בשיעור הקודם נלמדה נקודה מאוד חשובה, שבה נשאלה השאלה להיכן  אנו מתבקשים להעלות את השאלות שלנו וראינו ב' חלוקות בנפש האדם, המחולקת להכרה (ג"ר דבינה) ותודעה (ז"ת דבינה). 
הז"ת דבינה שנקראת פרצוף ישסו"ת זה מקום התודעה, שלשם עולה הביקוש.

הביקוש שעולה למקום התודעה הוא כזה ביקוש ששואל את השאלה מ"י, וכאשר הזו"ן, דהיינו צד הגוף, שואל את השאלה של מ"י הוא משיג תשובה של שם הוו"יה, דהיינו אמונה.
כנגד אלו השאלות שבקדושה מתעוררות שאלות שבטומאה, מתעורר פרעה בשאלות של: "מי ה' אשר אשמע בקולו", שכנגד זה בקדושה מחפש האדם מ"י זה הבורא, שזו בעצם האמונה הראשונה של האדם ושואל הזוהר האם יש להסתפק בשאלת האמונה בבורא, ומגיע למסקנה שאין די בשאלת מ"י, אלא נצרכת שאלה נוספת הנקראת מ"ה, שעל-ידי שתיהם אפשר להתגבר על הסיטרא אחרא ולהגיע לשלמות מצד מטרת הבריאה.

השאלה הראשונה שנשאלת, היא שאלה אמונית, דהיינו "מיהו הבורא" והיא הנקראת מ"י. לאחר חקירה והתלבטות רואה האדם, שיש בורא לעולם, אולם עדיין נותר ספק גדול מצד המ"ה, דהיינו מצד הבריאה, שהרי הכל נשאר רק בבחינת אמונה, שיש בורא לעולם. והרי מצד הבורא ישנה שלמות, ואין צריך להוסיף דבר על שלמות זו. מצד עבודת האדם ישנן ב' מציאויות כנגד אלו ב' השאלות אשר באים כנגד המים הזדונים של מי המבול, ואלו הם הנקראים שאלות של מ"י ומ"ה.

מ"י זה בחינת "מי ה' אשר אשמע בקולו", ומ"ה זה בחינת "מה העבודה הזאת לכם", השאלות הללו הם הנקראים המים הזדונים של מי המבול וכנגד השאלות הללו ישנם ביקושים מצד הקדושה.
תשובת השאלה של מ"י, הוא הבורא יתברך, שהוא בבחינת אחד יחיד ומיוחד או הסיבה הראשונית, דהיינו האמונה הראשונית (מדרגת נשמה), המתקבלת בראש בבחינת "למעלה מהדעת".
מצד העבודה שאלת המ"י באה כנגד התגברות על הגאווה.

ומצד המ"ה מתעוררת שאלה מה זו האמונה המדוברת, דהיינו לאחר שהאדם הסכים לאמונה זו, הוא חוקר כיצד עליו לצאת לעבודה עם האמונה שקיבל על עצמו, והתשובה לשאלה זו היא, שעל האדם להגיע לאהבה שפירושה אושר מן האמת. 
מצד העבודה שאלת המ"ה באה כנגד התגברות על האנוכיות.

לאחר מכן אחרי שיודע האדם שצריך לקבל את זו האמונה, דהיינו לאחר שניפץ אברהם את כל הפסלים הוא רוצה לדעת מהי ההבנה שנובעת מזה, ורואה שנולד מזה יצחק, דהיינו צד הבריאה שבו יתקבל האושר.
אם כן המסקנה המתבקשת היא, שהמ"ה הוא השאלה הבאה כדי לקבל את האהבה, דהיינו שהגוף שהוא הפרטים צריך להביא אותו אל הכלל (וויתור על האנוכיות ועלייה למקום או"א לצורך זווג פנים בפנים הנקרא זווג של אהבה).
וזאת מאחר, שאין די בשאלת המ"י שמקבלים על-ידו רק מדרגת נשמה, אלא שצריך להוסיף לשאול את שאלת המ"ה, בכדי לקבל את מטרת הבריאה, שהיא האהבה.

מאמר  זוהר- מי ברא אלה- המשך

שרטוטים מתוך השיעור:

• שאלת מ"י – מי השם אשר אשמע בקולו?
• שאלה מ"ה- מה העבודה הזאת  לכם?

שאלות מ"י ומ"ה כנגד ראש וגוף – בחינת אמונה ואהבה

שאלות מ"י ומ"ה

תשובה לשאלת מ"י- הבורא יחיד ומיוחד- הוא בחינת האמונה

תשובה לשאלת מ"ה- בחינת אהבה, להיות מאושר מהאמת

כדי שתהיה הוכחה- חייב להיות ודאי ראשוני

שאלות מ"י ומ"ה כנגד המ ים הזדונים של מי המבול

• ןמ"י -כנגד הגאוה,-    התבטלות לרב, עשה לך רב
• מ"ה-  אהבת חברים- קנה לך חבר

כאשר עונים על שאלת  המ"ה (מה העבודה הזאת לכם?)  , קונים את בחינת האהבה –  זו"ן עולים למדרגת או"א- בזווג פב:"פ-מדרגת חכמה-

..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

בשיעור הקודם נלמדה נקודה מאוד חשובה, שבה נשאלה השאלה להיכן  אנו מתבקשים להעלות את השאלות שלנו וראינו ב' חלוקות בנפש האדם, המחולקת להכרה (ג"ר דבינה) ותודעה (ז"ת דבינה). 
הז"ת דבינה שנקראת פרצוף ישסו"ת זה מקום התודעה, שלשם עולה הביקוש.

הביקוש שעולה למקום התודעה הוא כזה ביקוש ששואל את השאלה מ"י, וכאשר הזו"ן, דהיינו צד הגוף, שואל את השאלה של מ"י הוא משיג תשובה של שם הוו"יה, דהיינו אמונה.
כנגד אלו השאלות שבקדושה מתעוררות שאלות שבטומאה, רוצה לומר שמתעורר פרעה בשאלות של: "מי ה' אשר אשמע בקולו", שכנגד זה בקדושה מחפש האדם מ"י זה הבורא, שזו בעצם האמונה הראשונה של האדם.
 
ושואל הזוהר האם יש להסתפק בשאלת האמונה בבורא, ומגיע למסקנה שאין די בשאלת מ"י, אלא נצרכת שאלה נוספת הנקראת מ"ה, שעל-ידי שתיהם אפשר להתגבר על הסיטרא אחרא ולהגיע לשלמות מצד מטרת הבריאה.
השאלה הראשונה שנשאלת, היא שאלה אמונית, דהיינו "מיהו הבורא" והיא הנקראת מ"י. לאחר חקירה והתלבטות רואה האדם, שיש בורא לעולם, אולם עדיין נותר ספק גדול מצד המ"ה, דהיינו מצד הבריאה, שהרי הכל נשאר רק בבחינת אמונה, שיש בורא לעולם. והרי מצד הבורא ישנה שלמות, ואין צריך להוסיף דבר על שלמות זו.

מצד עבודת האדם ישנן ב' מציאויות כנגד אלו ב' השאלות אשר באים כנגד המים הזדונים של מי המבול, ואלו הם הנקראים שאלות של מ"י ומ"ה.

מ"י זה בחינת "מי ה' אשר אשמע בקולו", ומ"ה זה בחינת "מה העבודה הזאת לכם", השאלות הללו הם הנקראים המים הזדונים של מי המבול וכנגד השאלות הללו ישנם ביקושים מצד הקדושה.
תשובת השאלה של מ"י, הוא הבורא יתברך, שהוא בבחינת אחד יחיד ומיוחד או הסיבה הראשונית, דהיינו האמונה הראשונית (מדרגת נשמה), המתקבלת בראש בבחינת "למעלה מהדעת".
מצד העבודה שאלת המ"י באה כנגד התגברות על הגאווה.

ומצד המ"ה מתעוררת שאלה מה זו האמונה המדוברת, דהיינו לאחר שהאדם הסכים לאמונה זו, הוא חוקר כיצד עליו לצאת לעבודה עם האמונה שקיבל על עצמו, והתשובה לשאלה זו היא, שעל האדם להגיע לאהבה שפירושה אושר מן האמת. 
מצד העבודה שאלת המ"ה באה כנגד התגברות על האנוכיות.

לאחר מכן אחרי שיודע האדם שצריך לקבל את זו האמונה, דהיינו לאחר שניפץ אברהם את כל הפסלים הוא רוצה לדעת מהי ההבנה שנובעת מזה, ורואה שנולד מזה יצחק, דהיינו צד הבריאה שבו יתקבל האושר.
אם כן המסקנה המתבקשת היא, שהמ"ה הוא השאלה הבאה כדי לקבל את האהבה, דהיינו שהגוף שהוא הפרטים צריך להביא אותו אל הכלל (וויתור על האנוכיות ועלייה למקום או"א לצורך זווג פנים בפנים הנקרא זווג של אהבה).
וזאת מאחר, שאין די בשאלת המ"י שמקבלים על-ידו רק מדרגת נשמה, אלא שצריך להוסיף לשאול את שאלת המ"ה, בכדי לקבל את מטרת הבריאה, שהיא האהבה.

מאמר זוהר:   מי ברא אלה- המשך

שרטוטים :

שתי שאלות  כנגד המים הזדונים של מי המבול

שאלת מ"י – מי השם אשר אשמע בקולו?- כנגד האמונה- הבורא ית'- אחד יחיד ומיוחד

שאלה מ"ה- מה העבודה הזאת  לכם?- כנגד האהבה- צריך להיות מאושר מהאמת

  קביעות עולם אצילות

עליה ראשונה של זו"ן לישסו"ת-  שנקראת "מה"- סוד מאה ברכות, מדרגת נשמה,שרוצה לומר שהברכה בה בבחינת החסדים של בינה

נשמות הצדקים מעלים ביקוש  נוסף

בעקבות הביקוש של נשמות הצדיקים, כל המדרגות עולות עליה  אחת נוספת (שזו עליה 2) ואז זו"ן עולים למדרגת או"א ומקבלים אור חכמה,- שהיא שבת  שבה יש הרגשת שלמות, ולכ(בשבת)  אין כבר חסרונות ושאלות- כל הכל מושלם- , (ולכן בשבת  זו"ן הם כבר לא בחינת "השאלה של "מה"  – מה העבודה הזאת לכם ?" שמבטאת חסרון.

..

..

..

..

.

.

.

.

.

…

.

.

.

.

.

.

.

.

מאמר הניצנים

ה) הניצנים הם האבות, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעוה"ב, בינה, ונגנזו שם. ומשם יצאו בהסתר, ונסתרו תוך נביאי האמת. נולד יוסף, ונסתרו בו. נכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. ואז נראו בארץ ונגלו שם. ומתי הם נראים? בשעה שהקשת נראית בעולם, אז הם מתגלים. ובאותה שעה, עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. למה ניצולו? משום שהניצנים נראו בארץ. ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם, והעולם לא היה מתקיים.

ביאור הדברים. זוהר מבאר על השגת מוחין דחיה דז"א עצמו. הניצנים סובבים על חג"ת דז"א, שנקראים האבות. נה"י דז"א נקראים בניין, והם ב' פרצופים, הנחלקים על החזה דז"א, כי חג"ת נקראים זו"ן הגדולים, ונה"י נקראים זו"ן הקטנים. וע"כ הזוהר מדייק להשמיענו שהוא מז"א הגדול, וע"כ נאמר, אבות. ונקראים בשם ניצנים, שפירושו נטיעות, מפני שהולכים וגדלים כדרך נטיעות. שמתחילה הייתה מידתם כמו נה"י, ואח"כ ביניקה נעשו חג"ת, ואח"כ בגדלות א' נעשו חב"ד של נשמה, ואח"כ בגדלות ב' נעשו חב"ד דחיה.

ושנאמר, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעוה"ב, בינה. הכוונה היא על עיבורו של ז"א. כי בעת עיבורו הוא עולה לאו"א, הנקראים מחשבה ועוה"ב. אבא נקרא מחשבה, ואמא נקראת עוה"ב. ושם ראשית בניינו של הז"א בג' תוך ג', שפירושו, שחג"ת מלובשים תוך נה"י. וע"כ נאמר, הנטיעות כקרני חגבים היו, עקרו משם ושתלו במקום אחר והגדילו. הנטיעות האבות, חג"ת משורשם. ע"י עלייתם לעיבור לחו"ב, ששתלָם במקום אחר, והשיגו שם את המלכות הממותקת, הראויה למוחין לעת גדלות. ע"י זה גדלו לאט לאט בעיבור, אח"כ ע"י יניקה, אח"כ ע"י גדלות א', ולבסוף ע"י הגדלות הב'. ומשם יצאו בהסתר. שאחר שקיבלו חג"ת כל המוחין דעיבור, הם נולדים ויוצאים מאו"א למקומם למטה, ויצאו בהסתר, כי גם אחר יציאתם מאו"א למקומם, נשארו עוד בהסתר, באור מועט.

ונסתרו תוך נביאי האמת. שע"י השגת מוחין דיניקה, נמשך האור המיוחד לנה"י דז"א, נביאי האמת. ואז התפשטו להם חג"ת מתוך נה"י, והשיג ו"ק. ועכ"ז הם עוד נסתרים, כי נמצאים עוד בהעלם מוחין דראש, ואין להם אלא נ"ר. ע"כ נאמר, ונסתרו תוך נביאי אמת. הם נו"ה, שהשיגו ע"י היניקה. אבל נסתרו בהם, כי האור שלהם נעלם עוד ואינו נגלה. ודע שיש תמיד ערך הפוך מכלים לאורות, כי בהתחשב עם האורות, משיגים ע"י יניקה אור דחג"ת, רוח. ובהתחשב עם הכלים, משיגים ביניקה כלים דנו"ה, ואור הנפש, שהיה בחג"ת, יורד בהם. וכן במוחין דגדלות, מבחינת האורות נבחן שמשיגים אור דחב"ד, ומבחינת הכלים נבחן שהשיגו כלי היסוד דגדלות.

ונולד יוסף ונסתרו בו. כי אחר תשלום המוחין דיניקה, עולה ז"א לעיבור ב' למוחין דגדלות א', שע"י מוחין אלו נעשו חג"ת שלו לחב"ד וראש, ונה"י שקנה ע"י היניקה נעשו לו לחג"ת, ונולדים לו נה"י חדשים, המכונים נה"י של מוחין דגדלות. ואלו נה"י מכונים בשם יוסף, שהוא יסוד דגדלות, הכולל נו"ה דגדלות. ע"כ נאמר, ונולד יוסף, כלומר היסוד דגדלות.

ונסתרו בו. שעדיין אין לחג"ת אורות דגדלות בשלמות. ועדיין הם בהעלם. כי בגדלות א' משיג רק המוחין דנשמה, שנבחנים עוד לאחוריים אצל ז"א. וע"כ אומר, ונסתרו בו, שעוד הם בהעלם.

ונכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. כי אחר מוחין דגדלות א', מתחיל ז"א לקבל מוחין דגדלות ב', מוחין דחיה. ואז ננסרת הנוקבא ממנו, ונבנית לפרצוף שלם במוחין דחיה. ואז נקראת הנוקבא הארץ הקדושה. כי המוחין דחיה נקרא קודש.

נכנס יוסף, יסוד דגדלות דז"א, בארץ הקדושה, הנוקבא, פב"פ עם הז"א בקומה שווה.

והקים אותם בארץ הקדושה. כי מוחין דחיה, אור החכמה, נמשכים רק בזיווג של זו"ן כאחד, והם נשארים רק ברשות הנוקבא, כי רק על ידה נמשכו בעת הזיווג.

והקים אותם בבית שלה. כי ערך ז"א כלפי הנוקבא, כערך או"א עילאין כלפי ישסו"ת. וע"כ אין מוחין דחיה, אור חכמה, נגלית, אלא בנוקבא, שהוא בחינת ישסו"ת.

ואז נראו בארץ ונגלו שם. עתה נתגלו במידת הגדלות כראוי, אבל עד עתה נחשבים לנסתרים ונעלמים.

ומתי הם נראים? הלוא כבר ביאר הזוהר, שהם מתגלים, כשנכנס יוסף בארץ הקדושה, כלומר, בעת הזיווג. ומקום התגלות הוא בנוקבא. א"כ מדוע שואל עוד הפעם, ומתי הם נראים? העניין הוא, כי גם בעת הזיווג יש ב' הבחנות:

התכללות שמאל בימין, ה"ח שבזכר.

התכללות ימין בשמאל, ה"ג שבנוקבא.

ע"כ שואל, ומתי הם נראים: בהתכללות ימין בשמאל או בהתכללות שמאל בימין?

ומשיב: בשעה שהקשת נראית בעולם. קשת, יסוד דז"א, בעולם, בנוקבא. שזה התכללות ימין בשמאל בעת הזיווג, כמ"ש, אֶת קשתי נתתי בענן. שרק מזה נמשכים המוחין העילאין. שאז הם מתגלים, רק מהתכללות ימין בשמאל.

ובאותה שעה עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. בעת שמתרבים הרשעים בעולם, שמחמתם נעשו אחיזה מרובה לקליפות והס"א, ע"ד שהיה בזמן דור המבול, שנמחה מחמת זה כל היקום, הנה אז אין לבני העולם תקנה, אלא ע"י הגילוי של מוחין עילאין, מוחין דחיה.

ולמה ניצולו? משום שהניצנים נראו. למה בני העולם ניצלים מכלָיה, כמו שהיה בימי המבול? משום שהניצנים נראו בארץ. כי גילוי המוחין דחיה, מעביר את הקליפות מהארץ, המלכות, ואינן יכולות להיאחז בה עוד. וכמ"ש, וראיתיה לזכור ברית עולם.

ונאמר, ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כי תחילה נבנית הנוקבא בב' המאורות הגדולים, שיש לה קומה שווה עם ז"א, אלא שעומדת באחוריו של ז"א, שבשביל זה קטרג הירח, שאין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד. וע"כ נבחנים אלו המוחין מוחין דאחור. ונקראים מוחין דו"ק דנוקבא, שהם מוחין של קטנותה, מתחילת התהוותה. ואז נבחנים זו"ן לפנים קטנות. ונקראים ילדים, נערים, עלָמים. אלא אחר שהיא משתלמת עם המוחין הללו, חוזרת לעיבור ב' לאו"א עילאין, ואז נבנית בניין גדול במוחין דפב"פ עם הז"א. ואז הם נקראים פנים גדולות.

ונודע, שאין שינוי והעדר ברוחני. ואלו המוחין דאחור, פנים קטנות, נשארים בה גם בעת המוחין וגדלות. ולא עוד, אלא שסיבת המשכת המוחין דחיה, הם בעיקר בכלים דמוחין דאחור בפנים קטנות.

ושנאמר, ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כלומר, שאם לא נראו בנוקבא אותם הניצנים כבר מקטנותה, בבניין האחוריים שלה, הנה לא היו נשארים בה המוחין דחיה גם בגדלות, כי לא היו לה כלים במה לקבלם.

ו) ומי הוא, המקיים את העולם וגורם לאבות שיתגלו? – קול הילדים העוסקים בתורה. ובשביל ילדי עולם אלו, העולם ניצל. כנגדם כתוב, תורֵי זהב נעשה לך. אלו הם ילדים, נערים, עלָמים, כמ"ש, ועשית שניים כרובים זהב.

ביאור הדברים. ילדי העולם הם מוחין דאחור, הנקרא פנים קטנות. וכן ילדי העולם וכן ילדים, נערים, עלָמים. וזיווג שלהם במצב זה, נקרא קול הילדים העוסקים בתורה. והם תורי זהב. והם ב' הכרובים, פנים קטנות, אשר אלו המוחין דחיה, הנמשכים בהתכללות ימין בשמאל, לא היו מקובלים כלל בנוקבא זולתם.

ומי הוא, המקיים את העולם, בעת ריבוי הקליפות, שיש להן כוח להחריב עולם כבימי המבול? הנה אין תקנה זולת בהמשכת מוחין דחיה בקשת בענן, שע"י זה העולם ניצל. ומי הוא המקיים והמציל את העולם בעת ההיא, וגורם לאבות שיתגלו, שגורמים לגילוי חג"ת במוחין דראש, שחג"ת נעשו אז לחב"ד דחיה? הגורם לזה קול הילדים, העוסקים בתורה, המוחין דאחור, שהוא קול הילדים ותורי זהב.

 הניצנים  הם .ג' אבות-  אברהם יצחק ויעקב   כנגד ספירות  חסד גבורה ת"ת (- ג' קוין  הרמוז בכתונת פסים)  שמעבירים ההארה ונטיעות אלה לספירת יסוד- יוסף הצדיק

..

אבות. ונקראים בשם ניצנים, שפירושו נטיעות, מפני שהולכים וגדלים כדרך נטיעות. שמתחילה הייתה מידתם כמו נה"י, ואח"כ ביניקה נעשו חג"ת, ואח"כ בגדלות א' נעשו חב"ד של נשמה, ואח"כ בגדלות ב' נעשו חב"ד דחיה.

..

מלכות ננסרה מנה"י דז"א הנקראים זו"ן הקטנים (הנקראים רחל)-ואח"כ כל הנוקבא (מלכות)
 תקרא רחל שהיא השכינה הקדושה, ולאחר שתירש את לאה (זו"ן הגדולים) תקרא כנסת ישראל

. ..

התפתחות ז"א- כעיבור  (נפש)   יניקה (רוח )  ומוחין  דגדלות ( נשמה + חיה)

..

עיבור , יניקה, מוחין (גדלות)
 

.

.

…

אברהם אבינו שבר את הפסלים, את התפיסה שהבריאה עומדת מצד עצמה, שיש תוצאה מצד עצמה. שיש פרטים מצד עצמם, הוא בחינת הניצן הראשון.  כמו כן יש את האמונה של יצחק שצריך להיות מאושר, והאמונה של יעקב שצריך לשלב ביניהם בבחינת קו אמצעי. עת הזמיר הגיע, מי זה הזמיר? שאני רוצה להביא גם את הפרטים כחלק מהכלל. היות וכל פרט הוא מגונה וכל כלל הוא משובח.  לכן שהאדם רוצה להוריד את האושר הרוחני גם לפרטים, גם ליום יום, גם לענן,  בבחינת לגלות את הקשת בענן אז עת הזמיר.

אך כל פרט הוא מגונה ומשונה מהכלל שנקרא הבורא, אז מה נעשה? עת הזמיר הגיע,  חייב להוריד את הרשעים, את הפרטים שמרשיעים את הבורא ואת הכלל. כוח המזוזה שומר את האדם, היות שכאשר האדם יוצא החוצה לפרטים המזוזה מזכירה לו  שכאשר אתה יוצא החוצה אל הפרטים אל תשכח את הכלל, את הפנימיות, וזוהי השמירה מהמוות. על כן כל היציאה החוצה היא כדי לבוא חזרה לכלל. הכלל היא האמונה.

כאשר יוצאים לפרטים, לרצון לקבל,  לצד הבריאה, אז צריך להתחיל לתקן את צד הרשעים שבאדם. דווקא שבאים להשתמש באסתר מגיע המן, שיורדים למצרים לגדול לעם בא פרעה, תמיד כשרוצים לגדול בקדושה אז באים הרשעים. רשע זה מי שמרשיע את הכלל , וחייב לקצוץ את הרשעים, את הפרטים הנפרדים האלה. ובכך מגיעה לאדם ההצלה שמקצץ את הרשעים ומקבל את התענוג מהקדושה. עיקר תיקון הרשעים הוא לא על ידי הריגתם אלא על ידי ההנאה מהקדושה, שנהנים מהקודש ולא מהחול, השמירה היא לא רק לא תעשה , אלא דווקא עשה, להנות מהקדושה, וזו בחינת עת הזמיר הגיע, למה ניצולו? משום שהניצנים נראו בארץ, האבות, ג' האמונות.

מאמר הניצנים

ה) הניצנים הם האבות, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעוה"ב, בינה, ונגנזו שם. ומשם יצאו בהסתר, ונסתרו תוך נביאי האמת. נולד יוסף, ונסתרו בו. נכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. ואז נראו בארץ ונגלו שם. ומתי הם נראים? בשעה שהקשת נראית בעולם, אז הם מתגלים. ובאותה שעה, עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. למה ניצולו? משום שהניצנים נראו בארץ. ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם, והעולם לא היה מתקיים.

ביאור הדברים. זוהר מבאר על השגת מוחין דחיה דז"א עצמו. הניצנים סובבים על חג"ת דז"א, שנקראים האבות. נה"י דז"א נקראים בניין, והם ב' פרצופים, הנחלקים על החזה דז"א, כי חג"ת נקראים זו"ן הגדולים, ונה"י נקראים זו"ן הקטנים. וע"כ הזוהר מדייק להשמיענו שהוא מז"א הגדול, וע"כ נאמר, אבות. ונקראים בשם ניצנים, שפירושו נטיעות, מפני שהולכים וגדלים כדרך נטיעות. שמתחילה הייתה מידתם כמו נה"י, ואח"כ ביניקה נעשו חג"ת, ואח"כ בגדלות א' נעשו חב"ד של נשמה, ואח"כ בגדלות ב' נעשו חב"ד דחיה.

ושנאמר, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעוה"ב, בינה. הכוונה היא על עיבורו של ז"א. כי בעת עיבורו הוא עולה לאו"א, הנקראים מחשבה ועוה"ב. אבא נקרא מחשבה, ואמא נקראת עוה"ב. ושם ראשית בניינו של הז"א בג' תוך ג', שפירושו, שחג"ת מלובשים תוך נה"י. וע"כ נאמר, הנטיעות כקרני חגבים היו, עקרו משם ושתלו במקום אחר והגדילו. הנטיעות האבות, חג"ת משורשם. ע"י עלייתם לעיבור לחו"ב, ששתלָם במקום אחר, והשיגו שם את המלכות הממותקת, הראויה למוחין לעת גדלות. ע"י זה גדלו לאט לאט בעיבור, אח"כ ע"י יניקה, אח"כ ע"י גדלות א', ולבסוף ע"י הגדלות הב'. ומשם יצאו בהסתר. שאחר שקיבלו חג"ת כל המוחין דעיבור, הם נולדים ויוצאים מאו"א למקומם למטה, ויצאו בהסתר, כי גם אחר יציאתם מאו"א למקומם, נשארו עוד בהסתר, באור מועט.

ונסתרו תוך נביאי האמת. שע"י השגת מוחין דיניקה, נמשך האור המיוחד לנה"י דז"א, נביאי האמת. ואז התפשטו להם חג"ת מתוך נה"י, והשיג ו"ק. ועכ"ז הם עוד נסתרים, כי נמצאים עוד בהעלם מוחין דראש, ואין להם אלא נ"ר. ע"כ נאמר, ונסתרו תוך נביאי אמת. הם נו"ה, שהשיגו ע"י היניקה. אבל נסתרו בהם, כי האור שלהם נעלם עוד ואינו נגלה. ודע שיש תמיד ערך הפוך מכלים לאורות, כי בהתחשב עם האורות, משיגים ע"י יניקה אור דחג"ת, רוח. ובהתחשב עם הכלים, משיגים ביניקה כלים דנו"ה, ואור הנפש, שהיה בחג"ת, יורד בהם. וכן במוחין דגדלות, מבחינת האורות נבחן שמשיגים אור דחב"ד, ומבחינת הכלים נבחן שהשיגו כלי היסוד דגדלות.

ונולד יוסף ונסתרו בו. כי אחר תשלום המוחין דיניקה, עולה ז"א לעיבור ב' למוחין דגדלות א', שע"י מוחין אלו נעשו חג"ת שלו לחב"ד וראש, ונה"י שקנה ע"י היניקה נעשו לו לחג"ת, ונולדים לו נה"י חדשים, המכונים נה"י של מוחין דגדלות. ואלו נה"י מכונים בשם יוסף, שהוא יסוד דגדלות, הכולל נו"ה דגדלות. ע"כ נאמר, ונולד יוסף, כלומר היסוד דגדלות.

ונסתרו בו. שעדיין אין לחג"ת אורות דגדלות בשלמות. ועדיין הם בהעלם. כי בגדלות א' משיג רק המוחין דנשמה, שנבחנים עוד לאחוריים אצל ז"א. וע"כ אומר, ונסתרו בו, שעוד הם בהעלם.

ונכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. כי אחר מוחין דגדלות א', מתחיל ז"א לקבל מוחין דגדלות ב', מוחין דחיה. ואז ננסרת הנוקבא ממנו, ונבנית לפרצוף שלם במוחין דחיה. ואז נקראת הנוקבא הארץ הקדושה. כי המוחין דחיה נקרא קודש.

נכנס יוסף, יסוד דגדלות דז"א, בארץ הקדושה, הנוקבא, פב"פ עם הז"א בקומה שווה.

והקים אותם בארץ הקדושה. כי מוחין דחיה, אור החכמה, נמשכים רק בזיווג של זו"ן כאחד, והם נשארים רק ברשות הנוקבא, כי רק על ידה נמשכו בעת הזיווג.

והקים אותם בבית שלה. כי ערך ז"א כלפי הנוקבא, כערך או"א עילאין כלפי ישסו"ת. וע"כ אין מוחין דחיה, אור חכמה, נגלית, אלא בנוקבא, שהוא בחינת ישסו"ת.

