קנז) הסירו את אלהי הנכר, אלו הן נשים אחרות, שלקחו בשבי, שהיו מביאים עמהם כל עֲדָיֵיהם. ועל זה כתוב, ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר, שהם הנשים, וכל עֲדָיֵיהם, וכל אלהי זהב וכסף. ויטמון אותם יעקב, את הכסף והזהב, כדי שלא יהנו מצד עבודה זרה כלום.

קנח) יעקב אדם שלם היה בכל, והיה מתדבק בהקב"ה. כתוב, ונקומה ונעלה בית אל. מיד כתוב, ויתנו אל יעקב. מכאן, שאדם צריך לשבח את הקב"ה, ולהודות לו על הנסים ועל הטוב שעשה עמו. כמ"ש, ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי.

קנט) בתחילה כתוב, ונקומה ונעלה בית אל. בלשון רבים, שהכליל בניו עמו. ואחר כך כתוב, ואעשה שם מזבח. בלשון יחיד, ולא כתוב ונעשה. שהוציא אותם מכלל זה. משום שעל עצמו בלבד היה הדבר. יעקב ודאי התקין תפלת ערבית, שהיא תקון הנוקבא. והוא עשה את המזבח, שהוא תקון הנוקבא. ועליו היה הדבר, ולא על בניו. ומשום שהוא עבר כל אלו הצרות מיום שברח מפני אחיו, שכתוב, ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי, אבל הם באו אחר כך לעולם, אחר שכבר נפטר מצרות אלו. לפיכך לא הכניסם עמו בתקון המזבח, אלא אמר, ואעשה שם מזבח.

קס) מכאן נשמע, שמי שנעשה לו הנס, הוא צריך להודות. מי שאכל לחם על השלחן, הוא צריך לברך. ולא אחר, שלא אכל מאומה. כי על כן אמר יעקב, ואעשה שם מזבח. ולא אמר, ונעשה.
ויבן שם מזבח

קסא) ויבן שם מזבח. שתקן את המדרגה. מזבח לה', היינו לתקן את המדרגה התחתונה, הנוקבא, לחבר אותה עם המדרגה העליונה, ז"א. ויבן שם מזבח, הנוקבא, להוי"ה, ז"א. ויקרא למקום, אל בית אל. השם הזה שנתן לנוקבא, הוא כשם של העליונה, בינה, משום שכאשר האירה הנוקבא מז"א, נעשתה אז הבת, הנוקבא, כאמה, בינה. וע"כ קרא אותה יעקב בשם אל, שהוא שם אמא.

קסב) כי שם נגלו אליו האלקים. מלאכים. כי אמר נגלו ולא נגלה. כי שבעים מלאכים נמצאים תמיד עם השכינה. ושבעים כסאות הם סביב השכינה. וע"כ כשיש גילוי המלאכים, יש גילוי השכינה. ועל כן כתוב, כי שם נגלו אליו האלקים, במקום זה הנגלה, בנוקבא. כי כתוב, והנה ה' נצב עליו, על הסולם, שהוא הנוקבא. שמקודם לכן כתוב, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. הרי שגילוי המלאכים בא עם גילוי השכינה. ולפיכך קרא יעקב שם המזבח, אל בית אל, על גילוי השכינה, ותלה זה בגילוי המלאכים.
ויעל מעליו אלקים

קסג) ויעל מעליו אלקים. ביחד עם האבות יעקב נעשה מרכבה קדושה לה', לז"א. העומד להאיר אל הלבנה, הנוקבא. והוא מרכבה בלבדו, משום שהוא כולל בעצמו את האבות, שהם חסד דגבורה, כי ת"ת כולל חו"ג.

קסד) כי מי גדול. כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שאין לך אומה ולשון בכל אומות העולם עובדי ע"ז, שיהיו להם אלהים שיקבלו תפלתם, כמו שעתיד הקב"ה לקבל תפלתם ובקשתם של ישראל בכל שעה שצריכים לקבלת התפלה, שהם מתפללים רק בשביל המדרגה שלהם, שהיא השכינה. כלומר בכל שעה שתפלתם היא לתקון השכינה.

קסה) יעקב, הקב"ה קראו ישראל. כלומר, השכינה. כמ"ש, ויקרא אל משה, שכתוב ויקרא עם א' זעירא, שהיא השכינה.

קסו) השם ישראל נשלם בכל כראוי, ואז נתעלה במדרגתו ונשלם בשם הזה, ועל כן, ויקרא את שמו ישראל.
יעקב – ישראל

קסז) יעקב הבחיר שבאבות והוא כולל כל הצדדים, ימין ושמאל. וע"כ קרא שמו ישראל, כמ"ש, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. וכתוב, ויקרא את שמו ישראל. ולמה חזר הקב"ה וקרא אותו יעקב הרבה פעמים? והכל קוראים אותו יעקב, כמו בתחילה. ומהו, ולא יקרא שמך עוד יעקב?

קסח) כגבור יצא, כאיש מלחמות. אבל למה כגבור, כאיש? גבור ואיש היה צריך לומר.

קסט) הוי"ה בכל מקום הוא רחמים. הוי"ה הוא שמו של הקב"ה, כמ"ש, אני הוי"ה הוא שמי. ולפעמים נקרא שמו אלקים, שהוא דין. אלא בשעה שמתרבים צדיקים בעולם, שמו הוי"ה, הרחמים. ובשעה שרשעים מתרבים בעולם, שמו אלקים. כך, בזמן שיעקב לא היה בין שונאים, ולא היה בחוץ לארץ, קוראים לו ישראל. וכשהיה בין שונאים או בחוץ לארץ, קוראים לו יעקב.

קע) אבל כתוב, וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. שלא היה בחוץ לארץ, ומ"מ כתוב השם יעקב.

קעא) כמו שהקב"ה לפעמים נקרא הוי"ה ולפעמים נקרא אלקים, לפי המדרגה, כן לפעמים נקרא ישראל ולפעמים נקרא יעקב. כשיש לו מדרגות ג"ר וראש, נקרא ישראל. וכשהוא ו"ק בלי ראש, נקרא יעקב. ומה שנאמר, לא יקרא שמך עוד יעקב – שלא ישאר בשם יעקב, אלא שיהיו לו ב' שמות, יעקב וישראל, לפי המדרגה.

קנז) הסירו את אלהי הנכר, אלו הן נשים אחרות, שלקחו בשבי, שהיו מביאים עמהם כל עֲדָיֵיהם. ועל זה כתוב, ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר, שהם הנשים, וכל עֲדָיֵיהם, וכל אלהי זהב וכסף. ויטמון אותם יעקב, את הכסף והזהב, כדי שלא יהנו מצד עבודה זרה כלום.

קנח) יעקב אדם שלם היה בכל, והיה מתדבק בהקב"ה. כתוב, ונקומה ונעלה בית אל. מיד כתוב, ויתנו אל יעקב. מכאן, שאדם צריך לשבח את הקב"ה, ולהודות לו על הנסים ועל הטוב שעשה עמו. כמ"ש, ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי.

קנט) בתחילה כתוב, ונקומה ונעלה בית אל. בלשון רבים, שהכליל בניו עמו. ואחר כך כתוב, ואעשה שם מזבח. בלשון יחיד, ולא כתוב ונעשה. שהוציא אותם מכלל זה. משום שעל עצמו בלבד היה הדבר. יעקב ודאי התקין תפלת ערבית, שהיא תקון הנוקבא. והוא עשה את המזבח, שהוא תקון הנוקבא. ועליו היה הדבר, ולא על בניו. ומשום שהוא עבר כל אלו הצרות מיום שברח מפני אחיו, שכתוב, ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי, אבל הם באו אחר כך לעולם, אחר שכבר נפטר מצרות אלו. לפיכך לא הכניסם עמו בתקון המזבח, אלא אמר, ואעשה שם מזבח.

קס) מכאן נשמע, שמי שנעשה לו הנס, הוא צריך להודות. מי שאכל לחם על השלחן, הוא צריך לברך. ולא אחר, שלא אכל מאומה. כי על כן אמר יעקב, ואעשה שם מזבח. ולא אמר, ונעשה.
ויבן שם מזבח

קסא) ויבן שם מזבח. שתקן את המדרגה. מזבח לה', היינו לתקן את המדרגה התחתונה, הנוקבא, לחבר אותה עם המדרגה העליונה, ז"א. ויבן שם מזבח, הנוקבא, להוי"ה, ז"א. ויקרא למקום, אל בית אל. השם הזה שנתן לנוקבא, הוא כשם של העליונה, בינה, משום שכאשר האירה הנוקבא מז"א, נעשתה אז הבת, הנוקבא, כאמה, בינה. וע"כ קרא אותה יעקב בשם אל, שהוא שם אמא.

קסב) כי שם נגלו אליו האלקים. מלאכים. כי אמר נגלו ולא נגלה. כי שבעים מלאכים נמצאים תמיד עם השכינה. ושבעים כסאות הם סביב השכינה. וע"כ כשיש גילוי המלאכים, יש גילוי השכינה. ועל כן כתוב, כי שם נגלו אליו האלקים, במקום זה הנגלה, בנוקבא. כי כתוב, והנה ה' נצב עליו, על הסולם, שהוא הנוקבא. שמקודם לכן כתוב, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. הרי שגילוי המלאכים בא עם גילוי השכינה. ולפיכך קרא יעקב שם המזבח, אל בית אל, על גילוי השכינה, ותלה זה בגילוי המלאכים.
ויעל מעליו אלקים

קסג) ויעל מעליו אלקים. ביחד עם האבות יעקב נעשה מרכבה קדושה לה', לז"א. העומד להאיר אל הלבנה, הנוקבא. והוא מרכבה בלבדו, משום שהוא כולל בעצמו את האבות, שהם חסד דגבורה, כי ת"ת כולל חו"ג.

קסד) כי מי גדול. כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שאין לך אומה ולשון בכל אומות העולם עובדי ע"ז, שיהיו להם אלהים שיקבלו תפלתם, כמו שעתיד הקב"ה לקבל תפלתם ובקשתם של ישראל בכל שעה שצריכים לקבלת התפלה, שהם מתפללים רק בשביל המדרגה שלהם, שהיא השכינה. כלומר בכל שעה שתפלתם היא לתקון השכינה.

קסה) יעקב, הקב"ה קראו ישראל. כלומר, השכינה. כמ"ש, ויקרא אל משה, שכתוב ויקרא עם א' זעירא, שהיא השכינה.

קסו) השם ישראל נשלם בכל כראוי, ואז נתעלה במדרגתו ונשלם בשם הזה, ועל כן, ויקרא את שמו ישראל.
יעקב – ישראל

קסז) יעקב הבחיר שבאבות והוא כולל כל הצדדים, ימין ושמאל. וע"כ קרא שמו ישראל, כמ"ש, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. וכתוב, ויקרא את שמו ישראל. ולמה חזר הקב"ה וקרא אותו יעקב הרבה פעמים? והכל קוראים אותו יעקב, כמו בתחילה. ומהו, ולא יקרא שמך עוד יעקב?

קסח) כגבור יצא, כאיש מלחמות. אבל למה כגבור, כאיש? גבור ואיש היה צריך לומר.

קסט) הוי"ה בכל מקום הוא רחמים. הוי"ה הוא שמו של הקב"ה, כמ"ש, אני הוי"ה הוא שמי. ולפעמים נקרא שמו אלקים, שהוא דין. אלא בשעה שמתרבים צדיקים בעולם, שמו הוי"ה, הרחמים. ובשעה שרשעים מתרבים בעולם, שמו אלקים. כך, בזמן שיעקב לא היה בין שונאים, ולא היה בחוץ לארץ, קוראים לו ישראל. וכשהיה בין שונאים או בחוץ לארץ, קוראים לו יעקב.

