי שבא לכאן בשיפלות יכול לזכות באותם מעיינות של חיים. זו יכולת הויתור על הרצון הפנימי הגדול.
וזה עניין מיעוט הלבנה, ההרגש שבלב, עד לנקודה שהסכימה למעט עצמה נקרא עפר. והכול היה מן העפר, כי לולא מיעוט הזה, לא היה קיום לכל מעשה בראשית, שהכל היה נשרף מפני שחכמה בלי חסדים מכלה את העולם. על האדם להסכים למעט עצמו, לראות עצמו כנקודה ביחס לכלל הגדול. מי שלא מוכן למעט עצמו כפרט למען הכלל, הוא גאה דל, המפריד עצמו מאלופו של עולם. הטהרה הנפשית באדם מושגת ע"י שיכול להנמיך עצמו, לוותר על התאוות הפרטיות.
אשרי חלקם של ישראל, שהקב״ה נתן להם עצה, שכולה היא רפואה, כדי לזכות לחיי עוה"ב, ויימצאו טהורים בעוה"ז וקדושים לעוה"ב. עליהם כתוב, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם החיות באה מעפר פרה אדומה, היינו הכח של האור מוויתור הגאווה.
חוקת ז – ט
משה אהרון ומרים
פרשת פרה סמוכה למיתת מרים, כיוון שנעשה דין בפרה זו, כדי לטהר הטמאים, נעשה דין במרים, כדי לטהר את העולם, כי מיתת צדיקים מכפרים על העולם, והסתלקה מן העולם. כיוון שהסתלקה מרים, הסתלקה הבאר שהייתה הולכת עם ישראל במדבר. והסתלקה באר של הכול, המלכות. מיתת צדיק מכפרת על העולם, וזו אמונה בגלגל נשמות שאין אצל הצדיק מיתה שלמה, אלא בחינת הסתלקות.
מלמד כאן על היחס בין השמש ללבנה ועל החסד המחבר ביניהם, שהוא החיבור הראוי. הלבנה היא בחינת הלב, הרצון לקבל, ואילו השמש השפעה, ומידת החסד מחברת ביניהם, זו בחינת אהרן הכהן. בזמן תיקון השמש והלבנה, דהיינו השכל והרגש לא שולטים יחד. כפי שבמדבר קודם מתה מרים, כך האדם מאבד את הרגשת הקדושה, ואז הימין שמקרב את הלב לנשמה מסתלק, שזו בחינת אהרון הכהן. ואז גם הנשמה, בחינת משה מסתלקת. ואז אין קשר אמיתי כשאין חיבור בין השכל הישר לבין הלב.