ואז נראו בארץ ונגלו שם. עתה נתגלו במידת הגדלות כראוי, אבל עד עתה נחשבים לנסתרים ונעלמים.

ומתי הם נראים? הלוא כבר ביאר הזוהר, שהם מתגלים, כשנכנס יוסף בארץ הקדושה, כלומר, בעת הזיווג. ומקום התגלות הוא בנוקבא. א"כ מדוע שואל עוד הפעם, ומתי הם נראים? העניין הוא, כי גם בעת הזיווג יש ב' הבחנות:

התכללות שמאל בימין, ה"ח שבזכר.

התכללות ימין בשמאל, ה"ג שבנוקבא.

ע"כ שואל, ומתי הם נראים: בהתכללות ימין בשמאל או בהתכללות שמאל בימין?

ומשיב: בשעה שהקשת נראית בעולם. קשת, יסוד דז"א, בעולם, בנוקבא. שזה התכללות ימין בשמאל בעת הזיווג, כמ"ש, אֶת קשתי נתתי בענן. שרק מזה נמשכים המוחין העילאין. שאז הם מתגלים, רק מהתכללות ימין בשמאל.

ובאותה שעה עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. בעת שמתרבים הרשעים בעולם, שמחמתם נעשו אחיזה מרובה לקליפות והס"א, ע"ד שהיה בזמן דור המבול, שנמחה מחמת זה כל היקום, הנה אז אין לבני העולם תקנה, אלא ע"י הגילוי של מוחין עילאין, מוחין דחיה.

ולמה ניצולו? משום שהניצנים נראו. למה בני העולם ניצלים מכלָיה, כמו שהיה בימי המבול? משום שהניצנים נראו בארץ. כי גילוי המוחין דחיה, מעביר את הקליפות מהארץ, המלכות, ואינן יכולות להיאחז בה עוד. וכמ"ש, וראיתיה לזכור ברית עולם.

ונאמר, ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כי תחילה נבנית הנוקבא בב' המאורות הגדולים, שיש לה קומה שווה עם ז"א, אלא שעומדת באחוריו של ז"א, שבשביל זה קטרג הירח, שאין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד. וע"כ נבחנים אלו המוחין מוחין דאחור. ונקראים מוחין דו"ק דנוקבא, שהם מוחין של קטנותה, מתחילת התהוותה. ואז נבחנים זו"ן לפנים קטנות. ונקראים ילדים, נערים, עלָמים. אלא אחר שהיא משתלמת עם המוחין הללו, חוזרת לעיבור ב' לאו"א עילאין, ואז נבנית בניין גדול במוחין דפב"פ עם הז"א. ואז הם נקראים פנים גדולות.

ונודע, שאין שינוי והעדר ברוחני. ואלו המוחין דאחור, פנים קטנות, נשארים בה גם בעת המוחין וגדלות. ולא עוד, אלא שסיבת המשכת המוחין דחיה, הם בעיקר בכלים דמוחין דאחור בפנים קטנות.

ושנאמר, ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כלומר, שאם לא נראו בנוקבא אותם הניצנים כבר מקטנותה, בבניין האחוריים שלה, הנה לא היו נשארים בה המוחין דחיה גם בגדלות, כי לא היו לה כלים במה לקבלם.

ו) ומי הוא, המקיים את העולם וגורם לאבות שיתגלו? – קול הילדים העוסקים בתורה. ובשביל ילדי עולם אלו, העולם ניצל. כנגדם כתוב, תורֵי זהב נעשה לך. אלו הם ילדים, נערים, עלָמים, כמ"ש, ועשית שניים כרובים זהב.

ביאור הדברים. ילדי העולם הם מוחין דאחור, הנקרא פנים קטנות. וכן ילדי העולם וכן ילדים, נערים, עלָמים. וזיווג שלהם במצב זה, נקרא קול הילדים העוסקים בתורה. והם תורי זהב. והם ב' הכרובים, פנים קטנות, אשר אלו המוחין דחיה, הנמשכים בהתכללות ימין בשמאל, לא היו מקובלים כלל בנוקבא זולתם.

ומי הוא, המקיים את העולם, בעת ריבוי הקליפות, שיש להן כוח להחריב עולם כבימי המבול? הנה אין תקנה זולת בהמשכת מוחין דחיה בקשת בענן, שע"י זה העולם ניצל. ומי הוא המקיים והמציל את העולם בעת ההיא, וגורם לאבות שיתגלו, שגורמים לגילוי חג"ת במוחין דראש, שחג"ת נעשו אז לחב"ד דחיה? הגורם לזה קול הילדים, העוסקים בתורה, המוחין דאחור, שהוא קול הילדים ותורי זהב.

המציאות מתחלקת  ל- 3 בחינות: לעולם , שנה,  נפש- מצד המקום (עולם) , מצד הזמן  (שנה) ומצד האדם (הנפש) תכליתנו  היא  להגיע בכל אחת מהבחינות מחול לקדושה (שבת) , מאני כוזב לאני אמיתי, מארץ  אל לארץ החיים. 
ישנם עריצים שהם הקליפות שרוצות להשתלט על הקדושה, וצריך לזמור אותם,
על-ידי שנותנים לה אור של תענוג מהאמת, שהוא אור של חכמה ועל ידי זה מתקנים אותה ואין הקליפות יכולות להאחז בה. אולם אם רוצים לתת את אור החכמה צריך לעשות תיקונים הבאים כנגד ז'
ימי השבוע המיוצגים בשמות הספירות חג"ת נהי"מ. אולם מקודם שעושים תיקונים אלו צריך לבנות את המלכות, שהיא האני של האדם. דהיינו שהאדם ירגיש את ישותו. בשלב הבא תהיה המלכות גדולה כמו הז"א,
ותטען שאין שני מלכים יכולים לשלוט בכתר אחד במצב זה העריצים מגיעים ויכולים להשתלט עליה, ואז צריך לנסר אותם, שזהו שלב של תיקון האני של האדם, להביא את האני הכוזב לאני האמיתי מצד הנפש,
להביא את ימי החול ליום השבת מצד הזמן ולהביא את הארץ שהיא רצונו של האדם לארץ החיים מצד העולם (מקום).

מה למדנו היום?
הניצנים אלו מעשה בראשית, דהיינו שקושר את מאמר הניצנים למה שאנו לומדים בבראשית, ועל-ידי זה אפשר להבין עוד דברים במעשה בראשית.

ישנם ערצים שהם הקליפות שרוצות להשתלט על הקדושה, וצריך לזמור אותם, על-ידי שנותנים לה אור של תענוג מהאמת, שהוא אור של חכמה ועל -ידי זה מתקנים אותה ואין הקליפות יכולות להאחז בה.

אולם אם רוצים לתת את אור החכמה צריך לעשות תיקונים הבאים כנגד ז' ימי השבוע המיוצגים בשמות הספירות חג"ת נהי"מ, אולם מקודם שעושים תיקונים אלו צריך לבנות את המלכות, שהיא האני של האדם.

,דהיינו שהאדם ירגיש את יישותו. בשלב הבא תהיה המלכות גדולה כמו הז"א, ותטען שאין שני מלכים יכולים לשלוט בכתר אחד במצב זה העריצים מגיעים ויכולים להשתלט עליה, ואז צריך לנסר אותם, שזהו שלב של תיקון האני של האדם, להביא את האני הכוזב לאני האמיתי מצד הנפש, להביא את ימי החול ליום השבת מצד הזמן ולהביא את הארץ שהוא רצונו של האדם לארץ החיים מצד העולם (מקום).

אותו רצון גדול יכול להפוך לדם נידות במקום להיות בסוד פרייה ורבייה,אמנם את התולדות שלו צריך להביא לידי פרייה ורבייה, וזה נעשה על-ידי הזרעה, דהיינו נתינת תענוג לאני האמיתי כהכנה לזווג האמיתי שהוא יום השבת בו האני של האדם יקבל את כל אור החכמה, שהיא ההטבה השלמה, ואזי לא תוסיף עוד להיפגם כלל.

מאמר הניצנים- 

ד) בראשית רבי שמעון פתח, הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו. הניצנים, זהו מעשה בראשית. נראו בארץ ביום השלישי, כמ"ש, ותוצֵא הארץ דשא. עת הזמיר הגיע, זהו יום רביעי, שהיה בו זְמיר עריצים, שע"כ כתוב בו, יהי מאֹרֹת, חסר ו', שהוא לשון קללה. וקול התור, זהו יום חמישי, שכתוב בו, ישרצו המים, לעשות תולדות. נשמע, זהו יום שישי, שכתוב בו, נעשה אדם, שעתיד להקדים עשיה לשמיעה. בארצנו, זהו יום שבת, שהוא כמו ארץ החיים, עוה"ב.

ו

המציאות מתחלקת  ל- 3 בחינות: לעולם , שנה,  נפש- מצד המקום (עולם) , מצד הזמן  (שנה) ומצד האדם (הנפש)

תכליתנו  היא  להגיע בכל אחת מהבחינות מחול לקדושה (שבת) , מאני כוזב לאני אמיתי, מארץ  אל לארץ החיים

ביאור הדברים. הניצנים זה ששת ימים של מעשה בראשית, ו"ק, חג"ת נה"י דז"א, שמהם נבנים ע"ס של פרצוף הנוקבא דז"א. כי הנוקבא אין לה מעצמה ולא כלום, וכל בניינה הוא ממה שהז"א נותן לה. ומפרש, איך הנוקבא נבנית מו"ק דז"א. ואומר, נראו בארץ, ביום ג'. כי הנוקבא נקראת ארץ. והניצנים, ספירות דז"א, נתקבלו ונראו בנוקבא, הנקראת ארץ, ביום ג' של מעשה בראשית. וזה היה ביום ג', ת"ת. כי תחילה נאצלה בב' מאורות הגדולים, ואז הייתה שווה לת"ת דז"א. ונמצא שנאצלה ביום ג', בשווה עם ת"ת דז"א, הנקרא יום ג' דמעשה בראשית.

ואז, נראו בארץ. כלומר, כיוון שהמצב הזה לא היה מתקיים בנוקבא, לכן, נראו בארץ, נראו פעם כך.

ואח"כ עת הזמיר הגיע. זה יום ד', שהיה בו זְמיר עריצים. כי ביום ד' התמעטה הלבנה, הנוקבא דז"א, כמ"ש, שקטרגה הלבנה ואמרה, אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד. ואמר לה הקב"ה, לכי ומעטי את עצמך. ואז ירד לבחינת נקודה תחת היסוד דז"א, וט"ת שלה נפלו לבריאה. ולא נשאר לה באצילות, זולת נקודת הכתר שלה. ועמדה תחת היסוד. ומעתה הולכת ונבנית ע"י נו"ה ז"א.

בריאת זו"ן דאצילות -  הוא  הגוף שבבריאה -שהם  ימי הבריאה- מחולקים  לימות השבוע-  בנייה הדרגתית  של הרצון / ה"אני" של האדם . כאשר ג' ימים ראשונים-  "ניצנים נראו בארץ"- יום ג', תחילת מודעות האדם

ונקרא זה, זְמיר עריצים, מפני שהמיעוט נעשה הכנה ובית קיבול לקבלת מוחין דחיה, אשר מוחין אלו כורתים כל הקליפות, הנאחזות בנוקבא. וזְמיר לשון כריתה. ועריצים הם החיצוניים והקליפות, הסובבים את השושנה.

וקול התור, זה יום חמישי. התור, נצח דז"א. קול התור, הוד דז"א. שמקבלת מהוד הכלול בנצח דז"א, ע"כ נקרא קבלתה זו, קול התור.

נשמע, זה יום שישי. שקול התור אינו מקובל אל הנוקבא אלא רק באמצעות יום ו', יסוד דז"א, הכולל נו"ה, ומשפיע אותם לנוקבא. ונשמע אל הנוקבא רק ביום השישי. וזה הכלל, שאין הנוקבא מקבלת אלא רק מהקו האמצעי דז"א, שהוא דת"י, או מדעת, או מת"ת, או מיסוד. שנאמר, נעשה אדם, שעתיד להקדים עשיה לשמיעה. שמיעה בינה, כי ראייה ושמיעה הם חו"ב. עשיה המלכות. בצ"ב ה"ת עלתה לנ"ע, כדי לשתף אותה במדה"ר, בינה עילאה. והנה אבא הוציא אמא לחוץ, ואבא עצמו נתקן כזכר ונוקבא. כי עיניים אבא, וע"י עליית ה"ת אליו, נתקן הזיווג של ראש בה"ת, שנקראת נ"ע. ואמא בינה, יצאה משום זה מראש לגוף. ויש בראש דא"א כו"ח ובינה יצאה לגוף. ונמצא שעשיה, ה"ת, מלכות, קודמת לשמיעה, בינה. כי אבא נתקן בנוקבא, הנקרא אני, ונעשתה הנוקבא כמו אבא, לספירה שנייה לכתר.

מעליית המלכות לנ"ע, נמתקה שם ונעשתה ראויה לעלות ולהלביש או"א עילאין, ולקבל מוחין דחיה, כמו אמא עילאה. שזה להיות הלבנה במילואה. ולפיכך במתן תורה הקדימו ישראל נעשה לנשמע, והקדימו עשיה לשמיעה, שבזה זכו לקבלת התורה. כי העשיה, מלכות, עלתה והלבישה את או"א עילאין, ונגלה היובל, שער הנון.

לכן הייתה השמיעה ביום השישי, כי בו נעשה התיקון להקדים עשיה לשמיעה, כמו במתן תורה. וע"כ נעשתה המלכות בשבת בראשית בבחינת ארץ החיים, אמא עילאה.

בארצנו, זה יום שבת, שהוא דוגמת ארץ החיים. אמא עילאה נקראת ארץ החיים. וע"י השפעת יום השישי, עלתה הנוקבא ביום שבת של מעשה בראשית עד אמא עילאה, ונעשתה גם הנוקבא דוגמת ארץ החיים. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

חלוקה של זו"ן דאצילות- ימי הבריאה

ה) הניצנים הם האבות, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעוה"ב, בינה, ונגנזו שם. ומשם יצאו בהסתר, ונסתרו תוך נביאי האמת. נולד יוסף, ונסתרו בו. נכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. ואז נראו בארץ ונגלו שם. ומתי הם נראים? בשעה שהקשת נראית בעולם, אז הם מתגלים. ובאותה שעה, עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. למה ניצולו? משום שהניצנים נראו בארץ. ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם, והעולם לא היה מתקיים.