קע) אבל כתוב, וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. שלא היה בחוץ לארץ, ומ"מ כתוב השם יעקב.

קעא) כמו שהקב"ה לפעמים נקרא הוי"ה ולפעמים נקרא אלקים, לפי המדרגה, כן לפעמים נקרא ישראל ולפעמים נקרא יעקב. כשיש לו מדרגות ג"ר וראש, נקרא ישראל. וכשהוא ו"ק בלי ראש, נקרא יעקב. ומה שנאמר, לא יקרא שמך עוד יעקב – שלא ישאר בשם יעקב, אלא שיהיו לו ב' שמות, יעקב וישראל, לפי המדרגה.

קמה) מצד רוח הטומאה מתפרדות הרבה מדרגות. וכולן אורבות לצרור על הקדושה, אלו לעומת אלו, כמ"ש, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, כי כשמתחברים הם מחריבים העולם.

קמו) תאותם של מדרגות הטומאה אינה אלא לצרור את המדרגות הקדושות. יעקב, שהיה קדוש, כמ"ש, ויבא יעקב שלם, כולן ארבו עליו וצררו לו. בתחילה נשכו נחש, כמ"ש, ויגע בכף ירכו. שנאמר על שרו של עשו, שהוא רוכב על נחש. עתה נשכו חמור, שכם בן חמור, שהוא ימין דקליפה.

קמז) כשהנחש נשכו, עמד הוא עצמו לנגד הנחש. עתה כשנשכו החמור, שמעון ולוי שבאים מצד הדין הקשה, עמדו לנגד החמור, ושלטו עליו מכל הצדדים, ונכנע לפניהם. כמ"ש, ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב. ושמעון שמזלו היה שור, גבורה ושמאל דקדושה, בא על חמור, שהוא ימין דקליפה, וצרר אותו, כדי שלא יתחברו שור וחמור דקליפה יחד. ונמצא, ששמעון הוא הכנגד שלו ולא יעקב.

קמח) וכולם באו לצרור את יעקב, וניצל מהם. ואחר כך שלט הוא עליהם. ואחרי זה בא שור, שהוא יוסף, ונשלם בחמורים, שהם המצרים שמלך עליהם, שהיו כולם מצד קליפת החמור. יוסף הוא שור, ומצרים הם חמורים, כמ"ש, אשר בשר חמורים בשרם.

קמט) ועל כן אחר כך נפלו בני יעקב בין אלו החמורים, המצרים, משום שנתחבר שור עמהם, יוסף, והיו בהם שור וחמור יחדיו. ונשכו לישראל עצם ובשר, כטבע החמור שנושך ושובר עצם, עד שנתעורר לוי כמקודם לכן, ופזר את החמורים האלו, שהפריד בין שור וחמור, כדי להכניעם, ושבר כחם מן העולם והוציא השור משם. כמ"ש, ויקח משה את עצמות יוסף עמו. משה הוא לוי, ויוסף הוא השור, שנתחבר עמהם.

קנ) מקודם לכן, כשבא שמעון על החמור, להלחם עמו, העיר עליהם דם, שנמולו. ואחר כך, ויהרגו כל זכר. כעין זה עשה הקב"ה על ידי לוי, זה משה, בחמורים האלו, שהם המצרים. מתחילה הביא עליהם מכת דם. ואחר כך, ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים. כאן בחמור הזה, אבי שכם. כמ"ש, ואת כל חילם ואת כל טפם… ואת כל בהמתם, שנאמר, את צאנם ואת בקרם ואת חמוריהם, ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה, לקחו.
ושם, באלו החמורים, שהם המצרים, כתוב, כלי כסף וכלי זהב ושמלות. שהם כנגד, ואת כל חילם, שכאן. כתוב, וגם ערב רב עלה אתם. שהם כנגד, ואת כל טפם, שכאן, וצאן ובקר, שהם כנגד, את צאנם ואת בקרם, שכאן.

קנא) ושמעון ולוי. זה שמעון, קם כנגד חמור זה, אבי שכם, שלא היה מחובר עם שור. וזה לוי, קם כנגד כל החמורים כולם, אפילו כנגד החמורים המחוברים בשור, כמו המצרים.
כי שמעון גבורה ושור, וע"כ כנגד של חמור דקליפת ימין, והיה יכול להכניעו. אבל לקליפת החמור שבמצרים לא היה יכול להכניעם, משום שהם היו מחוברים בשור, שקבלו כח מיוסף שהיה מולך עליהם. וע"כ רק לוי, משה הבא משבט לוי, שהוא בחינת ת"ת, הכלול ימין ושמאל ביחד, היה כחו יפה להכניע אותם החמורים שבמצרים. ולא שמעון, שהיה בו שמאל בלבד.
כולם רצו להזדקק אל יעקב ותקנו עצמם לנשוך אותו, והוא עמד כנגדם בבניו, והכניעם תחתיו.

קנב) עתה, בגלות האחרונה, שעֵשָׂו נושך אותו ואת בניו, מי יקום כנגדו? יעקב ויוסף יעמדו כנגדו. יעקב מצד ימין ויוסף מצד שמאל. כמ"ש, והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עֵשָׂו לקש.

קנג) ויסעו ויהי חתת אלקים. כולם היו מתאספים להלחם, וכאשר חגרו כלי הקרב, היו מרתתים ועזבו אותם. ועל כן, ולא רדפו אחר בני יעקב.
הסירו את אלהי הנכר

קנד) הסירו את אלהי הנכר. מה שלקחו משכם, כלי כסף וזהב שהיה חקוק עליהם אלהי הנכר שלהם. אלהים אחרים היו עושים מכסף וזהב, ולא כלים שחקוקה עליהם צורת גִלּוּלִים. ויעקב הטמין אותם שם, כדי שלא יהנו מצד עבודה זרה. שאסור לאדם להנות ממנו לעולם.

קנה) ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו. השִׁקּוּץ של בני עמון שַמוּ מלכם. וכמ"ש, עטרת מלכם. לפי"ז מה הטעם, ותהי על ראש דוד? ומה הטעם שכתוב בושִׁקּוּץ? שהרי בשאר אלהי העמים עובדי עבודה זרה, כתוב בהם, אלהי העמים, אלהים אחרים, אל נכר, אל אחר, ובזה, בעבודה זרה מלכם, אומר שִׁקּוּץ.

קנו) והשיב אלהי העמים עובדי עבודה זרה, קורא אותם הקב"ה כן. כמ"ש, ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם. ולאו דוקא מלכום. ומה שאמר הכתוב, ויקח את עטרת מלכם, שהוא העבודה זרה מלכם, ששאל, איך נתעטר בה דוד? כן הוא ודאי, שהיתה ע"ז, אלא איתַי הגִתי, בעוד שהיה עכו"ם, מטרם שנתגייר, שבר מן אותה העטרת, שהיא הע"ז מלכם, את הצורה שהיתה חקוקה עליהם, ובטל אותה, ובזה עשה אותה, הֵתֵר שיהיה מותר להנות ממנה. וע"כ שם אותה דוד על ראשו.
יש כח לעובד ע"ז לפסול את הע"ז שלו. ואז מותרת בהנאה לישראל. אמנם לאחר שנתגייר, אם פוגם ופוסל הע"ז שעבד מכבר, אינו מתיר אותה בהנאה, כי אז דינו כישראל. ולפיכך אומר הזהר, שאיתי הגתי ביטל אותה מטרם שנתגייר, ויצאה מכלל ע"ז. וע"כ מותר היה לדוד לשים אותה על ראשו.
שקוץ בני עמון היה נחש אחד, חקוק בחקיקה עמוקה על אותה העטרת. ומשום זה נקרא בשם שקוץ, שפירושו זוהמה.

קנז) הסירו את אלהי הנכר, אלו הן נשים אחרות, שלקחו בשבי, שהיו מביאים עמהם כל עֲדָיֵיהם. ועל זה כתוב, ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר, שהם הנשים, וכל עֲדָיֵיהם, וכל אלהי זהב וכסף. ויטמון אותם יעקב, את הכסף והזהב, כדי שלא יהנו מצד עבודה זרה כלום.

קנח) יעקב אדם שלם היה בכל, והיה מתדבק בהקב"ה. כתוב, ונקומה ונעלה בית אל. מיד כתוב, ויתנו אל יעקב. מכאן, שאדם צריך לשבח את הקב"ה, ולהודות לו על הנסים ועל הטוב שעשה עמו. כמ"ש, ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי.

קנט) בתחילה כתוב, ונקומה ונעלה בית אל. בלשון רבים, שהכליל בניו עמו. ואחר כך כתוב, ואעשה שם מזבח. בלשון יחיד, ולא כתוב ונעשה. שהוציא אותם מכלל זה. משום שעל עצמו בלבד היה הדבר. יעקב ודאי התקין תפלת ערבית, שהיא תקון הנוקבא. והוא עשה את המזבח, שהוא תקון הנוקבא. ועליו היה הדבר, ולא על בניו. ומשום שהוא עבר כל אלו הצרות מיום שברח מפני אחיו, שכתוב, ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי, אבל הם באו אחר כך לעולם, אחר שכבר נפטר מצרות אלו. לפיכך לא הכניסם עמו בתקון המזבח, אלא אמר, ואעשה שם מזבח.

קס) מכאן נשמע, שמי שנעשה לו הנס, הוא צריך להודות. מי שאכל לחם על השלחן, הוא צריך לברך. ולא אחר, שלא אכל מאומה. כי על כן אמר יעקב, ואעשה שם מזבח. ולא אמר, ונעשה.
ויבן שם מזבח

קסא) ויבן שם מזבח. שתקן את המדרגה. מזבח לה', היינו לתקן את המדרגה התחתונה, הנוקבא, לחבר אותה עם המדרגה העליונה, ז"א. ויבן שם מזבח, הנוקבא, להוי"ה, ז"א. ויקרא למקום, אל בית אל. השם הזה שנתן לנוקבא, הוא כשם של העליונה, בינה, משום שכאשר האירה הנוקבא מז"א, נעשתה אז הבת, הנוקבא, כאמה, בינה. וע"כ קרא אותה יעקב בשם אל, שהוא שם אמא.

קסב) כי שם נגלו אליו האלקים. מלאכים. כי אמר נגלו ולא נגלה. כי שבעים מלאכים נמצאים תמיד עם השכינה. ושבעים כסאות הם סביב השכינה. וע"כ כשיש גילוי המלאכים, יש גילוי השכינה. ועל כן כתוב, כי שם נגלו אליו האלקים, במקום זה הנגלה, בנוקבא. כי כתוב, והנה ה' נצב עליו, על הסולם, שהוא הנוקבא. שמקודם לכן כתוב, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. הרי שגילוי המלאכים בא עם גילוי השכינה. ולפיכך קרא יעקב שם המזבח, אל בית אל, על גילוי השכינה, ותלה זה בגילוי המלאכים.
ויעל מעליו אלקים

קסג) ויעל מעליו אלקים. ביחד עם האבות יעקב נעשה מרכבה קדושה לה', לז"א. העומד להאיר אל הלבנה, הנוקבא. והוא מרכבה בלבדו, משום שהוא כולל בעצמו את האבות, שהם חסד דגבורה, כי ת"ת כולל חו"ג.

קסד) כי מי גדול. כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שאין לך אומה ולשון בכל אומות העולם עובדי ע"ז, שיהיו להם אלהים שיקבלו תפלתם, כמו שעתיד הקב"ה לקבל תפלתם ובקשתם של ישראל בכל שעה שצריכים לקבלת התפלה, שהם מתפללים רק בשביל המדרגה שלהם, שהיא השכינה. כלומר בכל שעה שתפלתם היא לתקון השכינה.