ביאור הדברים. זוהר מבאר על השגת מוחין דחיה דז"א עצמו. הניצנים סובבים על חג"ת דז"א, שנקראים האבות. נה"י דז"א נקראים בניין, והם ב' פרצופים, הנחלקים על החזה דז"א, כי חג"ת נקראים זו"ן הגדולים, ונה"י נקראים זו"ן הקטנים. וע"כ הזוהר מדייק להשמיענו שהוא מז"א הגדול, וע"כ נאמר, אבות. ונקראים בשם ניצנים, שפירושו נטיעות, מפני שהולכים וגדלים כדרך נטיעות. שמתחילה הייתה מידתם כמו נה"י, ואח"כ ביניקה נעשו חג"ת, ואח"כ בגדלות א' נעשו חב"ד של נשמה, ואח"כ בגדלות ב' נעשו חב"ד דחיה.

ושנאמר, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעוה"ב, בינה. הכוונה היא על עיבורו של ז"א. כי בעת עיבורו הוא עולה לאו"א, הנקראים מחשבה ועוה"ב. אבא נקרא מחשבה, ואמא נקראת עוה"ב. ושם ראשית בניינו של הז"א בג' תוך ג', שפירושו, שחג"ת מלובשים תוך נה"י. וע"כ נאמר, הנטיעות כקרני חגבים היו, עקרו משם ושתלו במקום אחר והגדילו. הנטיעות האבות, חג"ת משורשם. ע"י עלייתם לעיבור לחו"ב, ששתלָם במקום אחר, והשיגו שם את המלכות הממותקת, הראויה למוחין לעת גדלות. ע"י זה גדלו לאט לאט בעיבור, אח"כ ע"י יניקה, אח"כ ע"י גדלות א', ולבסוף ע"י הגדלות הב'. ומשם יצאו בהסתר. שאחר שקיבלו חג"ת כל המוחין דעיבור, הם נולדים ויוצאים מאו"א למקומם למטה, ויצאו בהסתר, כי גם אחר יציאתם מאו"א למקומם, נשארו עוד בהסתר, באור מועט.

ונסתרו תוך נביאי האמת. שע"י השגת מוחין דיניקה, נמשך האור המיוחד לנה"י דז"א, נביאי האמת. ואז התפשטו להם חג"ת מתוך נה"י, והשיג ו"ק. ועכ"ז הם עוד נסתרים, כי נמצאים עוד בהעלם מוחין דראש, ואין להם אלא נ"ר. ע"כ נאמר, ונסתרו תוך נביאי אמת. הם נו"ה, שהשיגו ע"י היניקה. אבל נסתרו בהם, כי האור שלהם נעלם עוד ואינו נגלה. ודע שיש תמיד ערך הפוך מכלים לאורות, כי בהתחשב עם האורות, משיגים ע"י יניקה אור דחג"ת, רוח. ובהתחשב עם הכלים, משיגים ביניקה כלים דנו"ה, ואור הנפש, שהיה בחג"ת, יורד בהם. וכן במוחין דגדלות, מבחינת האורות נבחן שמשיגים אור דחב"ד, ומבחינת הכלים נבחן שהשיגו כלי היסוד דגדלות.

ונולד יוסף ונסתרו בו. כי אחר תשלום המוחין דיניקה, עולה ז"א לעיבור ב' למוחין דגדלות א', שע"י מוחין אלו נעשו חג"ת שלו לחב"ד וראש, ונה"י שקנה ע"י היניקה נעשו לו לחג"ת, ונולדים לו נה"י חדשים, המכונים נה"י של מוחין דגדלות. ואלו נה"י מכונים בשם יוסף, שהוא יסוד דגדלות, הכולל נו"ה דגדלות. ע"כ נאמר, ונולד יוסף, כלומר היסוד דגדלות.

ונסתרו בו. שעדיין אין לחג"ת אורות דגדלות בשלמות. ועדיין הם בהעלם. כי בגדלות א' משיג רק המוחין דנשמה, שנבחנים עוד לאחוריים אצל ז"א. וע"כ אומר, ונסתרו בו, שעוד הם בהעלם.

ונכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. כי אחר מוחין דגדלות א', מתחיל ז"א לקבל מוחין דגדלות ב', מוחין דחיה. ואז ננסרת הנוקבא ממנו, ונבנית לפרצוף שלם במוחין דחיה. ואז נקראת הנוקבא הארץ הקדושה. כי המוחין דחיה נקרא קודש.

נכנס יוסף, יסוד דגדלות דז"א, בארץ הקדושה, הנוקבא, פב"פ עם הז"א בקומה שווה.

והקים אותם בארץ הקדושה. כי מוחין דחיה, אור החכמה, נמשכים רק בזיווג של זו"ן כאחד, והם נשארים רק ברשות הנוקבא, כי רק על ידה נמשכו בעת הזיווג.

והקים אותם בבית שלה. כי ערך ז"א כלפי הנוקבא, כערך או"א עילאין כלפי ישסו"ת. וע"כ אין מוחין דחיה, אור חכמה, נגלית, אלא בנוקבא, שהוא בחינת ישסו"ת.

ואז נראו בארץ ונגלו שם. עתה נתגלו במידת הגדלות כראוי, אבל עד עתה נחשבים לנסתרים ונעלמים.

ומתי הם נראים? הלוא כבר ביאר הזוהר, שהם מתגלים, כשנכנס יוסף בארץ הקדושה, כלומר, בעת הזיווג. ומקום התגלות הוא בנוקבא. א"כ מדוע שואל עוד הפעם, ומתי הם נראים? העניין הוא, כי גם בעת הזיווג יש ב' הבחנות:

התכללות שמאל בימין, ה"ח שבזכר.

התכללות ימין בשמאל, ה"ג שבנוקבא.

ע"כ שואל, ומתי הם נראים: בהתכללות ימין בשמאל או בהתכללות שמאל בימין?

ומשיב: בשעה שהקשת נראית בעולם. קשת, יסוד דז"א, בעולם, בנוקבא. שזה התכללות ימין בשמאל בעת הזיווג, כמ"ש, אֶת קשתי נתתי בענן. שרק מזה נמשכים המוחין העילאין. שאז הם מתגלים, רק מהתכללות ימין בשמאל.

ובאותה שעה עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. בעת שמתרבים הרשעים בעולם, שמחמתם נעשו אחיזה מרובה לקליפות והס"א, ע"ד שהיה בזמן דור המבול, שנמחה מחמת זה כל היקום, הנה אז אין לבני העולם תקנה, אלא ע"י הגילוי של מוחין עילאין, מוחין דחיה.

ולמה ניצולו? משום שהניצנים נראו. למה בני העולם ניצלים מכלָיה, כמו שהיה בימי המבול? משום שהניצנים נראו בארץ. כי גילוי המוחין דחיה, מעביר את הקליפות מהארץ, המלכות, ואינן יכולות להיאחז בה עוד. וכמ"ש, וראיתיה לזכור ברית עולם.

ונאמר, ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כי תחילה נבנית הנוקבא בב' המאורות הגדולים, שיש לה קומה שווה עם ז"א, אלא שעומדת באחוריו של ז"א, שבשביל זה קטרג הירח, שאין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד. וע"כ נבחנים אלו המוחין מוחין דאחור. ונקראים מוחין דו"ק דנוקבא, שהם מוחין של קטנותה, מתחילת התהוותה. ואז נבחנים זו"ן לפנים קטנות. ונקראים ילדים, נערים, עלָמים. אלא אחר שהיא משתלמת עם המוחין הללו, חוזרת לעיבור ב' לאו"א עילאין, ואז נבנית בניין גדול במוחין דפב"פ עם הז"א. ואז הם נקראים פנים גדולות.

ונודע, שאין שינוי והעדר ברוחני. ואלו המוחין דאחור, פנים קטנות, נשארים בה גם בעת המוחין וגדלות. ולא עוד, אלא שסיבת המשכת המוחין דחיה, הם בעיקר בכלים דמוחין דאחור בפנים קטנות.

ושנאמר, ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כלומר, שאם לא נראו בנוקבא אותם הניצנים כבר מקטנותה, בבניין האחוריים שלה, הנה לא היו נשארים בה המוחין דחיה גם בגדלות, כי לא היו לה כלים במה לקבלם.

ו) ומי הוא, המקיים את העולם וגורם לאבות שיתגלו? – קול הילדים העוסקים בתורה. ובשביל ילדי עולם אלו, העולם ניצל. כנגדם כתוב, תורֵי זהב נעשה לך. אלו הם ילדים, נערים, עלָמים, כמ"ש, ועשית שניים כרובים זהב.

ביאור הדברים. ילדי העולם הם מוחין דאחור, הנקרא פנים קטנות. וכן ילדי העולם וכן ילדים, נערים, עלָמים. וזיווג שלהם במצב זה, נקרא קול הילדים העוסקים בתורה. והם תורי זהב. והם ב' הכרובים, פנים קטנות, אשר אלו המוחין דחיה, הנמשכים בהתכללות ימין בשמאל, לא היו מקובלים כלל בנוקבא זולתם.

ומי הוא, המקיים את העולם, בעת ריבוי הקליפות, שיש להן כוח להחריב עולם כבימי המבול? הנה אין תקנה זולת בהמשכת מוחין דחיה בקשת בענן, שע"י זה העולם ניצל. ומי הוא המקיים והמציל את העולם בעת ההיא, וגורם לאבות שיתגלו, שגורמים לגילוי חג"ת במוחין דראש, שחג"ת נעשו אז לחב"ד דחיה? הגורם לזה קול הילדים, העוסקים בתורה, המוחין דאחור, שהוא קול הילדים ותורי זהב.

 מה למדנו היום?

הניצנים אלו מעשה בראשית, דהיינו שקושר את מאמר הניצנים למה שאנו לומדים בבראשית, ועל-ידי זה אפשר להבין עוד דברים במעשה בראשית.

ישנם ערצים שהם הקליפות שרוצות להשתלט על הקדושה, וצריך לזמור אותם, על-ידי שנותנים לה אור של תענוג מהאמת, שהוא אור של חכמה ועל -ידי זה מתקנים אותה ואין הקליפות יכולות להאחז בה.

אולם אם רוצים לתת את אור החכמה צריך לעשות תיקונים הבאים כנגד ז' ימי השבוע המיוצגים בשמות הספירות חג"ת נהי"מ, אולם מקודם שעושים תיקונים אלו צריך לבנות את המלכות, שהיא האני של האדם.

,דהיינו שהאדם ירגיש את יישותו. בשלב הבא תהיה המלכות גדולה כמו הז"א, ותטען שאין שני מלכים יכולים לשלוט בכתר אחד במצב זה העריצים מגיעים ויכולים להשתלט עליה, ואז צריך לנסר אותם, שזהו שלב של תיקון האני של האדם, להביא את האני הכוזב לאני האמיתי מצד הנפש, להביא את ימי החול ליום השבת מצד הזמן ולהביא את הארץ שהוא רצונו של האדם לארץ החיים מצד העולם (מקום).

אותו רצון גדול יכול להפוך לדם נידות במקום להיות בסוד פרייה ורבייה,אמנם את התולדות שלו צריך להביא לידי פרייה ורבייה, וזה נעשה על-ידי הזרעה, דהיינו נתינת תענוג לאני האמיתי כהכנה לזווג האמיתי שהוא יום השבת בו האני של האדם יקבל את כל אור החכמה, שהיא ההטבה השלמה, ואזי לא תוסיף עוד להיפגם כלל.

ימי בראשית (זו"ן דאצילות)  הם גוף הבריאה-  בניית האני/הרצון של האדם

זוהר- מאמר הניצנים

ד) בראשית רבי שמעון פתח, הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו. הניצנים, זהו מעשה בראשית. נראו בארץ ביום השלישי, כמ"ש, ותוצֵא הארץ דשא. עת הזמיר הגיע, זהו יום רביעי, שהיה בו זְמיר עריצים, שע"כ כתוב בו, יהי מאֹרֹת, חסר ו', שהוא לשון קללה. וקול התור, זהו יום חמישי, שכתוב בו, ישרצו המים, לעשות תולדות. נשמע, זהו יום שישי, שכתוב בו, נעשה אדם, שעתיד להקדים עשיה לשמיעה. בארצנו, זהו יום שבת, שהוא כמו ארץ החיים, עוה"ב.

ביאור הדברים. הניצנים זה ששת ימים של מעשה בראשית, ו"ק, חג"ת נה"י דז"א, שמהם נבנים ע"ס של פרצוף הנוקבא דז"א. כי הנוקבא אין לה מעצמה ולא כלום, וכל בניינה הוא ממה שהז"א נותן לה. ומפרש, איך הנוקבא נבנית מו"ק דז"א. ואומר, נראו בארץ, ביום ג'. כי הנוקבא נקראת ארץ. והניצנים, ספירות דז"א, נתקבלו ונראו בנוקבא, הנקראת ארץ, ביום ג' של מעשה בראשית. וזה היה ביום ג', ת"ת. כי תחילה נאצלה בב' מאורות הגדולים, ואז הייתה שווה לת"ת דז"א. ונמצא שנאצלה ביום ג', בשווה עם ת"ת דז"א, הנקרא יום ג' דמעשה בראשית.

ואז, נראו בארץ. כלומר, כיוון שהמצב הזה לא היה מתקיים בנוקבא, לכן, נראו בארץ, נראו פעם כך.

ואח"כ עת הזמיר הגיע. זה יום ד', שהיה בו זְמיר עריצים. כי ביום ד' התמעטה הלבנה, הנוקבא דז"א, כמ"ש, שקטרגה הלבנה ואמרה, אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד. ואמר לה הקב"ה, לכי ומעטי את עצמך. ואז ירד לבחינת נקודה תחת היסוד דז"א, וט"ת שלה נפלו לבריאה. ולא נשאר לה באצילות, זולת נקודת הכתר שלה. ועמדה תחת היסוד. ומעתה הולכת ונבנית ע"י נו"ה ז"א.

ונקרא זה, זְמיר עריצים, מפני שהמיעוט נעשה הכנה ובית קיבול לקבלת מוחין דחיה, אשר מוחין אלו כורתים כל הקליפות, הנאחזות בנוקבא. וזְמיר לשון כריתה. ועריצים הם החיצוניים והקליפות, הסובבים את השושנה.

וקול התור, זה יום חמישי. התור, נצח דז"א. קול התור, הוד דז"א. שמקבלת מהוד הכלול בנצח דז"א, ע"כ נקרא קבלתה זו, קול התור.

נשמע, זה יום שישי. שקול התור אינו מקובל אל הנוקבא אלא רק באמצעות יום ו', יסוד דז"א, הכולל נו"ה, ומשפיע אותם לנוקבא. ונשמע אל הנוקבא רק ביום השישי. וזה הכלל, שאין הנוקבא מקבלת אלא רק מהקו האמצעי דז"א, שהוא דת"י, או מדעת, או מת"ת, או מיסוד. שנאמר, נעשה אדם, שעתיד להקדים עשיה לשמיעה. שמיעה בינה, כי ראייה ושמיעה הם חו"ב. עשיה המלכות. בצ"ב ה"ת עלתה לנ"ע, כדי לשתף אותה במדה"ר, בינה עילאה. והנה אבא הוציא אמא לחוץ, ואבא עצמו נתקן כזכר ונוקבא. כי עיניים אבא, וע"י עליית ה"ת אליו, נתקן הזיווג של ראש בה"ת, שנקראת נ"ע. ואמא בינה, יצאה משום זה מראש לגוף. ויש בראש דא"א כו"ח ובינה יצאה לגוף. ונמצא שעשיה, ה"ת, מלכות, קודמת לשמיעה, בינה. כי אבא נתקן בנוקבא, הנקרא אני, ונעשתה הנוקבא כמו אבא, לספירה שנייה לכתר.

מעליית המלכות לנ"ע, נמתקה שם ונעשתה ראויה לעלות ולהלביש או"א עילאין, ולקבל מוחין דחיה, כמו אמא עילאה. שזה להיות הלבנה במילואה. ולפיכך במתן תורה הקדימו ישראל נעשה לנשמע, והקדימו עשיה לשמיעה, שבזה זכו לקבלת התורה. כי העשיה, מלכות, עלתה והלבישה את או"א עילאין, ונגלה היובל, שער הנון.

לכן הייתה השמיעה ביום השישי, כי בו נעשה התיקון להקדים עשיה לשמיעה, כמו במתן תורה. וע"כ נעשתה המלכות בשבת בראשית בבחינת ארץ החיים, אמא עילאה.

בארצנו, זה יום שבת, שהוא דוגמת ארץ החיים. אמא עילאה נקראת ארץ החיים. וע"י השפעת יום השישי, עלתה הנוקבא ביום שבת של מעשה בראשית עד אמא עילאה, ונעשתה גם הנוקבא דוגמת ארץ החיים. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ה) הניצנים הם האבות, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעוה"ב, בינה, ונגנזו שם. ומשם יצאו בהסתר, ונסתרו תוך נביאי האמת. נולד יוסף, ונסתרו בו. נכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. ואז נראו בארץ ונגלו שם. ומתי הם נראים? בשעה שהקשת נראית בעולם, אז הם מתגלים. ובאותה שעה, עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. למה ניצולו? משום שהניצנים נראו בארץ. ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם, והעולם לא היה מתקיים.

ביאור הדברים. זוהר מבאר על השגת מוחין דחיה דז"א עצמו. הניצנים סובבים על חג"ת דז"א, שנקראים האבות. נה"י דז"א נקראים בניין, והם ב' פרצופים, הנחלקים על החזה דז"א, כי חג"ת נקראים זו"ן הגדולים, ונה"י נקראים זו"ן הקטנים. וע"כ הזוהר מדייק להשמיענו שהוא מז"א הגדול, וע"כ נאמר, אבות. ונקראים בשם ניצנים, שפירושו נטיעות, מפני שהולכים וגדלים כדרך נטיעות. שמתחילה הייתה מידתם כמו נה"י, ואח"כ ביניקה נעשו חג"ת, ואח"כ בגדלות א' נעשו חב"ד של נשמה, ואח"כ בגדלות ב' נעשו חב"ד דחיה.

ושנאמר, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעוה"ב, בינה. הכוונה היא על עיבורו של ז"א. כי בעת עיבורו הוא עולה לאו"א, הנקראים מחשבה ועוה"ב. אבא נקרא מחשבה, ואמא נקראת עוה"ב. ושם ראשית בניינו של הז"א בג' תוך ג', שפירושו, שחג"ת מלובשים תוך נה"י. וע"כ נאמר, הנטיעות כקרני חגבים היו, עקרו משם ושתלו במקום אחר והגדילו. הנטיעות האבות, חג"ת משורשם. ע"י עלייתם לעיבור לחו"ב, ששתלָם במקום אחר, והשיגו שם את המלכות הממותקת, הראויה למוחין לעת גדלות. ע"י זה גדלו לאט לאט בעיבור, אח"כ ע"י יניקה, אח"כ ע"י גדלות א', ולבסוף ע"י הגדלות הב'. ומשם יצאו בהסתר. שאחר שקיבלו חג"ת כל המוחין דעיבור, הם נולדים ויוצאים מאו"א למקומם למטה, ויצאו בהסתר, כי גם אחר יציאתם מאו"א למקומם, נשארו עוד בהסתר, באור מועט.

ונסתרו תוך נביאי האמת. שע"י השגת מוחין דיניקה, נמשך האור המיוחד לנה"י דז"א, נביאי האמת. ואז התפשטו להם חג"ת מתוך נה"י, והשיג ו"ק. ועכ"ז הם עוד נסתרים, כי נמצאים עוד בהעלם מוחין דראש, ואין להם אלא נ"ר. ע"כ נאמר, ונסתרו תוך נביאי אמת. הם נו"ה, שהשיגו ע"י היניקה. אבל נסתרו בהם, כי האור שלהם נעלם עוד ואינו נגלה. ודע שיש תמיד ערך הפוך מכלים לאורות, כי בהתחשב עם האורות, משיגים ע"י יניקה אור דחג"ת, רוח. ובהתחשב עם הכלים, משיגים ביניקה כלים דנו"ה, ואור הנפש, שהיה בחג"ת, יורד בהם. וכן במוחין דגדלות, מבחינת האורות נבחן שמשיגים אור דחב"ד, ומבחינת הכלים נבחן שהשיגו כלי היסוד דגדלות.

ונולד יוסף ונסתרו בו. כי אחר תשלום המוחין דיניקה, עולה ז"א לעיבור ב' למוחין דגדלות א', שע"י מוחין אלו נעשו חג"ת שלו לחב"ד וראש, ונה"י שקנה ע"י היניקה נעשו לו לחג"ת, ונולדים לו נה"י חדשים, המכונים נה"י של מוחין דגדלות. ואלו נה"י מכונים בשם יוסף, שהוא יסוד דגדלות, הכולל נו"ה דגדלות. ע"כ נאמר, ונולד יוסף, כלומר היסוד דגדלות.

ונסתרו בו. שעדיין אין לחג"ת אורות דגדלות בשלמות. ועדיין הם בהעלם. כי בגדלות א' משיג רק המוחין דנשמה, שנבחנים עוד לאחוריים אצל ז"א. וע"כ אומר, ונסתרו בו, שעוד הם בהעלם.

ונכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. כי אחר מוחין דגדלות א', מתחיל ז"א לקבל מוחין דגדלות ב', מוחין דחיה. ואז ננסרת הנוקבא ממנו, ונבנית לפרצוף שלם במוחין דחיה. ואז נקראת הנוקבא הארץ הקדושה. כי המוחין דחיה נקרא קודש.

נכנס יוסף, יסוד דגדלות דז"א, בארץ הקדושה, הנוקבא, פב"פ עם הז"א בקומה שווה.

והקים אותם בארץ הקדושה. כי מוחין דחיה, אור החכמה, נמשכים רק בזיווג של זו"ן כאחד, והם נשארים רק ברשות הנוקבא, כי רק על ידה נמשכו בעת הזיווג.

והקים אותם בבית שלה. כי ערך ז"א כלפי הנוקבא, כערך או"א עילאין כלפי ישסו"ת. וע"כ אין מוחין דחיה, אור חכמה, נגלית, אלא בנוקבא, שהוא בחינת ישסו"ת.

ואז נראו בארץ ונגלו שם. עתה נתגלו במידת הגדלות כראוי, אבל עד עתה נחשבים לנסתרים ונעלמים.

ומתי הם נראים? הלוא כבר ביאר הזוהר, שהם מתגלים, כשנכנס יוסף בארץ הקדושה, כלומר, בעת הזיווג. ומקום התגלות הוא בנוקבא. א"כ מדוע שואל עוד הפעם, ומתי הם נראים? העניין הוא, כי גם בעת הזיווג יש ב' הבחנות:

התכללות שמאל בימין, ה"ח שבזכר.

התכללות ימין בשמאל, ה"ג שבנוקבא.

ע"כ שואל, ומתי הם נראים: בהתכללות ימין בשמאל או בהתכללות שמאל בימין?

ומשיב: בשעה שהקשת נראית בעולם. קשת, יסוד דז"א, בעולם, בנוקבא. שזה התכללות ימין בשמאל בעת הזיווג, כמ"ש, אֶת קשתי נתתי בענן. שרק מזה נמשכים המוחין העילאין. שאז הם מתגלים, רק מהתכללות ימין בשמאל.

ובאותה שעה עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. בעת שמתרבים הרשעים בעולם, שמחמתם נעשו אחיזה מרובה לקליפות והס"א, ע"ד שהיה בזמן דור המבול, שנמחה מחמת זה כל היקום, הנה אז אין לבני העולם תקנה, אלא ע"י הגילוי של מוחין עילאין, מוחין דחיה.

ולמה ניצולו? משום שהניצנים נראו. למה בני העולם ניצלים מכלָיה, כמו שהיה בימי המבול? משום שהניצנים נראו בארץ. כי גילוי המוחין דחיה, מעביר את הקליפות מהארץ, המלכות, ואינן יכולות להיאחז בה עוד. וכמ"ש, וראיתיה לזכור ברית עולם.

ונאמר, ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כי תחילה נבנית הנוקבא בב' המאורות הגדולים, שיש לה קומה שווה עם ז"א, אלא שעומדת באחוריו של ז"א, שבשביל זה קטרג הירח, שאין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד. וע"כ נבחנים אלו המוחין מוחין דאחור. ונקראים מוחין דו"ק דנוקבא, שהם מוחין של קטנותה, מתחילת התהוותה. ואז נבחנים זו"ן לפנים קטנות. ונקראים ילדים, נערים, עלָמים. אלא אחר שהיא משתלמת עם המוחין הללו, חוזרת לעיבור ב' לאו"א עילאין, ואז נבנית בניין גדול במוחין דפב"פ עם הז"א. ואז הם נקראים פנים גדולות.

ונודע, שאין שינוי והעדר ברוחני. ואלו המוחין דאחור, פנים קטנות, נשארים בה גם בעת המוחין וגדלות. ולא עוד, אלא שסיבת המשכת המוחין דחיה, הם בעיקר בכלים דמוחין דאחור בפנים קטנות.

ושנאמר, ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כלומר, שאם לא נראו בנוקבא אותם הניצנים כבר מקטנותה, בבניין האחוריים שלה, הנה לא היו נשארים בה המוחין דחיה גם בגדלות, כי לא היו לה כלים במה לקבלם.

ו) ומי הוא, המקיים את העולם וגורם לאבות שיתגלו? – קול הילדים העוסקים בתורה. ובשביל ילדי עולם אלו, העולם ניצל. כנגדם כתוב, תורֵי זהב נעשה לך. אלו הם ילדים, נערים, עלָמים, כמ"ש, ועשית שניים כרובים זהב.

ביאור הדברים. ילדי העולם הם מוחין דאחור, הנקרא פנים קטנות. וכן ילדי העולם וכן ילדים, נערים, עלָמים. וזיווג שלהם במצב זה, נקרא קול הילדים העוסקים בתורה. והם תורי זהב. והם ב' הכרובים, פנים קטנות, אשר אלו המוחין דחיה, הנמשכים בהתכללות ימין בשמאל, לא היו מקובלים כלל בנוקבא זולתם.

ומי הוא, המקיים את העולם, בעת ריבוי הקליפות, שיש להן כוח להחריב עולם כבימי המבול? הנה אין תקנה זולת בהמשכת מוחין דחיה בקשת בענן, שע"י זה העולם ניצל. ומי הוא המקיים והמציל את העולם בעת ההיא, וגורם לאבות שיתגלו, שגורמים לגילוי חג"ת במוחין דראש, שחג"ת נעשו אז לחב"ד דחיה? הגורם לזה קול הילדים, העוסקים בתורה, המוחין דאחור, שהוא קול הילדים ותורי זהב.

...
ששת ימי הבריאה- זו"ן דאצילות


 חלוקה לששת ימי השבוע- זו"ן דאצילות
....

חלוקת ימי הבריאה- ע"פ הזוהר (מאמר הניצנים ) וע"פ התורה




זעיר אנפין ונוקבא בג' קוין

…..

עלית מלכות לבינה

..

מראות הסולם

[א] השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית. יש הרבה מספרים במניין הספירות:

א. מספר עשר – כח"ב חג"ת נהי"ם.

ב. מספר ז' – חג"ת נהי"ם.

ג. מספר ו', הנקרא ו"ק – חג"ת נה"י.

ד. מספר חמש, ה"ח או ה"ג – חג"ת נו"ה.

ה. מספר י"ג, י"ג מידות הרחמים, או כח"ב חג"ת עילאין וחג"ת תתאין, ונהי"ם.

ויש להבין: הרי נאמר בספר יצירה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר. הרי שאין לגרוע או להוסיף על מספר עשר. אלא יש לדעת, שע"ס כח"ב חג"ת נהי"ם בעיקרן רק ה"ס כח"ב תו"מ. אלא שספירה ת"ת כוללת בתוכה שש ספירות חג"ת נה"י. לכן יוצא לנו מספר עשר. אמנם כל אלו ששת הפרטים חג"ת נה"י אינם אלא רק התפרטות של ספירה אחת, ת"ת.

ומה שאנו מפרטים רק ת"ת ולא ג"ר, לא לשֶבח ת"ת, אלא מחסרונה כלפי ג"ר. כי התפרטות זו היא התכללות ה"ס זו בזו. ויש בכל אחת מהן ה"ס. נמצא שיש ה"ס כח"ב תו"מ בכתר, וה"ס כח"ב תו"מ בחכמה, וה"ס כח"ב תו"מ בבינה. וכן צריך להיות ה"ס כח"ב תו"מ גם בת"ת. אמנם מתוך שעיקרו של ת"ת רק אור דחסדים ולא חכמה, והכרח שה"ס הנכללות בו הן רק ה"ח, לפיכך השתנו שמות של ה"ס שבו, כי כח"ב ירדו בו לבחינת חג"ת, ותו"מ ירדו בו לבחינת נו"ה. וע"כ ה"ס הנכללות בת"ת נקרא רק חג"ת נ"ה. גם התווספה עליהן בחינה הכוללת כל ה"ח, ונקרא יסוד. ע"כ יש בת"ת שש ספירות חג"ת נה"י.

ולמה לא מחשבים ה"ס הנכללות בכל אחת מכח"ב למניין הספירות, ורק הפרטים דת"ת נכנסים במניין הספירות? כי אין התכללות הספירות זו בזו מוסיף על מספר ה"ס העיקריות, שתהיינה ראויות לציינן במיוחד. משא"כ התכללות ה"ס בת"ת, הלוא ה"ס נעשו בו לבחינות מחודשות, לה"ח. וע"כ מציינים אותן לה' בחינות מיוחדות בספירות, ונכנסות במניין הספירות. הרי זה שת"ת נחשב לשש ספירות חג"ת נה"י, הוא מטעם פחיתותו מג"ר, להיותו רק אור חסדים.