קסה) יעקב, הקב"ה קראו ישראל. כלומר, השכינה. כמ"ש, ויקרא אל משה, שכתוב ויקרא עם א' זעירא, שהיא השכינה.

קסו) השם ישראל נשלם בכל כראוי, ואז נתעלה במדרגתו ונשלם בשם הזה, ועל כן, ויקרא את שמו ישראל.
יעקב – ישראל

קסז) יעקב הבחיר שבאבות והוא כולל כל הצדדים, ימין ושמאל. וע"כ קרא שמו ישראל, כמ"ש, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. וכתוב, ויקרא את שמו ישראל. ולמה חזר הקב"ה וקרא אותו יעקב הרבה פעמים? והכל קוראים אותו יעקב, כמו בתחילה. ומהו, ולא יקרא שמך עוד יעקב?

קסח) כגבור יצא, כאיש מלחמות. אבל למה כגבור, כאיש? גבור ואיש היה צריך לומר.

קסט) הוי"ה בכל מקום הוא רחמים. הוי"ה הוא שמו של הקב"ה, כמ"ש, אני הוי"ה הוא שמי. ולפעמים נקרא שמו אלקים, שהוא דין. אלא בשעה שמתרבים צדיקים בעולם, שמו הוי"ה, הרחמים. ובשעה שרשעים מתרבים בעולם, שמו אלקים. כך, בזמן שיעקב לא היה בין שונאים, ולא היה בחוץ לארץ, קוראים לו ישראל. וכשהיה בין שונאים או בחוץ לארץ, קוראים לו יעקב.

קע) אבל כתוב, וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. שלא היה בחוץ לארץ, ומ"מ כתוב השם יעקב.

קעא) כמו שהקב"ה לפעמים נקרא הוי"ה ולפעמים נקרא אלקים, לפי המדרגה, כן לפעמים נקרא ישראל ולפעמים נקרא יעקב. כשיש לו מדרגות ג"ר וראש, נקרא ישראל. וכשהוא ו"ק בלי ראש, נקרא יעקב. ומה שנאמר, לא יקרא שמך עוד יעקב – שלא ישאר בשם יעקב, אלא שיהיו לו ב' שמות, יעקב וישראל, לפי המדרגה.

קמה) מצד רוח הטומאה מתפרדות הרבה מדרגות. וכולן אורבות לצרור על הקדושה, אלו לעומת אלו, כמ"ש, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, כי כשמתחברים הם מחריבים העולם.

קמו) תאותם של מדרגות הטומאה אינה אלא לצרור את המדרגות הקדושות. יעקב, שהיה קדוש, כמ"ש, ויבא יעקב שלם, כולן ארבו עליו וצררו לו. בתחילה נשכו נחש, כמ"ש, ויגע בכף ירכו. שנאמר על שרו של עשו, שהוא רוכב על נחש. עתה נשכו חמור, שכם בן חמור, שהוא ימין דקליפה.

קמז) כשהנחש נשכו, עמד הוא עצמו לנגד הנחש. עתה כשנשכו החמור, שמעון ולוי שבאים מצד הדין הקשה, עמדו לנגד החמור, ושלטו עליו מכל הצדדים, ונכנע לפניהם. כמ"ש, ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב. ושמעון שמזלו היה שור, גבורה ושמאל דקדושה, בא על חמור, שהוא ימין דקליפה, וצרר אותו, כדי שלא יתחברו שור וחמור דקליפה יחד. ונמצא, ששמעון הוא הכנגד שלו ולא יעקב.

קמח) וכולם באו לצרור את יעקב, וניצל מהם. ואחר כך שלט הוא עליהם. ואחרי זה בא שור, שהוא יוסף, ונשלם בחמורים, שהם המצרים שמלך עליהם, שהיו כולם מצד קליפת החמור. יוסף הוא שור, ומצרים הם חמורים, כמ"ש, אשר בשר חמורים בשרם.

קמט) ועל כן אחר כך נפלו בני יעקב בין אלו החמורים, המצרים, משום שנתחבר שור עמהם, יוסף, והיו בהם שור וחמור יחדיו. ונשכו לישראל עצם ובשר, כטבע החמור שנושך ושובר עצם, עד שנתעורר לוי כמקודם לכן, ופזר את החמורים האלו, שהפריד בין שור וחמור, כדי להכניעם, ושבר כחם מן העולם והוציא השור משם. כמ"ש, ויקח משה את עצמות יוסף עמו. משה הוא לוי, ויוסף הוא השור, שנתחבר עמהם.

קנ) מקודם לכן, כשבא שמעון על החמור, להלחם עמו, העיר עליהם דם, שנמולו. ואחר כך, ויהרגו כל זכר. כעין זה עשה הקב"ה על ידי לוי, זה משה, בחמורים האלו, שהם המצרים. מתחילה הביא עליהם מכת דם. ואחר כך, ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים. כאן בחמור הזה, אבי שכם. כמ"ש, ואת כל חילם ואת כל טפם… ואת כל בהמתם, שנאמר, את צאנם ואת בקרם ואת חמוריהם, ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה, לקחו.
ושם, באלו החמורים, שהם המצרים, כתוב, כלי כסף וכלי זהב ושמלות. שהם כנגד, ואת כל חילם, שכאן. כתוב, וגם ערב רב עלה אתם. שהם כנגד, ואת כל טפם, שכאן, וצאן ובקר, שהם כנגד, את צאנם ואת בקרם, שכאן.

קנא) ושמעון ולוי. זה שמעון, קם כנגד חמור זה, אבי שכם, שלא היה מחובר עם שור. וזה לוי, קם כנגד כל החמורים כולם, אפילו כנגד החמורים המחוברים בשור, כמו המצרים.
כי שמעון גבורה ושור, וע"כ כנגד של חמור דקליפת ימין, והיה יכול להכניעו. אבל לקליפת החמור שבמצרים לא היה יכול להכניעם, משום שהם היו מחוברים בשור, שקבלו כח מיוסף שהיה מולך עליהם. וע"כ רק לוי, משה הבא משבט לוי, שהוא בחינת ת"ת, הכלול ימין ושמאל ביחד, היה כחו יפה להכניע אותם החמורים שבמצרים. ולא שמעון, שהיה בו שמאל בלבד.
כולם רצו להזדקק אל יעקב ותקנו עצמם לנשוך אותו, והוא עמד כנגדם בבניו, והכניעם תחתיו.

קנב) עתה, בגלות האחרונה, שעֵשָׂו נושך אותו ואת בניו, מי יקום כנגדו? יעקב ויוסף יעמדו כנגדו. יעקב מצד ימין ויוסף מצד שמאל. כמ"ש, והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עֵשָׂו לקש.

קנג) ויסעו ויהי חתת אלקים. כולם היו מתאספים להלחם, וכאשר חגרו כלי הקרב, היו מרתתים ועזבו אותם. ועל כן, ולא רדפו אחר בני יעקב.
הסירו את אלהי הנכר

קנד) הסירו את אלהי הנכר. מה שלקחו משכם, כלי כסף וזהב שהיה חקוק עליהם אלהי הנכר שלהם. אלהים אחרים היו עושים מכסף וזהב, ולא כלים שחקוקה עליהם צורת גִלּוּלִים. ויעקב הטמין אותם שם, כדי שלא יהנו מצד עבודה זרה. שאסור לאדם להנות ממנו לעולם.

קנה) ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו. השִׁקּוּץ של בני עמון שַמוּ מלכם. וכמ"ש, עטרת מלכם. לפי"ז מה הטעם, ותהי על ראש דוד? ומה הטעם שכתוב בושִׁקּוּץ? שהרי בשאר אלהי העמים עובדי עבודה זרה, כתוב בהם, אלהי העמים, אלהים אחרים, אל נכר, אל אחר, ובזה, בעבודה זרה מלכם, אומר שִׁקּוּץ.

קנו) והשיב אלהי העמים עובדי עבודה זרה, קורא אותם הקב"ה כן. כמ"ש, ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם. ולאו דוקא מלכום. ומה שאמר הכתוב, ויקח את עטרת מלכם, שהוא העבודה זרה מלכם, ששאל, איך נתעטר בה דוד? כן הוא ודאי, שהיתה ע"ז, אלא איתַי הגִתי, בעוד שהיה עכו"ם, מטרם שנתגייר, שבר מן אותה העטרת, שהיא הע"ז מלכם, את הצורה שהיתה חקוקה עליהם, ובטל אותה, ובזה עשה אותה, הֵתֵר שיהיה מותר להנות ממנה. וע"כ שם אותה דוד על ראשו.
יש כח לעובד ע"ז לפסול את הע"ז שלו. ואז מותרת בהנאה לישראל. אמנם לאחר שנתגייר, אם פוגם ופוסל הע"ז שעבד מכבר, אינו מתיר אותה בהנאה, כי אז דינו כישראל. ולפיכך אומר הזהר, שאיתי הגתי ביטל אותה מטרם שנתגייר, ויצאה מכלל ע"ז. וע"כ מותר היה לדוד לשים אותה על ראשו.
שקוץ בני עמון היה נחש אחד, חקוק בחקיקה עמוקה על אותה העטרת. ומשום זה נקרא בשם שקוץ, שפירושו זוהמה.

קנז) הסירו את אלהי הנכר, אלו הן נשים אחרות, שלקחו בשבי, שהיו מביאים עמהם כל עֲדָיֵיהם. ועל זה כתוב, ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר, שהם הנשים, וכל עֲדָיֵיהם, וכל אלהי זהב וכסף. ויטמון אותם יעקב, את הכסף והזהב, כדי שלא יהנו מצד עבודה זרה כלום.

קנח) יעקב אדם שלם היה בכל, והיה מתדבק בהקב"ה. כתוב, ונקומה ונעלה בית אל. מיד כתוב, ויתנו אל יעקב. מכאן, שאדם צריך לשבח את הקב"ה, ולהודות לו על הנסים ועל הטוב שעשה עמו. כמ"ש, ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי.

קנט) בתחילה כתוב, ונקומה ונעלה בית אל. בלשון רבים, שהכליל בניו עמו. ואחר כך כתוב, ואעשה שם מזבח. בלשון יחיד, ולא כתוב ונעשה. שהוציא אותם מכלל זה. משום שעל עצמו בלבד היה הדבר. יעקב ודאי התקין תפלת ערבית, שהיא תקון הנוקבא. והוא עשה את המזבח, שהוא תקון הנוקבא. ועליו היה הדבר, ולא על בניו. ומשום שהוא עבר כל אלו הצרות מיום שברח מפני אחיו, שכתוב, ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי, אבל הם באו אחר כך לעולם, אחר שכבר נפטר מצרות אלו. לפיכך לא הכניסם עמו בתקון המזבח, אלא אמר, ואעשה שם מזבח.

קס) מכאן נשמע, שמי שנעשה לו הנס, הוא צריך להודות. מי שאכל לחם על השלחן, הוא צריך לברך. ולא אחר, שלא אכל מאומה. כי על כן אמר יעקב, ואעשה שם מזבח. ולא אמר, ונעשה.
ויבן שם מזבח

קסא) ויבן שם מזבח. שתקן את המדרגה. מזבח לה', היינו לתקן את המדרגה התחתונה, הנוקבא, לחבר אותה עם המדרגה העליונה, ז"א. ויבן שם מזבח, הנוקבא, להוי"ה, ז"א. ויקרא למקום, אל בית אל. השם הזה שנתן לנוקבא, הוא כשם של העליונה, בינה, משום שכאשר האירה הנוקבא מז"א, נעשתה אז הבת, הנוקבא, כאמה, בינה. וע"כ קרא אותה יעקב בשם אל, שהוא שם אמא.

קסב) כי שם נגלו אליו האלקים. מלאכים. כי אמר נגלו ולא נגלה. כי שבעים מלאכים נמצאים תמיד עם השכינה. ושבעים כסאות הם סביב השכינה. וע"כ כשיש גילוי המלאכים, יש גילוי השכינה. ועל כן כתוב, כי שם נגלו אליו האלקים, במקום זה הנגלה, בנוקבא. כי כתוב, והנה ה' נצב עליו, על הסולם, שהוא הנוקבא. שמקודם לכן כתוב, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. הרי שגילוי המלאכים בא עם גילוי השכינה. ולפיכך קרא יעקב שם המזבח, אל בית אל, על גילוי השכינה, ותלה זה בגילוי המלאכים.
ויעל מעליו אלקים

קסג) ויעל מעליו אלקים. ביחד עם האבות יעקב נעשה מרכבה קדושה לה', לז"א. העומד להאיר אל הלבנה, הנוקבא. והוא מרכבה בלבדו, משום שהוא כולל בעצמו את האבות, שהם חסד דגבורה, כי ת"ת כולל חו"ג.

קסד) כי מי גדול. כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שאין לך אומה ולשון בכל אומות העולם עובדי ע"ז, שיהיו להם אלהים שיקבלו תפלתם, כמו שעתיד הקב"ה לקבל תפלתם ובקשתם של ישראל בכל שעה שצריכים לקבלת התפלה, שהם מתפללים רק בשביל המדרגה שלהם, שהיא השכינה. כלומר בכל שעה שתפלתם היא לתקון השכינה.

קסה) יעקב, הקב"ה קראו ישראל. כלומר, השכינה. כמ"ש, ויקרא אל משה, שכתוב ויקרא עם א' זעירא, שהיא השכינה.

קסו) השם ישראל נשלם בכל כראוי, ואז נתעלה במדרגתו ונשלם בשם הזה, ועל כן, ויקרא את שמו ישראל.
יעקב – ישראל

קסז) יעקב הבחיר שבאבות והוא כולל כל הצדדים, ימין ושמאל. וע"כ קרא שמו ישראל, כמ"ש, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. וכתוב, ויקרא את שמו ישראל. ולמה חזר הקב"ה וקרא אותו יעקב הרבה פעמים? והכל קוראים אותו יעקב, כמו בתחילה. ומהו, ולא יקרא שמך עוד יעקב?

קסח) כגבור יצא, כאיש מלחמות. אבל למה כגבור, כאיש? גבור ואיש היה צריך לומר.

קסט) הוי"ה בכל מקום הוא רחמים. הוי"ה הוא שמו של הקב"ה, כמ"ש, אני הוי"ה הוא שמי. ולפעמים נקרא שמו אלקים, שהוא דין. אלא בשעה שמתרבים צדיקים בעולם, שמו הוי"ה, הרחמים. ובשעה שרשעים מתרבים בעולם, שמו אלקים. כך, בזמן שיעקב לא היה בין שונאים, ולא היה בחוץ לארץ, קוראים לו ישראל. וכשהיה בין שונאים או בחוץ לארץ, קוראים לו יעקב.

קע) אבל כתוב, וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. שלא היה בחוץ לארץ, ומ"מ כתוב השם יעקב.

קעא) כמו שהקב"ה לפעמים נקרא הוי"ה ולפעמים נקרא אלקים, לפי המדרגה, כן לפעמים נקרא ישראל ולפעמים נקרא יעקב. כשיש לו מדרגות ג"ר וראש, נקרא ישראל. וכשהוא ו"ק בלי ראש, נקרא יעקב. ומה שנאמר, לא יקרא שמך עוד יעקב – שלא ישאר בשם יעקב, אלא שיהיו לו ב' שמות, יעקב וישראל, לפי המדרגה.

ט) על כן לא יאכלו… בגיד הנָשֶה. ואפילו בהנאה אסור, ואפילו לתת לכלב אסור. ולמה נקרא גיד הנשה? ומשיב, משום שהוא מְנַשֶּׂה, שמדיח בני אדם מעבודת בוראם. ו שַׁם רובץ היצר הרע.

ק) וכיון שהמלאך התאבק עם יעקב, לא מצא מקום בגופו, שיוכל להתגבר על יעקב, כי כל אברי גופו עזרו ליעקב. כי כולם היו חזקים ולא היתה בהם חולשה. ואין הקליפה נאחזת אלא במקום חסרון וחולשה.
ויגע בכף ירכו, בגיד הנשה, במינו. ביצר הרע, שהוא מינו ו שַׁם מקומו של היצה"ר. ומ שַׁם בא היצר הרע אל בני אדם. כיון שגיד הנשה מקומו של היצר הרע, שהוא מינו של המלאך סמאל, ע"כ היה יפה כחו להאחז שם.

קא) ומשום זה אמרה תורה, לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ועל כן כל איבר שאוכלים מבעלי חיים, מחזק איבר שכנגדו באדם האוכל. ודאי שגיד הנשה מחזק את היצר הרע, שהוא מינו. ובני ישראל לא יאכלו אותו, שהם אינם מצדו וממינו. אבל העמים עובדי ע"ז יאכלו אותו, שהם מצדו וממינו של המלאך שלהם, שהוא סמאל, ויחזק את לבם.

קב) משום שיש באדם רמ"ח אברים, כנגד רמ"ח מצות שבתורה, שהם נתנו לְהֵ עֲשׂות, וכנגד רמ"ח מלאכים, שנתלבשה בהם השכינה, ושמם כשם רבונם.

קג) ויש באדם, שס"ה גידים. וכנגדם שס"ה מצות, שהם לא נתנו לְהֵ עֲשׂות. שגיד הנשה הוא אחד מהם. וכנגד שס"ה ימות השנה. בתוספת עשרת ימי תשובה. ותשעה באב הוא אחד מהם, שהוא כנגד המלאך סמאל, שהוא אחד משס"ה מלאכים, השולטים על שס"ה ימות השנה. ונמצא ט' באב בשס"ה ימות השנה, וגיד הנשה בשס"ה גידים. הם בחינה אחת. ועל כן אמרה תורה, לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. א"ת, הוא לרבות תשעה באב, שאין אוכלים בו ואין שותים. להיותו בחינה אחת עם גיד הנשה.

קד) ומשום זה ראה הקב"ה הכל, ונרמז בכתוב רמז ליעקב. ויאבק איש עמו, היינו בכל ימות השנה, ובכל אבריו של יעקב. ולא מצא מקום לאחיזה, אלא בגיד הנשה ההוא. ומיד תשש כחו של יעקב. ובימות השנה מצא את יום תשעה באב, שבו נתגבר סמאל, ונגזר הדין עלינו, ונחרב בית המקדש. וכל מי שאוכל בתשעה באב, כאלו אוכל גיד הנשה. ואלו לא נחלש כח זה של ירך יעקב, היה יכול לו יעקב, והיה נשבר כחו של עשו, למעלה ולמטה.

קה) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. מה בין משה לשאר נביאי העולם? משה הסתכל במראה המאירה, ז"א, ושאר הנביאים לא היו מסתכלים אלא במראה שאינה מאירה, הנוקבא. משה היה שומע הנבואה, ועומד על רגליו, וכחו מתגבר, והיה יודע דבר על בוריו, כמ"ש, וּמַרְאֶה ולא בחידות. שאר הנביאים היו נופלים על פניהם בשעת הנבואה, ונחלש כחם, ולא היו יכולים לעמוד על בירורו של הדבר, משום שכתוב, כי נגע בכף ירך יעקב והוא צולע על ירכו. כי הנבואה היא מנצח והוד דז"א, שהן ב' ירכיים. וכיון שנפגם הירך, ע"כ אין נבואתם צלולה כראוי.

קו) וכל אלו הנביאים לא יכלו לעמוד על מה שעתיד הקב"ה לעשות לעשו, חוץ מעובדיה הנביא, שהיה גֵר שבא מצד עשו, הוא עמד על בוריו בענין עשו, ולא נחלש כחו, כמ"ש בספר עובדיה.

קז) וכל שאר הנביאים, נחלש כחם ולא יכלו לעמוד ולקבל דבר על בוריו כראוי. כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה, שלקח ושאב כל הכח של הירך, ועל כן נשבר כחו של הירך, ונשאר צולע על ירכו. כי כל נביאי העולם לא יכלו להשיג ולעמוד בו.

קח) ומי שלומד בתורה, ואין מי שיתמוך בו, ולא נמצא מי שיטיל כסף לסחורה לתוך כיסו, לחזקו, על זה נשתכחה התורה בכל דור ודור, ונחלש כחה של התורה בכל יום ויום, כי אין להם לעוסקים בתורה על מה שיסמכו. כמ"ש, והוא צולע על ירכו. שאינם נותנים תמיכה וחיזוק לתלמידי חכמים, שיוכלו לעסוק בתורה. וע"כ המלכות הרשעה מתגברת בכל יום ויום.
כמה גרם החטא הזה, ומשום שאין מי שיסמוך את התורה, שהיא ז"א, כראוי. נעשו הסומכים דז"א, נצח והוד דז"א, חלשים. וגורמים, שיתגבר אותו שאין לו שוקיים ורגליים לעמוד עליהם, שהוא הנחש הקדמוני.

קט) ויאמר ה' אלקים… על גחונך תלך. כי נשברו הסומכים שלו ונקצצו רגליו, ואין לו על מה שיעמוד. כך ישראל, אם אינם רוצים לסמוך את התורה, לפרנס תלמידי חכמים העוסקים בתורה, הם נותנים לנחש סומכים ושוקיים לעמוד ולהתחזק בהם. כי מחסרונות שבקדושה נבנה הס"א.

קי) כמה מרמה וערמה התחכם באותו הלילה, אותו רוכב על הנחש, סמאל, כנגד יעקב. כי הוא היה יודע, שכתוב, הקול קול יעקב והידים ידי עשו, שאם נפסק קולו של יעקב, קול התורה, אז ניתן כח אל הידים, ידי עשו. משום זה הסתכל לכל הצדדים, להרע ליעקב ולהפסיק קול תורתו.

קיא) וראה אותו חזק בכל הבחינות. ראה הזרועות, חסד וגבורה, הנקראים אברהם ויצחק, שהם חזקים. ראה הגוף, יעקב המיחד ב' הזרועות, שמתחזק ביניהם. וראה כח התורה שלו, ושהוא חזק מכל הבחינות. אז וירא כי לא יכול לו. מה עשה? מיד, ויגע בכף ירכו. בתומכי התורה, שנתחכם כנגדו. אמר, כיון שנשברו תומכי התורה, מיד לא תוכל התורה להתחזק עוד, ואז יתקיים מה שאמר אביהם, הקול קול יעקב והידים ידי עשו. וכן, והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך.

קיב) ובזה נתחכם כנגד יעקב. כי כדי לשבור כח התורה שלו, הלך ונתחזק עשו. וכשראה שלא יכול לפגוע בתורתו, אז החליש כחם של אלו התומכים בלומדי התורה. כי כשלא ימצא מי שיתמוך בלומדי התורה, אז לא יהיה, קול קול יעקב, ויהיו, הידים ידי עשו.

קיג) וכאשר ראה יעקב את זה, כשעלה השחר התקיף אותו ונתגבר עליו, עד שהוא ברך אותו והודה לו על הברכות, ואמר לו, לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. לא יעקב, שמוֹרֵה על מרמה, כמ"ש, ויעקבני זה פעמים. כי אם ישראל, בגאוה וגבורה, שאין מי שיוכל לך. כי השם ישראל מורה על שררה וגאוה. כמ"ש, כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל.