ובכל המספרים שבמניין הספירות אינו גורע ממספר העשר, שעיקרה היא רק ה"ס. כי ע"ס, הכוונה עם שש הספירות המתפרטות בת"ת. וכשאנו אומרים ה"ס, הכוונה היא בלי התפרטות הו"ק שבת"ת. ומניין ו"ק, הוא ה"ס הנכללות בת"ת, עם הכולל שלו, הנקרא יסוד. ומניין ז"ס, כשאנו מחשבים גם למלכות עם ת"ת.

[ב[ נבאר מספר י"ג. מספר זה התחדש ויצא בעולם התיקון בתיקון הפרצוף. כי בכל פרצוף שבאבי"ע יש רק ג' כלים בינה, ז"א, מלכות, וחסרים הכלים דכתר חכמה. והאורות דכתר חכמה התלבשו תוך הכלי דבינה. אבל בדרך פרט, יש בכל ספירה ג' כלים אלו, ואפילו בכתר חכמה, שיש ג' כלים בינה זו"ן בכתר, וכן יש בינה זו"ן בחכמה. וכן יש בינה זו"ן בבינה. באופן, שכלי דכתר וחכמה חסרה בכל הספירות, ובינה וז"א ונוקבא יש בכל הספירות.

ג' כלים, בינה ז"א מלכות, מתחלקים לע"ס. כי בכל אחד מהם יש ג' קווים, ימין, שמאל, אמצע. ג' הקווים שבבינה נעשו לחב"ד, ג' קווים שבז"א נעשו לחג"ת, וג' קווי המלכות נעשו לנה"י, ועם המלכות הכוללת אותם הם ע"ס. ובדרך זה יש בכל פרצוף ע"ס חב"ד חג"ת נהי"ם.

ונודע, שאין בראש דא"א דאצילות, אלא ב' ספירות כו"ח, הנקראות כתר וחו"ס (מו"ס). והבינה שלו יצאה מראש דא"א ונעשתה לבחינת גוף, ו"ק בחוסר המוחין דראש, שזה עניין, אבא הוציא את אמא לחוץ. ומסיבה זו נחלקה הבינה לג"ר וז"ת.

כי הפגם של חיסרון מוחין דראש אינו פוגע כלל בג"ר דבינה, להיותה רק אור חסדים מעצם מהותה בע"ס דאו"י. ובאור הזה אין שום שינוי בין היותו בראש לבין היותו בגוף, כי הוא מאיר תמיד בשווה. וע"כ גם יציאת הבינה לחוץ מראש, אינה ממעטת אותה מג"ר ומוחין דראש. ולפיכך נבדלו ג"ר דבינה בפני עצמן, ונעשו לפרצופי או"א עילאין, הנחשבות לבחינת ג"ר, אע"פ שעומדים מפה ולמטה דא"א. אבל ז"ת דבינה, שאינן עצם הבינה, אלא מהתכללות זו"ן בבינה, הן צריכות גם להארת חכמה, בכדי להשפיע לזו"ן. ולכן הן הסובלות מהפגם הזה, של יציאת בינה מראש א"א, כי נעשו בזה למחוסרי חכמה. וע"כ הן נבחנות לבחינת ו"ק וגוף בחיסרון של המוחין דראש. ומסיבת הפגם הזה נבדלו מג"ר דבינה, ונעשו לפרצוף נבדל, הנקרא ישסו"ת.

נתבאר, שמיציאת הבינה מראש דא"א, נעשו בה ב' בחינות נבדלות: ג"ר וז"ת. ונמצא משום זה, כי התווספו ג' ספירות בפרצוף, כי עתה ג' קווים שבג"ר דבינה נחשבו לחב"ד, וג' קווים שבז"ת דבינה נחשבו לחג"ת עילאין. וג' קווים שבז"א נחשבו לחג"ת תתאין, וג' קווים שבמלכות לנה"י, ועם המלכות הכוללת אותם, הרי הם י"ג ספירות. הרי שיציאת הבינה מהראש, גורמת מספר י"ג ספירות בפרצוף, מפני שנעשו חג"ת כפולים בפרצוף.

אמנם אין זה קביעות, כי ע"י העלאת מ"ן מהתחתונים, נמשכת הארה מע"ב ס"ג דא"ק, שהארה זו מחזירה את הבינה לראש דא"א. ואז יכולות הז"ת דבינה לקבל חכמה מא"א ולהשפיע לבנים, לזו"ן.

ונבחן, שעיקר יציאת הבינה מראש דא"א בתחילה, לא הייתה אלא להשפיע הארת החכמה לזו"ן. כי אם לא הייתה היציאה, לא הייתה שום מציאות להמשיך הארת החכמה לזו"ן. הרי שאלו ג' הספירות שהתווספו בסיבת יציאת הבינה לחוץ, אינן אלא הכנה והכשרה להמשכת מוחין דחכמה לזו"ן, שהם ז' ימי בראשית. ולפיכך נבחן מספר י"ג בכל מקום להמשכת חכמה לזו"ן.

והתבאר ההבחן ה"ס וי"ג ספירות. כי ה"ס מורות שיש להם רק ה"ח. אבל י"ג מורה על המשכת הארת החכמה, בכוח ג"ס חג"ת עילאין, שהתווספו מחמת יציאת הבינה לחוץ.

[ג[עתה נבאר שם מ"ב ומ"ב זיווגים. בינה, מחמת יציאתה לחוץ, נחלקה לג"ר וז"ת. ג"ר דבינה נתקנו לפרצוף או"א עילאין, המלביש לא"א מהפה שלו עד החזה, והאור שבהם נקרא אוויר הטהור. וז"ת דבינה נתקנו לפרצוף ישסו"ת, המלביש לא"א מהחזה עד הטבור, והאור שבהם נקרא אוויר סתם.

אוויר פירושו אור רוח, רק אור החסדים וחסר חכמה. לפיכך נבחנת הבינה, שיצאה מהראש דא"א, לבחינת אוויר, כי מחמת היציאה לחוץ מראש דא"א, שהוא חכמה, אין בה אלא אור חסדים בלי חכמה, הנקרא אוויר.

אלא שיש הפרש בין או"א עילאין לישסו"ת, כי או"א עילאין ג"ר דבינה ואינן נפגמות מיציאתן מהחכמה, מפני שעצם בחינתן חסדים בלי חכמה, ואפילו בעת שהתחתונים מעלים מ"ן והבינה חוזרת לראש דא"א, גם אז לא או"א עילאין מקבלים חכמה, אלא רק ישסו"ת, כי ג"ר דבינה אינן משנות טבען לעולם, וע"כ אינם נפגמים כלל מחמת היציאה מהראש, ונבחנים כאילו לא יצאו מראש דא"א, והם בחינת ג"ר גמורות, וע"כ הם נבחנים לאוויר הטהור. ומטעם זה, הם ג"כ אוויר שלא נודע, שפירושו, שהדעת שלהם אינה ממשיכה חכמה, והאוויר שלהם אינו נעשה לאור, חכמה.

אמנם ישסו"ת, ז"ת דבינה, הצריכות לאור החכמה, בכדי להשפיע לזו"ן, נפגמים מחמת היציאה מראש דא"א, כי החיסרון של החכמה, מחמת היותם בגוף דא"א, מורגש בהם לחיסרון ממש. ולפיכך אוויר שלהם אינו נבחן לאוויר הטהור, אלא נקרא אוויר סתם, או אוויר העומד להיות ידוע ולהמשיך חכמה ע"י המ"ן, הנקרא דעת. כי בעת שהתחתונים מעלים מ"ן, חוזרת הבינה כולה לראש דא"א, ואז ישסו"ת מקבלים חכמה מא"א ומשפיעים לזו"ן. ונבחן אז, שהי' יוצאת מאויר ונעשה אור, שהוא אור חכמה. הרי שאוויר דישסו"ת נודע. אבל או"א עילאין נשארים גם אז בחזרתם לראש דא"א בבחינת אוויר הטהור, והי' לא יוצאת מאויר שלהם, כי אינם משנים דרכם לעולם. וע"כ הם נקראים אוויר שלא נודע.

ויש פרסא בתוך מעֵי א"א, שנעשה במקום החזה, הוא הרקיע, המבדיל בין מים עליונים, ראש דא"א ואו"א עילאין המלבישים אותו מהפה עד החזה, כי עד שם נמשכת בחינת הראש דא"א. וע"כ הפרסא עומדת מתחתיהם ומבדילה ביניהם. לבין ישסו"ת וזו"ן, מים תחתונים, הנמצאים בחיסרון של הארת הראש דא"א. וע"כ מים תחתונים בוכים, אנו רוצים להיות לפני המלך. כי רוצים לעלות ולקבל הארת החכמה מראש דא"א.

[ד] ביאור השם מ"ב בב' אופנים:

א. השם מ"ב דאצילות, המכונה שֵם צורה ממש, שכל השמות נחתמו ממנו, והוא ד' האותיות דהויה בפשוט, ועשר אותיות דהויה במילוי, וכ"ח אותיות דמילוי המילוי, שהן ביחד מ"ב אותיות.

ב. השם מ"ב של מעשה בראשית, שהם ז' ימי בראשית, שהם זו"ן דאצילות, שיש בהם ל"ב אלקים ועשרה מאמרות, העולים יחד מ"ב.

ביאור הדברים. כי האורות המקובלים ממעל לפרסא עד היסודות דאו"א עילאין שלמעלה מחזה, ששם הראש דא"א, שהוא כתר, ואו"א עילאין, שהם חו"ב, נקראים שֵם מ"ב דאצילות, שכל שמות מ"ב נחתמו ממנו. וע"כ הם מרומזים בהויה פשוטה, כתר, והויה במילואה, חכמה, והויה במילוי המילוי, שהיא בינה. ונמצא האוויר הטהור שבאו"א, שהוא שם מ"ב.

אמנם זו"ן, שהם ז' ימי בראשית, אינם יכולים לקבל כלום משם מ"ב, כי הם נמצאים מתחת הפרסא שבחזה דא"א, הם מים התחתונים, מחוסרי ג"ר. והם מקבלים מישסו"ת, שאוויר שלהם אינו אוויר טהור. ומאו"א עילאין, שהם שם מ"ב, אינם יכולים לקבל, כי הפרסא מבדילה ביניהם.

אמנם שהתחתונים מעלים מ"ן, ונמשך מ"ד מע"ב ס"ג דא"ק, שהארה זו מחזירה הבינה לראש דא"א, שאז מקבלים ישסו"ת הארת חכמה, ומשפיעים לזו"ן, וזו"ן נעשים אז כבחינת למעלה מפרסא דחזה דא"א, ומקבלים גם הם אוויר טהור מאו"א עילאין, אז נעשו גם זו"ן בבחינת שם מ"ב.

ולפיכך מרומז שם מ"ב דזו"ן בל"ב אלקים ועשרה מאמרות, שעולים יחד בגי' מ"ב (42). כי ל"ב אלקים הוא ישסו"ת, בעת שעולים לראש, ומקבלים הארת החכמה מל"ב נתיבות החכמה. כי ל"ב נתיבות החכמה, עושים בישסו"ת ל"ב שמות אלקים, שזה ל"ב פעמים שם אלקים, הנזכרים במעשה בראשית. ועשרה מאמרות הם ה"ח. אבל כשזו"ן קיבלו הארת חכמה מל"ב אלקים, ה"ח שמקבלים, הבאים מאו"א עילאין, הם האוויר הטהור, שהוא שם מ"ב, בחינת מים עליונים. ונמצא, שאין ה"ח מזו"ן נעשו בחינת שם מ"ב מטרם שיקבלו מל"ב אלקים. ולכן בא הרמז של"ב אלקים עם עשרה מאמרות יחד הם בגי' מ"ב.

וכמו שצורת הברית נזרעה במ"ב זיווגים מזרע דיסוד דז"א, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית. כי ה' אורות של מאמר יהי אור, הם ה"ח, שהיסוד דז"א משפיע לנוקבא, הנקראים זרע. ואותו הזרע הוא שם מ"ב, כי אעפ"י שהם ה"ח, מ"מ, כיוון שיש בתוכם הארת החכמה מל"ב אלקים דישסו"ת, הם נבחנים לשם מ"ב. ומשווה בניין פרצוף הנוקבא שבשם מ"ב, לזרע דיסוד הז"א. אמנם החקיקה של שם מ"ב, הם מ"ב אותיות, מבראשית עד ב' שבמילת ובוהו.

עשר ספירות- חלוקות שונות

13 בחינות

..

.

חשוב לדעת-  כל מה שיש  באהבה במצב הגדלות, צריך להימצא כנגדם  במצב הקטנות , לבחינת הכנה  והכשר עוד בתחילת הויתה .

..

..

..\

מהפסוק הראשון בבראשית  – "בראשית ברא  אל-קים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אל-קים מרחפת על פני המים."  על" ניתן לראות   שיש י"ג תיבות המפרידות בין אל-קים המופיע הראשון בפסוק , לבין אל-קים השני, דבר שמבטא    י"ג תיבות הרומזות על י"ג עלים של השושנה בין החוחים, שהם הכנה  והכשר  למצב של הגדלות, של האהבה, לכנסת ישראל שתקבל י"ג מידות הרחמים.

י"ג מידות הרחמים שהם המוחין  (אורות )השלמים של הנקבה (המלכות) שנבחנות שהן מסובבות ומאירות אליה מכל הצדדים סביב סביב, וונשמרת על ידיהם ממגע החיצוניים, כי כל זמן שאין בה הארת המוחין הגדולים (במצב הגדלות/מצב אהבה-  (בהארת חכמה מי"ג מדות), יש בה יניקה לחיצוניים/לקליפות).

למלכות יש עשר ספירות כנגד שם הוי"ה-

.

מאמר  השושנה

א) רבי חזקיה פתח. כתוב, כשושנה בין החוחים. מהי שושנה? זו היא כנסת ישראל, מלכות. משום שיש שושנה ויש שושנה. מה שושנה בין החוחים, יש בה אדום ולבן, אף כנסת ישראל יש בה דין ורחמים. מה שושנה, יש בה י"ג עלים, כך כנסת ישראל יש בה י"ג מידות הרחמים, המסבבות אותה מכל צדדיה. אף אלוקים, שבמקרא, בראשית ברא אלקים, הוציא י"ג מילים, לסבב את כנסת ישראל ולשמור אותה: את, השמים, ואת, הארץ, והארץ, הייתה, תוהו, ובוהו, וחושך, על, פני, תהום, ורוח. דהיינו עד, אלקים מרחפת.