קיד) מנחש זה כמה חילות מתפרשים לכל צד. ונמצאים בעולם אצל האנשים. וצריכים לקיים את גיד הנשה ההוא, כי אע"פ שקרב אליו אותו הרוכב על הנחש, שהוא סמאל, הוא קיים ומתקיים בגוון, ולא נשבר.
ש"ך ניצוצין נפלו בשבירת הכלים בעולם הנקודים. שהם עשר ספירות, שבכל אחת מהן נשברו ל"ב בחינות. שמונה מלכים, דעת, חסד, גבורה, ת"ת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות. ובכל אחד מהם ד' בחי' חו"ב תו"מ. הרי ל"ב. ועשר פעמים ל"ב הם בגימטריה ש"ך.
וט"ס ראשונות שבהם מתבררות ומתקנות ע"י המאציל, שתקן מהם ד' עולמות אבי"ע, וע"י הצדיקים בקיום תורה ומצות, שהם ט' פעמים ל"ב, שבגימטריה רפ"ח. אבל ספירה אחרונה מהם, שהיא מלכות, הכוללת גם היא ל"ב בחינות, נשארה בתוך הקליפות בלתי מבוררת. ואי אפשר לברר ולתקן אותה בששת אלפי שנים. וע"כ נקראת ל"ב האבן. מטעם, שאסור לברר ממנה, אלא אם נשמרים היטב, שלא לברר אלא רפ"ח הניצוצים. הרי במשך ששת אלפי שנים, היא מתבררת מאליה, בלי שום מעשה מלמטה. ואז נאמר עליה, והסירותי את ל"ב האבן מקרבכם. שהוא ל"ב בחינות שבכלי המלכות, שנשברה ונתלבשה בקליפות. שהתקון הוא בידי המאציל בלבד, ולא בידי אדם.
ונודע, שבכל דבר יש עולם, שנה, נפש. גם בל"ב האבן יש עולם, שנה, נפש. עולם, הוא הנחש הקדמוני, שסמאל רוכב עליו. שנה, תשעה באב. ונפש, גיד הנשה.
שכתוב, וירא כי לא יכול לו. כי יעקב היה שלם מכל רפ"ח ניצוצים, שכבר תקנם לגמרי. אז, ויגע בכף ירכו, בגיד הנשה, כי היא עוד לא נבררה. וע"כ, וַתֵּקַע כף ירך יעקב, כי כמו שסמאל יש לו כח לרכוב על הנחש, כן יש לו כח על גיד הנשה, כי בחינה אחת הן, זה בעולם וזה בנפש.
כמ"ש, ויאבק איש עמו. שגיד הנשה, הוא ל"ב האבן שבנפש. ותשעה באב, הוא ל"ב האבן שבשנה. והם עוד לא נבררו מן הקליפות, וע"כ נאחז בהם. אכילה, היא בירורים מן הקליפות. וכיון שגיד הנשה הוא ל"ב האבן, ע"כ אסור לבררו בידי אדם. ומזה הטעם אסור לאכול בתשעה באב, כי ביום זה, שהוא ל"ב האבן, אסור הבירור. הרי שאיסור גיד הנשה ואיסור אכילה בתשעה באב הם דבר אחד.
ואע"פ שאסור לברר אותו ולאכלו, משום שהקליפות נאחזות בו, מכל מקום אנו מצווים לקיימו, עד לעתיד לבא, עד שיתוקן על ידי המאציל. כי אע"פ שסמאל נאחז בו, לא ביטל אותו בזה. כי אע"פ שאין לו תקון בעצם מהותו, מ"מ יש לו תקון בגוון שלו. כי גוון שלו, שהוא שחור, נכלל בג' גוונים דקדושה שבט"ס ראשונות, ומקבל מהם הארה ותקון, שיתקיים באופן שיהיה ראוי לבירור לעתיד לבא.

קטו) וצריכים להרבות כח הקדושה בעולם, ולהראות. כמ"ש, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל. וכשהוא רואה, שגיד הנשה לא נשבר, כי ממשיכים לו הארה לקיום. ולא נֵאכל אותו מקום, שנשמרו מלאכלו, שפירושו בירור. אז נשבר כחו ותוקפו של סמאל. ואינו יכול להרע לבני יעקב. ועל כן אין אנו צריכים ליתן מקום לבריות העולם לאכול אותו ולהנות ממנו.

קטז) כי נגע בכף ירך יעקב. כתוב כאן, כי נגע בכף. וכתוב שם, כל הנוגע במת. שם הוא טומאה, אף כאן טומאה. כי סמאל טימא את גיד הנשה. וממקום טמא אין לנו להנות ממנו כלום. ומכל שכן במקום, שצד הטומאה, סמאל, קרב אליו. והתורה אינה אומרת יותר אלא, כי נגע. שכתוב, ויגע בכף ירכו. כמ"ש, וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. ללמד, שסמאל טימא אותו מקום בנגיעתו.

גיד הנשה

ט) על כן לא יאכלו… בגיד הנָשֶה. ואפילו בהנאה אסור, ואפילו לתת לכלב אסור. ולמה נקרא גיד הנשה? ומשיב, משום שהוא מְנַשֶּׂה, שמדיח בני אדם מעבודת בוראם. ו שַׁם רובץ היצר הרע.

ק) וכיון שהמלאך התאבק עם יעקב, לא מצא מקום בגופו, שיוכל להתגבר על יעקב, כי כל אברי גופו עזרו ליעקב. כי כולם היו חזקים ולא היתה בהם חולשה. ואין הקליפה נאחזת אלא במקום חסרון וחולשה.
ויגע בכף ירכו, בגיד הנשה, במינו. ביצר הרע, שהוא מינו ו שַׁם מקומו של היצה"ר. ומ שַׁם בא היצר הרע אל בני אדם. כיון שגיד הנשה מקומו של היצר הרע, שהוא מינו של המלאך סמאל, ע"כ היה יפה כחו להאחז שם.

קא) ומשום זה אמרה תורה, לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ועל כן כל איבר שאוכלים מבעלי חיים, מחזק איבר שכנגדו באדם האוכל. ודאי שגיד הנשה מחזק את היצר הרע, שהוא מינו. ובני ישראל לא יאכלו אותו, שהם אינם מצדו וממינו. אבל העמים עובדי ע"ז יאכלו אותו, שהם מצדו וממינו של המלאך שלהם, שהוא סמאל, ויחזק את לבם.

קב) משום שיש באדם רמ"ח אברים, כנגד רמ"ח מצות שבתורה, שהם נתנו לְהֵ עֲשׂות, וכנגד רמ"ח מלאכים, שנתלבשה בהם השכינה, ושמם כשם רבונם.

קג) ויש באדם, שס"ה גידים. וכנגדם שס"ה מצות, שהם לא נתנו לְהֵ עֲשׂות. שגיד הנשה הוא אחד מהם. וכנגד שס"ה ימות השנה. בתוספת עשרת ימי תשובה. ותשעה באב הוא אחד מהם, שהוא כנגד המלאך סמאל, שהוא אחד משס"ה מלאכים, השולטים על שס"ה ימות השנה. ונמצא ט' באב בשס"ה ימות השנה, וגיד הנשה בשס"ה גידים. הם בחינה אחת. ועל כן אמרה תורה, לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. א"ת, הוא לרבות תשעה באב, שאין אוכלים בו ואין שותים. להיותו בחינה אחת עם גיד הנשה.

קד) ומשום זה ראה הקב"ה הכל, ונרמז בכתוב רמז ליעקב. ויאבק איש עמו, היינו בכל ימות השנה, ובכל אבריו של יעקב. ולא מצא מקום לאחיזה, אלא בגיד הנשה ההוא. ומיד תשש כחו של יעקב. ובימות השנה מצא את יום תשעה באב, שבו נתגבר סמאל, ונגזר הדין עלינו, ונחרב בית המקדש. וכל מי שאוכל בתשעה באב, כאלו אוכל גיד הנשה. ואלו לא נחלש כח זה של ירך יעקב, היה יכול לו יעקב, והיה נשבר כחו של עשו, למעלה ולמטה.

קה) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. מה בין משה לשאר נביאי העולם? משה הסתכל במראה המאירה, ז"א, ושאר הנביאים לא היו מסתכלים אלא במראה שאינה מאירה, הנוקבא. משה היה שומע הנבואה, ועומד על רגליו, וכחו מתגבר, והיה יודע דבר על בוריו, כמ"ש, וּמַרְאֶה ולא בחידות. שאר הנביאים היו נופלים על פניהם בשעת הנבואה, ונחלש כחם, ולא היו יכולים לעמוד על בירורו של הדבר, משום שכתוב, כי נגע בכף ירך יעקב והוא צולע על ירכו. כי הנבואה היא מנצח והוד דז"א, שהן ב' ירכיים. וכיון שנפגם הירך, ע"כ אין נבואתם צלולה כראוי.

קו) וכל אלו הנביאים לא יכלו לעמוד על מה שעתיד הקב"ה לעשות לעשו, חוץ מעובדיה הנביא, שהיה גֵר שבא מצד עשו, הוא עמד על בוריו בענין עשו, ולא נחלש כחו, כמ"ש בספר עובדיה.

קז) וכל שאר הנביאים, נחלש כחם ולא יכלו לעמוד ולקבל דבר על בוריו כראוי. כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה, שלקח ושאב כל הכח של הירך, ועל כן נשבר כחו של הירך, ונשאר צולע על ירכו. כי כל נביאי העולם לא יכלו להשיג ולעמוד בו.

קח) ומי שלומד בתורה, ואין מי שיתמוך בו, ולא נמצא מי שיטיל כסף לסחורה לתוך כיסו, לחזקו, על זה נשתכחה התורה בכל דור ודור, ונחלש כחה של התורה בכל יום ויום, כי אין להם לעוסקים בתורה על מה שיסמכו. כמ"ש, והוא צולע על ירכו. שאינם נותנים תמיכה וחיזוק לתלמידי חכמים, שיוכלו לעסוק בתורה. וע"כ המלכות הרשעה מתגברת בכל יום ויום.
כמה גרם החטא הזה, ומשום שאין מי שיסמוך את התורה, שהיא ז"א, כראוי. נעשו הסומכים דז"א, נצח והוד דז"א, חלשים. וגורמים, שיתגבר אותו שאין לו שוקיים ורגליים לעמוד עליהם, שהוא הנחש הקדמוני.

קט) ויאמר ה' אלקים… על גחונך תלך. כי נשברו הסומכים שלו ונקצצו רגליו, ואין לו על מה שיעמוד. כך ישראל, אם אינם רוצים לסמוך את התורה, לפרנס תלמידי חכמים העוסקים בתורה, הם נותנים לנחש סומכים ושוקיים לעמוד ולהתחזק בהם. כי מחסרונות שבקדושה נבנה הס"א.

קי) כמה מרמה וערמה התחכם באותו הלילה, אותו רוכב על הנחש, סמאל, כנגד יעקב. כי הוא היה יודע, שכתוב, הקול קול יעקב והידים ידי עשו, שאם נפסק קולו של יעקב, קול התורה, אז ניתן כח אל הידים, ידי עשו. משום זה הסתכל לכל הצדדים, להרע ליעקב ולהפסיק קול תורתו.

קיא) וראה אותו חזק בכל הבחינות. ראה הזרועות, חסד וגבורה, הנקראים אברהם ויצחק, שהם חזקים. ראה הגוף, יעקב המיחד ב' הזרועות, שמתחזק ביניהם. וראה כח התורה שלו, ושהוא חזק מכל הבחינות. אז וירא כי לא יכול לו. מה עשה? מיד, ויגע בכף ירכו. בתומכי התורה, שנתחכם כנגדו. אמר, כיון שנשברו תומכי התורה, מיד לא תוכל התורה להתחזק עוד, ואז יתקיים מה שאמר אביהם, הקול קול יעקב והידים ידי עשו. וכן, והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך.

קיב) ובזה נתחכם כנגד יעקב. כי כדי לשבור כח התורה שלו, הלך ונתחזק עשו. וכשראה שלא יכול לפגוע בתורתו, אז החליש כחם של אלו התומכים בלומדי התורה. כי כשלא ימצא מי שיתמוך בלומדי התורה, אז לא יהיה, קול קול יעקב, ויהיו, הידים ידי עשו.

קיג) וכאשר ראה יעקב את זה, כשעלה השחר התקיף אותו ונתגבר עליו, עד שהוא ברך אותו והודה לו על הברכות, ואמר לו, לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. לא יעקב, שמוֹרֵה על מרמה, כמ"ש, ויעקבני זה פעמים. כי אם ישראל, בגאוה וגבורה, שאין מי שיוכל לך. כי השם ישראל מורה על שררה וגאוה. כמ"ש, כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל.

קיד) מנחש זה כמה חילות מתפרשים לכל צד. ונמצאים בעולם אצל האנשים. וצריכים לקיים את גיד הנשה ההוא, כי אע"פ שקרב אליו אותו הרוכב על הנחש, שהוא סמאל, הוא קיים ומתקיים בגוון, ולא נשבר.
ש"ך ניצוצין נפלו בשבירת הכלים בעולם הנקודים. שהם עשר ספירות, שבכל אחת מהן נשברו ל"ב בחינות. שמונה מלכים, דעת, חסד, גבורה, ת"ת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות. ובכל אחד מהם ד' בחי' חו"ב תו"מ. הרי ל"ב. ועשר פעמים ל"ב הם בגימטריה ש"ך.
וט"ס ראשונות שבהם מתבררות ומתקנות ע"י המאציל, שתקן מהם ד' עולמות אבי"ע, וע"י הצדיקים בקיום תורה ומצות, שהם ט' פעמים ל"ב, שבגימטריה רפ"ח. אבל ספירה אחרונה מהם, שהיא מלכות, הכוללת גם היא ל"ב בחינות, נשארה בתוך הקליפות בלתי מבוררת. ואי אפשר לברר ולתקן אותה בששת אלפי שנים. וע"כ נקראת ל"ב האבן. מטעם, שאסור לברר ממנה, אלא אם נשמרים היטב, שלא לברר אלא רפ"ח הניצוצים. הרי במשך ששת אלפי שנים, היא מתבררת מאליה, בלי שום מעשה מלמטה. ואז נאמר עליה, והסירותי את ל"ב האבן מקרבכם. שהוא ל"ב בחינות שבכלי המלכות, שנשברה ונתלבשה בקליפות. שהתקון הוא בידי המאציל בלבד, ולא בידי אדם.
ונודע, שבכל דבר יש עולם, שנה, נפש. גם בל"ב האבן יש עולם, שנה, נפש. עולם, הוא הנחש הקדמוני, שסמאל רוכב עליו. שנה, תשעה באב. ונפש, גיד הנשה.
שכתוב, וירא כי לא יכול לו. כי יעקב היה שלם מכל רפ"ח ניצוצים, שכבר תקנם לגמרי. אז, ויגע בכף ירכו, בגיד הנשה, כי היא עוד לא נבררה. וע"כ, וַתֵּקַע כף ירך יעקב, כי כמו שסמאל יש לו כח לרכוב על הנחש, כן יש לו כח על גיד הנשה, כי בחינה אחת הן, זה בעולם וזה בנפש.
כמ"ש, ויאבק איש עמו. שגיד הנשה, הוא ל"ב האבן שבנפש. ותשעה באב, הוא ל"ב האבן שבשנה. והם עוד לא נבררו מן הקליפות, וע"כ נאחז בהם. אכילה, היא בירורים מן הקליפות. וכיון שגיד הנשה הוא ל"ב האבן, ע"כ אסור לבררו בידי אדם. ומזה הטעם אסור לאכול בתשעה באב, כי ביום זה, שהוא ל"ב האבן, אסור הבירור. הרי שאיסור גיד הנשה ואיסור אכילה בתשעה באב הם דבר אחד.
ואע"פ שאסור לברר אותו ולאכלו, משום שהקליפות נאחזות בו, מכל מקום אנו מצווים לקיימו, עד לעתיד לבא, עד שיתוקן על ידי המאציל. כי אע"פ שסמאל נאחז בו, לא ביטל אותו בזה. כי אע"פ שאין לו תקון בעצם מהותו, מ"מ יש לו תקון בגוון שלו. כי גוון שלו, שהוא שחור, נכלל בג' גוונים דקדושה שבט"ס ראשונות, ומקבל מהם הארה ותקון, שיתקיים באופן שיהיה ראוי לבירור לעתיד לבא.

קטו) וצריכים להרבות כח הקדושה בעולם, ולהראות. כמ"ש, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל. וכשהוא רואה, שגיד הנשה לא נשבר, כי ממשיכים לו הארה לקיום. ולא נֵאכל אותו מקום, שנשמרו מלאכלו, שפירושו בירור. אז נשבר כחו ותוקפו של סמאל. ואינו יכול להרע לבני יעקב. ועל כן אין אנו צריכים ליתן מקום לבריות העולם לאכול אותו ולהנות ממנו.

קטז) כי נגע בכף ירך יעקב. כתוב כאן, כי נגע בכף. וכתוב שם, כל הנוגע במת. שם הוא טומאה, אף כאן טומאה. כי סמאל טימא את גיד הנשה. וממקום טמא אין לנו להנות ממנו כלום. ומכל שכן במקום, שצד הטומאה, סמאל, קרב אליו. והתורה אינה אומרת יותר אלא, כי נגע. שכתוב, ויגע בכף ירכו. כמ"ש, וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. ללמד, שסמאל טימא אותו מקום בנגיעתו.

ט) על כן לא יאכלו… בגיד הנָשֶה. ואפילו בהנאה אסור, ואפילו לתת לכלב אסור. ולמה נקרא גיד הנשה? ומשיב, משום שהוא מְנַשֶּׂה, שמדיח בני אדם מעבודת בוראם. ו שַׁם רובץ היצר הרע.

ק) וכיון שהמלאך התאבק עם יעקב, לא מצא מקום בגופו, שיוכל להתגבר על יעקב, כי כל אברי גופו עזרו ליעקב. כי כולם היו חזקים ולא היתה בהם חולשה. ואין הקליפה נאחזת אלא במקום חסרון וחולשה.
ויגע בכף ירכו, בגיד הנשה, במינו. ביצר הרע, שהוא מינו ו שַׁם מקומו של היצה"ר. ומ שַׁם בא היצר הרע אל בני אדם. כיון שגיד הנשה מקומו של היצר הרע, שהוא מינו של המלאך סמאל, ע"כ היה יפה כחו להאחז שם.

קא) ומשום זה אמרה תורה, לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ועל כן כל איבר שאוכלים מבעלי חיים, מחזק איבר שכנגדו באדם האוכל. ודאי שגיד הנשה מחזק את היצר הרע, שהוא מינו. ובני ישראל לא יאכלו אותו, שהם אינם מצדו וממינו. אבל העמים עובדי ע"ז יאכלו אותו, שהם מצדו וממינו של המלאך שלהם, שהוא סמאל, ויחזק את לבם.

קב) משום שיש באדם רמ"ח אברים, כנגד רמ"ח מצות שבתורה, שהם נתנו לְהֵ עֲשׂות, וכנגד רמ"ח מלאכים, שנתלבשה בהם השכינה, ושמם כשם רבונם.

קג) ויש באדם, שס"ה גידים. וכנגדם שס"ה מצות, שהם לא נתנו לְהֵ עֲשׂות. שגיד הנשה הוא אחד מהם. וכנגד שס"ה ימות השנה. בתוספת עשרת ימי תשובה. ותשעה באב הוא אחד מהם, שהוא כנגד המלאך סמאל, שהוא אחד משס"ה מלאכים, השולטים על שס"ה ימות השנה. ונמצא ט' באב בשס"ה ימות השנה, וגיד הנשה בשס"ה גידים. הם בחינה אחת. ועל כן אמרה תורה, לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. א"ת, הוא לרבות תשעה באב, שאין אוכלים בו ואין שותים. להיותו בחינה אחת עם גיד הנשה.

קד) ומשום זה ראה הקב"ה הכל, ונרמז בכתוב רמז ליעקב. ויאבק איש עמו, היינו בכל ימות השנה, ובכל אבריו של יעקב. ולא מצא מקום לאחיזה, אלא בגיד הנשה ההוא. ומיד תשש כחו של יעקב. ובימות השנה מצא את יום תשעה באב, שבו נתגבר סמאל, ונגזר הדין עלינו, ונחרב בית המקדש. וכל מי שאוכל בתשעה באב, כאלו אוכל גיד הנשה. ואלו לא נחלש כח זה של ירך יעקב, היה יכול לו יעקב, והיה נשבר כחו של עשו, למעלה ולמטה.

קה) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. מה בין משה לשאר נביאי העולם? משה הסתכל במראה המאירה, ז"א, ושאר הנביאים לא היו מסתכלים אלא במראה שאינה מאירה, הנוקבא. משה היה שומע הנבואה, ועומד על רגליו, וכחו מתגבר, והיה יודע דבר על בוריו, כמ"ש, וּמַרְאֶה ולא בחידות. שאר הנביאים היו נופלים על פניהם בשעת הנבואה, ונחלש כחם, ולא היו יכולים לעמוד על בירורו של הדבר, משום שכתוב, כי נגע בכף ירך יעקב והוא צולע על ירכו. כי הנבואה היא מנצח והוד דז"א, שהן ב' ירכיים. וכיון שנפגם הירך, ע"כ אין נבואתם צלולה כראוי.

קו) וכל אלו הנביאים לא יכלו לעמוד על מה שעתיד הקב"ה לעשות לעשו, חוץ מעובדיה הנביא, שהיה גֵר שבא מצד עשו, הוא עמד על בוריו בענין עשו, ולא נחלש כחו, כמ"ש בספר עובדיה.

קז) וכל שאר הנביאים, נחלש כחם ולא יכלו לעמוד ולקבל דבר על בוריו כראוי. כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה, שלקח ושאב כל הכח של הירך, ועל כן נשבר כחו של הירך, ונשאר צולע על ירכו. כי כל נביאי העולם לא יכלו להשיג ולעמוד בו.

קח) ומי שלומד בתורה, ואין מי שיתמוך בו, ולא נמצא מי שיטיל כסף לסחורה לתוך כיסו, לחזקו, על זה נשתכחה התורה בכל דור ודור, ונחלש כחה של התורה בכל יום ויום, כי אין להם לעוסקים בתורה על מה שיסמכו. כמ"ש, והוא צולע על ירכו. שאינם נותנים תמיכה וחיזוק לתלמידי חכמים, שיוכלו לעסוק בתורה. וע"כ המלכות הרשעה מתגברת בכל יום ויום.
כמה גרם החטא הזה, ומשום שאין מי שיסמוך את התורה, שהיא ז"א, כראוי. נעשו הסומכים דז"א, נצח והוד דז"א, חלשים. וגורמים, שיתגבר אותו שאין לו שוקיים ורגליים לעמוד עליהם, שהוא הנחש הקדמוני.

קט) ויאמר ה' אלקים… על גחונך תלך. כי נשברו הסומכים שלו ונקצצו רגליו, ואין לו על מה שיעמוד. כך ישראל, אם אינם רוצים לסמוך את התורה, לפרנס תלמידי חכמים העוסקים בתורה, הם נותנים לנחש סומכים ושוקיים לעמוד ולהתחזק בהם. כי מחסרונות שבקדושה נבנה הס"א.