ביאור הדברים. ע"ס: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. ועיקרן הוא רק חמש: כתר, חכמה, בינה, תפארת, מלכות. משום שספירת התפארת כוללת בתוכה שש ספירות חג"ת נה"י. והן נעשו חמש פרצופים: א"א, או"א, זו"ן. הכתר נקרא בשם אריך אנפין (א"א). חכמה ובינה נקראים בשם אבא ואמא (או"א). ת"ת ומלכות נקראים בשם זעיר אנפין ונוקבא (זו"ן).

ז' ימי בראשית הם ב' הפרצופים זעיר אנפין (ז"א) ונוקבא דאצילות. ויש בהם ז"ס חג"ת נה"י ומלכות. אשר בכתובים של מעשה בראשית מתבאר, איך או"א, שהם חו"ב, האצילו אותם מתחילת התהוותם עד סוף הגדלות, שנוהג בהם בהמשך ששת אלפי שנים.

ורבי חזקיה פתח בביאור הנוקבא דז"א, לבאר סדר אצילותה מאמא, הבינה, הנקראת אלקים. וזהו שפתח בביאור השושנה, שהיא הנוקבא דז"א. והנוקבא דז"א בעת גדלותה נקראת בשם כנסת ישראל. וע"כ נאמר, מהי שושנה? זו היא כנסת ישראל.

ויש בשושנה זו ב' מצבים:

א. קטנות, תחילת התהוותה, שאין בה אלא ספירת כתר, שבתוכה מלובש אור הנפש שלה, וט"ת שלה נופלות מחוץ מאצילות, בעולם הבריאה.

ב. גדלות, שאז מתעלות ט"ת שלה מעולם הבריאה לעולם האצילות, והיא נבנית עימהן לפרצוף שלם בע"ס. ואז עולה עם ז"א בעלה לקומה שווה עם או"א דאצילות, ומלבישים אותם. ואז נקרא ז"א ישראל, אותיות לי ראש, והנוקבא נקראת כנסת ישראל, ע"ש שכונסת בתוכה כל האורות של ישראל בעלה ומשפיעה אותם לתחתונים.

קטנות נקרא שושנה בין החוחים, משום שט"ת שלה התרוקנו מאור האצילות, ונשארו כחוחים. וגדלות נקרא שושנה סתם או כנסת ישראל. וע"כ נאמר, שיש שושנה ויש שושנה.

גוון אדום מורה, שיש שם אחיזה לחיצוניים ולקליפות לינוק ממנה. וזה בקטנות, שט"ת שלה בבריאה. ויש בה ג"כ לבן בכלי דכתר שלה, שאין שם אחיזה לחיצוניים. ונאמר, מה שושנה בין החוחים, יש בה אדום ולבן, אף כנסת ישראל יש בה דין ורחמים, להורות כי גם בגדלותה, שנקראת כנסת ישראל, אע"פ שעולה אז ומלבישה את הבינה, מ"מ נשאר בה דין, כי צריכה למסך המתוקן בה לצורך הזיווג דהכאה, שמסיבת הדין שבמסך, הוא מכה על האור העליון ומחזירו לאחוריו, ומעלה ע"י זה ע"ס דאו"ח, הנקרא אור של דין, וממשיך בתוכן ע"ס דאו"י, הנקרא אור של רחמים. וע"כ גם בכנסת ישראל יש דין ורחמים, כנגד האדום והלבן, שיש לשושנה בין החוחים.

וזה הים שעשה שלמה, העומד על שנים עשר בקר. כי ט"ת שלה שנפלו לבריאה, נתקנו שם בשנים עשר בקר, ונקודת הכתר, שנשארה באצילות, היא הים, העומד עליהם מלמעלה, וכללותם יחד נקראים י"ג עלי השושנה.

המוחין דגדלות דנוקבא, שיש בהם מהארת החכמה, נמשכים מי"ג השמות, הנקראים י"ג מידות הרחמים. ע"כ נאמר, אף כנסת ישראל יש בה י"ג מידות הרחמים. והעיקר מה שבא רבי חזקיה להורות בהשוואה הזו, משושנה בין החוחים לכנסת ישראל, ללמדנו, שכל שיש לנוקבא במצב גדלותה צריך להימצא בה כנגדם הכנה והכשר עוד בתחילת הווייתה, במצב הקטנות. ע"כ נאמר, שכנגד לבן ואדום בקטנות, יוצא בה דין ורחמים בגדלות. וכנגד י"ג עלים בקטנות, יוצא בה י"ג מידות הרחמים בגדלות.

אלקים שבמקרא, בראשית ברא אלקים, הבינה המאצילה לנוקבא דז"א, הוציא י"ג מילים: את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח. כלומר, עד אלקים השני. שאלו י"ג מילים רומזים על אותם י"ג עלים של שושנה בין החוחים, הים העומד על שנים עשר בקר, שהם הכנה והכשר לכנסת ישראל, שתקבל י"ג מידות הרחמים. , לסבב את כנסת ישראל ולשמור אותה, כי י"ג מידות הרחמים, שהן המוחין השלמים דנוקבא, נבחנות שהן מסבבות ומאירות אליה מכל הצדדים סביב סביב, ונשמרת על ידיהן ממגע החיצוניים, כי כל זמן שאין בה המוחין הגדולים בהארת החכמה מי"ג מידות, יש בה יניקה לחיצוניים.

ב) ואח"כ נזכר שם אלקים פעם אחרת, אלקים מרחפת. כדי להוציא חמישה עלים קשים, המסבבים את השושנה. ואלו חמשת העלים נקראים ישועות. והם חמישה שערים, וע"ז כתוב, כוס ישועות אשא. זו היא כוס של ברכה. כוס של ברכה צריכה להיות על חמש אצבעות ולא יותר, כמו השושנה, היושבת על חמישה עלים קשים, שהם כנגד חמש אצבעות. ושושנה זו היא כוס של ברכה.

מהשם אלקים השני עד שם אלקים השלישי חמש מילים: מרחפת על פני המים ויאמר. כנגד ה' עלים. מכאן ולהלאה, שנאמר, אלקים יהי אור, הוא האור שנברא ונגנז ונכלל בברית ההוא, שנכנס בשושנה והוציא בה זרע, וזה נקרא עץ עושה פרי, אשר זרעו בו. והזרע ההוא נמצא באות ברית ממש.

ביאור הדברים: חמישה עלים קשים הם ה"ג דנוקבא, שהן ע"ס דאו"ח, שהנוקבא מעלה ע"י זיווג דהכאה באור העליון, הנקרא אור של דין. כי ע"ס דאו"י נקראות ה"ח חג"ת נ"ה, והן מתלבשות בה' גבורות חג"ת נ"ה דאו"ח. ואלו חמישה עלים קשים, הם כוחות הדין שבמסך, המעכב את האור העליון, מלהתלבש ממסך ולמטה. וע"כ נקרא עתה רק ה' עלים קשים, כי עוד אינה ראויה לזיווג עליהם. ובזמן הגדלות, כשמסך בא בזיווג עם האור העליון, הם נקראים ה"ג.

ואלו ה' עלים קשים הן ה' מילים, שיש מאלקים שני עד אלקים שלישי: מרחפת על פני המים ויאמר. ולמה נזכר פעם אחרת, שמשמע שיש כאן פעולה חדשה, ואומר, כדי להוציא מהנוקבא ה' עלים קשים אלו, שהם הכנה לזיווג בזמן הגדלות.

ע"ס דאו"ח נקראות ה"ג חג"ת נ"ה ולא נקראות כח"ב תו"מ, מפני שממשיכות אור חסדים לבד, ולכן ירדו כח"ב ממעלתם ונקראים חג"ת, ות"ת ומלכות נקראות נו"ה.

בגדלות, שה' עלים קשים נעשו לה"ג, הם נבחנים לחמישה שערים, פתוחים לקבל ה"ח דאו"י. ונקראים ישועות. ואז נקראת הנוקבא כוס ישועות או כוס של ברכה, כי בסגולתם נעשית הנוקבא כלי מחזיק הברכה, ה"ח.

מספר הספירות עשר, שעיקרן הן חמש בחינות, או י"ג, כמו י"ג מידות הרחמים. עשר מורה על ספירת זו"ן, שבהן רק אור חסדים. י"ג מורה על המוחין דהארת החכמה, המקובלת לזו"ן.

כוס של ברכה, המורה על המשכת ה"ח תוך ה"ג שלה, צריכה להיות על חמש אצבעות ולא יותר. דהיינו, רק במספר עשר, חג"ת נ"ה ולא יותר. דהיינו, להוציא ממספר י"ג, כי אין הנוקבא ראויה לקבל חכמה מי"ג, זולת בדרך התלבשות החכמה בחסדים. ולפיכך צריך מקודם להמשיך ברכה, שהם ה"ח ע"י ה' אצבעות דווקא, שהן ה"ג. ואז יכולה לקבל גם מי"ג.

ומשמע, שהכוונה על ה' אצבעות של יד שמאל, שהן ה"ג. כי ה' אצבעות של יד ימין הן ה"ח. ולפיכך צריכים להגביה את הכוס של ברכה בב' ידיים, כלומר גם עם ה' אצבעות של יד שמאל, כדי לרמוז על הכוונה של ה"ג. אמנם אח"ז, בתחילת הברכה, צריכים להשאיר את הכוס על ה' אצבעות של יד ימין בלבד, כי אין לעורר אחיזה לס"א, היונקת משמאל.

אלקים שלישי, שבמאמר, יהי אור, להאציל גדלות דנוקבא, שהוא ה"ח וי"ג מידות הרחמים, אשר ה"ח הם ה"פ אור שבמאמר: יהי אור, ויהי אור, האור כי טוב, בין האור, לאור יום. וי"ג מידות הרחמים מרומזים בכתוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי אחד הוא י"ג וגם בגי' י"ג.

ה' האורות הללו, הם האור, שברא הקב"ה ביום א', היה אדם צופה בו מסוף העולם עד סופו. כיוון שהסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפּלַגה, וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנָזוֹ מהם. כמ"ש, ונגנז ונכלל בברית שנכנס בשושנה: שה"ח נכללו מקודם ביסוד דז"א, ולא באו ישר מבינה, מאלקים, לנוקבא. והברית, יסוד דז"א, שנכנס בשושנה, ונתן אותם אליה.

אלו ה"ח היוצאים על ה"ג, נקראים זרע. ועיקר תוקף הדין והגבורות שבמסך, שבכוחם מכה על האור העליון ומחזירו לאחוריו, נמצא רק בעטרת היסוד דז"א, שממשיך אותם ממזל ונַקֵה שבדיקנא. והנוקבא מקבלת ממנו רק הארה וענף. לפיכך, עיקר הזיווג שעל המסך, המעלה ה"ג, הממשיכות והמלבישות את ה"ח, שהם ה' אורות, נעשה ביסוד דז"א, והוא הנותן אותם לנוקבא. שאותו זרע, שהם ה"ח וה"ג, נמצא באות ברית ממש, כי באות ברית, שהיא עטרת יסוד דז"א, נמצאת ממשיות הגבורות, הממשיכות ה"ח, הנקרא זרע. אבל, יסוד הנוקבא מקבל רק צורה של הגבורות שלו. וע"כ נקרא יסוד הנוקבא רק בשם צורת הברית.

ג) כמו שצורת הברית נזרעה במ"ב (42) זיווגים מהזרע, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית.

ביאור הדברים. שם מ"ב אותיות: הויה פשוטה, הויה במילוי, הויה במילוי דמילוי. שבהן מ"ב אותיות. אותו זרע, הנמצא באות ברית, שהן ה"ח וה"ג, נמשך מהשם מ"ב.

וע"כ נאמר, וכמו שצורת הברית, יסודהנוקבא, נזרעה במ"ב זיווגים מהזרע של אות ברית, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית.

כי ב' בחינות יש בנוקבא:

א. בניין פרצופה, שנבנית ע"י הבינה.

ב. הזדווגותה עם ז"א, הנקראת הזיווג.

וכמו שצורת הברית, יסוד הנוקבא, נזרעה במ"ב זיווגים מאותו הזרע, של אות ברית, שהֶבְחן זה הוא בזיווג, הנה כך תקיש לסדר אצילות בניינה של הנוקבא, הנקראת מעשה בראשית, ע"י הבינה, שהייתה ג"כ בשם מ"ב. ויש ב' מצבים בבניין הנוקבא, קטנות וגדלות. הקטנות נקראת חקיקה, שפירושו, חקיקה לבית קיבול לאורות של זמן הגדלות, כי כל המקובל לנוקבא בזמן הגדלות, צריכה להכנה ולהכשרה להם מימי הקטנות. הגדלות נקראת בשם מפורש, כי כל הסתום בעת הקטנות מתפרש ונודע בעת הגדלות.

וע"כ נאמר, כך השם החקוק והמפורש. הנוקבא נקראת שם. החקוק, הקטנות שלה. המפורש, הגדלות שלה. וגם הם נזרעו ונבנו במ"ב אותיות, כמו מ"ב זיווגים שבזיווג באות ברית. ומ"ב אותיות של מעשה בראשית הן מ"ב האותיות, המובאות

מאמר השושנה

השיעור הראשון במסגרת הדף היומי בזוהר הקדוש עם פירוש הסולם – לפרטים נוספים – http://hasulam.co.il/. מהנלמד בשיעור – השכינה הקדושה נקראת שושנה, מלשון "ששון", והיא בחינת ה"אני המשותף" שבין הבורא לנברא. יש לה ב' מצבים – קטנות וגדלות. מטרתנו היא להגיע למצב הגדלות, שנקרא "כנסת ישראל". במצב הקטנות יש שמירה, ובמצב הגדלות יש אהבה, אולם גם באהבה צריך לשמור על היראה.

אין לפחד ממצבי הקטנות, אלא לראותם כמקום לאימון כדי להגיע לבחי' האהבה והגדלות.

השושנה היא השכינה הקדושה, מלכות דאצילות, היא המקום שיוצר קשר בין נברא לבורא- אפשר לקרוא לזה "האני המשותף "מקום ליצירת האהבה בין הבורא לנברא  וולשושנה יש  שני מצבים:

1.  "שושנה בין החוחים" (קוצים) נקראת שכינה, זה הוא מצב של גלות , מצב של קטנות, מצב שדורש שמירה  וזהירות, כי נמצאת בין קליפות וקוצים, וצריך לא לתת לקליפות להשתלט, זהו מצב זמני  של "אימון"  והתמודדות כדי להגיע  למצב של אהבה , שהוא מצב של "גדלות",  ובגלל שלעולם אב הרחמן  לא נוטש את ילדיו, גם במצב הזה  של  קטנות וגלות, יש קשר  של  ברית  ושמירה , בין הבורא לנברא,   במצב זה  לשושנה- יש  י"ג עלים , וב' צבעים   צבע  של אדום ולבן
2. "שושנה"– נקראת "כנסת ישראל" (כי כונסת את כל נשמות ישראל יחדיו )  זה הוא  מצב של הארה גדולה, מצב של גדלות– מצב של אהבה בין בורא לנברא-,  במצב גדלות  לשושנה יש  דין ורחמים- ,   י"ג  בחינות שהם  י"ג עלים שהם כנגד י"ג מידות הרחמים  המאירים ושומרים עליה

כל מה שיש  באהבה במצב הגדלות, צריך להימצא כנגדם לבחינת הכנה  והכשר עוד בתחילת הויתה במצב הקטנות

א) רבי חזקיה פתח. כתוב, כשושנה בין החוחים. מהי שושנה? זו היא כנסת ישראל, מלכות. משום שיש שושנה ויש שושנה. מה שושנה בין החוחים, יש בה אדום ולבן, אף כנסת ישראל יש בה דין ורחמים. מה שושנה, יש בה י"ג עלים, כך כנסת ישראל יש בה י"ג מידות הרחמים, המסבבות אותה מכל צדדיה. אף אלוקים, שבמקרא, בראשית ברא אלקים, הוציא י"ג מילים, לסבב את כנסת ישראל ולשמור אותה: את, השמים, ואת, הארץ, והארץ, הייתה, תוהו, ובוהו, וחושך, על, פני, תהום, ורוח. דהיינו עד, אלקים מרחפת.

ביאור הדברים. ע"ס: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. ועיקרן הוא רק חמש: כתר, חכמה, בינה, תפארת, מלכות. משום שספירת התפארת כוללת בתוכה שש ספירות חג"ת נה"י. והן נעשו חמש פרצופים: א"א, או"א, זו"ן. הכתר נקרא בשם אריך אנפין (א"א). חכמה ובינה נקראים בשם אבא ואמא (או"א). ת"ת ומלכות נקראים בשם זעיר אנפין ונוקבא (זו"ן).

ז' ימי בראשית הם ב' הפרצופים זעיר אנפין (ז"א) ונוקבא דאצילות. ויש בהם ז"ס חג"ת נה"י ומלכות. אשר בכתובים של מעשה בראשית מתבאר, איך או"א, שהם חו"ב, האצילו אותם מתחילת התהוותם עד סוף הגדלות, שנוהג בהם בהמשך ששת אלפי שנים.

ורבי חזקיה פתח בביאור הנוקבא דז"א, לבאר סדר אצילותה מאמא, הבינה, הנקראת אלקים. וזהו שפתח בביאור השושנה, שהיא הנוקבא דז"א. והנוקבא דז"א בעת גדלותה נקראת בשם כנסת ישראל. וע"כ נאמר, מהי שושנה? זו היא כנסת ישראל.

ויש בשושנה זו ב' מצבים:

א. קטנות, תחילת התהוותה, שאין בה אלא ספירת כתר, שבתוכה מלובש אור הנפש שלה, וט"ת שלה נופלות מחוץ מאצילות, בעולם הבריאה.

ב. גדלות, שאז מתעלות ט"ת שלה מעולם הבריאה לעולם האצילות, והיא נבנית עימהן לפרצוף שלם בע"ס. ואז עולה עם ז"א בעלה לקומה שווה עם או"א דאצילות, ומלבישים אותם. ואז נקרא ז"א ישראל, אותיות לי ראש, והנוקבא נקראת כנסת ישראל, ע"ש שכונסת בתוכה כל האורות של ישראל בעלה ומשפיעה אותם לתחתונים.

קטנות נקרא שושנה בין החוחים, משום שט"ת שלה התרוקנו מאור האצילות, ונשארו כחוחים. וגדלות נקרא שושנה סתם או כנסת ישראל. וע"כ נאמר, שיש שושנה ויש שושנה.

גוון אדום מורה, שיש שם אחיזה לחיצוניים ולקליפות לינוק ממנה. וזה בקטנות, שט"ת שלה בבריאה. ויש בה ג"כ לבן בכלי דכתר שלה, שאין שם אחיזה לחיצוניים. ונאמר, מה שושנה בין החוחים, יש בה אדום ולבן, אף כנסת ישראל יש בה דין ורחמים, להורות כי גם בגדלותה, שנקראת כנסת ישראל, אע"פ שעולה אז ומלבישה את הבינה, מ"מ נשאר בה דין, כי צריכה למסך המתוקן בה לצורך הזיווג דהכאה, שמסיבת הדין שבמסך, הוא מכה על האור העליון ומחזירו לאחוריו, ומעלה ע"י זה ע"ס דאו"ח, הנקרא אור של דין, וממשיך בתוכן ע"ס דאו"י, הנקרא אור של רחמים. וע"כ גם בכנסת ישראל יש דין ורחמים, כנגד האדום והלבן, שיש לשושנה בין החוחים.

וזה הים שעשה שלמה, העומד על שנים עשר בקר. כי ט"ת שלה שנפלו לבריאה, נתקנו שם בשנים עשר בקר, ונקודת הכתר, שנשארה באצילות, היא הים, העומד עליהם מלמעלה, וכללותם יחד נקראים י"ג עלי השושנה.

המוחין דגדלות דנוקבא, שיש בהם מהארת החכמה, נמשכים מי"ג השמות, הנקראים י"ג מידות הרחמים. ע"כ נאמר, אף כנסת ישראל יש בה י"ג מידות הרחמים. והעיקר מה שבא רבי חזקיה להורות בהשוואה הזו, משושנה בין החוחים לכנסת ישראל, ללמדנו, שכל שיש לנוקבא במצב גדלותה צריך להימצא בה כנגדם הכנה והכשר עוד בתחילת הווייתה, במצב הקטנות. ע"כ נאמר, שכנגד לבן ואדום בקטנות, יוצא בה דין ורחמים בגדלות. וכנגד י"ג עלים בקטנות, יוצא בה י"ג מידות הרחמים בגדלות.

אלקים שבמקרא, בראשית ברא אלקים, הבינה המאצילה לנוקבא דז"א, הוציא י"ג מילים: את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח. כלומר, עד אלקים השני. שאלו י"ג מילים רומזים על אותם י"ג עלים של שושנה בין החוחים, הים העומד על שנים עשר בקר, שהם הכנה והכשר לכנסת ישראל, שתקבל י"ג מידות הרחמים. , לסבב את כנסת ישראל ולשמור אותה, כי י"ג מידות הרחמים, שהן המוחין השלמים דנוקבא, נבחנות שהן מסבבות ומאירות אליה מכל הצדדים סביב סביב, ונשמרת על ידיהן ממגע החיצוניים, כי כל זמן שאין בה המוחין הגדולים בהארת החכמה מי"ג מידות, יש בה יניקה לחיצוניים.

ב) ואח"כ נזכר שם אלקים פעם אחרת, אלקים מרחפת. כדי להוציא חמישה עלים קשים, המסבבים את השושנה. ואלו חמשת העלים נקראים ישועות. והם חמישה שערים, וע"ז כתוב, כוס ישועות אשא. זו היא כוס של ברכה. כוס של ברכה צריכה להיות על חמש אצבעות ולא יותר, כמו השושנה, היושבת על חמישה עלים קשים, שהם כנגד חמש אצבעות. ושושנה זו היא כוס של ברכה.

מהשם אלקים השני עד שם אלקים השלישי חמש מילים: מרחפת על פני המים ויאמר. כנגד ה' עלים. מכאן ולהלאה, שנאמר, אלקים יהי אור, הוא האור שנברא ונגנז ונכלל בברית ההוא, שנכנס בשושנה והוציא בה זרע, וזה נקרא עץ עושה פרי, אשר זרעו בו. והזרע ההוא נמצא באות ברית ממש.

ביאור הדברים: חמישה עלים קשים הם ה"ג דנוקבא, שהן ע"ס דאו"ח, שהנוקבא מעלה ע"י זיווג דהכאה באור העליון, הנקרא אור של דין. כי ע"ס דאו"י נקראות ה"ח חג"ת נ"ה, והן מתלבשות בה' גבורות חג"ת נ"ה דאו"ח. ואלו חמישה עלים קשים, הם כוחות הדין שבמסך, המעכב את האור העליון, מלהתלבש ממסך ולמטה. וע"כ נקרא עתה רק ה' עלים קשים, כי עוד אינה ראויה לזיווג עליהם. ובזמן הגדלות, כשמסך בא בזיווג עם האור העליון, הם נקראים ה"ג.

ואלו ה' עלים קשים הן ה' מילים, שיש מאלקים שני עד אלקים שלישי: מרחפת על פני המים ויאמר. ולמה נזכר פעם אחרת, שמשמע שיש כאן פעולה חדשה, ואומר, כדי להוציא מהנוקבא ה' עלים קשים אלו, שהם הכנה לזיווג בזמן הגדלות.

ע"ס דאו"ח נקראות ה"ג חג"ת נ"ה ולא נקראות כח"ב תו"מ, מפני שממשיכות אור חסדים לבד, ולכן ירדו כח"ב ממעלתם ונקראים חג"ת, ות"ת ומלכות נקראות נו"ה.

בגדלות, שה' עלים קשים נעשו לה"ג, הם נבחנים לחמישה שערים, פתוחים לקבל ה"ח דאו"י. ונקראים ישועות. ואז נקראת הנוקבא כוס ישועות או כוס של ברכה, כי בסגולתם נעשית הנוקבא כלי מחזיק הברכה, ה"ח.

מספר הספירות עשר, שעיקרן הן חמש בחינות, או י"ג, כמו י"ג מידות הרחמים. עשר מורה על ספירת זו"ן, שבהן רק אור חסדים. י"ג מורה על המוחין דהארת החכמה, המקובלת לזו"ן.

כוס של ברכה, המורה על המשכת ה"ח תוך ה"ג שלה, צריכה להיות על חמש אצבעות ולא יותר. דהיינו, רק במספר עשר, חג"ת נ"ה ולא יותר. דהיינו, להוציא ממספר י"ג, כי אין הנוקבא ראויה לקבל חכמה מי"ג, זולת בדרך התלבשות החכמה בחסדים. ולפיכך צריך מקודם להמשיך ברכה, שהם ה"ח ע"י ה' אצבעות דווקא, שהן ה"ג. ואז יכולה לקבל גם מי"ג.

ומשמע, שהכוונה על ה' אצבעות של יד שמאל, שהן ה"ג. כי ה' אצבעות של יד ימין הן ה"ח. ולפיכך צריכים להגביה את הכוס של ברכה בב' ידיים, כלומר גם עם ה' אצבעות של יד שמאל, כדי לרמוז על הכוונה של ה"ג. אמנם אח"ז, בתחילת הברכה, צריכים להשאיר את הכוס על ה' אצבעות של יד ימין בלבד, כי אין לעורר אחיזה לס"א, היונקת משמאל.

אלקים שלישי, שבמאמר, יהי אור, להאציל גדלות דנוקבא, שהוא ה"ח וי"ג מידות הרחמים, אשר ה"ח הם ה"פ אור שבמאמר: יהי אור, ויהי אור, האור כי טוב, בין האור, לאור יום. וי"ג מידות הרחמים מרומזים בכתוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי אחד הוא י"ג וגם בגי' י"ג.

ה' האורות הללו, הם האור, שברא הקב"ה ביום א', היה אדם צופה בו מסוף העולם עד סופו. כיוון שהסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפּלַגה, וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנָזוֹ מהם. כמ"ש, ונגנז ונכלל בברית שנכנס בשושנה: שה"ח נכללו מקודם ביסוד דז"א, ולא באו ישר מבינה, מאלקים, לנוקבא. והברית, יסוד דז"א, שנכנס בשושנה, ונתן אותם אליה.

אלו ה"ח היוצאים על ה"ג, נקראים זרע. ועיקר תוקף הדין והגבורות שבמסך, שבכוחם מכה על האור העליון ומחזירו לאחוריו, נמצא רק בעטרת היסוד דז"א, שממשיך אותם ממזל ונַקֵה שבדיקנא. והנוקבא מקבלת ממנו רק הארה וענף. לפיכך, עיקר הזיווג שעל המסך, המעלה ה"ג, הממשיכות והמלבישות את ה"ח, שהם ה' אורות, נעשה ביסוד דז"א, והוא הנותן אותם לנוקבא. שאותו זרע, שהם ה"ח וה"ג, נמצא באות ברית ממש, כי באות ברית, שהיא עטרת יסוד דז"א, נמצאת ממשיות הגבורות, הממשיכות ה"ח, הנקרא זרע. אבל, יסוד הנוקבא מקבל רק צורה של הגבורות שלו. וע"כ נקרא יסוד הנוקבא רק בשם צורת הברית.

ג) כמו שצורת הברית נזרעה במ"ב (42) זיווגים מהזרע, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית.

ביאור הדברים. שם מ"ב אותיות: הויה פשוטה, הויה במילוי, הויה במילוי דמילוי. שבהן מ"ב אותיות. אותו זרע, הנמצא באות ברית, שהן ה"ח וה"ג, נמשך מהשם מ"ב.

וע"כ נאמר, וכמו שצורת הברית, יסודהנוקבא, נזרעה במ"ב זיווגים מהזרע של אות ברית, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית.

כי ב' בחינות יש בנוקבא:

א. בניין פרצופה, שנבנית ע"י הבינה.

ב. הזדווגותה עם ז"א, הנקראת הזיווג.

וכמו שצורת הברית, יסוד הנוקבא, נזרעה במ"ב זיווגים מאותו הזרע, של אות ברית, שהֶבְחן זה הוא בזיווג, הנה כך תקיש לסדר אצילות בניינה של הנוקבא, הנקראת מעשה בראשית, ע"י הבינה, שהייתה ג"כ בשם מ"ב. ויש ב' מצבים בבניין הנוקבא, קטנות וגדלות. הקטנות נקראת חקיקה, שפירושו, חקיקה לבית קיבול לאורות של זמן הגדלות, כי כל המקובל לנוקבא בזמן הגדלות, צריכה להכנה ולהכשרה להם מימי הקטנות. הגדלות נקראת בשם מפורש, כי כל הסתום בעת הקטנות מתפרש ונודע בעת הגדלות.

וע"כ נאמר, כך השם החקוק והמפורש. הנוקבא נקראת שם. החקוק, הקטנות שלה. המפורש, הגדלות שלה. וגם הם נזרעו ונבנו במ"ב אותיות, כמו מ"ב זיווגים שבזיווג באות ברית. ומ"ב אותיות של מעשה בראשית הן מ"ב האותיות, המובאות מבראשית עד הב' של ובוהו.

עשר ספירות

..נקודה, ספירה, פרצוף, עולם

עולם אצילות- במצב הקביעות

סדר  עולמות:

.

קביעות העולמות- מצב קטנות לשכינה הקדושה( רק הארת נפש בכתר דאצילות)

.

עלית העולמות- מצב גדלות לכנסת ישראל- בימי שבת וחג

.

דין ורחמים בעולמות

האני המשותף-  כנסת ישראל והקב"ה

.

.

..