קי) כמה מרמה וערמה התחכם באותו הלילה, אותו רוכב על הנחש, סמאל, כנגד יעקב. כי הוא היה יודע, שכתוב, הקול קול יעקב והידים ידי עשו, שאם נפסק קולו של יעקב, קול התורה, אז ניתן כח אל הידים, ידי עשו. משום זה הסתכל לכל הצדדים, להרע ליעקב ולהפסיק קול תורתו.

קיא) וראה אותו חזק בכל הבחינות. ראה הזרועות, חסד וגבורה, הנקראים אברהם ויצחק, שהם חזקים. ראה הגוף, יעקב המיחד ב' הזרועות, שמתחזק ביניהם. וראה כח התורה שלו, ושהוא חזק מכל הבחינות. אז וירא כי לא יכול לו. מה עשה? מיד, ויגע בכף ירכו. בתומכי התורה, שנתחכם כנגדו. אמר, כיון שנשברו תומכי התורה, מיד לא תוכל התורה להתחזק עוד, ואז יתקיים מה שאמר אביהם, הקול קול יעקב והידים ידי עשו. וכן, והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך.

קיב) ובזה נתחכם כנגד יעקב. כי כדי לשבור כח התורה שלו, הלך ונתחזק עשו. וכשראה שלא יכול לפגוע בתורתו, אז החליש כחם של אלו התומכים בלומדי התורה. כי כשלא ימצא מי שיתמוך בלומדי התורה, אז לא יהיה, קול קול יעקב, ויהיו, הידים ידי עשו.

קיג) וכאשר ראה יעקב את זה, כשעלה השחר התקיף אותו ונתגבר עליו, עד שהוא ברך אותו והודה לו על הברכות, ואמר לו, לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. לא יעקב, שמוֹרֵה על מרמה, כמ"ש, ויעקבני זה פעמים. כי אם ישראל, בגאוה וגבורה, שאין מי שיוכל לך. כי השם ישראל מורה על שררה וגאוה. כמ"ש, כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל.

קיד) מנחש זה כמה חילות מתפרשים לכל צד. ונמצאים בעולם אצל האנשים. וצריכים לקיים את גיד הנשה ההוא, כי אע"פ שקרב אליו אותו הרוכב על הנחש, שהוא סמאל, הוא קיים ומתקיים בגוון, ולא נשבר.
ש"ך ניצוצין נפלו בשבירת הכלים בעולם הנקודים. שהם עשר ספירות, שבכל אחת מהן נשברו ל"ב בחינות. שמונה מלכים, דעת, חסד, גבורה, ת"ת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות. ובכל אחד מהם ד' בחי' חו"ב תו"מ. הרי ל"ב. ועשר פעמים ל"ב הם בגימטריה ש"ך.
וט"ס ראשונות שבהם מתבררות ומתקנות ע"י המאציל, שתקן מהם ד' עולמות אבי"ע, וע"י הצדיקים בקיום תורה ומצות, שהם ט' פעמים ל"ב, שבגימטריה רפ"ח. אבל ספירה אחרונה מהם, שהיא מלכות, הכוללת גם היא ל"ב בחינות, נשארה בתוך הקליפות בלתי מבוררת. ואי אפשר לברר ולתקן אותה בששת אלפי שנים. וע"כ נקראת ל"ב האבן. מטעם, שאסור לברר ממנה, אלא אם נשמרים היטב, שלא לברר אלא רפ"ח הניצוצים. הרי במשך ששת אלפי שנים, היא מתבררת מאליה, בלי שום מעשה מלמטה. ואז נאמר עליה, והסירותי את ל"ב האבן מקרבכם. שהוא ל"ב בחינות שבכלי המלכות, שנשברה ונתלבשה בקליפות. שהתקון הוא בידי המאציל בלבד, ולא בידי אדם.
ונודע, שבכל דבר יש עולם, שנה, נפש. גם בל"ב האבן יש עולם, שנה, נפש. עולם, הוא הנחש הקדמוני, שסמאל רוכב עליו. שנה, תשעה באב. ונפש, גיד הנשה.
שכתוב, וירא כי לא יכול לו. כי יעקב היה שלם מכל רפ"ח ניצוצים, שכבר תקנם לגמרי. אז, ויגע בכף ירכו, בגיד הנשה, כי היא עוד לא נבררה. וע"כ, וַתֵּקַע כף ירך יעקב, כי כמו שסמאל יש לו כח לרכוב על הנחש, כן יש לו כח על גיד הנשה, כי בחינה אחת הן, זה בעולם וזה בנפש.
כמ"ש, ויאבק איש עמו. שגיד הנשה, הוא ל"ב האבן שבנפש. ותשעה באב, הוא ל"ב האבן שבשנה. והם עוד לא נבררו מן הקליפות, וע"כ נאחז בהם. אכילה, היא בירורים מן הקליפות. וכיון שגיד הנשה הוא ל"ב האבן, ע"כ אסור לבררו בידי אדם. ומזה הטעם אסור לאכול בתשעה באב, כי ביום זה, שהוא ל"ב האבן, אסור הבירור. הרי שאיסור גיד הנשה ואיסור אכילה בתשעה באב הם דבר אחד.
ואע"פ שאסור לברר אותו ולאכלו, משום שהקליפות נאחזות בו, מכל מקום אנו מצווים לקיימו, עד לעתיד לבא, עד שיתוקן על ידי המאציל. כי אע"פ שסמאל נאחז בו, לא ביטל אותו בזה. כי אע"פ שאין לו תקון בעצם מהותו, מ"מ יש לו תקון בגוון שלו. כי גוון שלו, שהוא שחור, נכלל בג' גוונים דקדושה שבט"ס ראשונות, ומקבל מהם הארה ותקון, שיתקיים באופן שיהיה ראוי לבירור לעתיד לבא.

קטו) וצריכים להרבות כח הקדושה בעולם, ולהראות. כמ"ש, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל. וכשהוא רואה, שגיד הנשה לא נשבר, כי ממשיכים לו הארה לקיום. ולא נֵאכל אותו מקום, שנשמרו מלאכלו, שפירושו בירור. אז נשבר כחו ותוקפו של סמאל. ואינו יכול להרע לבני יעקב. ועל כן אין אנו צריכים ליתן מקום לבריות העולם לאכול אותו ולהנות ממנו.

קטז) כי נגע בכף ירך יעקב. כתוב כאן, כי נגע בכף. וכתוב שם, כל הנוגע במת. שם הוא טומאה, אף כאן טומאה. כי סמאל טימא את גיד הנשה. וממקום טמא אין לנו להנות ממנו כלום. ומכל שכן במקום, שצד הטומאה, סמאל, קרב אליו. והתורה אינה אומרת יותר אלא, כי נגע. שכתוב, ויגע בכף ירכו. כמ"ש, וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. ללמד, שסמאל טימא אותו מקום בנגיעתו.

גיד הנשה

ט) על כן לא יאכלו… בגיד הנָשֶה. ואפילו בהנאה אסור, ואפילו לתת לכלב אסור. ולמה נקרא גיד הנשה? ומשיב, משום שהוא מְנַשֶּׂה, שמדיח בני אדם מעבודת בוראם. ו שַׁם רובץ היצר הרע.

ק) וכיון שהמלאך התאבק עם יעקב, לא מצא מקום בגופו, שיוכל להתגבר על יעקב, כי כל אברי גופו עזרו ליעקב. כי כולם היו חזקים ולא היתה בהם חולשה. ואין הקליפה נאחזת אלא במקום חסרון וחולשה.
ויגע בכף ירכו, בגיד הנשה, במינו. ביצר הרע, שהוא מינו ו שַׁם מקומו של היצה"ר. ומ שַׁם בא היצר הרע אל בני אדם. כיון שגיד הנשה מקומו של היצר הרע, שהוא מינו של המלאך סמאל, ע"כ היה יפה כחו להאחז שם.

קא) ומשום זה אמרה תורה, לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ועל כן כל איבר שאוכלים מבעלי חיים, מחזק איבר שכנגדו באדם האוכל. ודאי שגיד הנשה מחזק את היצר הרע, שהוא מינו. ובני ישראל לא יאכלו אותו, שהם אינם מצדו וממינו. אבל העמים עובדי ע"ז יאכלו אותו, שהם מצדו וממינו של המלאך שלהם, שהוא סמאל, ויחזק את לבם.

קב) משום שיש באדם רמ"ח אברים, כנגד רמ"ח מצות שבתורה, שהם נתנו לְהֵ עֲשׂות, וכנגד רמ"ח מלאכים, שנתלבשה בהם השכינה, ושמם כשם רבונם.

קג) ויש באדם, שס"ה גידים. וכנגדם שס"ה מצות, שהם לא נתנו לְהֵ עֲשׂות. שגיד הנשה הוא אחד מהם. וכנגד שס"ה ימות השנה. בתוספת עשרת ימי תשובה. ותשעה באב הוא אחד מהם, שהוא כנגד המלאך סמאל, שהוא אחד משס"ה מלאכים, השולטים על שס"ה ימות השנה. ונמצא ט' באב בשס"ה ימות השנה, וגיד הנשה בשס"ה גידים. הם בחינה אחת. ועל כן אמרה תורה, לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. א"ת, הוא לרבות תשעה באב, שאין אוכלים בו ואין שותים. להיותו בחינה אחת עם גיד הנשה.

קד) ומשום זה ראה הקב"ה הכל, ונרמז בכתוב רמז ליעקב. ויאבק איש עמו, היינו בכל ימות השנה, ובכל אבריו של יעקב. ולא מצא מקום לאחיזה, אלא בגיד הנשה ההוא. ומיד תשש כחו של יעקב. ובימות השנה מצא את יום תשעה באב, שבו נתגבר סמאל, ונגזר הדין עלינו, ונחרב בית המקדש. וכל מי שאוכל בתשעה באב, כאלו אוכל גיד הנשה. ואלו לא נחלש כח זה של ירך יעקב, היה יכול לו יעקב, והיה נשבר כחו של עשו, למעלה ולמטה.

קה) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. מה בין משה לשאר נביאי העולם? משה הסתכל במראה המאירה, ז"א, ושאר הנביאים לא היו מסתכלים אלא במראה שאינה מאירה, הנוקבא. משה היה שומע הנבואה, ועומד על רגליו, וכחו מתגבר, והיה יודע דבר על בוריו, כמ"ש, וּמַרְאֶה ולא בחידות. שאר הנביאים היו נופלים על פניהם בשעת הנבואה, ונחלש כחם, ולא היו יכולים לעמוד על בירורו של הדבר, משום שכתוב, כי נגע בכף ירך יעקב והוא צולע על ירכו. כי הנבואה היא מנצח והוד דז"א, שהן ב' ירכיים. וכיון שנפגם הירך, ע"כ אין נבואתם צלולה כראוי.

קו) וכל אלו הנביאים לא יכלו לעמוד על מה שעתיד הקב"ה לעשות לעשו, חוץ מעובדיה הנביא, שהיה גֵר שבא מצד עשו, הוא עמד על בוריו בענין עשו, ולא נחלש כחו, כמ"ש בספר עובדיה.

קז) וכל שאר הנביאים, נחלש כחם ולא יכלו לעמוד ולקבל דבר על בוריו כראוי. כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה, שלקח ושאב כל הכח של הירך, ועל כן נשבר כחו של הירך, ונשאר צולע על ירכו. כי כל נביאי העולם לא יכלו להשיג ולעמוד בו.

קח) ומי שלומד בתורה, ואין מי שיתמוך בו, ולא נמצא מי שיטיל כסף לסחורה לתוך כיסו, לחזקו, על זה נשתכחה התורה בכל דור ודור, ונחלש כחה של התורה בכל יום ויום, כי אין להם לעוסקים בתורה על מה שיסמכו. כמ"ש, והוא צולע על ירכו. שאינם נותנים תמיכה וחיזוק לתלמידי חכמים, שיוכלו לעסוק בתורה. וע"כ המלכות הרשעה מתגברת בכל יום ויום.
כמה גרם החטא הזה, ומשום שאין מי שיסמוך את התורה, שהיא ז"א, כראוי. נעשו הסומכים דז"א, נצח והוד דז"א, חלשים. וגורמים, שיתגבר אותו שאין לו שוקיים ורגליים לעמוד עליהם, שהוא הנחש הקדמוני.

קט) ויאמר ה' אלקים… על גחונך תלך. כי נשברו הסומכים שלו ונקצצו רגליו, ואין לו על מה שיעמוד. כך ישראל, אם אינם רוצים לסמוך את התורה, לפרנס תלמידי חכמים העוסקים בתורה, הם נותנים לנחש סומכים ושוקיים לעמוד ולהתחזק בהם. כי מחסרונות שבקדושה נבנה הס"א.

קי) כמה מרמה וערמה התחכם באותו הלילה, אותו רוכב על הנחש, סמאל, כנגד יעקב. כי הוא היה יודע, שכתוב, הקול קול יעקב והידים ידי עשו, שאם נפסק קולו של יעקב, קול התורה, אז ניתן כח אל הידים, ידי עשו. משום זה הסתכל לכל הצדדים, להרע ליעקב ולהפסיק קול תורתו.

קיא) וראה אותו חזק בכל הבחינות. ראה הזרועות, חסד וגבורה, הנקראים אברהם ויצחק, שהם חזקים. ראה הגוף, יעקב המיחד ב' הזרועות, שמתחזק ביניהם. וראה כח התורה שלו, ושהוא חזק מכל הבחינות. אז וירא כי לא יכול לו. מה עשה? מיד, ויגע בכף ירכו. בתומכי התורה, שנתחכם כנגדו. אמר, כיון שנשברו תומכי התורה, מיד לא תוכל התורה להתחזק עוד, ואז יתקיים מה שאמר אביהם, הקול קול יעקב והידים ידי עשו. וכן, והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך.

קיב) ובזה נתחכם כנגד יעקב. כי כדי לשבור כח התורה שלו, הלך ונתחזק עשו. וכשראה שלא יכול לפגוע בתורתו, אז החליש כחם של אלו התומכים בלומדי התורה. כי כשלא ימצא מי שיתמוך בלומדי התורה, אז לא יהיה, קול קול יעקב, ויהיו, הידים ידי עשו.

קיג) וכאשר ראה יעקב את זה, כשעלה השחר התקיף אותו ונתגבר עליו, עד שהוא ברך אותו והודה לו על הברכות, ואמר לו, לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. לא יעקב, שמוֹרֵה על מרמה, כמ"ש, ויעקבני זה פעמים. כי אם ישראל, בגאוה וגבורה, שאין מי שיוכל לך. כי השם ישראל מורה על שררה וגאוה. כמ"ש, כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל.

קיד) מנחש זה כמה חילות מתפרשים לכל צד. ונמצאים בעולם אצל האנשים. וצריכים לקיים את גיד הנשה ההוא, כי אע"פ שקרב אליו אותו הרוכב על הנחש, שהוא סמאל, הוא קיים ומתקיים בגוון, ולא נשבר.
ש"ך ניצוצין נפלו בשבירת הכלים בעולם הנקודים. שהם עשר ספירות, שבכל אחת מהן נשברו ל"ב בחינות. שמונה מלכים, דעת, חסד, גבורה, ת"ת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות. ובכל אחד מהם ד' בחי' חו"ב תו"מ. הרי ל"ב. ועשר פעמים ל"ב הם בגימטריה ש"ך.
וט"ס ראשונות שבהם מתבררות ומתקנות ע"י המאציל, שתקן מהם ד' עולמות אבי"ע, וע"י הצדיקים בקיום תורה ומצות, שהם ט' פעמים ל"ב, שבגימטריה רפ"ח. אבל ספירה אחרונה מהם, שהיא מלכות, הכוללת גם היא ל"ב בחינות, נשארה בתוך הקליפות בלתי מבוררת. ואי אפשר לברר ולתקן אותה בששת אלפי שנים. וע"כ נקראת ל"ב האבן. מטעם, שאסור לברר ממנה, אלא אם נשמרים היטב, שלא לברר אלא רפ"ח הניצוצים. הרי במשך ששת אלפי שנים, היא מתבררת מאליה, בלי שום מעשה מלמטה. ואז נאמר עליה, והסירותי את ל"ב האבן מקרבכם. שהוא ל"ב בחינות שבכלי המלכות, שנשברה ונתלבשה בקליפות. שהתקון הוא בידי המאציל בלבד, ולא בידי אדם.
ונודע, שבכל דבר יש עולם, שנה, נפש. גם בל"ב האבן יש עולם, שנה, נפש. עולם, הוא הנחש הקדמוני, שסמאל רוכב עליו. שנה, תשעה באב. ונפש, גיד הנשה.
שכתוב, וירא כי לא יכול לו. כי יעקב היה שלם מכל רפ"ח ניצוצים, שכבר תקנם לגמרי. אז, ויגע בכף ירכו, בגיד הנשה, כי היא עוד לא נבררה. וע"כ, וַתֵּקַע כף ירך יעקב, כי כמו שסמאל יש לו כח לרכוב על הנחש, כן יש לו כח על גיד הנשה, כי בחינה אחת הן, זה בעולם וזה בנפש.
כמ"ש, ויאבק איש עמו. שגיד הנשה, הוא ל"ב האבן שבנפש. ותשעה באב, הוא ל"ב האבן שבשנה. והם עוד לא נבררו מן הקליפות, וע"כ נאחז בהם. אכילה, היא בירורים מן הקליפות. וכיון שגיד הנשה הוא ל"ב האבן, ע"כ אסור לבררו בידי אדם. ומזה הטעם אסור לאכול בתשעה באב, כי ביום זה, שהוא ל"ב האבן, אסור הבירור. הרי שאיסור גיד הנשה ואיסור אכילה בתשעה באב הם דבר אחד.
ואע"פ שאסור לברר אותו ולאכלו, משום שהקליפות נאחזות בו, מכל מקום אנו מצווים לקיימו, עד לעתיד לבא, עד שיתוקן על ידי המאציל. כי אע"פ שסמאל נאחז בו, לא ביטל אותו בזה. כי אע"פ שאין לו תקון בעצם מהותו, מ"מ יש לו תקון בגוון שלו. כי גוון שלו, שהוא שחור, נכלל בג' גוונים דקדושה שבט"ס ראשונות, ומקבל מהם הארה ותקון, שיתקיים באופן שיהיה ראוי לבירור לעתיד לבא.

קטו) וצריכים להרבות כח הקדושה בעולם, ולהראות. כמ"ש, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל. וכשהוא רואה, שגיד הנשה לא נשבר, כי ממשיכים לו הארה לקיום. ולא נֵאכל אותו מקום, שנשמרו מלאכלו, שפירושו בירור. אז נשבר כחו ותוקפו של סמאל. ואינו יכול להרע לבני יעקב. ועל כן אין אנו צריכים ליתן מקום לבריות העולם לאכול אותו ולהנות ממנו.

קטז) כי נגע בכף ירך יעקב. כתוב כאן, כי נגע בכף. וכתוב שם, כל הנוגע במת. שם הוא טומאה, אף כאן טומאה. כי סמאל טימא את גיד הנשה. וממקום טמא אין לנו להנות ממנו כלום. ומכל שכן במקום, שצד הטומאה, סמאל, קרב אליו. והתורה אינה אומרת יותר אלא, כי נגע. שכתוב, ויגע בכף ירכו. כמ"ש, וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. ללמד, שסמאל טימא אותו מקום בנגיעתו.

צ) בזמן שהקב"ה יקים ישראל ויוציאם מן הגלות, אז יפתח להם פתח אור דק וקטן מאד. ואחר כך יפתח להם פתח אחר, מעט גדול ממנו. עד שהקב"ה יפתח להם את השערים העליונים הפתוחים לארבע רוחות העולם. שלא תתגלה ישועתם בבת אחת. אלא בדומה אל שחר, שהולך ואור עד נכון היום.

צא) וכל מה שעושה הקב"ה לישראל ולצדיקים שבהם, שמושיעם לאט לאט ולא בפעם אחת. בדומה לאדם הנתון בחשך. ותמיד בחשך היה משכנו. שבעת שרוצים להאיר לו, צריכים לפתוח לו תחילה אור קטן, כפתחו של מחט. ואחר כך מעט גדול ממנו. וכן בכל פעם יותר, עד שמאירים לו כל האור כראוי.

צב) כך הם ישראל. וכן למי שבאה רפואה, אינה באה בשעה אחת, אלא שבאה מעט מעט עד שמתרפא. אבל לעשו בבת אחת האיר לו, ונאבד ממנו מעט מעט, עד שיתחזקו ישראל, ויכריתו אותו מכל העולם הזה ומהעולם הבא. ומשום שהאיר לו בתחילה בפעם אחת, היה לו כליון מכל. אבל ישראל, האור שלהם הולך ואור מעט מעט, עד שיתחזקו, ויאיר להם הקב"ה לעולם.

צג) שחר, הוא שחרית הבוקר, החשכה המתחזקת שמטרם אור הבוקר. וזה הוא אור הדק מדק הנזכר. ואחר כך, יפה כלבנה. כי הלבנה, אורה מרובה יותר משחר. ואחר כך, ברה כחמה, אשר אורה חזק ומאיר יותר מלבנה. ואחר כך, איומה כַּנִּדְגָּלוֹת, שפירושה, חזקה באור חזק כראוי. כנדגלות, הם ד' דגלים, הכוללים י"ב שבטים, שהם תכלית מילואה של הנוקבא.

צד) בעוד שחשך היום, והאור מכוסה, והבוקר בא להאיר, יאיר מתחילה מעט מעט עד שמתרבה האור כראוי. כן כאשר הקב"ה יתעורר להאיר לכנסת ישראל, יאיר מתחילה כמו שחר, שהוא שחור, ואחר כך יפה כלבנה, ואח"כ ברה כחמה, ואח"כ איומה כנדגלות.

צה) כיון שעלה השחר, לא כתוב, בא השחר, אלא, עלה השחר. כי בזמן שבא השחר, אז מתגבר אותו הממונה של עשו, והקיש את יעקב, כי הממונה ההוא הקיש את יעקב, כדי לתת אומץ לעשו להתגבר.

צו) אבל, כאשר אותה שחרית של השחר עולה, אז בא האור. ויעקב מתגבר. כי אז מגיע זמנו להאיר, כמ"ש, ויזרח לו השמש כאשר… ויזרח לו השמש, כי אז הזמן להאיר.

צז) והוא צולע על ירכו. רמז, בעוד שישראל בגלות וסובלים כאבים וצער וכמה רעות, כאשר יאיר להם היום, ותהיה להם מנוחה, יסתכלו אז ויכאב לבם, מכל אלו הרעות והצער שסבלו, ויתמהו עליהם. וע"כ כתוב, ויזרח לו השמש, השמש של זמן המנוחה. ואז, והוא צולע על ירכו, הכואב ומצטער בעצמו על מה שעבר עליו.

צח) יעקב, כאשר עלתה שחרות הבוקר, אז נתגבר ונאחז בו, כי נחלש כחו של המלאך, כי אין לו שליטה אלא בלילה, ויעקב שולט ביום. ועל כן נאמר, ויאמר, שלחני כי עלה השחר. כי אני נמצא ברשותך.